שביתת המורים הגדולה של השנה שעברה שמה במרכז סדר היום הציבורי את החינוך. השביתה שהפכה לארוכה ביותר מסוגה בתולדות ישראל, העלתה דרישות כמו הקטנת כיתות הלימוד, העלאת שכר המורים והחזרת שעות לימוד שקוצצו – דרישות שהמשמעות שלהן היא הפסקת הפרטת החינוך, ויצירת מערכת חינוך שוויונית שבה הישגי התלמיד נקבעים על פי כישוריו, ולא על פי רוחב כיסם של הוריו.
התנהגותו של ראש העיר יונה יהב במהלך אותה שביתה, מעידה על הצד בו הוא התייצב בשאלה זו. יהב עשה כל שביכולתו כדי לפגוע בשביתת המורים, כדי להשתמש במורי ההסתדרות כדי להפר את שביתת הארגון, כדי לפתוח את בתי הספר ולהרוס את המאבק.
חשוב לבחון את משמעותם המעשית של הצעדים אותם נקט יהב. מעשיו מציבים את עיריית חיפה בצד שתומך בהעמקת הפערים בחינוך. זהו הצד שתומך במערכת חינוך עם כיתות של 40 תלמידים ומעלה, עם מורים שחוקים שמקבלים מעט מדי שכר, ללא תקציב לטפל בבעיית האלימות ולהעניק חינוך ערכי. זו מערכת חינוך שבה יצליח להגיע להישגים רק תלמיד שלהוריו יש מספיק כסף כדי לממן שיעורים פרטיים, ותלמיד שהוריו עניים יישאר מאחור.
הצד האחר של חוסר השוויון
הדרך האחרת בה מקדמת עיריית חיפה את חוסר השוויון בחינוך, היא חוסר המעש המשווע בתחום היהודי-ערבי. יהב טען בהתבטאויותיו כי חיפה פתרה זה מכבר את הסכסוכים בין שלוש הדתות, ושהיא מהווה מודל למזרח התיכון כולו בנושא. אך המציאות מציבה בפנינו תמונה שונה לחלוטין: תלמיד יהודי בחיפה יכול לעבור שתיים עשרה שנות לימוד בלי להיפגש עם תלמיד ערבי אפילו פעם אחת, ותלמיד ערבי בעיר יכול לעבור אותן בלי להיפגש אפילו פעם אחת עם תלמיד יהודי.
תוצאות המדיניות הזאת ניכרות בשטח. בשנה שעברה הדרכתי טיול משותף של ילדים יהודים וערבים מהשכונה המעורבת חליסה. לאורך כל יום הטיול שמרו הילדים בקנאות על הפרדה מוחלטת: באוטובוס הערבים ישבו קדימה והיהודים מאחורה, ובכל תחנה ותחנה לא הועילו תחינותיהם של המדריכים – הילדים שמרו על הפרדה הרמטית ולא הסכימו אפילו להתקרב לבני הלאום האחר. הילדים האלה הם יצירי מערכת החינוך של חיפה, זו שיונה יהב מגדיר אותה “מודל למזרח התיכון”.
העבודה שלי כמדריך נוער יהודי-ערבי במגוון רחב של מסגרות, הן במסגרת החינוך הפורמאלי והן במסגרת עמותות וארגונים שונים, הובילה אותי להאמין כי רק המפגש האישי הוא שיכול לנצח את הגזענות. רק כש”האחר” לובש פתאום פנים, צורה ואופי – הוא הופך לאנושי יותר, לאמיתי יותר. ההפרדה המוגזמת בין החינוך היהודי והערבי בחיפה היא אבי אבות הגזענות בעיר.
יש דרך אחרת
מה שגרם לי לעידוד, הוא היווצרותה של אלטרנטיבה לדרך המעוותת בה מתנהלת העירייה. העובדה שחד”ש הציבה בראש רשימתה למועצת העיר חיפה שני אנשי חינוך – פתחי פוראני ועדנה זריצקי-טולדאנו – מראה שיש מי ששם את עתיד החינוך במרכז סדר היום העירוני.
פתחי פוראני הוא איש חינוך חיפאי ותיק ומוערך, מחנך ומורה לשפה וספרות ערבית בבית הספר “האורתודוכסי”, שהעביר תחתיו דורות של תלמידים. עדנה זריצקי היא מחנכת ועובדת נוער במקצועה, וכחברת מועצת עיר היא עמדה בראש ועדת הרווחה. בזכותה הוקם מעון היום הרב-תכליתי בקריית אליעזר, בו שוהים יחד ילדים יהודים וערבים, והיא גם זו שנאבקה במשך שנים למען מרכז הנוער והקהילה שיוקם השנה בשכונת ואדי-ניסנאס. בקדנציה האחרונה קידמה זריצקי-טולדאנו עשרות יוזמות ופרוייקטים למען נוער בסיכון ובמצוקה, למען דו-קיום טוב יותר בחיפה ולמען שוויון במערכת החינוך.
הדרך שמתווים פוראני וזריצקי-טולדאנו למערכת החינוך בחיפה היא שונה לחלוטין מהדרך בה מתנהלים הדברים היום: הם מאמינים בהגדלת תקציבי החינוך, בהפיכת מערכת החינוך לכלי לצמצום פערים חברתיים, בהקטנת מספר התלמידים בכיתה ובמתן חינוך ערכי. כמו כן, חד”ש היא כוח פוליטי יהודי-ערבי המאמין באינטגרציה אמיתית בחינוך בחיפה, בהגדלת המפגשים בין תלמידים יהודים וערבים ובשימוש במערכת החינוך ככלי לצמצום הגזענות והנחלת ערכי הכבוד ההדדי וקבלת השונה.
אני מאמין בשוויון ערך האדם. אני מאמין שאדם עני אינו שווה פחות מאדם עשיר, ושילד ערבי אינו שווה פחות מילד יהודי (ולהיפך). העובדה שחד”ש בחרה לשים את החינוך במרכז סדר היום המוניציפאלי שלה בחיפה, ולבחור לראש הרשימה שלה אנשי חינוך שמתנגדים להפרטת בתי הספר ותומכים בחיזוק הדו-קיום, מייצגת בעיניי תקווה חדשה לעתיד העיר הזאת. רשימה יהודית-ערבית היא בדיוק מה שדרוש לעיר מעורבת כמו חיפה.
* אור שי הוא מדריך נוער יהודי-ערבי במסגרות שונות בחיפה
וזאת לא הפרטה?