לפני יותר מחמש שנים סיפרתי כאן על החוויה המכוננת שלי בגיל 13, כאשר קראתי את ספרו המאלף של מהטמה גאנדי "נפתולי עם האמת". הספר יצא לאור ב"עם עובד" כבר בשנת 1945, והיה אחד מהספרים הרבים שהופיעו בסדרה מושכת הלב עם הכריכה הכחולה. המותג "עם עובד" (אני די שמח לבשר לכם שהמונח "מותג" לא היה קיים בנעורי) הקנה לכל הספרים בסדרה מעין חותמת של כשרות תנועתית, ולכן אולי הניחו לי להזניח את לימודי ולשקוע בקריאה באין מכלים.

גאנדי סיפר לקוראיו על חייו בדרום אפריקה כעורך דין שהגן על זכויות "הצבעונים" בתנאים כמעט בלתי אפשריים,על נישואיו כשהיה ממש ילד ועל שנות הפרישות הארוכות שגזר על עצמו. אין צורך לומר שהדברים עשו עלי רושם רב בגיל כל כך נוח להתרשמות, וגם את ההטפה למאבק בלתי אלים הפנמתי היטב. היה ברור לי, כבר אז, שהאיש רצה בפיוס בתת-היבשת ההודית בין ההינדואים לבין המוסלמים ולכן גם נרצח על ידי קנאי הינדואי, שמאס במדיניותו המתונה של גאנדי כלפי האיסלאם והמוסלמים. כך גרסה גם העיתונות שלנו בתחילת שנות החמישים. בתרבות של תנועת העבודה שבה התחנכתי לטוב או לרע, נחשב גאנדי לאיש גדול וכמעט קדוש, ורק אחרי שנים רבות הבנתי שאצלנו הושפעו מהפופולאריות היחסית של המהטמה בקרב מפלגת הלייבור (עבודה) הבריטית שדווקא האגף השמאלי שלה, הפרו-הודי, תמך גם בציונות.

אבל תמיד ידענו, שגאנדי נחשב לאנטי-ציוני חרף איבתו לפשיזם ולנאציזם, והתנגדותו המוחלטת למיעוט ההודי שתמך בגרמנים במלחמת העולם השנייה מסיבות "אנטי-אימפריאליסטיות". כאשר שאלנו את המבוגרים עליו תמיד קיבלנו אותה תשובה: גאנדי בעצם מוקיר את המפעל הציוני, אבל עליו להתחשב ברגשות המיעוט המוסלמי הגדול בארצו.

זה היה גם ההסבר הקבוע ליחסה הקר של מפלגת הקונגרס ההודית, שגאנדי היה פטרונה הרוחני ופנדיט נהרו מנהיגה הפוליטי. היריבות עם המוסלמים שהניבה פילוג בהודו ויצירת שתי מדינות בשלב הראשון (הודו ופקיסטן בשנת 1947), ואחר כך גם את הקמת בנגלדש שהתפלגה מפקיסטן בשנת 1965 (מדובר במזרח פקיסטן שהפכה לבנגלדש בשנת 1971), שינו בהדרגה את המדיניות ההודית. ישראל נתפסת על ידי הודים רבים ככוח לא ערבי חשוב באזור מלא מוסלמים, כמעצמה גרעינית (כמו הודו ופקיסטן עצמן) וגם כמתווכת אפשרית בין הודו לבין ארצות הברית. אבל אינטלקטואלים הודים רבים עדיין דבקים בדרכו של גאנדי וחולמים על פיוס עם האיסלאם גם על חשבון ישראל הרחוקה יחסית; אחרים נואשו מפתרון בדרכי שלום, והימין ההינדואי מאמין שישראל היא בת ברית פוטנציאלית חשובה. בתקשורת הבינלאומית היו במהלך השנים דיווחים רבים על שיתוף פעולה מודיעיני בין ישראל לבין הודו במטרה למנוע את הפיתוח הגרעיני בפקיסטן. אבל ארצות הברית, שטיפחה את הממסד הפקיסטני בעיקר בשלהי המלחמה הקרה, מנעה מעשי אלימות ישראליים-הודים כלפי הכורים הגרעיניים של המדינה המוסלמית הגדולה, שבה חיים 173 מיליון בני אדם.

ככל שמטפחים אצלנו את העימות "הבלתי נמנע" עם איראן ומשלים את אזרחי ישראל שהם יכולים להיבנות ממלחמת חורמה של העולם הלא-מוסלמי נגד האיסלאם, כך מתעצמת האמונה שיש לנו אינטרס בליבוי הסכסוך בתת-היבשת ההודית. האווילים שעוסקים בחרחור מלחמה מן הסוג הזה הם בני דמותם של אנשי אריאל שרון שחלמו על ברית עם "לבנון הנוצרית", מבלי שהבינו כלל את הנתונים בשטח ואף לא את ההבדל בין נוצרי מארוני לנוצרי אורתודוקסי, שלא לדבר על נוצרי שהוא פשוט איש שמאל. אחרי הזוועות בעיר מומבאי השבוע כבר קראנו ושמענו דברי הבל רבים מספור על האיום האיסלאמי, כביכול, שמבעת את ההינדים המסכנים ומסכן את עצם קיומם, ומכאן גם "שותפות הגורל" שלנו, שכבר הוכיחה את עצמה בעבר ביחסינו עם הכורדים בעיראק, עם הדרוזים בלבנון, עם האיראנים ועם כל גורם ברחבי אסיה ואפריקה שנתפס כאנטי-מוסלמי. גישת ההישרדות הקטסטרופאלית התרחבה בשנים האחרונות, ואיננה כוללת רק את אינטרס הקיום של המדינה אלא גם את ההתנחלויות. יש בקרבנו (גם בממסד) רבים מאוד המוכנים למלחמה גרעינית ובלבד שלא יאלצו לפרק את אריאל או לסגת מרמת הגולן. המהמרים על "הכול או לא כלום", כולל מחרחרי המלחמה בין הודו לפקיסטן ובין איראן לשאר העולם, מקננים בכל משרד ממשלתי ובכל כלי תקשורת, והם מסכנים בעליל את עצם קיומנו הפיזי כאן.

כדאי לנו להפנים את נתוני האמת בתת-היבשת: בהודו חיים מיליארד, מאה ארבעים ושמונה מיליוני בני אדם, מהם יותר משמונים אחוז הינדואים ועוד כשלושה אחוזים נוצרים וסיקים (ביחד). רק 13 וחצי אחוזים הם מוסלמים, ומדובר באוכלוסייה ענייה ומופלית לרעה, המטפחת רגשי קיפוח ואולי גם זיקה כלשהי לשתי המדינות המוסלמיות השכנות והמאוכלסות, פקיסטן ובנגלדש. להודו יש גבול ארוך מאוד עם פקיסטן (2,912 ק"מ) ועוד יותר ארוך עם בנגלדש, שיש בה רוב מוסלמי עצום (4,053 ק"מ). רוב ההינדואים האמידים והמשכילים, שיש להם מה להפסיד ממלחמות ביבשת, מבקשים למנוע עימות והתלקחות כמעט בכל מחיר. ההתמרמרות העממית במומבאי ובערים אחרות כלפי המוסלמים עלולה להוביל למעשי טבח, שיש להם הרבה תקדימים בהיסטוריה של האזור, אבל שום פתרון מלחמתי איננו אפשרי לאור העובדה שהודו ופקיסטן הן מעצמות גרעיניות.

מצבם הכלכלי של עשרות מיליוני הינדואים מהמעמד הבינוני השתפר מאוד בשנים האחרונות, ורבים מודאגים מאוד מהמשבר הכלכלי העולמי ואין בדעתם להוסיף לו גם מלחמה עם פקיסטן, תחת נשיאותו המתונה יחסית של אסיף עלי זארדארי. ישראל הקטנה והרחוקה יחסית צריכה להימנע מכל התערבות, שרק תגרור תוצאות הרות אסון למדינה בכלל ולאזרחיה שוחרי הודו בפרט. מה שרע לשאר העולם רע גם לנו, ואם לא נפנים את הנחת היסוד הפשוטה זאת, נהפוך בהדרגה למנודים בעולם.

דם נקיים נשפך בהודו, וגם קיפוחם המתמיד של המוסלמים במדינה זו והסכסוך הממושך עם פקיסטן איננו מצדיק את הזוועה. אמנם גם אנחנו נכווינו, וכולנו שותפים מלאים לאבל של המשפחות ולמחאה נגד המבצעים, אבל אין סיבה או אינטרס שישראל תהפוך את עצמה לגיבורה הראשית של הטרגדיה. יהודים וישראלים נרצחו, אבל גם מאות אנשים אחרים, חפים מפשע באותה מידה. ברק אובמה, שייכנס לתפקידו בעוד חודשיים וחצי, כבר הצהיר שפיוס בין הודו לפקיסטן הוא יעד אסטרטגי של ארצות הברית. גם שאר המדינות המקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל הצהירו על הסכמתם לקו המדיני הזה. אסור לנו לשפוך שמן על המדורה.

*התפרסם ב"כל העיר"

Share on Facebook