עוד מימיו הרחוקים של הדוקטור המיתולוגי הרצל רוזנבלום, שכתב באדיקות ובכל יום את מאמרו הראשי המרתק, אבל המתלהם, ב"ידיעות אחרונות", חמדתי את המשבצת הזאת לעצמי. גם היום, כשאני מודע לעובדה שסיכויי להגשים את החלום הולכים ומתמעטים, אני נוהג לקרוא את המדור הזה בקביעות. בשנים האחרונות כבר חל פיחות גדול במעמדו של המאמר הראשי בעיתון בכלל, ובתודעת קהל הקוראים בפרט, והוא הפך במה לכותבים מזדמנים, חלקם טובים וחלקם בינוניים, כדי להביע דעות בנושאים שונים. רק מיעוט מכלל המאמרים נכתבים בידי עיתונאים מקצועיים שעובדים בעיתון; רוב האחרים הם בעצם מכתבים מורחבים למערכת. בכל זאת, מדובר בעיתון של המדינה, חלק מהעורכים בקיאים מאוד במלאכתם ובעיקר יש להם יד על הדופק והם שותפים מלאים לתחושות הבטן של ציבור הקוראים שלהם. יש כאן משהו יפה. בצד הרצון להבטיח רמה נאותה למאמר הראשי המסורתי, התחרות עם כלי התקשורת האלקטרוניים מחייבת את כולנו לחפש פתרונות כדי לשמור את נאמנות הקוראים לעיתונות הכתובה. השיטה האקלקטית הנהוגה ב"ידיעות" היא אולי חלק מהאסטרטגיה של העיתון, וניתן להבין את העורכים.
הניסיון להבין את העולם המשתנה במהירות כה רבה הוא בעצם חלק ממאמץ ההישרדות של כולנו, בני המאה העשרים, במאה העשרים ואחת המפחידה, הממוסחרת, הניאו-ליברלית, הדרוויניסטית. גם שיבוץ מאמרים ברמה של כיתה ז’ בבית הספר היסודי ניתן לניתוח בהקשר הרחב הזה של ההסתגלות הקשה לקצב החדש של הדברים. מה שהיה כבר לא יהיה, העתיד מקופל כבר בהתרחשויות ההווה, ולא רבים זוכרים את ד"ר רוזנבלום. לפני ארבעים שנה אולי לגלגנו עליו ועל טוריו וראינו בהם משום ביטוי של פופוליזם רעשני, לאומני וצר אופקים. לעומת כמה מהמאמרים שאנחנו קוראים כיום, רוזנבלום היה שילוב של סוקרטס, אפלטון ואריסטו.
טור ראשי כזה הופיע ב"ידיעות" השבוע בחתימתה של נינתו של זאב ז’בוטינסקי, הללי. תחת הכותרת "לא אתן להחביא אותך, סבא", שהזכירה מומנטים מלודרמטיים במיוחד בהלווייתו של יצחק רבין ז"ל, זרקה הנינה מרה בשרת החינוך יולי תמיר על החלטתה התמוהה באמת להוציא את ראש בית"ר מתוכנית הלימודים. הללי ז’בוטינסקי איננה מומחית בהיסטוריה או במדעי המדינה, וניתן להתווכח על קביעותיה שסבא רבא שלה היה "ליברל דגול" או פמיניסט. ייתכן שהיא איננה מודעת להשלכות האפשריות של מזימתו המוצהרת של ז’בוטינסקי "לשבור" את ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל, את השתלטותו בכוח הסמכות המנהיגותית על התנועה הרביזיוניסטית אחרי שהפסיד בבחירות פנימיות ליריבו המושבע מאיר גרוסמן, את חיבתו לפשיזם האיטלקי של בניטו מוסוליני, ובעיקר את העובדה שהיה קרוע כל ימיו בין הליברליזם הבורגני הרומנטי שלו לבין הלאומנות המתלהמת, החובקת כול, שהלהיבה רבבות צעירים יהודים שהושפעו מאוד מהפשיזם האירופי בין שתי מלחמות העולם.
עם זאת, הללי ז’בוטינסקי צודקת לגמרי שהמנהיג הרביזיוניסטי (חרף תרומתו הזעומה בנושא המדיני) היה איש גדול ומרתק מאין כמוהו, סופר, אמן, מתרגם בחסד עליון וגם איש מרכזי בהגנה של שנות העשרים ובייסוד הגדודים העבריים שלחמו לצד הבריטים במלחמת העולם הראשונה. בעידן הזה, שבו בני הנוער אינם יודעים דבר על תולדות היישוב חרף המאמצים הסיזיפיים של מוריהם, נראה לי מטורף להתעלם מז’בוטינסקי, שסיפור חייו, כתביו ופרשת מעשיו מהווים פרק נוצץ ועוצר נשימה בהיסטוריה שלנו. ניתן ללמד אותו מזוויות שונות, לקיים ויכוחים ולדון במאמרים מפרי עטו; אפשר גם ללמד את בני הנוער לקרוא את התרגום המבריק שלו ל"העורב" של אדגר אלן-פו, ולחפש את הקשר בין העברית הקצבית והעשירה והחזיונות הקודרים שמבעתים את קוראי הפואמה, לבין הפוליטיקה הרומנטית והמילולית כל כך של ז’בוטינסקי וחסידיו, כולל מנחם בגין שהיה שונה מאוד מרבו בפרטים רבים. אבל להתעלם מאיש כזה לגמרי? בשם מי ולמען מי? דוד בן-גוריון כתב לי פעם ללונדון (1965) והסביר מדוע מפא"י יכולה להתקיים בלעדיו ואילו תנועת החרות הרביזיוניסטית איננה יכולה להתקיים בלי בגין. לדעתו של בן-גוריון, בגין, כמו ז’בוטינסקי, היו מנהיגים מובהקים של מפלגות פשיסטיות, שאינן יכולות להתקיים בלי מוסד המנהיג. יהיו אנשים שירימו גבה. אחרי הכול, מדובר באיש שהוגדר על ידי חסידיו במפא"י כ"אחד בדורו", אבל כפי שאחי הצעיר מנחם נוהג לומר, החיים הפוליטיים בתוך התנועה הציונית, היישוב ואחר כך מדינת ישראל, אינם יכולים לשרוד בלי "הניגודים לכאורה".
זוהי הגדרה נכונה בעיני. שרת החינוך עצמה תומכת באהוד ברק, בונה ההתנחלויות מספר אחת בתולדות המדינה (כולל אריאל שרון), לאומן מסוכן והאיש שהרס את הסכמי אוסלו ואת הקונצנזוס בין הציבור המתון בישראל לבין האזרחים הערבים. ובכל זאת היא מנצלת את שהותה הזמנית במשרד כדי לקצץ את ז’בוטינסקי, שעם כל חסרונותיו היה יותר נאור ממנה ויותר נאור בהרבה מהבוס שלה במפלגה. יולי תמיר לא תצליח להחביא את ז’בו, כפי שחוששת נינתו הללי, כיוון שהוא כבר חבוי ומופנם בתוככי נשמתה. מי שנזכר בחשש שבן-גוריון הביע לאורך כל שנות החמישים והמחצית השנייה של שנות השישים, שקברו של ז’בוטינסקי ז"ל יהיה מקום מפגש להתוועדויות פשיסטיות של חסידיו, יבין את חשיבותם העצומה של "הניגודים לכאורה". האתר בהר הרצל שקט כמו קבר, וכבר תיארתי בספרי "אדום צהוב שחור" כיצד התעלמו אלפי צירי ועידת הליכוד מספרות רביזיוניסטית שהוצעה למכירה בלובי של בנייני האומה, עד שריחמתי על המוכרים הקשישים וקניתי ספר כזה, של אבא אחימאיר, בעצמי.
ד"ר רוזנבלום, שנשא את התואר "עורך ידיעות אחרונות" אם כי לא עסק בעריכה בפועל, כתב לקראת הבחירות לכנסת הרביעית בשנת 1959 מאמר ראשי בלתי נשכח ששמו "תהילה למפא"י", שאותו כבר ציטטתי בטורים האלה. במאמרו הסביר הכותב כיצד בן-גוריון ומפלגתו הפכו למגשימי תורתו של ז’בוטינסקי, אחרי שהקימו צבא עברי, ביטלו את הזרמים בחינוך ותמיד ראו בנושא הרעיוני ה"סוציאליסטי" רק מכשיר להגשמת יעדים לאומיים. רוזנבלום אף רמז, ובכך עורר את חמתו של בגין, שבן-גוריון הוא מבצע הרבה יותר מוכשר של רעיונות ראש בית"ר מיריביו אנשי תנועת החרות. לימים הגעתי למסקנה שאילו הייתי פלסטיני, אז מפא"י והמפלגות שירשו אותה היו מפחידות אותי הרבה יותר מאשר בגין והתנועות שירשו את תנועת החרות שלו. ולמי שמטיל שמץ של ספק בקביעה הזאת אני מציע ללמוד היטב את פרשת ההתנחלות מיגרון ובעיקר את הוויכוח הציבורי הניטש כאן בעטיה.
ברק, שהחזיר את מפלגת העבודה הממוזערת שלו מסטיית אוסלו לדרכו המסורתית של בן-גוריון, שיכנע את ידידיו המתנחלים שכדאי להזיז את המאחז הבלתי חוקי ולבנות תחתיו "התנחלות חוקית" לכל דבר. ב"הארץ" כבר תפסו את המכניזם של התרגיל הזה וכתבו במאמר ראשי, ובצדק, שדין מיגרון כדין עפרה, אבל המחאה הזאת לא תשנה את המציאות. ברק שקורא לעצמו "ראש מחנה השלום" הוא נכס אדיר למתנחלים, והנבונים שבהם מבינים זאת היטב. כך התגייסו אנשים כמו אליקים העצני והרב חיים דרוקמן, שותפים מרכזיים ביצירת האסון הלאומי ששמו תנועת ההתנחלות, להגן על החלטת ברק ועוזריו. הם נעזרים בקול הזוועות שמקימים הכהניסטים בהתנחלויות, שמאפשרים להם להצטייר כ"מתונים". לשלב הבא כבר מצטרף איש צעירי המפד"ל לשעבר, יהודה בן מאיר המבריק (בלי מירכאות) שמציג את הנושא ב"הארץ" בסגנון מפא"יניקי מובהק. הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני (כלומר, זהבה גלאון המסכנה ו"שלום עכשיו") מתנגדים לתוכניתו הנבונה והמתונה של ברק. לכן יש להוקיע אותם ולתמוך בהצעה. ההיסטוריה חוזרת? בוודאי, וכך זכינו מאיש המפד"ל לשיחזור של הנוסחה הישנה של בן-גוריון, "בלי חרות ומק"י". בן-מאיר לא פטר אותנו מהדמגוגיה הקבועה של אנשים מסוגו: כיצד אתם (השמאל כביכול) תומכים בהידברות עם החמאס ולא עם המתנחלים? זה אולי מעליב, אבל עלינו להתמודד גם עם שטויות גרועות מאלה. כך תיבנה התנחלות קבע ממאירה נוספת, מנהיג מחנה השלום יגן עלינו מפני כל סיכוי להתקדמות במשא ומתן, ותהיה תהילה למפא"י.
* התפרסם ב"כל העיר"
מרתק, רחב דעת, נאור, עשיר במידע מאלף – תרבות במיטבה!
מבריק, שנון. ניתן לכנות את הכתבה הזאת – אנושיות מבריקה.
עושה טוב לקרוא זאת בצוק העיתים.
לחיים אני מסכים איתך על חשיבותו של ז’בוטינסקי ולעובדה שלשרת החוץ יש חוצפה גדולה כאשר היא רוצה להוריד רות מסדר היום הלימודי אבל יש לי שתי שאלות אליך שלא קשורות לנושא:1)מה דעתך על אלברט איינשטיין האיש מנקודת מבט שמאלית האם הוא נחשב בעיניך לאיש שמאל עקבי?.2) איך אתה תופס את חשיבותו ואת אישיותו של חיים ויצמן בתנועה הציונית?
למ.ש, תודה מקרב לב.
לעידו,
זה יהיה יומרני מצדי לכתוב על שני האישים האלה בתגובה קצרה. אבל ייתכן שנתת לי רעיון לטור!
אני לא בטוח שאלברט איינשטיין ראה את עצמו כאיש שמאל, עקבי או לאו, אלא כהומניסט. חיים וייצמן הוא דמות מרתקת בתולדות הציונות והיישוב, ואדרש לנושא הזה בהקדם.
כמובן שבאשיותו של ז’בו אותי ענינה גישתו למזרח וליהודי המזרח
והנה מסתבר שלא היה שום הבדל בינו לבין מנהיגי הציונות האשכנזית האחרים
כמו האחרים איש הרוח וההגות ז’בו ראה את האורינט כאגזוטי ופרמיטיבי,לזכותם של ממשיכי דרכו יאמר שאלו הצליחו למגנט את יהודי המזרח
ולהופכם לכלבי האמסטף של הציונות האשכנזית(להלן ראה את המזרחים במג"ב)
בעוד 25 שנה לישראל יהיו מושבות על הירח ועל מאדים
הפיתוחים המדעיים יהיו כל כך מדהימים
והבנה חדשה של הטבע יביאו לאפשרות של טיסה
בחלל ואל הכוכבים
מקור אנרגיה חדש יוריד במכה אחת את חשיבותן של מדינות ערב ויהפוך את הסכסוך הישראלי
פלסטיני לבדיחה
הפלסטינים ימשיכו להאבק בישראל אלא
שהפעם הם יבקשו פיתוח מדעי
ישראל תקים אי גדול מול תל אביב שישמש
מרכז החלל הישראלי
משום כך
כל פטפוטי הסרק על דיכוי וכיבוש
מעכבים את פיתוחו של העם הפלסטיני
הפתרון היחיד הסביר שיקדם את כולם
הפלסטינים צריכים לקבל את כל התנאים המגבילים של ישראל אבל לפרק זמן של
25 שנה
לחדול מטרור ולשכוח מזכות שיבה
ולהקים מדינה לתפארת
וישראל לא צריכה לפחד מהחתירה הבלתי נלאית
להרוס את ישראל משום שאין בה ממש בעתיד
המאוד קרוב
מבלי להידרש ללוז של המאמר שעוסק במצג השווא של הפשרה המאפייניקית ובמראית העין של אהוד ברק, איש הימין הקיצוני, כ"מתון" וכ"איש מחנה כשלום", אבחנה שאני מסכים לה לחלוטין, נדמה לי, שהרישא של המאמר העוסק בזעקתה של הללי, נכדתו של ז’בוטינסקי כנגד שרת החינוך אין לה על מה שתסמוך.
אני תוהה מאיזו תוכנית לימודים הוסר ז’בוטינסיקי. אינני מכיר איזושהי מסגרת לימודית בבתי הספר התיכוניים שבהם נדונו כתביו או יצירותיו הספרותיות. מישהו כנראה אמר משהו, שנתן למישהי פתחון פה וזכות צעקה בעניין שאיש לא יבדוק וגם איש לא בדק לפני הצעקה. אז להווי ידוע, שמלימודי ההיסטוריה בבית הספר התיכון לא "הוסר" ז’בוטינסקי, כי בלימודים אלה לא מרבים בכלל לעסוק בטקסטים בלטריסטיים ובחומר עיוני. בחומר של לימודי הספרות שמחייב את תלמידי התיכון שלנו הופיע ז’בוטינסקי כמתרגם של אדגר אלן פו, וכהצעה (שכמעט מעולם לא מומשה) לבחירה סיפור משלו – אחד מתוך מאות סיפורים במסגרת זו.
כל הפארסה הזאת, שכאילו מנדים את ז’בוטינסקי במסגרת איזה חשבון היסטורי שלא נגמר לא חושפת מה שהיה צריך להיות נחשף בציון העובדה הזאת, את זה ששנים רבות מנחילה מערכת החינוך שלנו ערכים של בורות כמעט בכל תחום. בוגר בית ספר ישראלי כיום לא קרא מעולם לא את ז’בוטינסקי, לא את ברל כצנלסון, לא את בר-בורכוב, ואפילו לא את בן גוריון ומשה שרת, על אבות התנועה הציונית, הרצל, אחד העם ואחרים – אין מה לדבר בכלל.
ברעם היה אמור לעסוק בז’בו, ובתמיר… אך פתאום הוא עוסק בחלוקת מחמאות לעיתון שמייצר מוזס ל"עמך". "ידיעות" הוא נדבך מרכזי במנגנון התעמולה הציוני הפנימי – ה"הסברה". רון בן-ישי ,המקצועי, תמיד מקבל ומעביר לקוראיו את התיזות של הגנרלים ומתרץ כל מלחמת שולל… כמובן שיש גם "חלק שני לאגרה" – זה שמבקר אותה לאחר כשלונה, אבל הס מלהזכיר את הקשר הגורדי שבו השתמש משטר בוש כש"הציע" לאולמרט/חלוץ לתקוף את לבנון "כדי לעזור לסיניורה" וגם "לשנות את פני המזה"ת". מי שלא שמע את ג’ון בולטון מסביר איך הוא מנע ועיכב את הפסקת האש, כי קיווה שישראל תנצח, [ראה הקשר] לא יאמין. אבל זו הסחורה, וההון הגדול מוכר לנו אותה בהצלחה מרובה ב"ידיעות". לכן ברעם טועה כשהוא כותב על "הרצון [ב'ידיעות'] להבטיח רמה נאותה למאמר הראשי המסורתי", ולא מזכיר במילה את התוכן התעמולתי ששולט בצהובון.
"ידיעות" לא נכנע לגזענות – הוא פתח את דפיו, ועוד יותר את אתרו, למצדיקי הטיהור האתני. בכך "ידיעות" אשם כמו הרדיו "הקתולי" מיל קולין milles colines ברואנדה שהסית לרצח בני שבט הטוטסי, עודד את יחידות הרצח ותיאם את פעולותיהן. ההטפה לגירוש הפלסטינים שמצויה בכל אתרי העתונות העברית, ולא פוסחת על "הארץ", אינה אמנם הטפה לרצח עם -למרות שגם זה קיים- אבל לטיהור אתני. "ידיעות" ו"מעריב" מהווים אבן פינה ציונית שאינה מגלה שום אמפטיה לנפגעי הנכבות שלנו, ומצדיקים את המשך הגזל בשטחים.
ל "מה יקרה בעוד 25 שנה ?"
אולי תייסד שם את רמת דימונה, ע"ש שימון ברז, ותשאיר אותנו לגור על ארץ-אדמה יחד עם שכנינו הפלסטינים?
טעות במאמרך, חיים ברעם. במאמרו של ז’בוטינסקי, "כן, לשבור!", הוא עומד במפורש על הטעות המשותפת לך ולעיתון הניו-יורקי פארוורטס. להלן ציטוט ממאמרו:
"לפי הידיעות שנתפרסמו בעיתונים מאשים ה"פארוורטס" הניו-יורקי את הרוויזיוניסטים, כי ברצונם לשבור את "ההסתדרות של הפועלים". אם הכתוב ב"פארוורטס" צוטט כהלכה, הרי טועה הוא בפרט אחד בלבד: בהא הידיעה. אין אמת בדבר. איש אינו רוצה לשבור את ההסתדרות של הפועלים העברים – חס ושלום. פועלים חייבים להיות מאורגנים. קיים רצון לשבור את א-ח-ת מההסתדרויות של הפועלים, יותר נכון – רוצים לשבור (וגם ישברו) את התביעה שלה למונופולין ולשלטון. זה נכון. כן, לשבור."
נא לשים לב לעניינים שכאלה. הם מאוד פוגעים באמינות של דבריך על ז’בוטינסקי.
למר פרג’י,
אני חושב שתגובתך הייתה קצת דמגוגית. במשך שנים קראתי כל מלה בכתבי ז’בוטינסקי, ואני מכיר היטב את המאמר. למה אתה מתכוון "אחת" מהסתדרויות הפועלים? ההסתדרות הכללית אירגנה את רוב-רובם של העובדים ו"הלאומית" הייתה בעיקר פיקציה שמטרתה לשתף פעולה עם המעבידים בשם המוניזם, החד-נס. אני בטוח שאתה יודע זאת היטב. לא פגעתי, כמובן, בשום אמינות.
לאסף שלום.
חלק הארי של העובדים היה מאורגן בהסתדרות עובדים מסוימת , שנוסדה בחנוכה 1920 בכנס יסוד בחיפה.
גם אם אינני שותף לרבים ממהלכיה של ההסתדרות , אבל רוב ציבור העובדים בחר להשתייך אליה.
הקריאה לשבור את ההסתדרות הזאת אינה מתישבת עם זבוטיסקי הליבראל.
לעצם הענין, שוגה יולי תמיר, שהיא הוציאה את זבוטינסקי ממאה המושגים אליהם נדרשים תלמידי בתי הספר בישראל.
במקום לשנן מאה מושגים רצוי לערוך דיונים, סמפוזיונים בהם ידונו התלמידים על מגוון הדעות. כמו בורכוב, הס, זבוטינסקי ועוד.
אסף, הטיעון שלך חלש- הקריאה לשבור את הארגון המארגן את חלק הארי של ציבור העובדים
מעלה בי זכרונות נוגים.
למה להוציא את ז’בו מתכנית הלימודים? זה עוד עלול לגרום להס ובורוכוב ה"סוציאליסטים" להראות נאורים. הרי לרביזיוניסטים לפחות היה את האומץ האינטלקטואלי לגלות שבארץ זו חיים אנשים שאינם יהודים אירופאים, ושהם לא יקבלו את המתיישבים בברכה. ובקשר לאיגודים – לא היה שובר שביתות גדול מבן גוריון וההסתדרות בזמנו. קרא את ספרו של נמרוד אשל על שביתת הימאים בשביל לקבל מושג איך דיכאה מפלגת הפועלים המהוללת כל נסיון להתארגנות עובדים דמוקרטית. וכשהעובדים עוד לא היו מהלאום הנכון – אוי אוי אוי מה שקרה.