הנהלת בנק דיסקונט פנתה לוועד העובדים וביקשה ממנו להצטרף לתכנית קיצוץ במשכורות. יו"ר הוועד הארצי של עובדי דיסקונט, ריקי בכר, אישר אתמול כי ההנהלה פנתה אליו וביקשה מהם לקצץ משכרם, אך מסר כי בשלב זה אין בכוונת העובדים לדון עם ההנהלה בעניין.

הפנייה לוועד נעשתה לאחר שמנכ"ל הבנק גיורא עופר והיו"ר שלמה זוהר הודיעו על קיצוץ של ?10%? משכרם בשבוע שעבר. שאר חברי ההנהלה יקצצו ?7.5%? משכרם, ומאות המנהלים המועסקים על בסיס חוזים אישיים ויתרו על ?5.5%? משכרם.

בשנים האחרונות נשמר ה"שקט התעשייתי" בדיסקונט בזכות ההידברות שהייתה בין המנכ"ל עופר ובין יו"ר הוועד ריקי בכר. השקט נשמר גם בזכות הסכם ארוך טווח שהסדיר את תנאי העובדים, הסכם שנחתם עם הפרטת הבנק ומכירת גרעין השליטה בדיסקונט לקבוצת ברונפמן לפני כ-3 שנים.

יצויין שבבנק לאומי, לעומת זאת, בכירי ההנהלה, ובהם המנכ"לית גליה מאור ויו"ר הדירקטוריון איתן רף, אינם מקצצים בשכרם, אך הוועד הארצי בראשות לואי רוט הודיע על הסכמתו לקצץ 2.5% מתוספת הקידום של העובדים, מהלך שיביא השנה לחיסכון של כ-150 מיליון שקל.

שני בנקים גדולים, אחד בבעלות המדינה והשני שהופרט, ושתי עמדות שונות. בלאומי שבבעלות המדינה ההנהלה דורשת אבל אינה מקיימת. בדיסקונט המופרט, ההנהלה מקיימת וגם דורשת מן העובדים לוותר על שכר. השאלה הראשונה הנשאלת היא מדוע מנהלי לאומי (שכאמור הוא בבעלות כלל אזרחי מדינת ישראל) ההנהלה לא רואה את עצמה מחוייבית למה שהיא דורשת מן העובדים. השאלה השנייה והמהותית יותר היא: מדוע בכלל העובדים צריכים לוותר על שכרם?

אחריות המנהלים, שרובם מקבלים שכר גבוה מאוד (מאות אלפי שקלים לחודש – כל אחד לחוד, כמובן) במפולת ברורה. על פי הנתונים שפורסמו בדו"ח הכספיים של הבנקים אשתקד (הדו"חות של השנה שעברה טרם פורסמו), עלות שכרם של בכירי הבנקים ב-2007 הייתה: יו"ר דיסקונט, שלמה זהר: 18 מיליון שקל; מנכ"ל דיסקונט: 17.5 מיליון שקל; מנכ"ל לאומי, גליה מאור: 8.4 מיליון שקל; יו"ר הפעולים, נוחי דנקנר, 8 מיליון שקל; מנכ"ל הפועלים, צבי זיו: 7.8 מיליון שקל ואילו יו"ר לאומי, איתן רף הסתפק ב-5.3 מיליון שקל.

אמנם תמיד אפשר לטעון שהמשבר הקפיטליסטי היה ל"צונאמי", קרי כוח טבע שאין ביכולתו של בן-תמותה לעצור. אבל המשבר הקפיטליסטי אינו צונאמי, ולא כל הבנקים ברחבי העולם, נקלעו לחובות בלתי נסבלים. אז, אם יש אחריות למנהלים (וצריכה להיות אחריות למנהלים) ובעקבות המשבר שישלמו מכיסם, או במשרתם.

אבל העובדים? מדוע העובדים צריכים לשלם את מחיר כלשונם של המנהלים והבעלים? נכון שעובדי הבנקים, הודות למערכת הסכמי עבודה מסועפת וועדי עובדים חזקים במיוחד, אינם נמנים עם העובדים המוחלשים ביותר בישראל. יחד עם זאת, מדוע הם אמורים לשאת בהפסדי ההנהלה? יתר על כן, כאשר הבנק הרוויח, ובגדול, העובדים קיבלו בסך הכל את פירורים שנשרו מן העוגה שעל שולחן ההנהלה, רווחים של עשרות מיליארדי שקל בשנים האחרונות. ואת העוגה אכלו המנהלים ובעלי הבנקים, כמובן.

הדרישה הקיימת לפיה העובדים אמורים לשלם מכיסם בעקבות אובדן רווחים או הפסדים בעקבות המשבר הקפיטליסטי קיימת בכל העולם. ובכל העולם העובדים יצאו למאבק על שמירת רמת החיים תחת הכותרת "לא נשלם את מחיר המשבר הקפיטליסטי", כך היה ביום ששי האחרון בשביתה המשותפת של עובדי המגזר הציבורי ופועלי המתכת באיטליה, כך בשביתה ממשוכת במושבות הצרפתיות גואדלופ ומרטיניק או השביתה כללית בצרפת לפני שבועיים. נדמה שההסתדרות נמנית עם ארגוני העובדים הבודדים בעולם אשר לא פתחו במערכה נגד ההשלכות החברתיות הקשות של המשבר הקפיטליסטי על העובדים.

כך, שגלגול המשבר על כתפי העובדים איננה המצאה של הנהלות לאומי או דיסקונט. הרי אין דבר פשוט יותר לאשר להשיב למסלולה את רכבת הקפיטליזם שירדה מן הפסים בעזרת שכרם הזעום של העובדים. העובדים אמורים "לתרום" את חלקם בעת משבר ואמורים "לתרום" את חלקם בעת צמיחה. זהו היגיון עקום. אבל זו כל תורת המשטר הקפיטליסטי – על שקל אחד.

Share on Facebook