אחת הבעיות הקשות שניצבות בפני החברות הערביות, שהאסלאם עומד ביסודן, היא העדר תרבות של חשבון-נפש. בשונה מחברות אחרות, שמנגנונים של חשבון הנפש הוא יסוד מוסד בתרבותן, דבר שמאפשר תיקון עצמי, אין בחברות הערביות מנגנונים כאלה. לא הדת מספקת מנגנונים כאלה, לא המשטרים המושחתים מעוניינים במנגנונים כאלה ולא האינטלקטואלים הערביים, להוציא בודדים בלבד, מספקים את הסחורה הזו.
המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש הלך לעולמו ולא יוכל להתייחס למלחמת עזה עכשיו. אך, עוד לפני מותו פירסם דרוויש, ביולי 2008, שיר שנשא את הכותרת "תסריט מוכן מראש", שבו הוא מצייר תסריט היפותטי על שני אויבים שמוצאים את עצמם בתוך בור. האחד הוא המשורר עצמו המסמל את הפלסטיני, והשני הוא "האויב" בה"א הידיעה מבלי לציין את זהותו, מאחר והקורא יודע להקיש לבד במי מדובר.
והנה הוא הבור של עזה נפער לרווחה ושני האויבים נפלו לתוכו. והנה שוב מוצא הפלסטיני את עצמו חסר אונים מול השקר העצמי. במאמר שפורסם ביומון הפלסטיני אל-איאם, מתרעם הפובליציסט הפלסטיני האני אלמצרי על כך שתגובת הציבור הפלסטיני בגדה המערבית נוכח מימדי ההרג וההרס בעזה נראית חוורת. התגובה הזאת, בעיניו: "דומה יותר לפעולות סולידריות שמאורגנות במקומות אחרים בעולם ולא דומות לפעולות שאמורות להיות באות ממי שמשתייך לאותו עם. אפילו פעולות הסולידריות במקומות אחרים היו יותר גדולות מאשר הסולידריות אותה הביע הציבור בגדה המערבית", קובל אל-מצרי (אל-איאם, 10 בינואר 2009).
שוב ושוב עולה על פני השטח הקינה על מר הגורל הפלסטיני ללא כל נסיון לעריכת חשבון נפש אמיתי. "אנו חלשים, אנו מובסים… לכן סילחו לנו ילדינו המתים", כותב עבדאללה עוואד ושולח חיצי ביקורת לעבר המנהיגים הפלסטינים: "מדוע משעל ועבאס לא הולכים לעזה? מנהיג צריך להיות בתוך עמו. לא מסך הטלויזיה הוא המקום למנהיגים… ועד לרגע זה לא הופיע איש מהמנהיגים בין הלוחמים, בין האנשים", מתרעם עוואד (אל-איאם,8 בינואר 2009). הסופר הפלסטיני עלי אל-ח’לילי מצטער על כך שהערבים והפלסטינים נטשו בכלל את תפקיד הקורבן, וכי הם השאירו את התפקיד הזה לרוצח שיש לו כל העוצמה. "הדבר המפליא", כותב אלח’לילי הוא כי "העולם מקבל את התפיסה הישראלית הזאת." (אל-איאם, 8 בינואר 2009). אל-ח’לילי שב ומדגיש כי הוא רוצה לנצל את ה"שואה" של עזה בכדי להחזיר לפלסטיני את תפקיד הקורבן, כי זהו התפקיד המיועד לפלסטיני בעיניו אל מול הרוצחים הישראלים.
האינטלקטואל הפלסטיני היחיד שכתב ביקורת נוקבת נגד החמאס הוא חסן ח’דר. למתקפה האגריסיבית על עזה, כתב ח’דר, יש מטרות מעבר להישגים צבאיים כאלה או אחרים שיכולה ישראל להשיג. מטרתה לעשות ניסויים בדור הרביעי של הנשק ולערוך ניסויים בטקטיקות מלחמתיות חדשות. את כל התנאים למתקפה הזאת סיפק ארגון החמאס לישראל. הישראלים יודעים, כי אלוהים העניק להם במתנה אויבים אידיאלים, המרבים ברעש ורטוריקה, כתב ח’דר. "המליציה של חמאס", הוא הוסיף: "לא השאירה בני-ברית או ידידים, לא לפלסטינים ולא לעניין שלהם. ארגון החמאס עשה הכל על מנת לשכנע את כל מי שעוד לא השתכנע, כי הפלסטינים הם לאמיתו של דבר גוליית, ולכן יש צורך לטפל בהם בכוח." (אל-איאם, 6 בינואר 2009).
שורות השיר-התסריט שפירסם דרוויש לפני מותו מסתיימות כך: "כאן, במקום הזה, רוצח והרוג ישנים בבור אחד / ועל משורר אחר להמשיך את התסריט הזה / עד סופו". והנה, בעקבות המלחמה בעזה נוטל משורר פלסטיני אחר, סמיח אלקאסם שמו שמחשיב עצמו משורר לאומי – הוא אזרח ישראלי ומוצב ברשימת מועמדי הכבוד של מפלגת חד"ש לבחירות לכנסת – את התפקיד לסיים את התסריט, ובשיר שנושא את הכותרת "דרשה ליום ששי של הגאולה" הוא כותב: "אני הוא מלך ירושלים. צאצא יבוסי. לא אתה, ריצ’ארד…/ ממבואות הנגב ועד הפסגות העליונות של הגליל… / אסוף את חרבותיך, אסוף את מגיניך, ריצ’ארד / והתחל להגר. / אתה עתיד לרדת, אני לעלות… / הגיע הזמן להגר ריצ’ארד… אני הוא מלך ירושלים / השאר לי את הצלב / השאר לי את הסהר / ואת מגן דוד… / אם תרצה, חי אתה תהגר / ואם תרצה, מת אתה תהגר." (מתוך: אתר מפלגת חד"ש הישראלית, 10 בינואר 2009). נוכח הרטוריקה המזוייפת הזאת מזדקרות המלים במאמרו של חסן ח’דר כמגדלור: "צחוק הגורל הוא כי גולית המזוייף מאיים על גוליית האמיתי… ומצהיר כי סופה של ישראל קרוב, בעוד גולית האמיתי מכה בפלסטינים, מפציץ אותם ובוכה", סיכם חסן ח’דר (אל-איאם, 6 בינואר 2009). בשיר שפירסם דרוויש בעקבות ההשתלטות האלימה של חמאס על הרצועה, יש התייחסות לשקר העצמי הפלסטיני: "כמה שיקרנו כשאמרנו, שאנו יוצאים מן הכלל… להאמין לשקרים של עצמך גרוע יותר מאשר לשקר לאחרים", כתב דרוויש (אלחיאת, 17 ביוני 2007).
ברגע זה שאני כותב מלים אלו משחק הדמים עוד נמשך. דומה כי גם השחקנים וגם הקהל במקום הזה ממשיכים לדרוש יותר אקשן בטרגדיה הבלתי גמורה. משום כך, ועל מנת לסיים את התסריט הרע שנכתב על-ידי אנשים רעים במקומותינו, זקוק המקום הזה יותר מכל דבר אחר לבמאי אמיץ וחכם, לא מסוג הבמאים הציניים מן הזן שיש בהנהגה הישראלית והפלסטינית, שישים קץ לחתונת הדמים הישראלית-פלסטינית. ומאחר ואין מחזאים ובמאים חכמים במקומותינו חייב הבמאי לבוא מחוץ למקום הזה, בדמות לחץ בינלאומי כבד לסיום הכיבוש הישראלי ולהקמת מדינה פלסטינית בכל השטחים הכבושים מאז 1967 ולדחוף את הצד הפלסטיני והערבי להפנמה אמיתית של ההכרה במדינת ישראל, על מנת לסיים את סיכסוך הדמים הזה. שאם לא כן, קרוב לודאי כי המחזה הטראגי הזה עוד ייצא לסיבוב הופעות מדמם בעולם הרחב.
תגובות
א. הציפיה לדאוס אכס מקינה מאכזבת אותנו שוב ושוב. גם אובמה לא יוציא עבורנו את הערמונים מן האש.
ב. רבים בימין הישראלי טוענים שהעם הפלסטיני הוא המצאה וכי לאמיתו של דבר מדובר בצבר פרטים לא סולידריים. אני חושב שיש אמת בטענה, זאת על סמך היכרות עם מספר לא מייצג של פלסטינים. באופן קצת פרדוכסלי אני סבור שטוב הדבר. ראשית, ראינו לאן הובילה הסולידריות העממית את העם היהודי. לתהום מוסרית. מדוע נאחל זאת לפלסטינים? שנית, דווקא הנטייה הטבעית של ה"ערבים" להשתלב בחברה היהודית ללא תביעות לאומיות ("הנח לי לשמור על משפחתי ולפרנסה בכבוד. די לי בזה") עשויה להתגלות כסוד הכוח, כי הזמן פועל לטובתם ובסוף תהליך ההשתלבות נקבל כאן מדינה דמוקרטית חילונית מהים עד הירדן. לא כן הלאומנים. אלו מעירים עליהם את שנאת הלאומנים היריבים והתוצאה היא שפיכות דמים אינסופית. אז אולי יש לברך על כך שההפגנות בגדה המערבית היו מינוריות.
מדהים איך אני מזדהה הרבה יותר עם דבריו של סלמאן מצלאחה יותר מרוב הכותבים היהודים-ישראלים כאן, וגם יותר כמובן מהימין מברק וימינה. יש כאן טרגדיה אנושית שאני והכותב למרות הקרבה בנינו איננו מצליחים לחיות יחדיו בשלום בגלל גורמים לאומנים-פומנדלסטים בשני הצדדים שמשתלטים על השיח.
ידידי, ההגינות והאובייקטיביות שלך עלולות להרגיז פרסונות שונות ומשונות (דגש על "משונות") כמו מיכאל שרון וניצן אביב.
התזה לפיה יש לפלסטינים אחריות לגבי גורלם נראית לאותם אנשים כמו שתורת האבולוציה נראתה לקתולים של המאה ה-19
הפערים הקיימים בין ציבור אנשי הרוח הפלסטינים ובין הפונדמנטליזם האסלאמי ידועים היטב. כל אדם מתקדם יזדהה עם אנשי רוח הפלסטיניים נגד צרות מוחין ואף רדיפה אנטי-הומאניסטית מצד המחנה האסלאמי. אך הניגוד בין הדת ובין ההומניזם אינו אלא מעגל אחד של הסתירות סביב המאבק הפלסטיני.
הדיכוי הזר והתמוטטות הנהגת אש"פ יצרו בקרב הציבור הפלסטיני נכונות לראות בחמאס כוח מוביל במאבק הפלסטיני. כמובן היינו יכולים לייחל להנהגה דמוקראטית וחילונית. אך עם כל ההסתייגויות מדרכו של חמאס ועם החשדנות הראויה לגבי מניעו, ניצב חמאס בקרב ממשי מול הכובש הישראלי ופטרונו האמריקאי. יש על כן מעגלים שונים שיש להביאם בחשבון. יש המעגל הפנימי בחברה הפלסטינית ויש המעגל הרחב, המאבק נגד הכיבוש.
יש לשמאל חשבון נוקב עם הפונדמנטליזם. אך תהיה זאת טעות חמורה לנסות לפרוע חשבון זה כאשר חמאס מתייצב בראש המאבק נגד הכיבוש, כאשר החמאס נושא בנטל התוקפנות הצה"לית. במשך שנים ארוכות של ההתנגדות הפלסטינית הצודקת נגד הכיבוש ונגד הדיכוי הלאומי ביקשו מהשמאל להסתייג מהמאבק הפלסטיני בגלל הזהות הרעיונית של ההנהגה על מרכיביה או בגלל שיטות מזיקות ובלתי אנושיות שנוצלו נגד ישראל וגם נגד העם בישראל. אבל, ביסודו של הדבר, המאבק הפלסטיני על הישגיו וכישלונותיו, על מוסריותן או חוסר מוסריותן של השיטות שהפלסטינים השתמשו בהן המאבק הזה הוא קודם כל וראשית כל מאבק נגד דיכוי ונישול מצד ישראל בעלת הכוח העדיף, בעלת העליונות הצבאית הרצחנית המכריעה.
עם כל ההבנה ללבו של ס.מ. ולמניעיו,עליו להיזהר לא להיקלע למעמד של עד מלך. חשבונו עם חמאס שונה באופן מהותי מהתעמולה הישראלית. אך מחמת כאבו המובן, אי אפשר להבחין בין התלונה הצודקת של אינטלקטואל פלסטיני ישר כמוהו ובין התעמולה הארסית והגזענית של אמצעי התקשורת הארץ.
בנוסף על כן, חשוב לשוב ולחזור ולנתח את האינטרסים השונים המתגוששים באזור. בעזה מחפשת ישראל את הדרך למנף את הסכוך המקומי לסכסוך אזורי ולהתנגשות חזיתית עם איראן, ועל כן בהזדמנות קרובה.
מעניין שמאמר נוקב שכזה פורסם באתר הגדה.
המסר הנובע מן המאמר שמציג את העם הפלסטינאי כעם המורכב מבני אדם בעלי יכולת חשיבה והגיון, נוגד לחלוטין את אמונתם המוחלטת של רוב הכותבים באתר.
מבחינתם העם הפלסטינאי מורכב מעדר של רפי שכל אינפנטילים עליהם צריך לגונן כאם שמגוננת על בנה העולל מפני האש ומגיבה בחיוך סלחני על כל משגה או פעולה שלילית שעולל הילד הרך.
לראובן, החמאס לא נאבק בכיבוש אלא יורה טילים לעבר יישובים ישראלים לאחר שההתנחלויות בעזה פורקו וכל החיילים יצאו עד לגבולות 67.
לחמאס יש אינטרסים גדולים יותר עם המוסלמים הקיצונים מחוץ לפלסטין ולישראל כמו האחים המוסלמים במצרים מאשר עם הפלסטנאים הנוצרים והפלסטנאים תומכי אש"ף ושאר התנועות החילוניות.
סלמאן מצאלחה בדעה שמשהו רקוב בעולם הערבי והפלסטיני, במיוחד זה הנשלט בידי פונדמנטליזם איסלמי. ואם אני מבין אותו נכון הוא למעשה טוען שהאיסלמיסטים הם לא פרטנר לשמאל בכל מובן שהוא. הם אוייב.
בא ראובן קמינר ומסביר שהחמאס ראוי ליחס מועדף ואוהד. מדוע: כי הוא נלחם נגד הכיבוש. והמאבק ההרואי הזה, כנגד האימפריה הישראלית- אמריקנית, ראוי לשבח ואהדה ואולי יותר מזה.
קמינר טועה. החמאס אינו נגד הכיבוש. עמדתו נגד הכיבוש היא תוצאה של עמדתו הכללית נגד קיומן של מדינת ישראל, מדינת פלסטין, מדינת ירדן וכל מדינה שאינה האימפריה האיסלמית. לכן גם החמאס לא מוכן להכיר בישראל (בפלסטין, בירדן…) בכל גבול שהוא. הוא בעד שהמדינה "שלו" תהיה מדינת הלכה. בעיניים של שמאל זה תיעוב לפחות בקנה מידה של התיעוב (הרעיונו, הפוליטי, התרבותי) שמעורר הקפיטליזם החזירי הנפוץ.
השמאל הישראלי עושה רומנטיזציה אידיאולוגית של "לוחמי החופש" הפלסטינים. כך עשה בעת שקידש את יאסר ערפאת שהתגלה כמנהיג שמדכא את עמו בקפיטליזם חזירי, בשחיתות ובהעדר כל מודעות חברתית מתקדמת. החמאס מצטייר כחיובי גם בגלל שהוא נתפס כפחות מושחת וכמפעיל גמ"ח סוציאלי.
האלטרנטיבה הפלסטינית אינה החמאס כפי שהאלטרנטיבה הישראלית אינה אהוד ברק וחבורתו או ש"ס. וזה אומר, בתמצית על אירועי השבועות האלה, שראוי להתנגד לפיצוציה המוטרפת של ממשלתנו בלי לתמוך באירגון שהוא אנטי תאזה לכל דבר שמאלי.
וזה גם אומר שראוי שממשלת ישראל תנהל מו"מ עם החמאס, כמי שניצח בבחירות בפלסטין. מכאן ועד אפילו קמצוץ של סימפטיה שמאלית לאירגון שהביא, בסיוע ישראל, להרג חסר מעצורים של תושבי עזה – הדרך השמאלית נעולה.
או, הנה זה בא. ביקורת לא מרומזת על סלמאן מצלאחה משום שעלול להשתמע מדבריו כאילו הוא משתמש, רחמנא לצלן, בהנמקות בעלות אופי ציוני, ועלול חס וחלילה להגיע אפילו למעמד של ערבי מחמד של הציונים המנוולים, לעומת היהודים האמיצים והגיבורים ששמים את נפשם בכפם ונלחמים בעוז ובגבורה כנגד מדינתם.
לטעמך אפשר לשים בצד את האידיאולוגיה הפונדמנטליסטית החשוכה של החמאס, את רצונו לייסד במקום מדינת ישראל מדינת הלכה מוסלמית, את הרצחנות שלו, המופנית לא רק לישראלים אלא גם נגד בני עמו, את הגזענות ושנאת הזרים הבוטה והמוצהרת, את המיליטריזם והאנטי-אינטרנציונליזם שלו, וכמובן את פשעי המלחמה והפשעים נגד האנושות שהוא מבצע. כל זה רק משום שבין יתר "מעלותיו" הוא נלחם נגד הכיבוש וה"קולוניאליזם" – היינו, נגד האמריקאים.
מזכיר מאד את הגיבוי והתמיכה שקיבלו סטאלין ומאו במערב לרציחות ההמוניות שלהם, רק משום שהוגדרו כ"לוחמים באימפריאליזם". האנטי אמריקניות תמרק ותטהר כל שרץ, כל רצח, כל דיכוי וכל אידיאולוגיה חשוכה.
השנאה המטורפת והבלתי רציונלית של השמאל לאמריקאים (ולישראלים הנתפסים כבני חסותם) מעבירה אנשים על דעתם עד כדי כך שהם מוכנים להיות סובלניים לדעות החשוכות ביותר, לפעולות הרצחניות ביותר, למעשי עוול ודיכוי נוראים ולפשעים נגד האנושות, כל עוד מבצעיהם נחשבים לאנטי אמריקניים. בתור תרגיל אינטלקטואלי, אין כל ספק שאילו היו האמריקאים תומכים במה שאתה מכנה "מאבקם הצודק" של הפלסטינים וניצבים מול ישראל, היה כל השמאל העולמי משנה את חברבורותיו בלא היסוס ותומך כאיש אחד בציונות הנאבקת בעוז נגד "האימפריאליסטים הפלסטינים הגזענים ואדוניהם האמריקנים". מדד הסובלנות לדעות חשוכות מציב עצמו בדיוק לפי המשוואה: מי לנו ומי לצרינו.
הדברים נכונים בכל העולם. ג’יין פונדה הצטלמה בזמנו ליד לוחמי חמר רוז’ והצהירה "אלה החברים שלי". כאשר "החברים" התבררו ככנופיה של רוצחי המונים, הגב’ פונדה פשוט שתקה (והמשיכה להטיף מוסר לכל העולם). הסבל וההרג של העם הקמבודי עניינו ועוד איך את השמאל כל עוד היה ניתן להאשים בכך את האמריקאים. ברגע שאותם אנשים עצמם החלו להיטבח בידי "כוחות אנטי-אימפריאליסטיים", איש מהשמאל לא התעניין עוד בגורלם כקליפת השום.
גם אני לא מת על האמריקאים, אבל שנאה עיוורת היא מניע גרוע מאד לקביעת עמדה פוליטית. קצת אובייקטיביות לא תזיק.
כן, ועוד דבר. אני עדיין מעדיף לחיות באנגליה של הקפיטליסטית תאצ’ר או באמריקה של המיליטריסט בוש, ואפילו בישראל של המושחת אולמרט, מאשר באיראן של הסוציאליסט אחמדיניג’אד. ואתה?
אתה מציע להתעלם מהאידיאולוגיה הקנאית של החמאס רק משום שהוא נאבק בכיבוש? האם לדעתך בדיון הישראלי-פלסטיני אין חשיבות לאידיאולוגיה של הפלסטינים ולדרכים שבהן הם פועלים להגשמתה? מה לדעתך יעשה החמאס אם ינצח במאבק זה, אם לא יפעל בהתאם לאמנה שלו ולאידיאולוגיה שלו? האם ההתנגדות לכיבוש כיום תצדיק את מה שיקרה כאן אחרי שיסתיים הכיבוש (לא בהגדרה שלך אלא בהגדרה של החמאס)?
ואם אכן האידיאולוגיה של החמאס והפונדמנטליזם הקנאי שלו כל כך בלתי חשובים, מדוע אתם מתקיפים בחריפות כזו את האידיאולוגיה הציונית ואת הקנאות הדתית של המתנחלים, עד כדי כך שעצם קיומה של אידיאולוגיה זו שוללת ממדינת ישראל מכל וכל את הזכות הבסיסית להגנה עצמית, ולגבי חלק מכם אפילו את עצם הזכות להתקיים?
אסונם של הפלסטינים הוא שנהפכו מבני אדם למין "מסמר" שכל מיני כוחות זרים תולים עליו את תיקוותיהם, שאיפותיהם והאידאולוגיה שלהם.
למסמר, כידוע, אין נשמה. יש לו רק פונקציונליות – תפקיד.
למסמר אסור לבכות דמעות של דם. רק דמעות של צלולויד.
למסמר אסור לחרוג מהשורה. אם יחרוג, הוא מפסיק להיות מועיל, ולכן – אחת דינו. להעקר ולהזרק לאשפה.
המסמר חייב לשרת את המטרה,אבל לא לו לקבוע מהי המטרה, את המטרה קובע אדון המסמר.
מכאן שכמובן אין למסמר זכות לפקפק, להטיל ספק, לחשוב מחשבה שניה, וכמובן שלא להגדיר את המטרה מחדש.
אירוניה מצמררת היא שהפלסטיני אולץ לחלוק את הגורל היהודי. להיות סמל וכלי משחק בידיים זרות.
אנחנו אולצנו ללבוש את תחפושת הדמון. אתם אולצתם לשחק את החרב.
וככה אנחנו מכים זה בזה להנאת הקהל.
עוד סיבוב ועוד סיבוב.
אין מנצחים במשחק הזה.
"עד מלך", אל קעידה קראו לאובמה בשם כלשהו שאני לא אזכיר כאן מאימת הצנזור, זה כמעט זה לא? אי אפשר להאמין כמה פטרנליזם יש ביענו שמאל הישראלי, פשוט אי אפשר להאמין.
מידע לא חדש… אבל עכשווי:
אנחנו בהפסקת אש – יעני. למה יעני? כי הצבא עוד שם. רק סיפרו לנו באמצעי התקשורת (הנתונים, כמובן, לשליטת הממשלה) שכל הצבא יצא משם. "היחידות המובחרות" עוד שם, וחיל האויר עודו בהיכון. מיד כשתצא הפקודה – יילחץ ההדק.
אסור להפסיק להיאבק לשלום, עד שהוא יגיע – עד שהצבא יחזור באמת לארץ, ועד שתוקם מדינה פלסטינית. עם כל מה שזה אומר – כמו כל מדינה, כולל כל מה שיש לכל מדינה.
ואז יוכל להתחיל תהליך אנרכיסטי, שבאיזשהו שלב (מתישהו) יביא לפרוץ המהפכה האנרכיסטית המקומית.
נראה לי שיום יבוא ותפרוץ מהפכה אנרכיסטית עולמית. כולי תקווה שהמזה"ת יהיה בשל לכך ונהיה קרובים מאד לחופש.
היי חבר’ה…
אולי שנפסיק באמת להיות פטרוניים? אני באמת לא חושבת שיש לי או לנו זכות לומר לפלסטינים מה לעשות בענינים שלהם, הם לא צריכים אפוטרופוס!
"חיל האויר עודו בהיכון. מיד כשתצא הפקודה – יילחץ ההדק."
צר לי, אבל אני איני רוצה למות (אני יודע שזה מוזר… אבל ככה זה..) ולכן אני מצפה מחיל האוויר לאדות לאבק את מי שמסכן את חיי בכוונה תחילה..
"ועד שתוקם מדינה פלסטינית. עם כל מה שזה אומר – כמו כל מדינה, כולל כל מה שיש לכל מדינה.ואז יוכל להתחיל תהליך אנרכיסטי, שבאיזשהו שלב (מתישהו) יביא לפרוץ המהפכה האנרכיסטית המקומית."
סתם מעניין אותי, האנרכיזם שלכם יפעל גם במדינה הפלסטינית? דהיינו אתם תביאו להקמת מדינה פלסטינית רק כדי להביא למיטוטה?
או שמא אני מבין טוב והאנרכיזם מיועד רק למדינת ישראל…. היכן שלהיות אנרכיסט זה "אופנתי", "אין" ומאוד, מאוד נוח…
אז מה השיג החמס ??
מה השיג החמס ??
אני בטוח שהכיבוש יסתיים תוך יום
אם
הפלסטינים יצהירו שהם זונחים את הטרור
ומותרים על הזכות השיבה
הבעיה היא
שבמקום לראות בעזה שטח משוחרר הם הפכו את עזה למאגר
הנשק הגדול ביותר באיזור ולשטח שממנו
אפשר לירות טילים לתוך ערים חסרות מגן
לא צריך לעסוק בספקלוציות
מספיק לשמוע את הפלסטינים והמנהיגים שלהם
או לקרוא את האמנה החמסית
לצורך הענין
הפלסטינים הם גם תושבי ירדן והפליטים המיוצגים על ידי חאלד משעל ואינם תחת כיבוש
(או שמא כן ?)
הבעיה של קמינר שהמציאות מוכתבת על ידי האידיאולוגיה
ומכאן או שמסכימים איתו או שמתיצבים כנגדו
והמציאות ?
המציאות היא חמקמקה מסובכת אינה שחורה
ואינה לבנה ומאוד מבלבלת
משום כך קמינר תמיד יעדיף לשרוץ בעולם
האפלטוני סטליניסטי
"קודם כל בהיותך חסר שם, אתה גורם לי למעט גיחוך. חבל."
"אודיסאוס" הינו שם בדיוק כמו "אורנה לביא", או שהוא אמיתי או שלא, אבל כל עוד זהו השם היחיד בו אני מזוהה בפורום הזה, אין בכך כל פסול. אני מקפיד להשתמש בו ואך ורק בו. בפורום הזה זהו שמי. יכולתי לתת לעצמי שם כגון "מאיר בראל" ואז לא היית חורצת לשון כלל. אבל לא עשיתי זאת. הסנוביזם ה"מגחך" שלך הוא בעייתך ולא בעייתי.
"ראשית, אם אתה לא רוצה למות – תחתום על הסכם שלום."
האנשים עימם אני אמור לחתום על הסכם שלום לא יכבדו ולא יקיימו כל הסכם שלום שלא יכלול את השמדת מדינת ישראל בטווח זה או אחר. אני מצטער אבל זה קצת "מעקר" את מושג ה"שלום"..
"מדובר בתהליך ארוך מאד. בחלק מהעולם הוא כבר התחיל. פה הוא יתחיל עם הזמן. זה יבוא. אל דאגה."
וואו, ציטוט מילה במילה של דברים ששמעתי מיהודי חסידי שתפס אותי לשיחה בתור לאוטובוס, אבלל ממש מילה במילה.
אין שום הבדלים בין פונדמנטליסטים מימין ומשמאל אותה הגברת בשינוי אדרת..
קודם כל בהיותך חסר שם, אתה גורם לי למעט גיחוך. חבל.
עכשיו לענין.
ראשית, אם אתה לא רוצה למות – תחתום על הסכם שלום. על אלימות באה תמיד תשובה אלימה, אבל לתשובה שתבוא ל"אידוי לאבק" (ציטוט) כנראה תהיה פוף.
בקשר לשאלה שלך לגבי המהפכה האנרכיסטית הצפויה ותוצאותיה, ובכן יש מעט מאד אנרכיסטים פלסטינים, אבל גם אנרכיסטים ישראלים היו מעטים מאד לפני קום המדינה.
מדובר בתהליך ארוך מאד. בחלק מהעולם הוא כבר התחיל. פה הוא יתחיל עם הזמן. זה יבוא. אל דאגה.
הפיסקה החשובה ביותר במאמרו של מצלאחה היא הפיסקה הראשונה, המתחילה במילים "אחת הבעיות הקשות שניצבות בפני החברות הערביות, שהאסלאם עומד ביסודן, היא העדר תרבות של חשבון-נפש."
לתשומת לבם של הכותבים היהודיים באתר, המתייחסים לפלסטינים כאל קבוצה של ילידים פרימיטיביים הפטורים מראש מכל אחריות לתוצאות מעשיהם.
החמאס בעזה משתף פעולה בחדווה ובששון עם הפטרנליזם הגזעני הזה של השמאל. לאחר שלקה בצורה קשה בשיקול דעת מוטעה והרה אסון, בשאננות שחצנית שהביאה למותם של מאות, לאחר שכל מערכת ההגנה שהתגאה בה קרסה כמגדל קלפים, לאחר שלוחמיו בקושי נלחמו בכלל וברחו למאורותיהם בהשאירם את האוכלוסיה האזרחית להתמודד עם מוראות המלחמה, לאחר שלא הצליח בכוחות עצמו להרוג יותר מ-4 חיילים ישראליים ולאחר ש"דאג" ביוהרתו להביא לשפל חסר תקדים את יחסיו עם השלטון המצרי, עובדת מפתח קריטית במתן היד החופשית לישראל לפעול – סדרת כשלים שאילו התרחשה בישראל היתה מביאה לסילוקה בבושת פנים של כל ממשלה עוד בטרם ועדת חקירה – לאחר כל זאת עומד החמאס ומכריז בלא בושה על "נצחונו ההיסטורי".
ולא זו בלבד, אלא שהכרזה זו נופלת על קרקע בשלה ומידת הפופולריות שלו עוד עולה בקרב הפלסטינים. לא ייאמן.
אם מישהו מהכותבים באתר חושב שאין השפעה מעשית להיתר הגורף שהם מעניקים לפלסטינים להמציא שפה שקרית, לבדות עובדות ולטוות מציאות וירטואלית, כדאי לו לבצע סיעור מוחות בעקבות המלחמה הזו. אסונם של הפלסטינים נגרם לא מעט הודות לכרטיס הפתוח שניתן להם בלא הגבלה על ידי השמאל הישראלי והעולמי לשימוש בשפת השקר וההיפך (מבלי להזכיר כמובן את ההיתר באישור ובשתיקה לאלימות ולפשעי מלחמה).
תרבות חוסר לקיחת האחריות, הטבועה ממילא במשטרים בעלי השקפה פטאליסטית, זוכה לטיפוח ועידוד מצד השמאל ה"נאור", שכל אמצעי כשר בעיניו ובלבד שיוכל להאשים את אויביו הוירטואליים בכל מיני האשמות וירטואליות.
ככה תבנו מדינה פלסטינית?
נכון הרי לישראל מותר להגיד מה לעשות – אפילו לנסות לאלץ אותה "להתאבד" . אבל כשהפלסטינים לא בסדר (ובואי נגיד שזה קורה הרבה) חייבים לשתוק , ולקבל את זה .
אני תוהה האם הסייפא הקבועה של תגובותייך בעניין המהפכה האנרכיסטית היא מעין פאראפרזה על דברי קאטו הזקן ("קרתגו חייבת להיהרס") או אולי אם נרד כמה מדרגות מטה – הסייפא השחוקה של מוני יקים האנטיציוני ("בחורבן הציונות ננוחם").
בכל מקרה זו מנטרה חסרת ביסוס, סתם wishfull thinking המגובה במציאות מדומה.
שום דבר אנרכיסטי רציני ומשמעותי לא מתחיל בעולם. להיפך: עמים הולכים יותר ויותר לכיוון לאומי ואף לאומני. הפירוד והבידול מוכיחים את עצמם שוב ושוב בכל הזדמנות: הקוובקים בקנדה, הפלמים בבלגיה, עמי יגוסלביה ובריה"מ לשעבר, הקבוצות בקפריסין ועוד.
וזה עוד במקומות עם רמת חיים טובה יחסית, הס מלהזכיר את מדינות ערב שם השינוי כפי שרואים אותו האחים המוסלמים הוא מעבר לאומה מוסלמית אחת פאן-ערבית, שכל קשר בינה לבין אנרכיזם הוא מקרי עד כדי מגוחך.
כל המשטרים החדשים וה"מהפכנים" כביכול כמו בוונצואלה הם בעצם קריצה לכיוון דיקטוטורי, צ’אבז "המהפכן" ניסה להעביר חוק לפיו הוא יהיה שליט יחיד בארצו כל ימי חייו… ממש אנרכיה.
ובכן אורנה, את נוסעת נגד כיוון התנועה. לא שהכיוון מוצא חן בעיני יותר מאשר בעינייך, אבל אני לפחות רואה מה קורה ולא בונה מגדלים פורחים באוויר במסגון "מדובר בתהליך ארוך מאד. בחלק מהעולם הוא כבר התחיל. פה הוא יתחיל עם הזמן. זה יבוא. אל דאגה".
אוקיי, בעניין השמות – נקרא לזה כינוי. נכנה אותך איך שבחרת, זה בסדר – רק למה אתה מתבייש בשמך המקורי? לא משנה. למה אתה קורא לי סנובית? לדעתי השם שלך הוא סיבה טובה לגאווה – כי בטוח יש לך אחלה שם!
ועכשיו לענין. אם תקרא את המאמר של סלמאן מצלחה, תראה שהחמאס איננו משאת נפשנו הפוליטית. אבל מה לעשות, התנהגות מדינת ישראל וממשלותיה הימניות והכאילו מרכזיות במשך השנים הביאה את העם הפלסטיני ליאוש וגרמה לו לבחור בחמאס.
תגיד אתה, אם סבא שלך היה מחכה (נגיד) 6 שעות ורבע (סתם זמן שהיה יכול אולי להציל את חייו) – איך אתה היית מגיב? לדעתי אם היית פלסטיני היית עובר במקרה כזה מהפתח לחמאס. כמו שאם השנה עכשיו היתה (נגיד) 1939 היית עובר מההגנה ללחי או לאצ"ל.
התגובה האחרונה שלך היא חזרה לדפוס הקבוע של דוברי השמאל: הפלסטינים אינם אחראים למעשיהם, וכל האשמה למעשים מפוקפקים שלהם (כמו בחירת החמאס) מוטלת על הישראלים.
ברגע שיוסכם על חוק יסוד – כל צד אחראי למעשיו ומחדליו שלו – יהיה סיכוי להגיע לאיזשהו הסדר.
אתן לך דוגמא. ישראל אינה מוכנה לשלם את המחיר שדורשים הפלסטינים בעבור גלעד שליט. היא מוכנה לשאת באחריות לתוצאות ההחלטה הזו – המשך שביו של גלעד. הפלסטינים, מנגד, מעדיפים מעברים סגורים על פני הורדת המחיר. הם החליטו על כך בהכרה מלאה. הם (ורק הם!) נושאים באחריות לתוצאות החלטתם, דהיינו המשך סגירת המעברים ומצוקה כלכלית ברצועה.
לדעתי דרישה כזו מהפלסטינים מכבדת אותם הרבה יותר מההתייחסות אליהם כאל חבורת פרימיטיבים אינפנטיליים, שכל מעשה שלהם אינו אלא רפלקס מותנה לפעולות של אחרים.
נכון, בחלקים גדולים של העולם המצב ממש גרוע. ישנן ארצות שהמצב בהן אפילו גרוע בהרבה משלנו.
אבל אם נביט לשוויץ, הולנד, דנמרק, אזורים מסוימים בארה"ב (סאן פרנציסקו, למשל) ועוד כמה ארצות וחלקי ארצות – נוכל לראות התחלה של יצירת מהפכה. בשוויץ זה קורה כבר יותר מ-200 שנה. בבריה"מ לשעבר יש פה ושם מקומות שבהם נוצרו קומונות וקולחוזים אנרכיסטיים. אמסטרדם למשל מלאה קומונות החיות בסקווטים מלאי פעילות מגוונת.
אצלנו זה ממש רחוק – כי הדת, הלאומנות והצבא חזקים, וכי אנחנו נמצאים במאבק כנגד עם אחר, הסובל מדיכוי ושואף לעצמאות. תהליכים שונים בהסטוריה הפכו את הישראלים מעם מדוכא לעם מדכא. לכן אצלנו התהליך הוא ארוך כל כך, אבל גם כאן – עוד יבוא החופש. עוד נצליח להשתחרר.
בינתיים אפשר לנסוע לכריסטיאניה שבדנמרק, ולקוות שנגיע לרמת החופש ההיא. אין בנקים כי אין כסף ורכוש, אין משטרה וצבא (יש לדנמרק, לא כולל גיוס חובה) – מקסימום נכנס שוטר או חייל לארגן לעצמו איזה ג’וינט.
מעניין ומרתק.
וידוע המשפט "אם תעשה מה שעשית – תגיע לאותו מקום שהגעת".
אך ספק אם אי פעם תקום מדינה פלשתינית. הפלשתינים מחולקים בין ארבעה גופים: עזה, יו"ש, ירדן וישראל. לא רע.
אך כל עוד הלאומיות הפלשתינית מבוססת על שלילת הלאומיות היהודית – לא תקום מדינה פלשתינית (ולכל המתאווים – גם לא תקום מדינת כל אזרחיה, או כל מיני רעיונות מגוחכים ובלקניים מסוג זה).
לדעתי, ההיסטוריה תשלים סיבוב (אירוני משהוא) – עזה תשאב למצרים, והגדה לירדן. ואזרחי ישראל יעברו ישראליזציה (שניצניה נראים כבר).
אתה טועה. טענתי שהפלסטינים מגינים על עצמם כנגד תקיפותיה של ישראל, שאינן דומות אפילו בעוצמתן לתקיפות הפלסטינים, למיניהן – ימין ושמאל שלהם כאחת.
אינני יודעת מה הסטטיסטיקות הפוליטיות בפלסטין של ימינו. אבל אני משערת שהמשך הכיבוש האלים מגביר אצלם את כוחו של הימין.
אני מתיחסת לימין הפלסטיני בחומרה, אך הימין הישראלי הרבה יותר אשם במצבנו. צבא של מדינה כובשת הוא הרבה יותר אשם מארגונים (למיניהם) של העם הכבוש.
ועדיין את מתעקשת להסיר מהפלסטינים כל אחריות למעשיהם ("הכיבוש האלים מגביר אצלם את כוחו של הימין"). אני רק רוצה להזכיר לך שלאחר רצח רבין, בבחירות שבהן התמודד פרס מול נתניהו, הפלסטינים בראשות ערפאת הגבירו את הפיגועים לקצב רצחני (תרתי משמע) במטרה ברורה להביא לעליית הימין בישראל, דבר ששירת לדעתם את המטרה הפלסטינית. ובכל זאת אף אחד כאן לא טען כי העם בישראל לא היה אחראי לתוצאות הבחירות.
הרצח האכזרי במעלה עקרבים היה שנים לפני הכיבוש. אבל בלי קשר, אין דבר כזה, פשוט אין דבר כזה, שעם לא אחראי למעשיו. בכל סיטואציה יש שתי ברירות לפחות. הפלסטינים תמיד בוחרים בגרועה שביניהן, והצדקנים תמיד מטילים את האחרויות לבחירה זו על מישהו אחר.
הבעיה היא לא רק מוסרית אלא גם מעשית. אין שום סיכוי להתקדמות כלשהי בסכסוך כל עוד אחד הצדדים משוחרר באופן טוטאלי מכל אחריות לתוצאות מעשיו.
באופן כללי, ישראל הכובשת אשמה בגרימת מצב היאוש שהוביל לפיגועים המוגברים והקשים, כולל ההתאבדויות. אולי מתוך יאוש. צריך להיזכר איך כשהבריטים שלטו פה המחתרות הישראליות עשו פיגועים דומים. מצב דומה קיים גם בעירק, כנגד הכובשים האמריקאים.
נכון, כל מי שמותקף אחראי להגן על עצמו, ויכול להיות אחראי גם לקבלת סיוע מקולגות.
והיכן במאמר יש חשבון נפש? חשבון נפש משמע,
להתייצב מול האמת:
לדוגמא, לא להחביא ולא להתעלם מהשיטה הפושעת של החמס שנוהג בכוונה תחילה להיתבצר בין נשים וילדים ולירות משם טילים כדי שצה"ל יהסס להגיב, ובכל מיקרה במצב של תגובה יואשמו היהודים ב"טבח".
חשבון נפש, משמע גם לשאול מדוע החמס יכול לחפור מינהרות מתחת לבתים בעזה אבל מיקלטים לאוכלוסיה משום מה אין בנמצא. מדוע?