קראתי במשך כל השבוע את רוב התגובות באתרים העיקריים באינטרנט וגם את המכתבים למערכת בשלושת העיתונים הגדולים. היו תגובות רגישות וחכמות, אבל הרוב העצום שלהן היה צמא-דם, כוחני, פרימיטיבי וצדקני. היו גם שאלות לגיטימיות שהופנו לדוברים המעטים והמבודדים של מחנה השלום. השכיחה שבהן התמקדה בחמאס. המקשים ציטטו את הדוברים העיקריים של חמאס, תקפו את דרישותיהם ה"בלתי קבילות", וטענו שאין עם מי לדבר. תביעת ראשי התנועה האיסלמית לפתיחת המעברים ולהפסקת אש עוררה חמת זעם, חרף העבודה שהמוחים ידעו (כמו אנשי החמאס עצמם) שוויתור בנושאים האלה כרוך גם בהפסקת אש מוחלטת מצידם. יש להניח שגם פיקוח בינלאומי ואולי גם מצרי על המנהרות יהיה חלק מעסקת החבילה הבלתי נמנעת.
הבעיה העיקרית שלי עם ההשגות על חמאס (רבות מהן הופנו גם אלי אישית) נובעת מהתפיסה השגויה כלפינו הרווחת מאוד בציבור הרחב. ברור שההסתה של הימין הקיצוני ושל שדולת המתנחלים, שלוותה גם בהטפות מחפירות של רוב הרבנים בבתי הכנסת שלהם, הניבה פרי הילולים מבחינתם. בחוץ שוררת שנאה עזה כלפי כל מי שאיננו מצטרף למריעים לצבא ועוד יותר לאלה שמסרבים לחלוטין להשתלב באורגיית ההרס וההרס בעזה, שאיננה מובילה לשום דבר חוץ מהעמקה נוספת של הסכסוך הישראלי-פלסטיני ולמעשי זוועה של חמאס, שיכאבו לכולנו.
לכן העמדה שלנו טעונה הבהרה נוספת, גם אם היא כרוכה בחזרה על טענות שהועלו כאן בשנים האחרונות. עלי לחזור ולהדגיש שאיש מאיתנו אינו מייצג את חמאס או את האיסלם הקיצוני, ולכן אין לנו שום אחריות על התבטאויות המנהיגים מעזה. עם זאת, יש לנו אחריות עצומה לחייהם של תושבי עזה, שבהם אנחנו שולטים כבר עשרות שנים, חרף המחווה הפורמאלית של "ההתנתקות". התפקיד שלנו הוא להסביר לציבור שעלינו לשקם את עזה, לא להרוס אותה, לדאוג לתושביה ולא להוריד אותם ביגון שאולה. אחרי הפסקת האש, שבמוקדם או במאוחר תיכפה על הצדדים, נצטרך לחשוב על עזה הסמוכה והצפופה כל כך במושגים הומניסטיים, ולא בזדון הנקמני והרצחני המאפיין אותנו עכשיו. אם לא נבנה שם בתי חולים חדשים ונשקם את בתי הספר ברצועה, נמיט אסון על התושבים שבסופו של התהליך יתנקם גם בנו. השמדת החמאס היא בלתי אפשרית ואת המחיר המדיני (הכרוך תמיד גם במחיר כלכלי ותרבותי) על התנהגותנו המחפירה במלחמה הזאת עוד נשלם בריבית קצוצה. בשבוע האחרון השתלטו הגנרלים על מהלך העניינים, והם רוצים להשביע את צימאונם לנקמה לאו דווקא על הטילים אלא בעיקר על התבוסה במלחמת לבנון השנייה. האדישות בציבור הישראלי כלפי דמם השפוך של ילדי עזה הופכת את כולנו למצורעים בעיני כל אדם הגון בעולם הנאור. הצריחות על צביעות ועל אנטישמיות לא ישנו את העובדה הזאת. גם התלונות על ציפי לבני ועל ההסברה הישראלית הן מגוחכות. ההסברה היא דווקא מעולה, אבל המדיניות היא רעה. תמיד הבעתי כאן חששות כבדים מפני אהוד ברק אבל במלחמה הזאת הוא הפך למפלצת אמיתית. אני ער לכך שדווקא התנהלותו האטומה וחסרת הרחמים מביאה לו קולות ותמיכה בדעת הקהל. הסקרים האלה מעידים על כך שהפכנו למושחתים בדיוק כמו מנהיגינו, וגם לזה יש תג מחיר שאותו נצטרך לשלם עד תום.
החמאס איננו סימפטי במיוחד, אבל הידברות עמו היא אפשרית בהחלט. גם כאשר טענו שיש להידבר עם אש"ף קיבלנו תגובות זהות. דווקא הממסד שהקים את חמאס כדי להילחם נגד התנועה הלאומית הפלסטינית, דורש מאיתנו דין וחשבון על התנהלות הגולם, שהם בעצמם בנו. אבל הפסקת אש בתנאים סבירים הייתה מצילה אותנו מהתבוסה המדינית וההסברתית שאנחנו נוחלים כאן ועכשיו. אם אפילו קונדוליסה רייס, שרת החוץ של ג’ורג’ בוש, מבטאת מיאוס כלפי ממשלת ישראל, כדאי לכולנו להבין מה צפוי לנו מהממשל החדש. אולי אז יבין הציבור את מהות הכוח, ואת חשיבותם היחסית של כל מרכיביו. ייתכן שחיקינו את התנהלותו של בוש בעיראק והפצצנו אזרחים כדי להשיג יעדים שהם בעצם בלתי ניתנים להשגה, אבל לא השכלנו להבין את ההבדלים בין מעצמת-על מצד אחד, לבין מדינה קטנה התלויה בסיוע חוץ מן הצד השני. אובדן התדמית האנושית של ישראל, העובדה שאנשים טובים ואפילו יהודים עלולים להחרים מוצרים ישראליים בחוץ-לארץ, הפגנות ענק נגד ישראל ברחבי אירופה – כל אלו חשובים הרבה יותר מאשר איזה רמטכ"ל אמיתי או מדומה שהרגנו בהפצצות יחד עם חמישה מילדיו הקטנים.
מרכיבים רבים בעוצמתה של מדינה קטנה כמו ישראל, נפגעו אנושות במלחמת עזה. ביניהם אני מונה את תדמיתה של המדינה, את יכולתה של ישראל לרקום קשרי סחר עם מדינות נאורות רבות, את הנזק העצום בדעת הקהל העולמית, את עירעור היחסים עם המדינות המתונות באזור, את ההחרמה העתידית של מוצרים טכנולוגיים ושל אקדמאים במדינות מתקדמות, את הפגיעה בכלכלה הישראלית כתוצאה ממצבה הפוליטי-תדמיתי החדש, ואת הסיכוי שהסלמה נוספת תביא גם לשינוי מהותי במדיניותה של ארצות הברית כלפי ישראל. כיוון שהאמונה הכמעט-מיסטית שישראל היא המפתח ללבה של ושינגטון מהווה מרכיב חשוב ביחסי החוץ שלנו עם מדינות רבות ברחבי העולם, לכל קרע קטן עם האמריקאים יהיו השלכות אסטרטגיות מרחיקות לכת. לא די בכך שיש לאדם כלשהו ארסנל גדול של נשק קטלני במחסן ביתו; הוא חייב להיות מסוגל להשתמש בו מבלי להיפגע אנושות. אנחנו יכולים לרצוח מאות אלפי פלסטינים, אבל מה בדבר המחיר? האם אנו מוכנים לשלם אותו?
לחשבון הקר והפרקטי הזה יש להוסיף גם את ההשלכות המוסריות, שאינן כרוכות רק במשוואת הרווח וההפסד התדמיתית. אם לכל כך הרבה ישראלים אין טיפה של רגישות אנושית כלפי האזרחים בעזה, מה זה אומר עלינו ועל יומרתנו להיות התגלמות המוסר היהודי הצרוף? התגובות בקרב הלאומנים החילונים ורוב היהודים הדתיים מעוררות חשש כבד. הרבנים האורתודוכסים בישראל מפרשים באופן צר מאוד את הדיבר "לא תרצח", והם לא מחילים אותו על נשים וילדים בעזה. פשיטת הרגל המוסרית של הרבנים האלה אולי איננה מפתיעה, אבל היא בכל זאת מקוממת. האם ייתכן שרוח העיוועים שנושבת עתה בציבור שלנו מהווה ניצחון היסטורי לשמואל הנביא שדרש מהמלך שאול ההומניסט ל"שסף" את אגג העמלקי, ואף עשה כן במו ידיו אחרי ששאול סירב לרצוח את המלך השבוי של העמלקים? כך, למצער, מצטיירת התמונה אחרי שלושה שבועות, שייחרתו בעתיד כחרפה בתולדות ישראל.
תגובות
ישראל הסכימה לדבר עם אש"ף רק לאחר שבועידת אלג’יר 1988 הוא הסכים להכיר במדינת ישראל ולהכיר בהחלטות האו"ם 242 ו 338 שהמשמעות שלהן היא חלוקת הארץ, וגם זה לקח לה כמעט 5 שנים עד הליך אוסלו(1992).
ה"חמאס" עדיין לא הגיע לשלב הזה ולכן המשפט "גם כאשר טענו שיש להידבר עם אש"ף קיבלנו תגובות זהות" אינו קשור למציאות.
מעבר לכך יש מספר אגדות-עם שהשמאל אוהב לחזור עליהן בכל הזדמנות כמו למשל האגדה על כך שישראל "הקימה את החמאס".
אמנם כוחה של ישראל בעיני השמאל מזכיר קצת את מיתוס "היהודים שולטים בעולם" של האנטישמים, אבל להתעוררות האיסלאם הקיצוני בעולם מאיראן דרך בן לאדן ועד ה"אחים המוסלמים" במיצריים (שהם שהקימו את ה"חמאס") ישראל לא אחראית.
למה לדעתכם המלחמה לא מועילה לישראל האם כשהיינו בעזה לפני אוסלו גם כן היו כ"כ הרבה פיגועים?
לדעתי, המלחמה הייתה, כנראה, בלתי נמנעת.. אבל ישראל לא עשתה דבר כדי לנסות למנוע אותה בכל מקרה. מאותו רגע שהנייה הכריז כי יפציץ את ישראל ידעתי שיראל פספסה את ההזדמנות הדלה שניתנה לה, או אפילו חיכתה שיזמו אותה, והיא חייבת לצאת למלחמה שתביא לאבדות קשות בשני הצדדים ובעיקר לעזתים המסכנים.
נמאס שממחזרים פתרונות צבאיים, אבל בכל זאת, ידיו של החמאס לא נקיות כפי שאתה מציג אותן.
בחלק מהדברים אתה צודק – ישראל תצטרך לחיות עם עזה ללא קשר לשלטון שיהיה בה וישראל תצטרך לסייע בשקום עזה. מכאן ואיך הכל לא נכון. יש הבדל ברור בין החמאס לבין הפת"ח. הראשון הוא שהפת"ח, במקביל להצהרות על השמדת ישראל, היה מוכן מהרגע הראשון לדבר עם ישראל בדרכים עקיפות. לעומתו החמאס לא מוכן לדבר עם ישראל כלל. ההבדל השני הוא בתפיסת העולם של שני הגופים הללו – הפת"ח היה תנועה לאומית ובתור כזו יותר פרגמטי ונוטה לפשרות ואילו החמאס הוא תנועה כלל איסלמית שמצהירה בגלוי שישראל היא רק השלב הראשון להשתלטות על העולם והפיכתו למוסלמי. תנועה כזו הרבה פחות גמישה בדרישותיה ואינה מוכנה בד"כ להתפשר. בהקשר זה צריך לראות את פתיחת המעברים – אם פתיחת המעברים דרושה לחמאס לשם הצטידות מחדש בטילים כדי לפתוח שוב ברצח אזרחים ישראלים (מה שמשום מה כנראה לא מענין את רוב דוברי השמאל)ישראל אינה יכולה להסכים לכך. הסימן לכך שזה הכיוון של החמאס היא העובדה שהוא רוצה פתיחה בילתי מבוקרת של מעברים מצד אחד והגבלת הפסקת האש לשנה אחת מצד שני. לכן הוא גם מתנגד לפתיחה מבוקרת של המעברים ע"י גוף חיצוני ולא ישראל דוקא. גם תדמיתה של ישראל לא נפגעה אנושות. מי שלא אהב אותנו קודם אוהב אותנו פחות ומי שכן אהב אולי מתרעם אבל מכיוון שאצל כולם זה רק אינטרסים אז גם כאן יעבוד הפתגם הערבי – כלב ביל שייח,שייח (כלבו של השיח הוא שייח)ומכיוון שאנו במידה רבה בני חסות של ארה"ב כולם, אוהבים או לא, יתיחסו אלינו כמו קודם. מוסר מר ברעם הוא לא הצד החזק של ההתנהגות המדינית ואפילו אצל עיתונאים ובלוגרים הוא מניע לכתיבה רק לעיתים רחוקות.
איך אומר חיים ברעם בלשון הזהב שלו: החמאס לא כול כך סימפטי. וואלה חיים למה הם לא כול כך סימפטים והמתנחלים הם מפלצות?
תנוח דעתו של חיים ברעם. לאחר המלחמה הזו ותבוסתו הצורבת של החמאס תיכון הפסקת אש ארוכת טווח. החמאס, בדומה לנסראללה, יחשוב עשר ומאה פעמים לפני שיפתח במתקפה נוספת על ישראל, המעברים ייפתחו וגלעד שליט כנראה ישוחרר תמורת מחיר סביר מזה שנדרש מקודם. עזה תשוקם בסיוע בינלאומי (כולל ישראלי), ומי יודע, ייתכן אפילו שתושבי עזה יתעוררו סוף סוף כנגד השלטון הברוטלי (ומסתבר גם הטיפש למדי) שהשתלט עליהם וממרר את חייהם, ויזרקו את הניה ושות’ לכל הרוחות. הארץ תשקוט ארבעים שנה, או לפחות 15.
בחשבון סופי, במשך 15 השנה הללו, שלולא מלחמת "בעל הבית השתגע" הזו היו נמשכות בהתעללות וקטל הדדיים בלתי פוסקים, תוך הפגזות וירי תגמול ללא סוף וללא תוחלת, היו נהרגים פלסטינים לפחות כמספר הפלסטינים שנהרגו במלחמה. אלא שההרוגים היו מצטברים טיפין טיפין, השנאה היתה מתגברת מיום ליום, תושבי עוטף עזה היו שוקעים עוד יותר בסיוט המלווה אותם כבר 8 שנים, ותושבי עזה היו ממשיכים לחיות באותו בור ביוב עלוב ובאותה דלות ומצוקה שבהם חיו מאז שהטרור השתלט על חייהם.
מר ברעם, השבת כוח ההרתעה של ישראל, שבעיניכם הוא יעד מוקצה מחמת מיאוס, צריכה להיות דווקא אינטרס של שוחרי השלום והשקט באיזור, משום שאבדן כוח ההרתעה הזה מעלה ליותר מדי מטורפים באיזור את השתן לראש ומכניס למוחם רעיונות מסוכנים ביותר, לנו -ובעיקר, כפי שמתברר היום – לעצמם.
זהו החשבון הסופי של המלחמה הזו. ובאשר להתגברות האנטישמיות – לאושוויץ כבר הגענו פעם אחת בלי שהאנטישמים נזקקו לתירוצים של הנכבה הפלסטינית ו"רצח עם" בעזה. היה סמוך ובטוח שגם בעתיד הם לא יזדקקו לכך.
חיים, לי לא תספיק הפסקת אש. אני רוצה שלום אמת. הפסקת אש היא רק שלב, והדרך ממנה אל השלום היא ארוכה.
וזה נכון שאין עם מי לדבר – בשלטון הישראלי. עם מי תדבר? עם איזה צלע במשולש? שלישייה ציונית, אילמה, שאינה מבטיחה לנו טובות – בשום מקרה.
אני מאמינה שעוד צפוי לנו מאבק קשה על מנת להגיע לשלום אמת, ויחד אתו להפסקת אלימותו של השלטון הישראלי כלפי הנשלטים שלו למיניהם – אזרחים, תושבים ושאר העולם.
חמאס ממשיך להתעקש כי מה שחשוב לו זה הפוזה של ההתנגדות (לא להכיר בתבוסה), והיד החופשית בהכנסת נשק.
המתים הם שהידים, ההרס הוא הקרבה למען מטרה צודקת.
לחמאס יש זרוע תעמולה מסייעת חיצונית בצורת ISM & Co.(אם אתה לא מכיר אותם, תתעניין אצל סאם בחור) שעושה קפיטל נאה בעולם המערבי ממראות המוות וההרס, וזרוע תעמולה חיצונית בעולם הערבי בצורת אל-ג’אזירה, שגם היא עושה קפיטל נאה מאותן תמונות.
הבחירות שהעלו את חמאס היו כנראה הבחירות החופשיות האחרונות ברשות, ולכן גם אם "דעת הקהל" הפלסטינית תשתנה, זה לא ישנה שום דבר להנהגה. כרגע יש להם כוח כי הם מחזיקים ברובים. כל עוד תהיה להם תמיכה מסוריה ואיראן, הם ימשיכו להחזיק בכוח.
כשחמאס שולט בשטח אי אפשר יהיה לשקם את עזה ולפתוח את המעברים.
בעוד שנתיים פחות או יותר מצפה לנו עוד סיבוב, עם טילים שמגיעים "בעדה, בעדה גדרה" ויש מצב שנסראללה מצטרף לחגיגה. בסיבוב הקודם הוא הגיע לחדרה. בסיבוב הבא הוא יגיע לתל-אביב.
לאנשים יש זיכרון קצר, והלבנונים לא יוצאים מהכלל. זו הבעיה עם "כוח ההרתעה". הוא נשחק במהירות.
חיים ברעם כדרכו מנסה להציל את ישראל מעצמה.
ממש פתאטי
עד כמה אפשר להתעלם מהעובדה הכ"כ גלוייה לעיין: לישראל יש מטרה ציונית אחת, לחסל את היישות הפלסטינית בפלסטין. היא עושה זאת בעיקר בדרך האחת שרק היא אפשרית, להופיע עם רצון כביכול לפשרה, פיוס, שלום ואפילו ל"אחוות עמים" של מפ"ם ובתעמולה (זוועה) על "טוהר הנשק" "יורים ובוכים" וכו’ וכך להפיל את האשמה על הפלסטינים שמתנגדים כי לא מוכנים לקבל את הדין הציוני.
ישראל היא לא מעצמה ולא גרמניה, הם יודעים זאת ומתנהגים בהתאם.
הפתיחה במלחמה מוצדקת לחלוטין הניהול בעייתי והזוועות מצטברות מדי יום.
ככה סובל ציבור מסכן שהמליך בעזה כנופיית בעלי זקן שנשלטת מדמשק וטהרן במקום מושחתים עם מרצדס של ברגותי ופת"ח. ובחמאס אפשר וצריך לפגוע באופן אנוש ברמה האנושית ויותר מכך בתשתיות ובמנהרות כמו כל מדינה נורמלית שמעוניינת בשקט. מעניין למה רק עכשי ברק ואולמרט נזכרו בתושבי הדרום.
למצורע,
אתה אמרת. אני רק מסכים איתך.
…"האדישות בציבור הישראלי כלפי דמם השפוך של ילדי עזה הופכת את כולנו למצורעים בעיני כל אדם הגון בעולם הנאור"
במונח "העולם הנאור" כוונתך בוודאי לבריטניה (דרזדן, קוסובו), ארה"ב (וייטנאם, קוסובו), רוסיה (צ’צ’ניה, גיאורגיה), בלגיה (קונגו), טורקיה (ארמניה, כורדים) סין (אין צורך לומר), עיראק (כנ"ל), איראן, קובה, צפון קוריאה… בקיצור, you name it.
לעצם העניין, האדישות בציבור הישראלי לדמם השפוך של הפלסטינים פחותה במובהק מאדישותם של העמים הנ"ל למעשי ממשלותיהם, ובוודאי ובוודאי פחותה מזו של החמאס לגבי דמם השפוך של אזרחיו הוא. למעשה, הציבור הישראלי כציבור הוא אולי היחיד בעולם שסבלם של הפלסטינים נוגע ללבו באמת, ולא כמראית עין צבועה המלווה ב"סולידריות" פוליטית.
החמאס יפסיק לירות, ויודיע שהוא מפסיק לצבור טילים.
ואללה, זהו. פשוט, לא?
מה דעתך?
יכול להיות, אבל עדיף שהתלות לא תהיה בישראל.
לי יש הצעה יותר טובה- לא לפתוח את המעברים בכלל. המעברים מאפשרים לישראל לשעבד את הכלכלה העזתית לצרכים ישראלים, ומכאן גם הפוליטיקה של הדיכוי. הפתרון הכי טוב לשני העמים הוא פיתוח הכלכלה העזתית באופן עצמאי ובלתי תלוי בזו הישראלית.
אבל ברור שאי אפשר לצפות מממשלת הדמים להביא בחשבון את האינטרסים של העמים ולא של הקפיטליסטים.
בכל מקרה לא ניתן לבנות כלכלה כמו עזה בלי תלות גבוהה בעולם. בין אם מדובר בהשקעות הון חיצוניות, ביבוא של טכנולוגיה, של כוח אדם או של סיוע בינלאומי, עזה נידונה להיות תלויה.
מתי שתית קפה הפוך פעם אחרונה בתל-אביב? תפסיק לאיים עלינו עם הטילים מדרום ומצפון. לתל-אביב זה לא יגיע, וגם אל תלאה אותנו בבעיות ההרטבה של ילדי שדרות. זה לא מסתדר טוב עם קפה הפוך. ואם הטילים יגיעו בכל זאת, מה שממש לא סביר, יש לנו את האזרחות הנוספת.
התגובות באתרי האינטרנט היו מזעזעות. ממש מפחיד לחשוב בתוך אילו אנשים אתה חי.
למרות שבין השורות היו הרבה רגשות אשמה. דווקא ככל שהמילים אכזריות ואלימות, אפשר לראות כאב ורגש וכל המדעני- מלחמה הקרים והמחושבים האלו, הם אלו שמפחידים אותי הכי הרבה.
תירגע. תעבור למקיאטו. שידרוג קל אבל מרענן.
עכשיו לענין: מה זה משנה איזה קפה? מה שחשוב זה לקרוא עיתון, ולדעת שכל מה שכתוב בו מצונזר ומותאם לצרכי השלטון.
האמת היא שמצבנו מזכיר לי את מצבם של הבריטים פה לפני הקמת המדינה הזאת, ונדמה לי שסופה של המלחמה ההיא זכור לכולם פה.
מה ההיפך ממלחמה? אה, אין מנצחים במלחמה (חוץ מהשלטון) – אז אין מפסידים בשלום, לא הגיוני?
אני שותה כל יום קפה בתל אביב, משום שאני גר כאן.
טילים כבר הגיעו לתל-אביב ב 91, ופיגועים היו לנו לא מעט בשנות האינתיפאדה.
ישראל כל כך קטנה, שהבועה היחידה שיכולה להתקיים כאן היא בועה מנטלית.
במציאות, המרכז והפריפריה קרובים ומחוברים בכל רובד אפשרי.
ההצעות של חיים ברעם לא מעשיות, כי חמאס שולט ונוכח בעזה, גם בשטח וגם בלבבות האנשים.
לא כדאי לשקם את עזה כל עוד חמאס נמצא שם, כי בסיבוב הבא הכל יהרס שוב. לא חבל על הכסף?
לא כדאי לשקם את עזה כל עוד חמס נמצא שם, כי חמאס יקטוף את הדיבידנדים.
האופציות הן שמי ששונא אותנו, רוצה שנמות, ותוקף אותנו בכל האמצעים העומדים לרשותו, יהיה עני ומסכן או עשיר וחזק.
בניגוד למה שחיים ברעם מנסה למכור, רווחה כלכלית לא תפיג את השנאה לישראל. היא רק תיתן יותר אמצעים להוציא אותה מהכוח לפועל.
אפשר לראות שהשנאה לישראל גדולה יותר בקרב המשכילים ובעלי האמצעים, ובמיוחד בקרב פלסטינים שחיים בישראל או במערב בתנאים מצויינים, מאשר בקרב הפלאחים והפועלים הפשוטים.
מה שמפרנס את השנאה ותאוות הנקם היא ***תחושת עוול***, ולא מצוקה כלכלית.
מצוקה כלכלית היא רק אחד התירוצים. לכן טיפול במצוקה הכלכלית לא יפתור שום דבר, הוא רק יחמיר את העימות.
לצערי איני מוצא הגיון בדברייך. איך הקמת מדינה פלסטינית יקדם משהו בדרך למהפכה אנרכיסטית?
ויותר מזה: אם יהיה שלום עולמי אז הצורך במהפכה אנרכיסטית יפחת עוד יותר, לא? אז איך שני הדברים עולים בקנה אחד?
הסתירה הברורה בתגובתך האחרונה מעידה על כך שאת מנסה לאחוז את החבל משני קצותיו, דהיינו אנרכיזם מחד ותמיכה בלאומיות פלסטינית מאידך.
אבל זה בסדר, את הרי לא לבד,
המוסר הכפול והצביעות חוגגים כדבר שבשגרה בהתייחסות השמאל ההזוי ליהודים אל מול ההתייחסות לערבים. ורבים וטובים מאבדים את עקרונותיהם האנרכיסטים והשוויוניים בלהט הלאומיות הפלסטינית והאיסלם הקיצוני.
לפתע לאומנות ודיקטטורה הם דברים מבורכים.
הפיכת הסדר הקיים? אה, זה רק בתוך ישראל. פלסטין יכולה להשאר בת ערובה של הפונדמנטליזם החמאסי, זה בסדר.
אופטימיסט יקר, אתה מסיים את דבריך ב"מצוקה כלכלית היא רק אחד התירוצים. לכן טיפול במצוקה הכלכלית לא יפתור שום דבר, הוא רק יחמיר את העימות."
וואללה אתה חצי צודק. הוא לא יחמיר את העימות, אבל הוא לא מספיק לפתרון.
צריך להפסיק את הכיבוש, ולהפסיק להפריע למדינה הפלסטינית לקום. אז רק יתחיל תהליך ההגעה המקומית והאזורית לשלום אמת.
עד להגעתנו לחופש האמיתיי יש עוד שנים רבות. זה יכול לקדמנו אל ההכרזה האזורית והעולמית על המהפכה האנרכיסטית.
אז הנה קצת הסברים לחסרי הידע כמו פשקוויל (אתה מתבייש בשמך? למה אתה מסתתר מאחורי איזה כינוי מוזר?)
ראשית, תלמד קצת הסטוריה. גם אנרכיסטים ישראלים כמעט לא היו לפני קום המדינה. מדובר בתהליך ארוך מאד שצפוי להתחיל עוד הרבה זמן. עכשיו עוד אי אפשר להתחיל לחשוב עליו תכלס. נכון, ישנו ג’וליאנו מר, ויש לו כמה חברים.
אי אפשר למחוק גבולות של מדינה שאזרחיה עוד נאבקים על הקמתה. גבולות שעוד לא סומנו על המפה. אבל, תירגע. כל הגבולות המדיניים בעולם הם זמניים, וגם במזרח התיכון לא ישאר המצב כפי שהוא לנצח.
אז אל תדאג… יש לך סבלנות? כי אם לא, אתה מוזמן להצטרף למהפכה!