בתום מערכת הבחירות לעיריית תל אביב, פרסם דני רבינוביץ’, ממקימי רשימת "עיר לכולנו", מאמר ב"הארץ" (8.11.08) לסיכום מערכת הבחירות של רשימתו לעיריית תל אביב. במאמר זה משטח רבינוביץ’ לפני הקורא פוליטיקה חדשה לניהול מערכות פוליטיות בישראל:
"פריצת גבולות של מחנה פוליטי מתבססת תמיד על חיבורים פוליטיים ורעיוניים חדשים [….] על הרעיונות לחצות קבוצות ומחנות, לשכנע המונים שהבשורה החדשה עומדת לייצר מומנטום ולהביא לעולם ישות פוליטית גדולה מסכום כל חלקיה".
כך "עיר לכולנו", "יצרה חיבור פוליטי בין אג’נדה של שוויון וסולידאריות לבין חשיבה סביבתית".
רבינוביץ’ מסביר שרבים אינם מוצאים את עצמם כבר שנים בין "השרידים הדינוזאורים של המפלגות הפוליטיות היוניות בישראל". לטענתו: "כל עוד ההבטחה מסתכמת ברעיונות טובים לפתרון הסכסוך הישראלי-הפלשתיני, סיכוייהם לפרוץ קטנים. קדימה העבודה, מימד , חד"ש, רע"ם-תעל, מתוני הליכוד וחלק ממנהיגי ש"ס כבר מדברים בשפה דומה, (האומנם? חד"ש מדברת בשפה אחת עם כל אלה? ש.א.) אם זו תהיה חזות הכול, עלול המיזם שלהם להסתכם בגרירת קולות פנימית , ממינסק לפינסק הכול יישאר בתוך המחנה המצומק והיגע מצדקת דרכו המתארכת. מה שהיה הוא שיהיה".
אכן רבינוביץ’ הצליח במאמר קצר לפתח השקפה כוללת על כל הישן והמיותר לדעתו בפוליטיקה הישראלית ולהעמיד מולן את "תורתו".
"תורתו" מבוססת על ההצלחה הגדולה של "עיר לכולנו" לעיריית תל אביב. אמנם ידוע שעם הצלחה אין מתווכחים (והצלחת "עיר לכולנו" היא בהחלט מרשימה), אך אנסה בכל זאת להציב לה כמה סייגים.
ראשית, יש לזכור שבישראל היו לא פעם מפלגות ורשימות של "טרנדים", "אווירה" ו"מצב רוח". כך זכורות רשימות ד"ש ו"שינוי" ובבחירות האחרונות רשימת הגמלאים. רשימות מסוג זה צצו יש מאין והצליחו מעל למשוער. המשותף להן, היה השתייכותן לטרנד אופנתי שהתאים לאותה תקופה. ביסוד הרשימות האלה, התקיימה תחושת אי נוחות מן הקיים, רצון לשינוי – למשהו חדש ולא ממש מוגדר. לא היה כאן גל מרדני אמיתי ולכן הסתפקו ב"מחאה לייט", שהתפוגגה אחרי הבחירות.
"עיר לכולנו" נישאה גם היא במידה רבה על מצב רוח שכזה – ויש גם לזכור שבנוסף לחמשת נציגי "עיר לכולנו", נישאו על אותו גל עוד שלושה נציגים של תנועות "רוב העיר" ו"למען החיות" למועצת העירייה ויתכן שאף שני נציגי הירוקים הרוויחו מאווירת אי הנוחות.
ניצחונו של דב חנין בבחירות לראשות העיר היה הרבה יותר מרשים מכניסת תנועתו למועצת העירייה. יחד עם זאת, יש לשאול מהי למעשה המשמעות הפוליטית של הצלחה זו? הרי חנין לא נבחר בשל היותו קומוניסט, אלא למרות זאת. נאמנים עלי דברי רבינוביץ’, כי ב"עיר לכולנו" היו אנשים בדעות פוליטיות שונות – גם שמאל וגם ימין, אולם איזו משמעות פוליטית אפשר לייחס לכך? כמו כן, יש לזכור כמובן שמדובר בבחירות מוניציפאליות, השונות מאד מהבחירות לכנסת ואין כלל לדעת האם תוצאותיהן ישפיעו על הבחירות לכנסת בפברואר.
להצלחת "עיר לכולנו" ובפרט למערכה לכסא ראש העיר, עזרה לא במעט אישיותו הכובשת של המועמד עצמו; איש פתוח וסובלני שניצב מול תת-אלוף חולדאי חמור הסבר. אבל לא פחות מכך, הושגה ההצלחה משום שהרשימה בחרה להתמקד בנושאים פופולאריים ומקובלים, שאינם מעוררים מחלוקת. עם כל הכבוד, תחבורה משופרת, דירות זולות להשכרה ושבילי אופניים אינם נושאים מעוררי מחלוקת או אנטי קפיטליסטים ר"ל, מה עוד שרוב דרישות אלה הופיעו גם במצען של הרשימות המתחרות.
כל אלה, הובילו, ככל כנראה, למה שרבינוביץ’ מכנה בצורה מעט בומבסטית :
"שכנוע המונים שהבשורה החדשה עומדת לייצר מומנטום ולהביא לעולם ישות פוליטית גדולה מסכום כל חלקיה".
הדיון אותו אני מנהל על רשימת "עיר לכולנו", אינו על אילו שינויים תחולל או לא תחולל בעיר תל אביב יפו – אלא מה תרומתה לשמאל, או האם היינו עדים כאן ליישומה של "פוליטיקה חדשה", להלכה ולמעשה.
הטלת ספק באופייה המוצהר של הרשימה עלולה להכעיס רבים מהקוראים ואני מיצר על כך, אולם אני מוצא כי דיון נוקב בנושא הינו הכרחי לקראת הבחירות הקרובות לכנסת.
אתחיל בשרטוט קווים לדמותה של רשימה שמאלית ראויה בעיני לבחירות מוניציפאליות בתל אביב. בין הצהרותיה הראשונות של הרשימה, הייתי מציב את המשפט "אנחנו רשימה יהודית-ערבית". זו לדעתי לא רק דרך נכונה להציג רשימה שמאלית (בפרט בתל אביב יפו ) אלא גם חובה מצפונית המתאימה לאנשי שמאל. לתנועה זו צריכה להיות תכנית מפורטת שתמצא דרכים לחסום את החדירה של כרישי הנדל"ן המנשלים את תושבי יפו בכלל והערבים בפרט. רשימת השמאל תבחר להציג גם תכנית לאוטונומיה מוניציפאלית חלקית עבור ערבי יפו, בהתחשב בעוול שנעשה להם, עת גורשו רובם מבתיהם ב-48′. אלו הן רק מספר הצעות למאפיינים הנחוצים במצעה של רשימת שמאל בבחירות לעירייה, במיוחד בתקופה כמו זו של הבחירות האחרונות, בהן התרחשו מהומות נגד תושביה הערבים של עכו, בשכונת התקווה התחוללה סערה כי ביקשו לצרף ילדים ערבים לאחד מבית הספר, וסגן ראש העיר בתל אביב מכריז שמטרתו לייהד את יפו !
אני יודע שבפרוגראמה הכללית של "עיר לכולנו" יש גם סעיף המדבר על ערבי יפו – אך הוא חבוי היטב בין שאר הסעיפים. בתעמולה של הרשימה ושל דובריה הראשיים הוזכרה האוכלוסייה הערבית במשורה, אם בכלל. לא מצאתי שם את "השוויון והסולידאריות" אותם מציין רבינוביץ, כלפי ערבי יפו.
יגידו: שוב אתה מושך אותנו אל העבר הדוגמאטי, כאילו אין עניינים חשובים לעיר מלבד ערבים, כאילו אנחנו דואגים רק לערבים או כאילו היינו מפלגה ערבית. טענות מסוג זה אינן באות מן השמאל הרדיקלי, אך נשמעו בקול מלא מתוך רשימת "עיר לכולנו".
טענות אלה הן חסרות טעם. הרי כל רשימה שמאלית תתמודד כמובן בכל הנושאים הדורשים לטיפול בתל אביב, כפי שעשו בעבר כל רשימות חד"ש. יחד עם זאת, מבחינה "איכותית" מצוקת ערבי יפו היא אכן מרכזית. השמאל בכל העולם הוא תמיד הראשון להגן על מיעוטים לאומיים ובישראל זהו נושא חשוב במיוחד. הרי הסכסוך הלאומי, או יותר נכון הכיבוש וכל הכרוך בו (ועל כך קיבלנו שוב תזכורת בימים אלה ע"י השתוללות המתנחלים בחברון), הם המערערים את מכלול החיים הלאומיים – וגם את העיר תל אביב יפו. יפו מתקיימת גם בימינו כאחד הפצעים הפתוחים של הנכבה. רשימה שמאלית חייבת להקדיש תשומת לב מיוחדת לכך.
אלו הן הנקודות הבסיסיות להן צריכה להטיף רשימה הרוצה להיקרא "שמאלית". לשם כך יש לנהל מערכה קשה ולא להצניע את המאבק החיוני הזה. אני מעז לטעון שלאורך כל השנים אנשי שמאל בחרו ברשימות חד"ש ומק"י, קודם כל משום שרצו להפגין מול אנשי יפו הערבים את ההכרה בזכויותיהם ואת השותפות היהודית-ערבית. כן, הם אפילו העדיפו זאת על פני נושאים אחרים בעיר, ביודעם אולי, כי במצב הקיים, לא יוכלו לתרום במיוחד לרווחת תושבי יפו. גם בבחירות הנוכחיות פעלו כך המצביעים של השמאל ובכך עזרו בבחירתו של נציג אחד אותנטי של ערבי יפו.
עם זאת, חשיבות יחסנו אל הפלסטינים עולה בהרבה מעבר לכך. אחווה יהודית-ערבית, או אינטרנציונאליזם בשפה "המיושנת" הן אבני התשתית של ההשקפה הסוציאליסטית. טול את ה"פועלי כל הארצות התאחדו" מן השמאל ונטלת את נשמתו, את עמוד השדרה המצפוני-מוסרי שלו. הכלל הזה תקף לא רק לגבי בחירות לכנסת, אלא גם בבחירות לרשויות המקומיות, שכן בערים המעורבות קיים חיכוך מתמיד בין יהודים וערבים. עצם הופעתן של שתי רשימות שמאל נפרדות בעבור יהודים וערבים בתל אביב היה אסון, שהשלמה איתו עשויה להפוך לנורמה ואבוי אם תיהפך לנורמה גם לשמאל בישראל. לפחות בעיני, רשימה חד-לאומית, יהודית ,בערים מעורבות לא מצביעה על אמינות פוליטית, בעת בה הבחירות לכנסת הן במרחק חודשים ספורים.
רבינוביץ’ בוחר ללעוג לדבקות ב"פוליטיקה הישנה" וברדיפה אחרי פתרון שלום וכיוצא באלה, שהן כביכול "פוליטיקה אמיתית", כפי שהוא מגדיר זאת בלעג. ניתן לשאול את הדובר הנכבד, האם יש עוד נושא חשוב וראוי בפוליטיקה הישראלית, כמו גמר הסכסוך הישראלי ערבי על כל שלוחותיו? לפי האג’נדה של רבינוביץ’,
כיצד יבוצעו "החיבורים פוליטיים ורעיוניים חדשים" ואיך "יחצו הרעיונות קבוצות ומחנות"? יהיה מעניין לראות כיצד "הפוליטיקה החדשה" תאחד לנו את הדעות השונות, את השמאל והימין ותמציא לנו רשימה על מפלגתית המאוחדת ביחסה לירושלים, לגבולות 67′, לגמר הכיבוש, מו"מ עם החמאס, והס מלהזכיר את זכות השיבה לפליטי הנכבה? האם הוא מתכוון, כמו בנושא המוניציפאלי, פשוט להתרחק משאלות מסוג זה. הרי רק בהתעלמות "מהפוליטיקה האמיתית " הנלעגת הזו אפשר "להזיז המונים" ולזכות בהישגים אלקטוראליים.
השמאל מבין היטב שדבקות בנושאי השלום אינו נושא רווחים פוליטיים באווירה הלאומנית הדחוסה השוררת כיום בישראל. השאלה הפוליטית והמוסרית העומדת על הפרק היא, האם משום כך יש לנטוש את המערכה?
הנה שתי דוגמאות בהן עמד השמאל על דעתו מול סערת שנאה ובוז כללי: פעם אחת קרה הדבר לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר קם מאיר וילנר, מזכיר חד"ש, כקול בודד במליאת הכנסת, ודרש לצאת מיד מכל השטחים שנכבשו במלחמה. הדוגמא השנייה קרובה יותר לימינו: עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה, השמאל העקבי, כולל חד"ש וגוש שלום , לא היססו לרגע לפני שגינו בתקיפות את היציאה למלחמה.
למומחים מטעם עצמם לשמאל העקבי, אני רוצה לגלות שהשמאל מבין היטב מה פופולארי ומה איננו כזה – הוא מבין זאת אפילו בלי ההארות של רבינוביץ’. בשתי הדוגמאות האלה ניכר כי השמאל העקבי הבין היטב שעמדות מסוג זה בטווח הקצר ואולי אפילו הארוך יותר, לא יביאו לו קולות – אבל הוא הבין וודאי גם מהי נקיטת עמדה אחראית כלפי העם בישראל ומהו ההבדל בין אחריות זו לשליחותו, לבין פופולאריות מפוקפקת.
השמאל הרדיקלי גם יודע בדיוק כיצד ניתן לרכוש פופולאריות באווירה הדחוסה והלאומנית של ישראל בימינו. יש רק לוותר על כמה עמדות "דוגמאטיות" בנושאי הציונות, בעניין נסיגה לגבולות 67′ ולגבי חלוקת ירושלים. מספיק אפילו להתחיל ולטעון שהצדק לא בצד אחד והערבים בעצם אשמים בעצמם בכיבוש המתמשך ובאחיזת ישראל בשטחים– ובכלל, למען הפופולאריות, מטוב כלל לא לדבר על פלסטינים או ערבים.
בהיסטוריה הפוליטית של ישראל קיימת דוגמה טובה לאופן בו הוליכה "פוליטיקה חדשה", כלומר טשטוש עמדות פוליטיות והיפרדות מן הערבים, לאסון פוליטי עבור השמאל. היה זה בזמן פילוג המפלגה הקומוניסטית ב – 1965 . החלק היהודי, בהנהגת משה סנה, התפלג אז מן החלק הערבי וקיווה להיחלץ כך מן הבידוד הפוליטי שהטילו עליו כל המפלגות הציוניות. סנה החל לרכך את עמדותיו בכל הנוגע לסכסוך הישראלי ערבי. המהלך רכש אז למפלגה אהדה רבה, בתל אביב, שהגיעה לשיאה כאשר הכריז על מלחמת ששת הימים, שפרצה שנתיים לאחר הפילוג, כ"מלחמת הגנה לאומית". ובכל זאת למרות עמדותיה המרוככות, וההערכה לה זכה סנה, הלכה מק"י והתדרדרה וכעבור זמן נתפרקה ונעלמה. הסיבה לכך הייתה פשוטה, המשבצת הציונית סוציאליסטית הייתה כבר תפוסה ולא היה צורך במפלגה נוספת מסוג זה.
ישועתו של השמאל לא תבוא ע"י שימוש בטקטיקה של טרנדים, מצבי רוח ואווירה, לא ע"י הסתרת זהותו ובטח שלא ע"י היפרדות מערבים ופלסטינים, כפי שמציע לנו בעצם דני רבינוביץ’. זוהי הדרך בטוחה להיעלמותו של השמאל ברחוב היהודי.
השמאל לא שומר על עמדותיו כי הוא "אוהב" להיות עקבי או מבודד, אלא עושה זאת משום שהוא בטוח שאין תחליף זול לעמדותיו. אפילו בימים בהם החזרת כל השטחים והפסקה מוחלטת של הכיבוש אינן עמדות פופולאריות בציבור, השמאל מכיר בכך כי אין דרך אחרת להגיע לשלום ולהציל בכך את ישראל ואת האזור כולו ממלחמה מתמדת.
אז אני מבין שאתה מעניש את סגן ראש העיר שפלט שטות מטופשת על "ייהוד יפו"
ע"י זה שאתה רוצה לחסל את ההצלחה של "עיר לכולנו" ושל דב חנין בפרט…?
אתה פשוט לא מבין שסגן ראש העיר הוא באותה סירה כמו שמואל אמיר ויובל הלפרין, והסירה הזו נוסעת לכיוון מזיק ואבסורדי לחלוטין,
אז למה להצטרף אליהם?
אם בענין זכות השיבה, אז אני דורשת למצוא פתרון לכל אדם על פני כדור הארץ, במקום שיבחר, בלי אלימות משום צד.
עכשיו באופן מקומי, וזה נוגע ליאפה ולת"א, כמו גם להרבה ישובים ישראלים.
שכל פליט יבחר אם הוא רוצה לחזור ולאן, או לקבל פיצויים. אם יבחר לקבל פיצויים, שישראל תדאג (בשיתוף פעולה עם המדינה שיבחר לשבת בה) לכל צרכיו.
ושלא יגידו שזו בעיה תקציבית. שיורידו מתקציבי המתנחלים, הישיבות (שיעבדו לפרנסתם, החבר’ה האלו) והצבא.
ובאופן מקומי (מוניציפלי) –
אוקיי, כנראה שאוניברסיטת ת"א לא תרד, כדי להקים את הכפר העקור שהיה שם (ששכחתי את שמו). צריך לפתור את הנושא באופן אישי, לכל אחד מהעקורים. באופן מקומי, כמו בכל מקום בארץ, כמו באופן ארצי.
בבקשה להזדרז, כל יום שעובר הוא בכיה לדורות. אנשים הרי לא חיים לנצח…
שם הכפר הוא "שיח-מוניס".
ולענין עצמו: ראי את הסתירה בתגובתך –
מצד אחד כתבת "עכשיו באופן מקומי, וזה נוגע ליאפה ולת"א"
ומצד שני כתבת: …"כמו גם להרבה ישובים ישראלים".
אז תחליטי, או ת"א או הרבה יישובים אחרים…
ברור שזכות השיבה, אם תמומש, הרי שתמומש באופן כלל ארצי. וכי למה עקורי שיח-מוניס כן ועקורי עכו לא?
לכן זה לא עניין מוניציפלי כלל וכלל אלא סוגיה שתיפתר, אם תיפתר, במישור מדיני.
ובואו נודה בכך שיש אנשים שלא מסוגלים לקיים שום ישיבה בשום נושא (כולל ישיבת וועד הבית – מצב האינסטלציה) אלא אם מדובר בנושא הפלסטינים ומצבם.
והפליטים?
"שכל פליט יבחר אם הוא רוצה לחזור ולאן"?
מה זאת אומרת? נניח שפליט יחליט שהוא חוזר לשיח-מוניס, אז מה? האוניברסיטה תקצה מבנים לטובת שיכון פליטים חוזרים?
ומה עם בני המשפחה? האם ביחד עם כל פליט תבוא חמולה של 200 איש?
ומה עם מקומות עבודה? האם חסרי פליטים אנחנו?
הרי גם בקליטת 50 אלף עולים מאתיופיה נכשלנו כישלון חרוץ, וזה עוד עם "ציונות" מגובה בתקציבים והמון רצון טוב.
בקיצור, הכל שטויות. איך אמרת? "אנשים הרי לא חיים לנצח", אז בואי לא נמרר לכולם עוד יותר את החיים עם רעיון האיוולת הזה.
"אם בענין זכות השיבה, אז אני דורשת למצוא פתרון לכל אדם על פני כדור הארץ, במקום שיבחר, בלי אלימות משום צד."
נו טוב, אם את דורשת, אז שיהיה…
ואם כבר בהיענות לדרישות עסקינן, יש עוד משהו שאת דורשת, בהזדמנות חגיגית זו?
תעשי רשימה, שלא יתפספס חלילה שום דבר חשוב…
יש מחשבים עם חיבור לאינטרנט בפחים בתל אביב יפו?
אחד המגיבים כתב שערביי ישראל הם "4 אחוזים מכלל האוכלוסיה" – המספר האמיתי: 22 אחוזים!
ובכן, מועצת חד"ש החליטה לעשות "במקום דרוך"-להתעלם מהצלחתו המדהימה של דב חנין בתל אביב ולהשאירו במקום השלישי ברשימה, במקום להעמידו בראשה. רבים מצירי המועצה היו רוצים לשים אותו במקום נמוך עוד יותר כדי שיוכלו להתלונן על מיעוט היהודים המצביעים לחד"ש ולקדם את איחוד עם בל"ד.
הזלזול והבוז לזכות השיבה המובעת כאן היא אופיינית לרבים הרואים עצמם כנאורים ואפילו שמאליים.
גם קלות הדעת בה מועלה לדיון רעיון זכות השיבה וחוסר הרצינות של דיונים על הרעיון הזה מראים דבר או שניים על רצינותם של רבים כאן.
זו לא חוכמה לצעוק ש"צריך להחזיר את הפליטים הביתה" מבלי לתת את הדעת ולו לשניה אחת על (חוסר) ההיתכנות של אקט כזה.
זה פשוט בלתי אפשרי, נקודה.
בשנים הרבות בהן אני שומע את הרעיון הנ"ל (לרוב המשמיעים אני נחשף כאן כאן בגדה השמאלית) לא היה ולו פעם אחת דיון רציני ותאור מעשי של ביצוע הרעיון ההזוי הנ"ל.
אף אחד לא מוכן אפילו להתחיל לחשוב ברצינות על מה שיקרה ביום שאחרי (ראה השאלות שלי בתגובתי הקודמת לאורנה לביא) מפני שבתוך תוכנו כולנו יודעים שזה בלתי אפשרי.
זהו אגב עוד אחד מסממני בדידותו של השמאל בישראל: ציון "100″ בחלומות, ציון "0″ במימושם.
אין דבר כזה "זכות שיבה"
יש דרישה למתן זכות שיבה.
אין זכות שקיימת בחלל האויר, בלי קונטקסט של חברה שאוכפת אותה.
החברה הישראלית לא מכירה ב"זכות שיבה" של פלסטינים, וטעמיה עמה. בסולם העדיפויות של החברה הישראלית יש דברים שנתפסים כבעלי ערך גבוה יותר.
זכותך להתווכח עם התפיסה הזו ולנסות לשכנע אחרת.
לא אתה קובע מי נאור, ונראה לי שגם לא אתה קובע מי "שמאלי".
לעניין הזילזול והבוז – מי שנותן זילזול ובוז, מקבל זילזול ובוז בריבית קצוצה.
מי שרוצה כבוד לו ול"זכויות" שהוא דורש, צריך להראות כבוד לישות שממנה הוא דורש את הזכויות.
מי שכופר בלגיטימיות של הגוף שממנו הוא דורש "זכויות", מושך את השטיח מתחת לרגלי עצמו.
עם גוף לא לגיטימי מנהלים מלחמה להפילו/סילוקו/חיסולו. אין מנהלים מולו שיח של זכויות.
4% מהאוכלוסיה הם ערבים *בתל אביב-יפו*. 22% בארץ.
את במקרה יובל הלפרין בשם בדוי?
בניין גילמן זה ממש לא הדבר שיקבע את עמדתי לגבי זכות השיבה. אין לי הרבה סנטימנטים אליו.
הוויכוח על זכות השיבה הוא כשלעצמו חסר תוחלת, ובדרך כלל אני משתדל שלא להיכנס אליו, כי למעשה הוא מחפה על מחלוקת לגבי הציונות.
אני לא רואה צורך בשמירה על "רוב יהודי", ואני גם סבור שבמוקדם או במאוחר רוב כזה ממילא לא יתקיים, וכבר כעת עלינו להכין את עצמנו ואת הדורות הבאים לקראת הגדרות יסוד חדשות של המדינה הזאת.
זו בדיוק הסיבה שאני לא נרתע משיבת פליטים ואתה כן, ומכאן ואילך הוויכוח יהיה בגדר "פינג פונג".
אבל מה שכן דורש התייחסות הוא ההצגה הקטסטורפאלית שאתה מציג בדברך, ולא רק אתה.
היות ששומרי החומות של הציונות יודעים שבמוקדם או במאוחר יגיע עניין זכות השיבה לשולחן המשא ומתן, הם מציגים את צמד המילים האלה בשורה אחת עם פצצה אטומית או עם רעידת אדמה בדרגה 10 של סולם ריכטר.
ולא היא. בימים אלה מתהווה תקדים לכך שאפשר לקיים זכות שיבה בלא לפגוע בזכויות היושבים:
לפליטים שברחו מאירופה בשל כיבושי הנאצים (יהודים ולא יהודים) יש זכות שיבה, זכות אזרחות וזכות על הרכוש שהותירו מאחוריהם, אך זכות זו אין בה כדי לגרש אנשים מהמקום שהם גרים בו היום ולא ולא לפנות שום מוסד ציבורי.
(ואני לא משווה שום דבר לנאצים. הפולנים והצרפתים ברובם לא היו נאצים, אבל יש להם אחריות כלפי קורבנות פשעי הנאצים שנעשו בתחומן)
לדעתי אפשר ליישם החלטת עצמרת האו"ם 191, ואת החלטות מועצת הביטחון 242 ו-338, (שלושתן קובעות שהפליטים הם הבוחרים בין שיבה לבין פיצויים) בלי לסלק איש מביתו ובלי לפנות שום אוניברסיטה (אישית אחיה נהדר בלי גילמן ובלי רקנאטי, תאמין לי).
מה שנותר זו החרדה לרוב היהודי ולמפעל הציוני, ובזה טמון שורש הוויכוח בינינו.
פעם היה לי ולשבט שלי אדמה גדולה אדירה. אבל האדם הלבן דחק אותי מערבה, ושם התעלל בי ורצח אותי. לא אנוח ולא אשקט עד שאקבל חמישים אייסרס במנהטן וזכיון על הקניון של טראמפ.
זה ארבע מערכות בחירות אני שם בקלפי רק חד"ש. זו בגלל הדאגה של נבחריה לרווחה, לאיגוד מקצועי ולחברה צודקת יותר בישראל, בלי הבדל דת, גזע ומין. כמו כן אני רואה בעין יפה את מלחמתה של המפלגה בגזענות ואת העמדה הפרוגרסיבית שהיא מציגה לגבי הכיבוש ולגבי יחסי ערבים-יהודים.
עם זאת, אני מאמין כי מפלגות שעוסקות בסיום הכיבוש נמצאות כבר בזירה (מרצ והמפלגות הערביות), והטיפול בצדק החברתי הוא העניין העיקרי שלמענו אני מחזק את כוחה של חד"ש.
יש לי ביקורת רבה על הגלישה של חד"ש לטיפול כמעט בלעדי בסוגיית הכיבוש וערביי ישראל, אך בכל זאת הכוחות האנטי-קפיטליסטים בחד"ש עדיין חזקים. אם חד"ש תתאחד עם בל"ד, או לצורך העניין עם כל מפלגה אחרת שהצדק החברתי והמלחמה בשיטה הכלכלית אינה בראש מעינייה, אשקול ברצינות להעביר את תמיכתי למפלגה אחרת (דע"ם למשל). כמוני יש עוד רבים.
ציטוט מתגובתך:
"מי שגידל שעורה או חיטה או תפוזים במשטח דשא של גילמן – משטח הדשא של גילמן שייך לו"…
עצם זה שאתה אומר "משטח הדשא שייך לו" ולא "בניין גילמן שייך לו" מראה שאתה עוקף את הבעיה תוך עצימת עיניים.
אין יותר משטחי דשא ואין חלקות אדמה,
הכל בנוי ומאוכלס ע"י יהודים ומה שלא בנוי יהיה בנוי מאוד בקרוב אלא אם כן נילחם על כך בכל כוחנו (מלחמה ירוקה כמובן, ולא מלחמה בכדי לשמר שטחים לקראת חזרתם של העקורים…).
אלו שיש להם את "זכות" השיבה, אם זכות בכלל קיימת, אין להם יותר לאן לחזור אלא למצב שהוא פחות או יותר דומה לזה של הפליטים מסודן שמסתובבים בכמה ערים בארץ. אתה מן הסתם אינך מעוניין באסון שכזה אז כדאי לך לנטוש את הפארסה הנקראת "זכות השיבה" וטובה שעה אחת קודם.
על פיצויים כלשהם אולי ניתן לדון
אבל אסור לשכוח שאלו שפתחו במלחמה ב-48 היו אותם אנשים ממש שהפכו להיות פליטים בעקבותיה, כמה אירוני. וכמובן שעובדה זו חייבת להילקח בחשבון.
אנחנו ידידים טובים, אבל לא אותו אדם.
מדהים, דווקא השניים הכמעט יחידים שמופיעים כמעט תמיד בשמם האמיתי חושבים שהם שמות בדויים.
אבל אני מסכים עם אורנה בעניין זה. היא גם שכחה לציין שיש עשרות כפרים שמאז הנאכבה נותרו נטושים לחלוטין, אין שם לא אוניברסיטה ולא בתים, אלא רק בתים הרוסים וקוצים.
יש גם מאות אלפי פליטים פנימיים, שהם היום אזרחי ישראל ואיבדו את אדמתם ואת ביתם כי נעו קמה קילומטרים או מטרים מאזור הקרבות (מתוקף "חוק נכסי נפקדים" אולי החוק הגזעני ביותר בספר החוקים הישראלי).
חלק ניכר מפליטי שיח’ מוניס חיים היום ברמלה, ובכל חזון מתקדם ושוויוני יש לצאת מנקודת הנחה שמי שגידל שעורה או חיטה או תפוזים במשטח דשא של גילמן – משטח הדשא של גילמן שייך לו עד שיתקבל הסדר אחר בהסכמתו.
אליק:
אם אתה אכן צודק בעניין איחוד חד"ש ובל"ד – הרי שזו סופה של תנועת חד"ש כגוף שיכול לשנות משהו בישראל. ע"י הפיכת חד"ש לתנועה שנציגיה בכנסת הם אך ורק ע"י ערבים ינותק המסר שלנו סופית מן הציבור הרחב.
אין לנו את מי להאשים אלא את עצמנו שכשלנו כשלון צורב בהעברת והפצת המסר שלנו בקרב האוכלוסיה היהודית בישראל.
אני רק יכול לקוות שיובל הלפרין, שמואל אמיר ושות’ ילמדו את הלקח.
אגב, דב חנין כבר למד זאת מזמן ולכן הצליח כל-כך בת"א.
למגיב האחרון בעניין זכות השיבה: כפי שציינתי קודם – חבל לך על הזמן. לא תוכל לקיים כאן דיון רציני על שום אספקט של זכות השיבה מפני שגישת "ייקוב הדין את ההר" היא השולטת. כל ההגיון והשכל ישר נזנחו מזמן.
על האלמנט המצחיק בקומוניסט לניניסט שהדבר הראשון העומד בראש סדר העדיפויות שלו – ודוחה כל דבר אחר – הן זכויות הקניין הפרטי של מאן-דהוא, כבר עמדנו מזמן.
אתה מכיר את הפתגם "תפסת מרובה – לא תפסת"?
מי שהולך על כל הקופה ומשחק על עקרונות ופרינציפים, לא יראה גרוש.
בעית הפליטים הפלסטינים פתירה באספקט הפיצוי הכספי ובאספקט האינדיבידואלי, ברמה זו או אחרת, בתנאי שהם יסכימו לפשרה סופית.
מי שכורך אותה בקשר בל ינתק עם UNDO של ההיסטוריה, מוותר מראש על כל אפשרות של פיתרון, ומטרתו בעצם להנציח את הסיכסוך.
ברמה האישית, הפליטים הפלסטינים אינם שונים מפליטי מלחמה אחרים לאורך ההיסטוריה. הם לא היחידים שאיבדו רכוש ומעמד, והם לא היחידים שנעקרו ממקום מושבם ונאלצו לבנות לעצמם חיים חדשים בארץ אחרת.
ברמה הלאומית, יש לפלסטינים אפשרות ליסד לעצמם, בפעם הראשונה, מדינה משלהם. היא תהיה יותר קטנה ומעפנה מ"החלום", אבל בהרבה יותר טובה מכלום, שום דבר, אפס בריבוע.
מה שדרוש להם זה Reality check ולא טיפוח של שגיונות ילדותיים מופרכים.
אבל מה אכפת ליובל הלפרין? אתה משלם את מחיר ההתעקשות על פרינציפים? לא.
בשבילך ה"מאבק" הוא תחביב ובילוי – דרך להעביר את הזמן ולהרגיש טוב עם עצמך.
בשביל הפלסטינים ההתעקשות הזו היא מותרות כי המחיר שלה הוא חיים בזבל, מוות וחורבן מסביב מהעריסה ועד לקבר, בלי אופק של תקווה לשינוי.
ה"תומכים" שלהם לא עושים להם טובה בטיפוח האשליה. לא הגיע הזמן שתכירו בזה ותתנהגו בהתאם?
מצביעים בערבון מוגבל כמוך לא צריך, תודה רבה. החזית תצליח גם בלעדיך ובלעדי שכמותך.
1. התקדים האמיתי היה אילו גרמנים היו דורשים להתאזרח מיד אחרי המלחמה בפולין או בצ’כוסלובקיה, או בצרפת וכדומה.
ההקבלה היא בין הגרמנים לפלסטינים – שניהם היו הצד התוקפן במלחמה ושניהם הפסידו.
2. מספר היהודים שהם בעלי "זכות שיבה" פוטנציאלית בטל בשישים לעומת האוכלוסיה האירופית המקומית, וגם אין ולא היתה להם מעולם תביעת בעלות לאומית מתחרה עם התושבים של ארצות אירופה.
3. ההחלטה למי להעניק אזרחות ומתי היתה תמיד בידיים של מדינות אירופה. כל אחת מהן ישמה אותה במועד שנראה לה מתאים, ובשליטה מלאה של המדינה. במזרח אירופה לא ניתן היה להעלות תביעות פיצויים על רכוש עד התמוטטות הגוש הקומוניסטי. לתשומת לבך הקומוניסטית. וגם היום לא מדובר בתהליך טריוויאלי.
כמו כן הנאצים חיסלו כל כך הרבה משפחות שברוב המקרים לא נשאר מי שיתבע.
זה לא מה שאתה דורש עבור הפלסטינים.
4. לדעתך אפשר להכיר בזכות שיבה של פלסטינים, ולדעת רוב אזרחי ישראל אי אפשר. תצליח לשכנע את אזרחי ישראל שאין בזה איום או סיכון קריטיים – טוב.
לא תצליח – תקבל בבקשה את הכרעת הרוב.
5. בהחלטות מועצת הביטחון 242 ו 338 אין שום דבר שאומר שלפלסטינים יש זכות להחליט בעצמם מי יחזור ולאן. אתה מוזמן להביא את הסעיפים הרלוונטיים אם דעתך שונה. שתי ההחלטות האלו מתייחסות בכלללת לתוצאות מלחמת ששת הימים, הנמענים שלהן הן המדינות שהשתתפו במלחמה, והן מתייחסות לשטחים שנכבשו במלחמה זו. לפלסטינים אין בכלל מעמד בהחלטות האלה אלא כנתינים של אחת המדינות שהיו צדדים במלחמה (ירדן, מצריים, סוריה).
בהחלטת האסיפה 194 אין התייחסות ספציפית לפלסטינים אלא לפליטים בכלל (כולל הפליטים היהודים מארצות ערב), יש שם התניה שניתנת לפרשנות מחמירה (בעניין הנכונות של הפליטים השבים לחיות בשלום עם אויביהם לשעבר), ואין לה תוקף של הכרעה אלא היא המלצה בלבד.
בהתחשב בכך שהפלסטינים בחרו בחמאס,ובהתחשב בהצהרת הכוונות הפורמלית לרצח-עם של הארגון הזה (אמנת חמאס לעיונך), אפילו בתנאי הבסיסי ביותר הם לא עומדים, גם אם כל השאר היה פשוט.
שורה תחתונה – אתה מערבב בין עובדות לפרשנות, וחלק גדול מהנתונים שאתה מתבסס עליהם כביכול, שקרי או לא רלוונטי.
במשא ומתן עם הפלסטינים לא ניתן להתעלם משאלת זכות השיבה. עמדתי, כפי שכר הבעתי אותה בגדה, היא שיש להבדיל בין זכות שיבה לבין שיבה בפועל: שקם את הפליטים – כפי שנעשה באירופה – והן לא ישובו ולא ירצו לשוב, בוודאי שלא אחרי עשרות שנים.
לעניין גילמן והדשא – בכל משטר יש למדינה זכות להפקיע רכוש מאדם פרטי כל זמן שמשלמים לו פיצוי הולם. מובן שאין למדינה זכות לגרשו מתחומיה, לשלול את אזרחותו או למנוע ממנו לשוב אם עזב.
לעניין החלטה 194 – לא צריך להתעמק בסעיפים ובמלים של ההחלטה יותר מדי, מכיוון שהאו"ם הוא גוף וולונטרי שהחלטותיו לא מחייבות את החברות. וגם באיחוד האירופי מדינה שלא רוצה לקיים החלטה יכולה תמיד לפרוש.
ואגב, הדיון הזה התרחק מאוד משאלת "עיר לכולנו" ואפשרות יישומה במישור הארצי.
דיון מספר 208,357 מגיע לזכות השיבה – בעד ונגד. די, רבאק, לא משעמם?
בחד"ש מברכים כל מי שרוצה להצביע חד"ש.
מי שתוקף מצביעים כמוך בוודאי אינו שייך לחד"ש. אתה סתם מסית פרובוקטור (מעניין איזו מפלגה שתלה אותך כאן).
כאשר השמאל הרדיקאלי מאמץ את העמדה שפתרון הסיכסוך הערבי-ישראלי עומד או נופל על השאלה הזו, אז לא, זה לא משעמם.
כאשר השמאל הרדיקאלי גורס שמועמדים לבחירות מוניציפאליות צריכים להמדד לפי עמדתם בנושא זכות השיבה, וכן הרלוונטיות והיושרה של ארגונים ויחידים מוסדיים ואזרחיים, לא משנה מה תחום פעילותם, כנראה ש"זכות השיבה" נתפסת בעיני אותו שמאל רדיקאלי כמדד הראשון במעלה של "שמאל", נייר-לקמוס ומבחן אצבע.
אי לכך ובהתאם לזאת, רק טבעי הוא שבגדה השמאלית יחפרו בנושא באובססיביות.
שנאמר "והגית בו יומם וליל" – זכות השיבה מחליפה את אלוהים בחוגים המדוברים – והיא מושכל ראשון שאין לערער עליו, להטיל בו ספק, ובוודאי שלא לכפור בקיומו.
מעתה יש לומר את התפילה הבאה חמש פעמים ביום, ולא לשכוח לכרוע ולדפוק את הראש ברצפה לפני כן – "אין זכות שיבה מבלעדי זכות שיבה, ושמאל רדיקאלי הוא נביאה של זכות שיבה".
חוץ מזה, גונבה שמועה לאוזנינו שהערבים נורא נעלבים מזה שישראל מסרבת קטיגורית לדון בזכות השיבה, וזה המניע שלהם לעשות אינתיפאדות ויוצא בזה בלגאנים,מהומות, התפרעויות ושאר התקפי רוגז, עצבים והשתגעויות למיניה השונים ןהמגוונים.
אז הנה אנחנו מרימים כאן את תרומתנו הצנועה להורדת מפלס הקריזה של השכנים. רגיעון עכשיו!
לא יאמר בגויים שיהודים מסרבים לדון בזכות השיבה. הנה אנחנו דנים עד שיצא לנו עשן שחור מהאוזניים וקצף של אמסטל מהפה.
אלפיים שנה אנחנו הוגים בדינה של ביצה שנולדה ביום טוב, ולא נמאס לנו. זכות שיבה זה חידוש יחסי.
אני דווקא לא חושב שזה נדבך כל כך חשוב אצל השמאל. קודם כל רבים מהשמאל, כולל מצביעי חד"ש, לא תומכים קטגורית בזכות השיבה. רבים עוד יותר רואים שהעניין לא ריאלי, לפחות בטווח הקצר והבינוני. את אינתיפדת אל אקצא מייחסים להרבה דברים, אבל להתעלמות מהשיבה דווקא לא. זה חדש.
בין המגיבים כאן, המגינים על רשימת "עיר לכולנו" אני מבחין בשלושה סוגים:
1. אלה שאינם סוציאליסטים.
2. אלה שרואים עצמם סוציאליסטים אבל אינם כאלה כי אינם יודעים כל כך מה זה.
3. אלה שהם סוציאליסטים אבל חושבים שעל מנת לרכוש אנשים לסוציאליזם מוטב להוריד מעט את הרטוריקה ולהרגיל את הציבור בהדרגה להשקפה סוציאליסטית.
הראשונים לא מעניינים כל כך בוויכוח זה. הם אינם רואים עצמם קשורים לסולידאריות עם ערבי יפו. הם מתלהבים מתנועה שמצליחה להעמיד נושאים חשובים על סדר היום – עניינים הניתנים להשגה מיידית כגון שיפור התחבורה, דיור הניתן להשגה סביבה ירוקה. הם אנשים טובים ורציניים וראויים להערכה אבל אינם סוציאליסטים.
הסוג השני כאמור הם החושבים עצמם סוציאליסטים והם כועסים מאוד שמציגים להם נושאים שהם לא ידעו כלל שאלה נושאים סוציאליסטים: מכלול היחסים בין יהודים וערבים בארץ – ובתל אביב. הם לא שמעו על כך שאחדות בינלאומית שייכת ליסודות האמונה בסוציאליזם. הם כועסים על כך שיש אנשים ש"דוחפים" את העניין הזה לכל מקום. (אף כי במאמרי הסברתי וחזרתי שרשימה יהודית ערבית תעסוק בכל נושאי העיר ובדאי לא רק בעניין ערבי יפו) הם לא שמעו על מאבק אנטי-אימפריאליסטי. להיות "אנטי אמריקאי? למה? להיות בעד הפלסטינים גם בישראל? הם (לא כולם) לעומת זאת מבינים שצריך להיות עם פלסטינים בהגנה על זכויותיהם האזרחיות אבל מה פתאום במאבקים הלאומיים שלהם ונגד האימפריאליזם?. סוציאליזם הוא הרי השוויון אז למה להעדיף פלסטינים? גם על העדפה מתקנת לא שמעו.
הסוג השלישי הוא המעניין ביותר והחשוב ביותר מבחינת השמאל. הם יודעים כל מה ששני הסוגים למעלה אינם יודעים. אך קצת קשה לעמוד על דעותיהם כי בוויכוח שמתנהל כאן, ובדומים בהם שהיו בגדה השמאלית, הם כמעט לא השתתפו. לכן קשה בכל זאת לדעת עמדתם על בוריה. בנוסף לכך דיון כזה, דורש הרבה יותר מקום מתגובה קצרה כאן.
זרם מחשבה זה מודע היטב שעמדות מק"י וחד"ש אינן מקובלות בציבור משום האווירה הלאומנית הדוחה פשרה אמיתית עם הפלסטינים כגון החזרת כל השטחים הכבושים, חלוקת ירושלים. הכרה בזכות השיבה של הפלסטינים. לכן הם מציעים להימנע מעימות ישיר בנושאים אלה ובמקום זה להעלות נושאים אחרים כמו מאבקי עובדים ודאגה לסביבה (אדום-ירוק) לקדמת הבמה. בנושאים אלה ואחרים יש לנסות ליצור חזיתות רחבות בציבור עם המסכימים להם ובתוך חזית שכזו לקרב גם אנשים שתחילה היו רחוקים מהרעיונות היותר רדיקליים של חדש. קשה בעצם לקרא לכל אלה "פוליטיקה חדשה" כי זו הייתה טקטיקה נהוגה מאז ומעולם של המפלגות הקומוניסטיות כולל הישראלית. לכן אין גם היום חלוקי דעות על הצורך בחזיתות בתחומים שונים. הוויכוח הוא על "הצנעת" הנושאים הקשים לדיון בציבור הרחב. (ואין כמובן כוונה שבכל התאגדות צריך מיד להסביר את כל הפרוגראמה של המפלגה או להרביץ "אנטי-ציונות" ר"ל)
במאמר הבאתי את הניסיון המר של הפילוג ב-65. לי נדמה בעקבות סנטיאנה ש – "מי שלא לומד בניסיון ההיסטוריה נגזר עליו לחזור עליה". . עוד לא המציאו שיטת הסברה בה אתה משפיע על ציבור מבלי לגלות את עמדותיך. הניסיון מלמד שהצנעת העמדות מביאה בסופו של עניין גם לנטישת העמדות.
מעבר לכך אין הדבר אפילו אפשרי במציאות הישראלית. והכיבוש מעמיד את השאלות האלה כל יום מחדש על סדר יום . שבילי אופניים הם אינם התשובה לכך.
שמואל אמיר לא שם לב שיש גם מגיבים מסוג רביעי.
הסוג הרביעי, הם סוציאליסטים, יודעים מהו סוציאליזם (יודעים זו מילה כללית, שהרי יש ויכוחים חשובים בעולם בשאלה מהו סוציאליזם) ולא משחקים בהעלאת והורדת רטוריקה.
הסוג הרביעי יודע, שכדי להשיג השגים פוליטיים, קיים כלי פעולה חשוב שנקרא "חזית".
כשפועלים בחזית, מגבשים מצע מוסכם, בנושא מסוים, למשל נושאים מוניציפליים, ופועלים תוך שיתוף פעולה עם בעליי תפיסות אידאולוגיות שונות. ואפילו רחמנה לצלן עם כאלו שאיינם סוציאליסטים.
הסוג הרביעי יודע גם שהמאבקים בנושאים שונים, איינם נוגדים זה את זה, אלא מחזקים זה את זה. ומותר לסוציאליסט לפעול למען איכות הסביבה (שבילי אופניים), וכמה שבועות אחר כך להשתתף בהפגנה נגד פלישה מחודשת לעזה.
אבל חולדאי עשה זאת רק אחרי שעיר לכולנו נגסה באחוריו.
ולא, עדיין אין קשר. בתל אביב יפו אין התנחלויות שמתוקצבות על חשבון תקציבי הרווחה. זה פשוט לא שייך לבחירות העירוניות, או לבחירות ועד הבית שלי או למועצה הקהילתית משגב. בבחירות הארציות תראה איך ניכנס בהם.
בינתיים אתה מוזמן להתבדל-לשם-ההתבדלות. כך עושים שינוי חברתי, כידוע.
הגולשים הרבים, שטוענים שאין הבדל בין מצע עיר לכולנו לבין שאר הרשימות, טועים. סורי.
לעמי,
בהתדיינות רצינית (כמו שלך) אין צורך לפרוץ לדלת פתוחה. הרי אני כתבתי על מדיניות של חזית פוליטית ומן הסתם כנראה מודע גם לעקרונותיה. חדש כולה היא חזית שניזומה כדי ללכד את מירב הכוחות נגד הכיבוש ולא דרשה מן הרכיבים לוותר על ציונותם למשל. מה שאתה מחמיץ הוא העיקרון המרכזי של חזית שמאלית מה מטרתה? המטרה קובעת ממילא גם פרטים יותר קטנים וגם סגנון. בשביל חדש ומקי כל חזית נשקלת לאור מטרתה הפוליטית המרכזית. אתה כותב יפה "שהמאבקים בנושאים שונים, אינם נוגדים זה את זה, אלא מחזקים זה את זה". זה בודאי נכון בהרבה מקרים אבל תסכים איתי שיש גם מצבים שונים מאוד בהם הנושאים השונים מפצלים את הכוחות או לפעמים גם נוגדים אחד את השני או אפילו דוחקים הצידה נושאים יותר חשובים. אני מאוד ממליץ לקרא בעניין זה את מאמרו של גדעון לוי ב"הארץ" ביום חמישי האחרון בו הוא יוצא למשל נגד נושאי הסביבה הדוחקים את הנושא החשוב באמת בישראל: את נושא הכיבוש. (בדיוק בכותבי זאת אני שומע על התקפת חיל האוויר על עזה אזכור מתאים לדיון הזה).
בחזית שמאלית בבחירות לעירית תל אביב-יפו ההיתחשבות בתושבי יפו הערבים היא רכיב מרכזי. הרכיב הזה קשור גם בהשקפה יסודית שהבעיה המרכזית בישראל היא גמר הכיבוש. לכן חזית של חד"ש עם גורמים אחרים לא הייתה משלימה עם "הצנעת" ערבי יפו. ההתעלמות מערבי יפו מזיקה ממש משום שהיא גם מרגילה את הקהל הרחב איליו אגנו פונים להתעלם מהם ומנישולם.
לא מצאתי גם תוכן אנטי קפיטליסטי במצע של עיר לכולנו. הרי רבינוביץ’ עצמו, עמו התפלמסתי" מטשטש כל הבדל פוליטי "ישן" בין הרכיבים ובודאי את המאבק נגד הקפיטליזם כמאחד של חזית. כל האלמנטים של מצע עיר לכולנו מופיעים גם בשאר הרשימות שרצו בבחירות. רשימה שמאלית הייתה מצביעה בפירוש ובמודגש על הקשר בין קפיטליזם החזירי וגם הכיבוש לבין הנושאים המוניציפאליים.
רשימה שמאלית מוניציפאלית אשר אחד מסעיפיה הוא נתיבים לרוכבי אופניים? למה לא? כאשר זה חלק של תכנית שמאלית לעירייה אז (רק אז) שבילי אופניים מחזקים התביעות המרכזיות של הרשימה ולהפך – אבל אופניים כן וערבים מוסתרים במרתף? בהחלט לא.
אני מאתגר אותך להציג לנו מה הייתה המטרה של רשימת "עיר לכולנו" ומה היה ייחודה בין שאר הרשימות. אני גם שואל מה הוא ההבדל בין סוציאליסטים מן הסוג הרביעי לבין משנתו של רבינוביץ’. האם רבינוביץ’ לא היה דובר הרשימה?
עדין לא ידוע מה הייתה השפעת הרשימה על הגדלת כוחה של חדש בציבור היהודי. זאת נדע רק עם היוודע תוצאות הבחירות. כלום הייתה בכלל השפעה או האם זו הייתה "מהומה על לא מאומה".
שמואל אמיר
להערכתי חד"ש תקבל אותו מספר קולות במגזר היהודי כמו בפעם הקודמת, אם עלתה מ-3000 ל-5000 במגזר זה ב-2006, אולי תהיה עוד עלייה כזאת אבל לא יותר.
גבירותי ורבותי, קצת פרופורציות. כפי שנאמר ע"י מגיב קודם, ההישג של חנין היה לא בגלל שהוא קומוניסט אלא למרות זאת. אמנם, בבחירות לראש העירייה קיבל יותר מ-30 אחוז מכיוון שלמתנגדי ראש העיר הקיים לא היתה שום אופציה רצינית אחרת, ואולי זה הישגו של חנין – שהצליח להציג את עצמו כאלטרנטיבה.
אבל בכנסת כבר אין בחירה ישירה – וטוב שכך – וצריך להסתכל על תוצאות הבחירות למועצה, שם יש תמונה אחרת לגמרי.
תל אביב היא עיר שמאלית הרבה יותר משאר המדינה: בבחירות הקודמות למועצה קיבלה מרצ 15 אחוז למרות שחודשים ספורים לפני כן קיבלה (ברמה הארצית) קצת יותר מ-5 אחוז בבחירות לכנסת.
בפעם הזאת, רשימת "עיר לכולנו" קיבלה 15 אחוז, גם בעקבות ירידתה של מרצ מ-15 אחוז ל-7, עקב סיבות שונות כולל פילוג בסניף מרצ ובסיעה, ולאחר הצטרפות ראש הסניף למפלגת העבודה, ולאחר שמי שעמדה בראש הרשימה בפעם הקודמת חברה לחולדאי.
ברשימת "עיר לכולנו" גם יש תומכי מפלגות שונות ברמה הארצית, מהליכוד ועד לבל"ד, כך שהם עצמם ותומכיהם אולי יזוזו קצת שמאלה אבל לא יותר מכך.
"רשימה שמאלית הייתה מצביעה בפירוש ובמודגש על הקשר בין קפיטליזם החזירי וגם הכיבוש לבין הנושאים המוניציפאליים. "
למה?
למה לדבר על הכיבוש בבחירות בתל אביב יפו?
למה?
מי שאומר שמצע עיר לכולנו הופיע גם אצל השאר כנראה סומא או סומא מבחירה. עיר לכולנו דיברו על הפסקת נישול שכונות הדרום, על סיום האפליה, על בנייה ציבורית, על תכנון דמוקרטי ועל כלכלה בת-קיימא. כל הדברים האלה הם מהות הסוציאליזם, הרבה יותר מזכות השיבה.
נו, עכשיו אני צריך להרגיש שאני לא מספיק סוציאליסט (או רק רואה עצמי סוציאליסט, או whatever) בגלל שאני לא מסכים שזכות השיבה קשורה לבחירות מקומיות, כאילו אני לא מבין את הקשר בין בעיות מוניציפליות, סוציאליזם וזכות השיבה…
דווקא אתה מעביר קו חוצץ תמוה בין עניינים "לא סוציאליסטים" (ציטוט: "שיפור התחבורה, דיור הניתן להשגה סביבה ירוקה") ועניינים סוציאליסטים שכל כולם, משום מה, קשורים לערביי יפו.
אם כבר, בוא תסביר לי אתה איך עולה בקנה אחד העקרון העליון שלך לגבי "אחדות בינלאומית", עם מתן אוטונומיה (אפילו חלקית) לערביי יפו.
האם זוהי האפליה המתקנת עליה אתה מדבר?
לדעתי יש כאן סתירה: מרוב רצון לסוציאליזם אתה נוקט אפליה מתקנת (מתן אוטונומיה) שמהותה נוגדת את העקרון המרכזי של הסוציאליזם (אחדות בינלאומית).
אבל זה לא מפליא, רבים וטובים לוקים באמנזיה וערפול חושים כאשר מדובר על אוכלוסיה ערבית.
אם בחד"ש ישכילו לשלב יותר יהודים – לא רק בתור עלי תאנה, ויפנו את המצע שלהם לציבור הכללי ולא רק הערבי, יש סיכוי לא רע בכלל שכוחם בציבור הכללי יגבר. את פוטנציאל הגדילה שלה בציבור הערבי חד"ש כבר מיצתה. על רקע המשבר הכלכלי, חד"ש יכולה לגדול מאוד בציבור היהודי.
לוגם: חולדאי טוען שהוא בונה ויבנה דירות זולות לציבור רחב. סגניתו יעל דיין הבטיחה גם היא את הכחול מהשמיים. גולשים רבים כאן לא חולקים על הקביעה שלא היה הבדל גדול בין הפרוגקאמות של הרשימות השונות.האם אתה באמת קראת את ההבטחות של שאר הרשימות?
מי הציע לכלול את זכות השיבה בתכנית לעיריה?. הוצע לזכור את הנכבה שעברה על ערבי יפו כאשר דנים בעניניהם.
לזה שלא רואה קשר בין כיבוש לבין תכניות מוניציפאליות. כיבוש זה תקציב אדיר מהוצאות המדינה שצריך להגיע לעיריות לשיפור תנאי היי תושביהם..זה קשה להבין?