עודד גולדרייך ניתח במאמר מקיף ומעמיק שהתפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך", ופורסם גם באתר מק"י, את לקחי הבחירות העירוניות בתל אביב. בדומה לתגובות אחרות בעקבות הבחירות סבור גם גולדרייך שתוצאות הבחירות היו הצלחה עצומה עבור מק"י והשמאל. אך גולדרייך אינו מסתפק במחמאות ראויות ככל שתהיינה ומנתח את הדברים לעומק. הוא עומד על התנאים המיוחדים שאפשרו את ההצלחה הזאת ומבהיר היטב מדוע אין אפשרות "להעתיק" את ההצלחה למישור הבחירות הארציות.
במאמרו אין גולדרייך עוסק בהסתייגויות בשמאל הקשורות לבחירות אלה אשר התייחסו לבעייתיות של ריצת השמאל למועצת העירייה "בשני ראשים".התוצאות הטובות שהבטיחו את הייצוג של ערבי יפו יחד עם ההצלחה של "עיר לכולנו" נטלו בינתיים את העוקץ מהויכוח הזה. אך בכול זאת יש להעריך שבעיה זו תחזור להעסיקנו בעתיד. אך הסוגיות שגולדרייך כן עוסק בהן אינן פחות חשובות.
אין זה מפתיע כותב גולדרייך שלאור התוצאות המעולות של "עיר לכולנו" יסיקו חברים בעלי דעה שאין "עיר לכולנו" תופעה חד-פעמית וכי היא עשויה לשמש מודל שניתן ליישם אותו בכל הרמות. גולדרייך רואה בתוצאות הבחירות תוצאה של נסיבות מיוחדות שבהן הצליחה מק"י וחנין לעקוף את המכשולים המוכרים והידועים שמונעים אצל יהודים את ההצבעה עבור מק"י. מדובר כמובן בבעיית הקומוניזם ובבעיית הציונות. לפי כך הוא מבקר תופעות של שכרון חושים בשמאל אצל אלה הסבורים שמק"י והשמאל התגברו כבר על המכשולים האלה:
"נראה לי, שהעובדה שדב חנין הצליח להתגבר על שני המכשולים ולהשיג הישג מדהים, גורמת לאופוריה אצל כמה מחברינו. לפיכך חשוב להסביר, שההתגברות הזאת אינה מבטיחה התגברות דומה על מכשולים אלה בעתיד, ובפרט בזירה הארצית. והערה חשובה: כל מה שאומר בהמשך מתייחס למסה הגדולה של המצביעים עבור "עיר לכולנו" ולא לקבוצה הנפלאה והגדולה של הפעילים ב"עיר לכולנו".
תחושתי היא, שהציבור, שהצביע עבור דב, ברובו לא התגבר על סימונו של כקומוניסט, אלא פשוט התעלם מכך. נראה שההצבעה עבור דב הייתה במידה רבה הצבעת מחאה נגד המצב הקיים. מחאה וזעם אלה לא נבלמו בשל "סימונים מקובלים" ("קומוניסט") ו"המובן מאליו" (סיווג רעיונות מסוימים כ"חסרי שחר"). גם כאשר ההצבעה עבור דב נעשתה מתוך תקווה לשינוי, הרי שבדרך כלל היא לא לוותה בראיה ברורה של אופי השינוי. לפיכך נראה לי שהניתוח שלי תקף גם במקרים אלה."
גולדרייך רואה בהישגיה של "עיר לכולנו" ביטוי מקובל לדפוס הצבעה המוכרת כהצבעת מחאה ומציג את השאלה הקשה והמטרידה: האם אשפר להגיע דרך הנושא החברתי בפני עצמו אל תודעה הקוראת תיגר על ההגמוניה בשלטת. וזו תשובתו:
"על מנת להפוך אותם [זעם והצבעת מחאה] לכוח פוליטי בר קיימא, חייב להתחולל מהפך תודעתי של ממש. להערכתי, רוב המצביעים עבור דב חנין לא חוו מהפך תודעתי כזה."
גולדרייך קובע שלשמחתו חלק מהפעילים אכן עברו מהפך תודעתי כזאת. יש לקוות שהוא צודק. יחד עם זה הוא בדרך כלל מפוכח לגבי הסיכויים של לתהליך כזה וקובע:
"התנאי למהפך תודעתי כזה הוא תהליך לימוד מעמיק, שצריך להסתייע, בין השאר, בחומר הסברה מתאים."
בסכום דבריו מציג גולדרייך שאלה הדנה ביסודות האסטרטגיה של השמאל.
"באופן היסטורי, מק"י עונה נכון על כל השאלות הנ"ל (הכרוכות בתודעה הציונית השלטת – ר.ק.). היא חושפת בהתמדה את הפער, שרמזתי עליו, בין ה"אינטרסים המדומיינים" של הישות המופשטת הנקראת "הלאום היהודי" לבין האינטרסים הממשיים של האזרחים היהודים במדינה. אלא ששוב, הדברים נאמרים, בדרך כלל, באופן שמניח קיום תודעה שאינה שבויה באידיאולוגיה הציונית, בעוד שהמשימה היא להפנותם ליהודים השבויים עדיין באידיאולוגיה זו.
לסיכום, צריך לחשוב ברצינות מי קהל היעד שלנו, ואיך פונים אליו באופן שמסייע לו להתגבר על המחסומים התודעתיים המפרידים בינו לבינינו."
גולדרייך קורא להבנה מיוחדת ומעמיקה כי אין לפנות לציבור היהודי תוך כדי התעלמות מכך שהוא שבוי עדיין בתודעה לאומנית. מכאן אין לבנות שמאל בלי עימות עם הלאומנות הציונית.
לעיון במאמר של עודד גולדרייך:
http://www.maki.org.il/index.php?option=com_content&task=view&id=1639&Itemid=82
ומה עם מלת הקסם, אינטרסים? האם להצלחתה של עיר לכולנו יש אולי קשר לכך שהדרישות שהציגו בנושאי דיור, חינוך וסביבה נגעו למצבם של רוב תושבי העיר? ראובן שבוי בפרדיגמה של השמאל ה"אכפתניקי", זה ש"דואג" לזכויותיו של "האחר" על חשבון זכויותיו שלו, מתוך סימפטיה מופשטת. ראובן כנראה לא הפנים שהציבור הישראלי, כמו כל ציבור אחר בעולם, דואג קודם כל למצבו שלו וצריך מפלגה שיכולה לתקשר איתו במישור הזה.
בקיצור, טקסט של תומך "יאפא".
דבריו של "יופי ראובן" (ג"א?) בלא האיפור הרחב של פוליטיקלי קורקט:
מה אכפת לי מהערבים.
ומחשבותיו:
אם כיהודי אני יכול להשיג זכויות שמגיעות לי, עדיף לעקוף שאלות מביכות כמו גזענות ואפרטהייד ולהיות תנועה "מגוונת, תוססת ומלהיבה", ולקוות לשווא להשיג 200 שקל סיוע לשוכרי דירות יוצאי צבא (כולל כאלה שקיבלו צו ראשון ויצאו מהצבא על פרופיל 21),
לוותיקי מק"י לקרוא לזה "מרכסיזם" ו"תפיסה מעמדית". גם האקונומיסטים אמרו ללנין שאין קשר בין מרכסיזם לשלטון הצאר ולאפליית מיעוטים, כי מרכסיזם זה פרולטר, בעל הון וזהו.
לכל היתר (הרוב המכריע) לקרוא לזה "על מפלגתיות", ואצל הירוקים לדבר רק על ירוקים.
"לדאוג לעצמי" זה לא רק מה שמסביב לפופטיץ. עם "רשימות מגוונות" כאלה אפשר לגייס הרבה קולות, אבל לא להביא שום שינוי בחברה הישראלית, גם לא בנושאים הפופולאריים שנעים לכתוב על פלקטים ענקיים ולקבל עליהם מחיאות כפיים מכמה ליכודניקים "חברתיים".
יובל הלפרין
תגובת ה"יופי ראובן" היא טקסט של פרובוקטור שמעוניין לקבל מיובל הלפרין תגובה שתתגרה בעיר לכולנו. חבל שככה גולשים למלכודות.
לעניין עצמו, לדעתי צודקים גולדרייך וקמינר שלא ניתן ולא צריך לעקוף את הקונפליקט הקולוניאלי-לאומי במהלך המאבק לשינוי חברתי. אבל, לא לימוד מעמיק הוא המפתח לשיוני תודעה אלא ההתנסות העצמית במאבקים ואלה אכן מתפתחים אצל כולם (גם פעילי עיר לכולנו וגם פעילי יפא מהשכונות וגם ציבורים מדוכאים אחרים) סביב אינטרסים. הלימוד מספרים ותיאוריות יכול להיות חשוב, אבל הוא משני בתהליכי הפוליטיזציה ללימוד מהמאבק וההתנסות.
ראובן הוסיף אבחנה חשובה למאמר שלי:
בעוד שהתגברות על הרתיעה מ"קומוניזם" (ובפרט על הדחיה של ה"סוציאליזם") דורשת עימות עם אידיאולוגיה שאין לה שורשים עמוקים בחברה היהודית (ז"א: ה"ניאו-ליברליזם"), הרי שהעימות עם ה"לאומנות הציונית" כרוך בעימות עם שורשי התודעה העצמית של ציבור זה…
אומנם צודקים האומרים ש"אין אפשרות להעתיק את ההצלחה למישור הבחירות הארציות".
אבל חשוב ללמוד מההצלחה של "עיר לכולנו".
עלינו להבין שעלינו לגשת לברירות הארציות, תוך שאנו פונים לחוגים נרחבים של הציבור בארץ.
בעברנו לא פעם פנינו, בעיקר, אל הקולות הקרובים ממילא לעמדותינו. בעיקר פנינו אל האזרחים הערבים, שנמצאים בצד המקופח, של השילטון של המפלגות הציוניות. הדבר בא לידי ביטוי, גם בהרכב הרשימה לכנסת, וגם בצורת הניסוח של המצע וחומר ההסברה. אני לא אומר שעשינו רק את זה, כמובן שתמיד היה מצע ותוכנית בכל התחומים, אבל נושא הכיבוש, ונושא האוכלוסיה הערבית, זכו ליצוג מרכזי.
עלינו לחזק את פניתיינו, גם בהרכב הרשימה לכנסת, וגם בניסוחים, בנושאים כמו: המשבר הכלכלי העולמי, ואיך להנהיג את המדינה בתקופה כזאת, כך שהמדינה תדאג להוספת מקומות עבודה, ולהבטחת הפנסיות, ולא רק לרוחים של הבנקים. מעמד האשה בכלל, ומעמד האשה באוכלוסיה הערבית בפרט, (חשוב שבמקומות הראשונים ברשימה, תוצב אשה, והכי טוב אשה ערביה, שבעצם הצבתה מעבירה מסר של מאבק לשיוויון). עלינו לחזק את פניתינו לצעירים בחברה בישראל, שמוצאים עצמם, ללא עבודה וללא יכולת לממן לימודים. וכמובן שעלינו להראות כי השלום הוא כלי להשגת היעדים הללו, ושדרישתינו לסיום הכיבוש אינה רק אינטרס של הפלסטינים, אלה גם אינטרס ישראלי.
לחררדו,
כפי שאתה יודע, כולנו דגלים בשילוב של לימוד תיאורטי והצנסות אישית. אני מציע לא להכנס לויכוח עקר מי חשוב יותר, אלא לא לזלזל באף אחד מהם.
מכיוון שכאן (בחברה שלנו ובין פעילי השמאל) מקובל להתייחס ברצינות להתנסות האישית ולנטות לזלזול בלימוד, אני מבקש להדגיש את הלימוד. בעניין זה אני מבקש להדגיש שאני מדבר על לימוד בסיסי ביותר (ראה המאמר); כזה המיועד למצטרפים פוטנציאלים (אשר נרתעים בשל מחסומים תודעתיים ושום התנסות כשלעצמה לא תסלק המחסומים מדרכם).
עודד
לדעתי
ובקיצור, אל לנו בשמאל להציג תנועה המדברת אל ציבורים רחבים, נוגעת בבעיות הבוערות שלהם, מציעה פתרונות ריאליים ואינה מנסה להטיל דופי בזהות של ציבור עצום או מתנשאת עליו מעמדה מוסרית מדומיינת.
בפעם הראשונה בישראל השמאל הצליח להניע תנועה ציבורית שהוותה אופציה רלוונטית לחלק משמעותי בציבור ואף איימה על מוקדי הכח של ה"הם" והמהומה גדולה, על השמאל הישראלי לשוב מייד לפינה החשוכה בה הוא יכול ללטף את עצמו בבדידות מזהרת.
אז כמו שלנין אמר,
עזבו אתכם תודעה שמודעה, תחזירו את הפנסיה, שודדים!
לפי ההגדרה המקובלת לפוליטיקלי קורקט, דווקא דבריו של יובל נכנסים למושג הזה. ההתחשבות הבלתי נלאת ב"אחר", ההימנעות מדיבור על אינטרסים ועל מצב קונקרטי, ההתייחסות המופשטת לזהויות, מגזרים, מוסר – זה הכי פוליטיקלי קורקט בעולם.
עונה בדיוק על הסטריאוטיפ של השמאל הסטליניסטי הקשה שהפך ללא יותר מאשר הד לתנועה הלאומנית, אבל אך ורק הלאומנות מהצד הנכון.
איפה המאתיים שקל שלי? עשיתי שלוש שנים ואפילו חתמתי קבע (התחרטתי בסוף), ולא קיבלתי לא 200 שקל ולא 20 שקל עזרה בשכר דירה.
אני כבר לא "מתגרה" בעיר לכולנו, אני מתייחס למגמות שעלולות לצוץ לקראת הבחירות לכנסת, והן לא רק של פרובוקטורים עלומי שם.
נדמה לי שחררדו לייבנר מודע להן הרבה יותר טוב ממני וביקר אותן לא פעם במילים הרבה יותר חריפות ממני.
המפלגה הקומוניסטית נוסדה לפני 90 שנה פחות אחת, על ידי כמה חברים ב"פועלי ציון" שהבינו שאי אפשר להגשים סוציאליזם ולקדם זכויות עובדים ולנהל מאבק מעמדי בלי להפנות עורף לפרויקטים וססמאות כמו "גאולת הקרקע" ו"כיבוש העבודה" ולשאוף לניפוצם לרסיסים.
מה שהיה נכון אז נכון עשרת מונים כיום.
מה הקשר ל"אחר"? אנחנו וקודמינו נאבקים על כך הרבה לפני שהמושגים "אחר", "נרטיב" וכד’ היו בכלל בנמצא.
יובל
עיקרון "גאולת הקרקע" מתקיים היום מתחת לאפנו על כל צעד ושאל, ומהווה לגיטימציה גלויה או סמויה לאי הכרה בכפרים לא מוכרים, לצווי פינוי והריסה של בתים ולהקמת יישובים שלמרות כל ההסתייגויות הפורמליות הם ליהודים בלבד.
מק"י וחד"ש ודאי שלא תומכים בכך, כי הן עדיין שומרות על קווי גבול ברורים בינן לבין הציונות המתונה (מה שקרוי "השמאל הציוני"), ואני מקווה שכך יהיה גם שעתיד.
גאולת קרקע היום רלוונטית כמו הכביסה שלי משלשום.
אף אחד בשמאל הציוני, ובוודאי שבמק"י והחוגים הסמוכים אליה, לא מדבר על גאולת הקרקע. מי ש"גואל" היום את הקרקע הם המתנחלים, וברור לחלוטין שהם לא שייכים למחנה שלנו.
בקיצור, בנית איש קש ושרפת אותו.
הקביעה שאי אפשר להצליח גם במישור הארצי –
היא דפיטיסטית ומסמנת תסביך נחיתות – שנוצר
מנסיון השנים הקשות של השמאל הלא-ציוני,
כשלא מנסים – לא מצליחים, אף פעם.