מישהו למעלה החליט לפצוח ב"עופרת יצוקה", ומה יותר ציני מן השימוש בשם התמים הזה הלקוח משיר ילדים של חנוכה. כך במסווה של שיר ילדים הופכים אותנו, האזרחים, לפיונים, לסביבונים. מערפלים את חושינו באשליות של כוח ומטילים פצצות על אוכלוסיה מורעבת. כך הונחתו הפצצות שרצחו 300 פלסטינים ביממה, וברגעים אלה עוד הזרוע נטויה, ואני תוהה באיזו ציניות מסובבים אותנו ואומרים לנו שזוהי טובת הילדים. באיזו זכות איומה הפכנו לטובחים באוכלוסיה מורעבת, מוכה, אחוזת אימה ועוני ומסובכת. אומרים לי: "בשם הילד בשדרות שלא ישן בלילה".
אני חושבת על הילדים בשדרות ועל חיי השגרה הקשים וחושבת: האם באמת פעולה זו תגן על ילדי הגן? הרי ברגע זה הם עדיין הם במקלטים, ועכשיו גם ילדי באר שבע. אני מביטה בעיניים של ילדי הפלסטינים, בעיניים השבורות, בהלם ובשכול שהכה ללא רחם וצועקת אל מנהיגינו:
האם זה מה שאתם באמת יכולים? האם השתדלתם די? האם כוח הוא השפה היחידה שאנחנו יודעים? האם כוח זה אכן מרתיע? האם אתה ברק יכול להסתכל לאמת בעיניים ולומר שפעולה זו תגן באמת על ילדי שדרות ואשקלון מירידה למקלטים ומהתקפי חרדה? או שמא כוח זה רק יגביר את האימה? האם באמת אתם יכולים לומר כי הפגנת כוח בלתי מרוסנת זו תגן עלי בעוד זמן לא רב מהדור הבא של מבצעי הפיגועים? האם גם ילדי תל אביב והמרכז יוכלו ללכת בקרוב חופשיים בעירם? האם מותר לנו לומר את המילים השקריות הללו "השפה היחידה שהם מבינים" ואז להשליך עליהם את הפצצה ולהמשיך באותה שפה של אלימות?
בחג החנוכה חשתי חג של אור הופך לעלטה וכאוס. ניצול ציני במסווה של טובת הילדים. העופרת היצוקה מחזירה אותי לסביבון, משחק ילדים, אך מלחמה אינה משחק ילדים. נראה שלא כך חושבים מנהיגינו. היא פוגעת ללא אבחנה דווקא באלו הזקוקים כל כך להגנה, בשני צדדי המתרס. כאן היא לא פוגעת רק באנשי חמאס, אלא גם באזרחים חפים מפשע, פוגעים בילדים ובאמהות ובזקנים ובאנשים חסרי ישע. זהו טבח.
ואני בוכה אל מול התמונות שמראות גופות מרוטשות, ותמונה של ילדים בוכים. בן זוגי אומר לי "ברוכה הבאה למזרח התיכון", אך התמונה עם הילדים אינה מרפה ממני. איכשהו אני אומרת: אם אהיה אדישה לזה ואצליח להשקיט את מצפוני בטיעוני "אין ברירה", או "היינו חייבים", "כולם רוצחים", "כולם חמאס", ש"לא איכפת לו מהילדים שלהם", הרי זה הסימן שהאדישות חלחלה גם בי. ואם אהפך לאדישה הרי שחדלתי להיות אדם, חדלתי להעריך את עצמי כאדם. המבטים של הילדים מחריבים אותי מבפנים. הרגשתי שבית המקדש חרב עלינו, כי אנחנו מחריבים את קודש הקודשים, את מהותנו כאדם.
ואנשים קרובים אלי אומרים: "כן, אבל הם התחילו קודם!" וזהו כמובן שקר גס שנשטף אל תוך מוחותינו ע"י מנהיגינו. "הם התחילו קודם!" ממש כמו שאומרים בגן הילדים, ונותנים מנדט להחלטות ילדותיות שעולות במחיר ילדינו ובמחיר דור חדש של מפגעים.
ועוד אומרים סביב "זוהי מלחמת הישרדות!" האם באמת אנו יכולים לקרוא למצב שלנו הישרדות? אולי לרגע שכחנו כי אנחנו הכובשים בסיפור הזה. הם השורדים. אנחנו בעלי הכוח בסיפור הזה. אנחנו בעלי השליטה. אנחנו שולטים במרחב האווירי והימי. אנחנו המענים במחסומים. במעברים אנחנו המונעים תרופות ומזון מלהיכנס אל בית הכלא שלהם ומזה זמן רב, עוד מלפני ההפגזות. אנו אומרים שיצאנו מעזה אך למעשה לא הפסקנו את השליטה במעברים ומעולם לא אפשרנו אורח חיים תקין. אין ספק שחלק מן האחריות מוטלת גם על חמאס, אך אנחנו החזקים, הכובשים, ולא הם. יש לציין, כי אולי שכחנו שבשלב זה על רצף ההיסטוריה, לא אנחנו אלה הנמצאים בגטו.
אני לא אומרת שצריך להפגין חולשה, אך מי אמר שמשא ומתן ומילים זאת חולשה? ומי אמר שהפגזת חלשים הינה כוח? ויתרה מזאת: איך ייתכן שה"מוח היהודי" הגאוני והמבריק המתוחכם הזה שאחראי על כל כך הרבה פטנטים ורעיונות אין ביכולתו לפתור בעיות במו"מ , איך ייתכן שאנחנו כל כך מתוחכמים כדי לפתח נשק משוכלל, אך לא מספיק אינטליגנטיים כדי להוביל באחריות ובתחושה של קדושת חיים לתהליך מדיני של שלום? איך יתכן שאנו כל כך מבריקים וחכמים ואינטליגנטיים בלפתח פצצות מתוחכמות ונשק אך איבדנו את הכוח של המילה? את הכלי של השפה והמו"מ והזנחנו אותם עד לאבדון?
איך אנו יכולים לשבת בשוויון נפש כאשר אהוד ברק, שנחשב לאיש עתיר ניסיון צבאי ומדיני, נבהל מהסקרים ופוחד שמא לא יזכה בבחירות, והפחד הזה מניע אותו להטיל את פחד המלחמה באוכלוסייה בעזה ובכל ישראל. האם באמת תוכל להסתכל לאמת בעיניים ולומר ששיגרת פצצות רק כדי לזכות בעוד כמה מנדטים בבחירות? כמה לא טרנדי לא נחמד לא מפותח, לא חכם ובהחלט לא מנהיג. כי מנהיג אמור לנצל כל רגיעה לקידום משא ומתן. אני פונה אל מנהיג שאינו אימפוטנט של השפה, של המילה, של התקשורת. דווקא לאהוד ברק יש יכולת ביטוי כך חשבתי. מנהיג אינו לוחץ בקלות על ההדק ומשחק כמו סביבון בדעותינו ובראשינו ובעיקר בחייהם של ילדינו. אני לא בחרתי בעופרת יצוקה. בטח לא זו היצוקה בליבם של ילדים ואזרחים חפים מפשע.
האם באמת יכולים מנהיגינו להסתכל בכנות בעיני הילדים ולהגיד שהקנו ביטחון, הרי ילדי שדרות סובלים עכשיו יותר, וכבר ילדי אשקלון ואשדוד ובאר שבע, ובקרוב כל ילדינו ואזרחינו בכל הארץ, בכל פינה.
בחדשות אמרו שאין זו פעולה "כירורגית", והתכוונו לפעולה נרחבת ביותר. אם נחשוב במונחים רפואיים דומה כי מדינת ישראל מנסה למחוק וירוס ע"י כימותרפיה, הרס כללי של הגוף והחלשתו, פגיעה שאינה מבחינה בין טוב לרע. פגיעה כזאת מבלי להתייחס כרגע להיבט המוסרי, אינה יכולה להיות תרופה. המכה הקשה פוגעת לא רק בגופם אלא גם בגופנו, היא פוגעת באזרחים, בחיילים, היא פוגעת כלכלית ומוסיפה על האבטלה הגואה, היא פוגעת מוראלית, ומוסרית.
שוב ושוב, אנחנו נוקטים באותה שיטה, באותה "רפואה" קונבנציונלית, שאינה פותרת את הבעיה מן השורש, את המקור לסבל. את המנדט שלי אני מוכנה לתת למי שחשיבתו ארוכה מטווח הקסאמים ועצומה יותר מפצצה הניחתת מן האוויר, למי שרפואתו הינה שלימה וחותרת לשלום.
תפקידינו ותפקיד מנהיגינו הוא למנוע את הסבל ולא להקצין אותו. הרי אני לא בעד קסאמים, אך אני מאמינה שלא נעשה די למען שלום בין עמים.
כ-300 פלסטינים הרוגים במשך יממה אחת ביחס למיליון וחצי פלסטינים זה כמו שביום אחד היינו מאבדים כ-1200 איש. כמה הרס, כמה שכול, כמה טראומה, בלתי ניתנים לתפיסה. חלק נהרגים בשידור חי אונליין. זהו טבח. בניגוד להרוגים של תאונות הדרכים (השוואה נוראית שנעשתה לאחרונה: 400 איש במלחמה אל מול 400 איש בשנה הרוגי תאונות הדרכים). ההפצצות נעשות ביודעין, כפעולה שכוונתה להרוג גם חפים מפשע, בעם במצור, ללא אוכל ותרופות ופרנסה, בהגבלות קשות ובהשפלה יומיומית.
והצביעות וההונאה הגדולה שביצעו מנהיגינו בטפטוף זעום של מטענים הומניטאריים בשבת. במהלך שבועות וחודשים הם חסמו את המעברים ואז התירה ישראל מעבר כזה ביום שבת כדי לתעתע. אני חושבת על המעשה הזה ותחושת קבס עולה בבטני. זה מתאים לסיפורים מעידן אחר ששמענו אולי מסבא וסבתא שלי, לאנשים נעדרי הומאניות לחלוטין, לתת-אדם. זהו פשע כנגד האנושות. והרי אני גדלתי על המיתוס של צבא מוסרי. אני גדלתי על סיפורי גבורה ועל חתירה להומאניות דווקא בגלל שהדור של סבא שלי היה קורבן.
ודווקא כרגע לא אכפת לי לעמוד בדעת מיעוט. לא, אני לא פרו-פלסטינית, ולא, אני לא בעד ירי קסאמים ואני יודעת שיש רבים המתנגדים לדעותיי אפילו חברי ומשפחתי, אך יש גבול, ויש אפילו אמות מידה של לחימה עליהם גדלנו, ולא צריך להתבהם על גופותיהם של מאות פלסטינים.
על הגטו בעזה נחתו פצצות. רק מספר ימים קודם לכן היו הפלסטינים עסוקים בהישרדות של מים, חשמל, ומזון, ותרופות. הישרדות אמיתית. לא זאת שבשלטי החוצות ובערוץ 2. והכול בהפקתה מדינת ישראל. והנה בשיא החולשה ניחתת פצצה. חוכמה קטנה על חלשים, מיוסרים ומורעבים. חבריי אומרים לי ומרגיעים אותי שנלחמים במחבלים אך אני יודעת ורואה (ביו-טיוב ולא בתחנות הטלוויזיה הישראליות) את עיני הילדים את הגופות המרוטשות, את האיש שמת בשידור חי ומרים את האצבע בתפילה לאלוהים כשראשו נשמט ואצבעו נותרת מורמת למעלה.
ביום השביעי של חג החנוכה הוכתם חג של אור והפך ליום זיכרון חשוך ומושחר לשנים רבות. הפכנו מעם שחושב שהוא מוסרי, לעם שהתבזה, לעם של שררה. רבות עוד יכתבו על היום הזה, על העינוי ועל הזוועה, על הפצצה וההפתעה, על המוות בהונאה, על הטבח שעשינו לשכנינו בזמן הזה, בזמן הזה.
ביום שבת כשהדלקתי נרות עם בתי, שרנו "מעוז צור ישועתי", פתאום המילים לעת אכין מטבח (מלשון טבח) מצר המנבח, יצרו בי אי שקט נוראי. לא יכולתי לשאת אותן יוצאות מפי. חשנו שהנה טבחנו, והרסנו משהו בסיסי בתוכנו, בסיועו של טיעון שקרי: אין ברירה, תפסיקי להתיפייף, זה או אנחנו או הם, צריך להרוג את האסלאם. ואני לא יכולה עוד לשתוק, אם אשתוק לא אהיה ראויה להיקרא אדם. אם איני מקשיבה לזעקת אמהות על מות הילדים, לא אהיה ראויה להיקרא אדם.
והטיעונים של "גם אצלנו יכולים להיהרג" ו"אז מה? תחכי עד שכוחם יגבר?" לא מסדרים לי את המצפון. אנחנו אומרים את הדברים האלה כדי להשקיט את המצפון, כדי שנוכל לישון בלילה, כדי שנוכל להירדם. אלו הם סמי הרגעה ואדישות.
אם "האח הגדול" היה משודר מעזה, לא היינו מסוגלים לצפות בריאליטי הזה יותר ממספר דקות. כי סבל אמיתי שאנחנו אחראים לו, לא מצטלם היטב. כי הישרדות אמיתית אינה פוטוגנית, על אחת כמה וכמה בטראומה שיצרנו אנו עכשיו. ואם אנחנו ממשיכים להתנהל באדישות לסבלו של עם שלם ומוכנים בקלות כזאת מידי להפציץ מלמעלה,לא ירחק היום ונשלם מחיר במוסריות שלנו בגופנו.
לכן אנו חייבים לחתור בעיקשות למו"מ, בלי להרפות ממו"מ, וכל קולות הרקע של "כולם אותו דבר", ו"אין עם מי לדבר" רק מחזקים את הצד האלים שבתוכנו והופכים אותנו לאפאטיים המתהלכים בבועת האין ברירה, בתוך האין ברירה נהרגים גם מאות אזרחים על לא עוול בכפם ואנו אחראים לכך.
אנו חייבים להבין שאנו עם כובש ולהרחיק מעלינו את הקולות שהופכים אותנו לנעדרי מוסר וערך לקדושת החיים, ולהפעיל בתוכנו קולות של "חייבים משא ומתן!" הכוח אינו טמון בנשק. הוא טמון בשפה, בתקשורת, בחיבור בין עמים ואנשים שכן רוצים שלום. תפקידנו להילחם בקולות המלחמה שבתוכנו. כי כולנו בני אדם, כולנו פלסטינים וישראלים רוצים להתפתח, לשגשג, לחיות בכבוד, לאהוב, להגשים. זהו סולם הצרכים הבסיסי של כולנו, אף אימא לא רוצה לקבור את בנה. באף פינה בעולם גם לא זו שמצביעה לחמאס.
בואו נגרש את החושך, הבערות, ההסלמה, בואו נצא ממעגל הרשע, לא על ידי דיכוי עם אחר והצרת צעדיו, לא רק כדי לשרוד, אלא כדי ללמוד להוביל מחשבה עצמאית, משוחררת. זה התפקיד שלנו ככובש, שעדיין מתפרנס בכבוד, אוכל, לומד באוניברסיטה, מוליד ילדים, מטייל על שפת הים בחופשיות, נוסע לחו"ל, יכול לטפל בעצמו, יכול ללכת לתיאטרון, יכול לרקוד ולשיר.
תפקידנו לבחור בקול השפיות. זו חכמה קטנה מאד להשתמש באגרסיביות משוללת רסן. קל להכות וזרוע הרס. נראה כאילו מורכב יותר לדבר, אך זה רק נראה כך. מחיר הדמים הוא נורא. לשם כך ברק, אולמרט וליבני צריכים להפעיל את המוח, את הלב במו"מ אמיתי. אתם, כמו החמאס, אחראים לגורל הילדים.
האם אין אנחנו מקישים ממלחמה למלחמה.
מדוע זיכרוננו כה קצר? מדוע שני הצדדים חייבים לעבור רק מסעות סבל?
אני מתפללת לכל מי שאפשר אפילו למנהיגים שלי אני מתחננת, לכל מי שליבו פועם וחם וחי ולא קהה לעצור את הלחימה ולשאוף למו"מ מיידי.
בחג הזה, חנוקה
האם מדמעות
נרותיה חלב על ריסים.
כבר אינה מאמינה
בניסים, אך עדיין
אלוהים בבקשה ממך, אולי
עשה שלום על ארץ
בוכייה
עשה רק נס אחד, שלא היה.
אמן ושתהיה שנה טובה לכולנו.
בחיים הפרטים שלך, אם חלילה מישהו ינסה לאנוס אותך ויגיע שוטר ותוך כדי הצלתך ישבור יד לאנס, אני מניח שאת תכעסי על השוטר כי היה עדיף להאנס ולא שלאנס תשבר יד. אם זה לא נכון את צריכה להסביר למה בחיים הפרטים מי שפוגע בך מגיע לו ענש אבל בחיי המדינה מי שפוגע בה ראוי לרחמים והשתתפות בצער על הפגיעות שנגרמו לו תוך כדי כך שמנעו ממנו לרצוח אזרחים ישראלים. או אולי הרג אזרחים ישראלים נחשב פחות מחיי אזרחים פלשתינים? בקצור, מאמר צבוע מעורב בשקרים גסים מתחילתו ועד סופו הדביק.
קודם כל שמחתי לקרוא שאת "לא בעד הקסאמים". תודה רבה, באמת. אבל אם זה כל מה שיש לך לומר על הקסאמים, מדוע שלא תהיה אצלך סימטריה הדדית? מדוע שלא תאמרי פשוט "אני לא בעד הפצצות בעזה", ובזה תסכמי ותסיימי את המאמר?
הרחמים שלך על תושבי עזה (ואני באמת שותף להם) היו עושים רושם הרבה יותר כן וישר לולא היית כל כך חד צדדית. הרחמים שלי, למשל, ושל רבים רבים בציבור הישראלי, באים ממקום הרבה יותר אמיתי, משום שהם קיימים למרות שאנו רואים בפלסטינים אויבים, וחרף העובדה שאנו חושבים כי המבצע בעזה מוצדק, גם מבחינה מוסרית. היכן ש"רחמים" באים יחד עם "סולידריות", יש מקום לפקפק באמיתותם, ויש לכך תימוכין בהיסטוריה של המאה ה-20.
לו היה למנהיגי החמאס, שבעטיים נגרם כל הסבל לתושבי עזה, אפילו שמץ משמץ, אפילו קורטוב של טיפה מהרחמים הכנים שאחרים בעולם חשים כלפי בני עמם הנהרגים, היה כל ה"טבח" הזה נמנע. רוצחי-בני-עמם אלה, שאף בעצם ימי המלחמה מוצאים זמן כדי לטבוח באויביהם מבית אנשי פת"ח, זוכים, אם בכלל, לביקורת מתחנחנת, מתייפייפת ומתנצלת מידי הכותבת וחבריה, בעוד שאת ההנהגה הישראלית הם מכבדים בנאצות בסגנון ה"שטירמר".
זו אינה ולא יכולה עוד להיות ‘שנה טובה’.
רצח-העם והטבח הנורא בגיא ההריגה בעזה, כאלף נרצחים וכארבעת אלפים פצועים ועוד היד נטויה,
ההרס והחורבן שזרעה ה’עופרת היצוקה’ יירשמו לעד לדראון עולם!!!
השמאל התל-אביבי השוכן במגדלים גבוהים בבועה התל-אביבית (נו טוב, גם בשכונות מיוחסות בירושלים) מתבקש לכבות אורות במשך הערב ולהימנע משימוש במכשירי חשמל, עד להודעה חדשה, לאות סולידריות.
מאמר נכון ויפה.
מזמן לא קראתי טקסט כל כך ארוך שהסכמתי בו עם כל מילה.
רגישות, אנושיות, חוכמה – אלו התכונות שבהן התברכה כותבת המאמר. היא צודקת שיש פתרון, היא צודקת כאשר היא נלחמת על האנושיות שלה, ולא מתייאשת. לא חוששת לסבול כדי לא להיאטם.
חזקי ואמצי, מבינים אותך.
עוד מאמר זניח…הבנו שקשה לך עם הסבל של עזה…הבנו שאת בעד מו" (מי לא), הבנו שאת מאמינה שמלחמות זה לא משהו מחוייב המציאות, הצלחת גם להסביר ממש טוב את זה שלא ממש משנה מי התחיל אלא מי החזק (את זה למשל גם בחמאס מבינים מצויין כשהם בוכים על השגיאות שלהם). השאלה הבסיסית היא האם הפרטנרים שלך למו" מבינים את זה כמוך (וכמוני). מעבר להיסטוריה המוסלמית העקובה מדם כופרים (אך גם בצרחות חוזרות ונשנות על "קיפוח"), אני יכול להפנות אותך לבלוג נוסף שהתפרסם באתר זה שמבהיר בדיוק מהי תנועת החמאס…לאחר שתקראי אותו, אם עדיין תחשבי שאלו אנשים שעמם עושים שלום – אני יכול המליץ לך לקנות את הבורקה בקניון בדובאי, יש שם דברים אופנתיים במחירים זולים יחסית…ובנוגע למות ילדים – זה תמיד עצוב ומכאן אני מודה לפיקוד העורף על הנחיותיו שלא להגיע לבתי ספר ובכך נמנע מוות של ילדים בשלושה גני ילדים קחטפו פגיעה ישירה, בשני בתי ספר, ומרוב הילדים שהלכו בבאר שבע בשעה שבע וחצי בבוקר – שעת ההליכה ללימודים שבה בחר החמאס בכדי לשלוח מטח ואולי בכך להגדיל את אחוזי פגיעתו ב"כובשים" בני 3 – 4.
אם יורשה לי הערה ספרותית…השיר בסוף הופך את המאמר מרגשי במידה מוגזמת לטקס יום האם רגשני במידה מוגזמת..העברת את המסר גם ללא השיר והשיר מעביר את המסר גם ללא המאמר, שילוב של שניהם כמוהו כשילוב של דבש וסוכר באותה כוס קפה..מבחיל.