ממשלת אולמרט הגיעה לסוף דרכה. חשיפת השחיתות השלטונית היתה גורם משמעותי בקיצור ימיה של הממשלה . אי אפשר להתעלם מהעובדה ,כאשר הממשלה מונה את ימיה האחרונים , יוצא ראש הממשלה בהצהרות יוניות. לפתע אנו שומעים הצהרה מצדדת בחזרה לגרעין השטח של טרם 1967. חזרה לגבולות בלי שליטה על שטחים כבושים.

קריאה זו של אולמרט – שהיא בסתירה מוחלטת לכל העשיה שאפינה את הממשלה שהוא עמד בראשה – העלתה על הבמה הציבורית נחשול מזויע של התרסות בוטות מצד כל חוגי הימין . להתלהמות של הימין התלוו גילויי פגיעה פיזית בפלשתינאים בשטחים הכבושים, במיוחד נגד המוסקים במטעי הזיתים והמתנדבים הישראלים.

הבאים לסייע מתוך תחושה של סולידאריות עמוקה . אי אפשר להתעלם מהעובדה , שראש הממשלה וגם הנשיא נמנעו מלצאת בקריאה, שיש למנוע את הפגיעה במוסקי הזיתים הפלשתינאים ובמתנדבים הישראלים.

קריאות השלום של אולמרט נשמעות בלתי אמינות , כשאנחנו מעמידים אותן במבחן העשיה שלו ושל ממשלתו. במיוחד שאנו מעמידים אותן לנוכח העובדה שממשלה בראשותו נתנה יד לגילויי הסתה נפשעת באוכלוסיה הערבית של ראשי ערים כמו בעכו וברמלה. ההצהרה של ראש הממשלה בדבר הצורך הדחוף לתקן עיוותים שנעשו כלפי אזרחים ערבים בישראל אינה מתישבת עם מתן אישור לפרובוקציה מתגרה של ימין קיצוני כלפי אזרחים שלווים בעיר אום אל פחם . זה אישור למפגש החובק בחובו חומר נפץ, שיש מי שמעונין להדליקו. ובודאי שתושבי אום אל פחם אינם מעונינים בחומר הנפיץ הזה בפתחי עירם.

ההצהרות של אולמרט נראות אנמיות ושמימיות, כאשר הוא וממשלתו אינם מרימים את הכפפה , שהטיל לפתחם העיתונאי עקיבא אלדר בעיתון ה"ארץ" מיום 13.11 , הכותב ש"יש לפנות את הרובע היהודי בחברון היום, מחר עלול להיות מאוחר ".

הצהרות השלום נראות מגוחכות לנוכח הריצה המטורפת לעבר חידוש פעולות האיבה בעזה, שתגרום לסבל מיותר לאוכולוסיה הפלשתינאית בעזה ולאוכלוסיה היהודית החיה בישובי עוטף עזה.

אולמרט וממשלת קדימה-עבודה עם ציפי לבני ואהוד ברק גילו רפיסות רבה בתגובה , שהיתה חייבת להיות במדינת חוק נגד גילויי פורענות והסתה נגד פלשתינאים . אותה רפיסות הם גילו בתגובה להצהרות שלום של מנהיגי הליגה הערבית והמנהיגות

בדמשק. אך בדבר אחד הם לא גילו רפיסות, היה זה בהחלטה התמוהה לחמם את הגבול בין ישראל ובין רצועת עזה .

                                                    *

בימים אלו אנחנו נכנסים למערכת בחירות , כאשר ממשלת עבודה-קדימה מחד וימין מתלהם בראשות הליכוד מאידך מהוים מחסום לסיכוי למימוש השלום המיוחל.

נתניהו מציג עצמו אלטרנטיבה לשלטון קדימה-עבודה. הוא מקשט את רשימתו באנשי מרכז ולימינם דמויות ניציות כמו בני בגין ואפי איתם המתדפק גם הוא על השער. הליכוד מבקש להצטייר כמרכז ליבראלי מתון,אבל למעשה הליכוד מתישר עם הקו הבוטה והמסוכן של ליברמן והאיחוד הלאומי. מפלגת העבודה נראית במצב של התפרקות , כאשר הסופר עמוס עוז מבהיר "שהיא סיימה את תפקידה ההיסטורי". מול הגסיסה של מפלגת העבודה קדימה מנסה לגייס כוכבים, שיסיעו לה להמשיך את המסע אל עבר הקפאון המדיני. אל עבר המדיניות של העדר מוצא.

בחציו השני של כדור הארץ אנו עדים לנחשול של כמיהה למציאות חיים חדשה , שבאה לידי ביטוי בניצחונו של אובמה בבחירות לנשיאות בארה"ב. הנצחון של אובמה בא בעקבות הכמיהה לסדר יום חדש ,ולא לסדר יום כוחני מיליטאריסטי כפי שהנחה הממשל של בוש, כשישראל היתה סמן ימני נאמן במתווה המטורף של בוש.

במציאות של מערכת בחירות הניצבת בפתחנו, אנחנו חייבים לעשות הכל כדי ליצור חזית רחבה של אזרחים יהודים כערבים, שיהוו גורם מכריע, שיהיה בכוחו להשפיע על סדר היום הציבורי כדי לכונן מדיניות של שלום. מדיניות שתביא קץ לשלטונה של ישראל על שטחים שנכבשו ב-1967 והם מיועדים למדינה פלשתינאית ולנסיגה מוחלטת מהגולן כדי להגיע להסכם שלום עם סוריה .

Share on Facebook