הבחירות האחרונות לכנסת ב-10 בפברואר 2009 הוכיחו כי בישראל לא רק היסמין פורח גם הימין מלבלב.
היות מדינת ישראל מדינה גזענית בעלת רוב ימני, היא מן המפורסמות. 42 שנות כיבוש במימון נדיב של העולם היהודי והלא יהודי, סייעו לגדל כאן מפלצת לאומנית דתית גזענית שאת פירותיה הרעילים והמסוכנים אנו חיים ונושמים מדי יום.
מבחינה זו הבחירות האחרונות לא היו הפתעה. החידוש בהן היה בבוטות של הימין הגזעני. מה שהיה בעבר גזענות מעט יותר רכה, הפך להיות הרבה יותר גס וברוטלי.
הכנסת החדשה היא ברובה המכריע ממוקמת על קו הרצף הימני, בין ימין קל, המשך בימין בינוני, עבור לימין כבד וכלה בימין עמוק.
למעשה מכהנות בכנסת החדשה, ה-18 במספר, שלוש מפלגות ליכוד שחבריהן פרושים בין ימין בינוני (מיעוט), כבד ועמוק. ליכוד א’ בהנהגת בנימין נתניהו, ליכוד ב’ הנושא את השם קדימה בהנהגת ציפי לבני שמרבית נציגיה הם יוצאי ליכוד, כולל לבני עצמה, שעמדותיהם הבסיסיות לא שונות מאלה של ליכוד א’ וליכוד ג’ הנושא את השם ישראל ביתנו בהנהגת אביגדור ליברמן, בעברו מנכ"ל ליכוד א’, שגזענותו הגלויה והבוטה משקפת את דעתם של מרבית חברי שלושת הליכודים.
שלוש מפלגות אלה מונות יחד 71 חברי כנסת, רוב מוחלט. לאלו יש לצרף את המפלגות הבאות: שתי מפלגות ימין קטנות, הבית היהודי והאיחוד הלאומי, מפלגות מתנחלים שאני מסווגן כימין עמוק, 7 חברי כנסת; שתי המפלגות החרדיות, ש"ס, ימין כבד, ויהדות התורה, ימין בינוני, 16 חברי כנסת; מפלגת העבודה בהנהגת אהוד ברק, שמרבית חבריה מתנדנדים בין ימין רך ובינוני, 13 חברי כנסת. יחד מונה הימין לשדרותיו השונות בכנסת החדשה 106 חברי כנסת. רוב מוחץ. אין עוד מדינה בעולם הדמוקרטי, שישראל לא בצדק מתעקשת להשתייך אליו, שבה הגזענות זוכה לתמיכה כה מסיבית.
השמאל הציוני הובס וכמעט נפוץ לכל רוח. יש קושי מבני בלהיות גם שמאל וגם ציוני. גם להיות בעד שוויון וגם לתמוך במדינה "יהודית ודמוקרטית" שהאפליה נגד המיעוט הערבי מעוגן ברבים מחוקיה. גם להיות נגד הכיבוש ובה בעת להתנגד למי שמסרבים להתגייס לצבא הכיבוש. גם להיות בעד שלום וגם לתמוך במלחמות. הסתירות בין השקפה שמאלית אוניברסלית לבין השקפה ציונית פרטיקולרית, מכות שוב ושוב בשמאל הציוני. במפגש הסתירות הזה, המרכיב הציוני גובר בדרך כלל על השמאלי. כמי שניסה שנים לגשר בין השניים, הבנתי שבסוף נתקלים בחומה בלתי עבירה, ויש לבחור באחד מהשניים. בחרתי באוניברסלי.
ח"כ חיים אורון, ראש מרצ ומנהיג השמאל הציוני המובס, מגלם את הסתירה הזו. אין ספק שהוא מעריך את עצמו כאיש שלום, אולם באותה נשימה גם גאה על כך ששני בניו הם טייסי קרב. אינני יודע אם בניו השתתפו בהפצצות הפראיות על עזה שגרמו לאלפי נפגעים והרס אדיר, אבל, אולי אפשר להסביר בכך את עמדת מרצ שתמכה בהפצצות האוויר על עזה, והסתייגה לאחר מכן מהכניסה הקרקעית.
מרצ, מפלגת השמאל הציוני, צירפה לשורותיה קבוצה של כוכבים בתקווה לעלות מ-5 מנדטים לנציגות דו ספרתית. הכישלון היה דרמטי. מרצ ירדה ל-3 מנדטים. הסיסמה "ציפי או ביבי" שעמדה במרכז תעמולת הבחירות של קדימה לקראת קו הסיום, העבירה בוחרי מרצ רבים לקדימה, אבל גם הוכיחה עד כמה רופפת ושטחית היא שמאליותם. הבחירות בישראל הן לא אישיות, ומי שבוחר בלבני, בהנחה שהיא מייצגת קו מתון יותר, בוחר בו זמנית גם במספר 2 של קדימה, גנרל שאול מופז שהיה רמטכ"ל ושר ביטחון מהאכזריים ביותר שידעה ישראל בתקופת הכיבוש, שגורר אחריו שובל של פשעי מלחמה. כך הם גם פני הדברים באשר לאבי דיכטר, אף הוא מראשי קדימה, ראש השב"כ לשעבר, שידיו מגואלות בהוצאות להורג ללא משפט של מאות בני אדם.
בניגוד למינוחי העיתונות הישראלית לפיה השמאל הוכה, אני מתעקש על הפרדה בין השמאל הציוני שאכן הוכה קשות, לבין השמאל הלא ציוני, שלא זו בלבד שלא הוכה אלא התחזק. חד"ש, מפלגת שמאל לא ציונית, שמאגדת בתוכה יהודים וערבים, התחזקה והיא מיוצגת עתה עם 4 חברי כנסת לעומת 3 בכנסת הקודמת, עלייה משמעותית בשיעור של 25 אחוזים. לשמאל הפרלמנטרי יש להוסיף את ארגוני השמאל החוץ פרלמנטרי, שרוב חבריהם הם לא ציונים או אנטי ציונים ולא מעטים מהם החליטו לא להשתתף בבחירות, כל אחד ונימוקיו האידיאולוגים עימו.
הרכב הכנסת החדשה מאפשר לבנימין נתניהו להרכיב ממשלת ימין קיצוני עם רוב של 65 חברי כנסת. ממשלה כזו, בה יכהן ליברמן בתפקיד מרכזי, מועלית האפשרות שיהיה שר ביטחון, מעוררת פחדים מובנים, הן אצל שוחרי שלום ודמוקרטיה בישראל, והן מחוצה לה. ליברמן כבר איים בעבר על מצרים בהפצצת סכר אסואן. הנטייה של ממשלה כזו, החולשת על מאות פצצות אטום, להיכנס להרפתקה צבאית מול איראן, עלולה להיגמר באסון אזורי עם השלכות לכל העולם. זו כבר לא רק בעיה ישראלית, אלא בינלאומית.
היתרון לדידי של ממשלה כזו, שיימחקו מפניה כל צבעי ההסוואה של מדינה שוחרת שלום. פרצופה האמיתי של ישראל כמדינה גזענית, כוחנית, כובשת מדכאת ומסוכנת ייחשף ללא כחל וסרק, דבר שיקל על הקהילה הבינלאומית להטיל עליה פיקוח הדוק עד כדי הפעלת סנקציות במטרה לרסנה.
ממשלה ימנית צרה תכלול בתוכה מפלגות ואישים שבהשוואה אליהם היידר האוסטרי המנוח ולה פן הצרפתי נראים כמעט כחסידי אומות העולם. אם נזכור כי בשנת 2000 החזירה ממשלת ישראל את שגרירה מאוסטריה כמחאה על השתתפות היידר ומפלגתו בממשלה האוסטרית, יהיה זה אך צדק פואטי אם עתה תחזיר אוסטריה את שגרירה מישראל כמחאה על שיתוף גזענים נוסח היידר וימינה ממנו בממשלת ישראל.
בנימין נתניהו הוא לא טמבל. הוא מודע לכל מה שכתוב כאן ולכן הוא מעדיף ממשלה בראשותו בה תשתתפנה מפלגות כמו קדימה, שבעזרתן יוכל למתן וליפות קמעא את פניה של ישראל. מדובר בשינוי קוסמטי בלבד, משום שבמדיניותה של ישראל כלפי הפלסטינים, הדברים לא ישתנו מהותית, בין בממשלת ימין צרה ובין בממשלה רחבה, שהרי הכיבוש והבנייה בהתנחלויות יימשכו, כפי שהיו בימי ראשי הממשלות קודמים, גולדה, פרס, נתניהו, שמיר, ברק, שרון ואולמרט. חומת האפרטהייד עוד לא קורסת.
בל נשכח, כי ממשלה רחבה כמו ממשלת אולמרט, ברק לבני, שתעתעה בכולם ב"תהליך שלום" שלעולם אינו מסתיים בשלום, זקפה לחובתה בשלוש שנים שתי מלחמות, "הישג" נדיר אפילו בקנה מידה ישראלי. הימין אמנם קטף את הדיבידנדים מהמלחמות, שהרי באופוזיציה אין כמותו ללהג מלחמתי ולביקורת על "השמאל המגמגם", שאינו מחסל את האויב, ראו חיזבאללה וחמאס. בפועל דווקא ממשלת נתניהו הראשונה 1996-99, ממשלת ימין צרה, הייתה בתחום המלחמות כמעט צמחונית בהשוואה לאולמרט, ברק ולבני "המתונים". הלחץ הבינלאומי אז, שהיה מתון, עשה את שלו. נקל לשער מה יקרה כשלחץ זה יהיה מעט יותר כבד.
בתחומי הקו הירוק לא צפויה ממשלת ימין צרה לשנות באופן דרסטי את התמונה. בהחלט תיתכן שחיקה בנורמות דמוקרטיות ממנה יפגעו בעיקר ערבים ופעילי שמאל חוץ פרלמנטריים. חוגי ימין פשיסטים בנוסח הקו קלוקס קלן יבדקו את גבולות חופש הפעולה שלהם בהתנכלות לפעילי זכויות אדם, שמאל וערבים בדומה למתרחש ברוסיה של פוטין.
במשרד החינוך יחולו אי אלו שינויים בכיוון "תודעה יהודית וציונית" מוגברת, הוועדה לבחירת שופטים תמנה שופטים עוד יותר ימניים, אם כי בנושא זה המצב הקיים כבר גרוע דיו, אבל אם אפשר להרע עוד מעט, למה לא? וכיוצא באלה דברים.
חוק הנאמנות שעליו רכב ליברמן להישגו בבחירות, יתקע באיזו ועדה "שתבדוק את הנושא". אנחנו נוכל לתרום לדיוני הוועדה בהצעת חוק נאמנות נגדית לפיה בלי נאמנות לזכויות אדם, דמוקרטיה ושוויון אין אזרחות. כך נוכל באחת לשלול את האזרחות לפחות מארבעה מיליון גזענים. איזו חגיגה. דרכנו לרוב סלולה.
ממשלת ימין צרה תירתע מפגיעה אנושה בחופש הביטוי ליהודים ומחיסול הבחירות, לא כל כך בגלל התנגדות מבית, אלא מחשש לתגובה הבינלאומית, כך שאופציית החלפתה לא תעלם. ממשלת כזו תתעלם מזכויותיהם של מיליון ומעלה אזרחים ערבים, 20 אחוזים מהאוכלוסייה, בדיוק כמו ממשלות קודמת רחבות יותר. ההתקוממות של הפלסטינים אזרחי ישראל לנוכח אפלייתם המתמשכת, היא עניין של זמן.
הימין שניצח בבחירות הוא לא רק מדיני, אלא גם כלכלי. ימין שדוגל בהפרטת כל מה שזז, ימין תצ’ריסטי התומך בהעברת נכסים לאומיים לידיים פרטיות. (על שמה של מרגרט תאצ’ר, ראש ממשלת בריטניה מהמפלגה השמרנית בשנות ה-80 של המאה הקודמת, שדרסה את האיגודים המקצועיים, הרסה את המרקם החברתי, והפריטה נכסים לאומיים שכיום שוב מלאימים אותם). זהו ימין המקדש ומעמיק את הפערים בין עשירים לעניים, ומשתמש בסכסוך הלאומי להסיט את תשומת הלב מהמצוקה הכלכלית לעבר שנאת זרים. שיטה מוכרת בעולם מהעבר וההווה. בנושאים אלה אין הבדלים מהותיים בין אהוד ברק ממגדלי אקירוב היוקרתיים והיקרים, בנימין נתניהו מקיסריה, המתנחל אביגדור ליברמן מהתנחלות נוקדים וציפי לבני מצפון תל-אביב.
בישראל מתנהל עתה ויכוח מאד ער על שינוי שיטת הממשל, משום שלדעת המתדיינים שיטת הבחירות בישראל אינה מאפשרת הכרעה וממשל יציב.
להבנתי הבחירות הסתיימו בהכרעה ברורה, המשך התמיכה בכיבוש ובהרחבת ההתנחלויות.
הויכוח בין מרבית המפלגות מתמקד בסוגיות אגו, מי יעמוד בראש הממשלה, ובחלוקת השלל המיניסטריאלי. הבעיה בישראל אינה שיטת הממשל, אלא התכנים הפוליטיים לאורם פועלת הממשלה. בין אם תהיה קואליציה של מפלגות ימין ובין אם יהיה ממשל נשיאותי נוסח ארה"ב, שניהם יהיו הרסניים ומזיקים כל עוד הם מתבססים על המשך הכיבוש, המלחמה והפערים הכלכליים.
לסיכום: אם אתם יהודים, אפילו אם יש בליבכם איזו נטייה שמאלית כלשהי, אבל אינכם מעורים יתר על המידה בחיים הציבוריים, מתגייסים לצבא, הולכים לעבודה וחוזרים הביתה בלי לעורר מהומות, יש להניח כי שום רע לא יאונה לכם.
אפרופו שינוי שיטת הבחירות: כל כמה שנים מעלים כאן את הרעיון הזה בתקווה שיצמצם את מספר המפלגות ויביא ל’יציבות’ פוליטית. השיטה הקוסמת לתומכי השינוי היא זו הבריטית, בה בכל אזור בחירה זוכה זה שקיבל יותר קולות מאחרים, ומי שהפסיד נשאר בחוץ. בשיטה הזאת הצליחו להצטמצם לשלוש מפלגות שהיום (בעיקר מאז עליית ה’ניו לייבור’ של טוני בלייר) קשה מאוד להבחין ביניהן – ממש כמו שבארה"ב צריך זכוכית מגדלת וזיכרון היסטורי ארוך כדי להבחין בין הדמוקרטים והרפובליקאים. אבל ראה זה פלא: בבריטניה זה כמה עשרות שנים קיימת תנועה נמרצת המבקשת לשנות את שיטת הבחירות ל….. זו שלנו, פחות או יותר. הם טוענים שהשיטה המוכרת לנו, הנקראת בחירות פרופורציוניות, יותר דמוקרטית!
אפשר לשחק עם זה בלי סוף, אבל בסופו של דבר זה לא משנה – הנתונים הקובעים יעמדו על כנם. אצלנו גם אם יהיו רק שתיים או שלוש מפלגות, אותה רשעות ואותה גזענות ישלטו כאן בכיפה.
המאמר לא מנתח נכון את פילוג הדעות בחברה היהודית בישראל ואת כוחו של הימין, וניתן לומר שמדובר במאמר שטחי ומוטה ללא כל פרספקטיבה בוגרת ורצינית.
ספירו שכח לחלוטין שנושאים שכלל לא דובר בהם לפני עשרים ושלושים שנה הם היום בלב הקונצנזוס הישראלי כמו למשל מדינה פלסטינית או הכרה בפת"ח (שלא לדבר על החמאס) כפרטנרים לדיון.
לא רק זאת, אלא שכל התפיסה של הפלסטינים כעם היא משהו שהיה פעם נחלתם של אנשי השמאל הקיצוני בלבד ואילו היום גם רוב ה"הימין הגזעני" (ע"פ ספירו) מתייחס לפלסטינים כאל עם.
לפני שלושים שנה לא זכו ערביי ישראל ליחס מפלה מפני שהם בעצם לא זכו ליחס כלל, הממסד היהודי התעלם מהם לחלוטין. גם מפא"י ("הסוציאליסטית") לא ספרה אותם כאזרחי ישראל, שלא לדבר על הממשל הצבאי שהיה בגליל עד אמצע שנות השישים.
היום יש בממשלה שר ערבי, הנושא של ערביי ישראל כאזרחים, הקיפוח שלהם ובעיותיהם עולים לדיון שוב ושוב, חברי הכנסת הערבים מדברים בגלוי על הקשר ביניהם לבין הפלסטינים
והכל נשמע נכון והגיוני.
החברה הישראלית התקדמה מרחק שנות אור ביחסה לערבים בישראל, ערביי השטחים והמדינות השכנות. מה שהיה מוגדר פעם שמאל הוא היום מרכז, ומה שהיה ימין ואפילו מרכז (למשל רעיון א"י השלמה) נשמע היום ארכאי ומגוחך כמו עוזי לנדאו וגאולה כהן.
חבל שספירו לא רואה את כל זה, או שהוא בעצם רואה אבל לא רוצה להתייחס מפני שמן המפורסמות היא שאסור לומר דבר בזכות החברה הישראלית,
זה הרי לא בא בחשבון.
כשאנחנו אומרים שמאל אנחנו יכולים לחשוב על שני מובנים:
שמאל יחסית לבוחר החציוני בישראל
שמאל יחסית למפלגות שמאל בעולם
שמאל על פי האידיאולוגיה שנשחבת לשמאל אוניברסלי
אין ברור לי לאיזה מן המובנים גדעון ספירו מתכוון באומרו שמאל.
אם אנו מדברים על יחסית לבוחר החציוני בישראל, הרי שקדימה היא שמאל. אם אנחנו מדברים על יחסית לאידיאולוגיה של שמאל או מפלגות שמאל בעולם, הרי שמפלגת העבודה איננה שמאל וגם לא היתה שמאל.
מה שכן יחסית לבחירות הקודמות העם הלך ימינה.
וכמו כן, התפישה הכלכלית הדרביניסטית גם היא התחזקה. בם בית המשפט העליון והאידיאולוגיה של אהרון ברק נחלשו בבחירות הקרובות, וזה יהיה עונש ראוי (ואפשר מזיק) למה שנקרא "השמאל הציוני".
במידה ובחירת הישראלים בימין מוכיחה שאילו אינם רוצים שלום, הרי שבחירת הפלסטינים את החמאס מוכיחה בוודאי את אותו דבר. כיוון שבחירת הפלסטינים בחמאס היתה ב-2005, ואילו הבחירות האחרונות היו, כך נדמה לי, ב- 2009, הרי שהבחירה של הישראלים בימין נראית מובנת והגיונית. איזה עם היה בוחר בשלום בשעה שהצד שעימו הוא אמור לעשות שלום בחר בג’יהאד ?
מעתה אמור, גדעון, הישראלים דווקא חכמים. מבינים שלחוזה יש שני צדדים, ואם צד אחד בוחר לא לקיים אותו, אז למה שהם יקיימו אותו ?
למרות שאינני משתייך לשמאל, נראה לי קצת יומרני, שאתה, גדעון, וחבר מרעיך, תקבעו מהו שמאל "אמיתי", ומהו ימין בתחפושת. התנהוגתך קצת מזכירה לי את דבריו של ברוך מרזל: "קדימה היא שמאל קיצוני, הליכוד הוא שמאל מתון, והאיחוד הלאומי הוא מרכז". ככה זה, כשאתה קיצוני, כולם עוברים לצד השני. זה בדיוק מה שאתה.לא זכור לי שיש לך זכות בטאבו על המונח "שמאל", ועל משמעותו. בדיוק כשם שלי, ולברוך מרזל יש פירושים שונים למילה ציונות.
בהקשר של נסיון לפגוע בפעילי שמאל שאינם ציונים. גדעון, צר לי לאכזב אותך, בתור מצביע של ליברמן, אין לי שום רצון "להעלים" את השמאל הקיצוני. הדמוקרטיה כבר עושה את זה יופי. הדבר היחיד שאני מעוניין בו הוא סיקור תקשורתי הוגן, בו יקבל השמאל הלא- ציוני סיקור התואם את נפחו באוכלוסייה, ולא המצב הקיים היום בו אחד מכל 5-6 עיתונאים משתייך למחנה זה ( אפילו יש לכם עיתון משלכם).
איך אני אוהב את הדרך שבה תומכי ליברמן היעני-מתונים מציגים את עמדותיהם האולטרה-קיצוניות. לא טרנספר גזעני, חלילה – מה אנחנו, הפסיכים על הגבעות – אבל שהמיעוט הערבי ידע את מקומו. לא לשים את המדינה מעל הכל, מה פתאום – מה אנחנו, פאשיסטים – אבל להחזיר את מושג הנאמנות לשיח הפוליטי. וכמובן, לא להפסיק לדבר ולהתחיל לכסח, חס וחלילה, אבל הפלסטינים האלה באמת עברו כל גבול. ליברמן הצליח לא רק להלבין מליונים (לכאורה) אלא גם להלבין את הכהאניזם.
שינוי שיטת הבחירות, כמבוקש פה ושם, באמת יצמצם את מספר המפלגות. אז מפלגות סקטוריאליות יבוטלו. בכל זאת, המפלגות הדתיות לא יבוטלו, במיוחד אם הן יתאחדו. מכיוון שהדתיים ברובם נוטים ימינה, זה יחזק מאד את הימין. השמאל האמיתי (הלא ציוני) יבצע היעלמות טוטאלית – ויהפוך (אולי, אבל די קרוב לוודאי) לפרט היסטורי, אולי חוקי ואולי לא. כלומר, אולי יהיה כאן שמאל מחתרתי. די בטוח שהאנרכיסטים יוצאו מהחוק.
אני לא רוצה להגיע לזה, אבל בעוד המדינה קיימת – אלו שתי האפשרויות: המוני מפלגות בגדלים שונים, או שתיים-שלוש מפלגות ענקיות והמוני מחתרות. בכל מקרה, כאנרכיסטית אני לא אוכל לפעול מתוך הממסד. אצטרך לפעול מחוצה לו, כמו שזה כבר קורה אצל רוב האנרכיסטים בארץ ובשאר העולם. החיים יהיו קשים מנשוא ויהיה הרבה יותר קשה לתקן את הדורש תיקון.
ולספירת המנדטים יש להוסיף את רע"מ-תע"ל, שהיא ימין עמוק-מרכז במלוא מובן המילה הלאומני, ואת בל"ד שהיא ימין רך לאומי פאן ערבי. ומרץ שיש פער בין הרטוריקה שלה (ובעצם של מה שנשאר משריד, אלוני וצבן) לבין הפרקטיקה הלאומנית שלה (הערבים כבעיה דמוגרפית בגליל, תמיכה במלחמה וכן הלאה).
עם מה נשארנו, 4 המנדטים של חד"ש, שגם בה חברי הכנסת הערבים שקלו ועדיין רוצים ליצור רשימה ערבית מאוחדת.
לאומנות כבר אמרנו?
אז כן , אתה צודק, הכנסת הנוכחית משקפת את הרצון של מרבית בני האדם החיים כאן (עם מי נשארנו? דע"מ ו3600 המצביעות שלה?) – רצון בחברה לאומית-לאומנית, מופרדת, ומבוססת על יחסי כוחות לא שיוויונים בין לאומים שונים. לכאן או לכאן.
תיקון טעות
בתגובתי הקודמת (העדפה [בבחירות] לפי נושא)
נפלה טעות קטנה – רשימת הגימלאים קיבלה בבחירות הקודמות 7 חכ"ים ולא 12 כפי שכתבתי בטעות.
הטעות לא מבטלת את הטיעון אך יש לתקנה.
כדי למנוע אי-הבנות אוסיף כי אינני טוען שכל הציבור מצביע מטעמי העדפת נושא ספציפי.
אני טוען רק שמופיע סוג חדש של מניע בהצבעות בבחירות, בנוסף ל"שלושת הממים" (מנהיג, מפלגה, מדיניות) המסורתיים ולכן צריך לברר אם שינוי בהעדפות הבוחרים נובע משינוי בהעדפת אחד מ"3 הממים" של הבוחר או מהתייחסות לנושא ספציפי.
העדפת נושא ספציפי אין פירושה שהבוחר שינה את העדפתו לגבי "3 הממים".
עקיבא אור
תמהני:
מה היחס בין הבוחרים היהודים לבוחרים הערבים במפלגה זו?
עד כמה שידיעתי מגעת היחס הוא 1:12 לערך ויתקן אותי גדעון ספירו אם אני טועה.
מלבד זאת המפלגה מקבלת אט אט צביון איסלאמי קיצוני וזאת בניגוד גמור לאידיאולוגיה המרכסיסטית בה היא אמורה לדגול.
קצת נוסטלגיה מרירה לא תזיק אני חושב:
כל מי שקצת ותיק באתר הזה ודאי זוכר את מערכת הבחירות של 1981 בהן התרסקה תנועת של"י וזאת בעיקר משום שאנשי השמאל נתקפו פחד משתק מפני תסריט אימים שבו הליכוד ממשיך לשלוט 4 שנים נוספות.
אני זוכר שיחות מתסכלות מאד עם מצביעים שנתנו את קולם לשל"י בבחירות שקדמו לבחירות 1981 בניסיון לשכנעם להמנע מהצבעה למערך בדיוק מאותם נימוקים שתקפים גם כיום לגבי ההצבעה לקדימה.
כמעט 30 שנה עברו ומסתבר שדבר לא השתנה. חלקים רחבים בשמאל הישראלי לא למדו דבר: תוצאת "הצבעת הפחד" של אז גם ריסקה את השמאל הציוני וגם לא מנעה את המשך שלטון הליכוד ואילו היום אותו דגם של הצבעה "השיג" אותה תוצאה בדיוק: ריסוק השמאל הציוני (מר"ץ) וביבי בראשות הממשלה.
מצער מאד שהשמאל הציוני לא למד את הלקח מן הבחירות ההן ומפליא הדבר שגם השמאל הרדיקלי שוגה כיום באשלייות ששגה בהן אז.
הסחורה אותה מנסה לשווק השמאל הזה כיום אינה רלוונטית עוד: פתרון שתי המדינות אינו ישים ולא יהיה ישים בעתיד הן משום שפלסטין עצמה נחלקה ל2- פלסטין עזה ופלסטין גדמ"ע והן משום שהחברה הפלסטינית, בדומה לחברה הישראלית, נתונה כיום להלכי רוח דתיים פונדמנטליסטיים שמונעים כל הסדר על בסיס לאומי.
במילים אחרות בעבור חלקים נרחבים הן בציבור הישראל והן בציבור הפלסטיני הסיכסוך מצטייר כסיכסוך דתי וככזה אין לו פתרון לצערנו.
הדמוגרפיה גם היא אומרת את שלה: הפונדמנטליסטים היהודים יהיו במוקדם או במאוחר רוב בשל העובדה ששיעור הריבוי הטבעי אצלם גבוה בהרבה משיעור הריבוי הטבעי בקרב החילונים ואותה מציאות קיימת גם אצל הפלסטינים כך שבעתיד ההתנגשות בין שתי תנועות דתיות פנאטיות תהיה בלתי נמנעת ומעגל האלימות ילך ויתרחב ללא אפשרות של פתרון.
העדפה לפי נושא
גדעון – ככל מנתחי תוצאות הבחירות בישראל – מפרש את העדפות הבוחר הישראלי כנובעות מהעדפת מדיניות, מנהיג, או מפלגה.
העדפות מסורתיות אלה עדיין קיימות אך מסתמן סוג חדש של העדפה – לפי נושא ספציפי.
ניקח כדוגמה את רשימת הגימלאים.
הם הופיעו משום מקום בבחירות שלפני האחרונות.
לא היה להם מנהיג מוכר, אידיאולוגיה כלשהי או מדיניות ספציפית.
הם התמקדו בנושא ספציפי – זכויות הגימלאים.
מי שהצביע עבורם הצביע עבור הנושא הספציפי, לא עבור מנהיג, אידיאולוגיה, או גישה מדינית. הם זכו ל 12 חכ"ים.
כהונתם לא הצטיינה בשום הישג משמעותי לגימלאים לכן נעלמו לגמרי בבחירות האחרונות.
בוחריהם התאכזבו לא ממנהיג, מאידיאולוגיה
או מגישתם המדינית אלא מחוסר פעילותם בנושא זכויות הגימלאים.
הצבעה בעדם – ונגדם – נבעה מהעדפת נושא ספציפי, לא מהעדפת מנהיג, מדיניות, אידיאולוגיה.
תופעה חדשה זו נובעת מהתייאשות הבוחרים ממנהיגים, ממפלגות, מגישה מדינית.
היא מאפיינת ציבור הולך וגדל בישראל.
לכן צריך להתחיל לנתח תוצאות בחירות לא רק כתוצאות העדפה אידיאולגית, פוליטית, או אישית
(של מנהיג) אלא מנובעות מגישה לנושא ספציפי ללא קשר לאידיאולוגיה, מדיניות, מנהיג.
הנושא שגרם למפנה בבחירות האחרונות היה טילי החמאס. בוחרים רבים קבעו עמדה לפי נושא זה.
שרון החזיר את עזה לפלשתינאים אך במקום שלום קיבל חמאס וטילים. זה גרם לרבים להסיק (בטעות) כי מדיניות "שטחים תמורת שלום" נכשלה
גם אחרי מבצע "עופרת יצוקה" ממשיך חמאס לשגר טילים.
לכן הסיק חלק מהבוחרים – להיכנס בחמאס בכל הכוח. התוצאה היא שגם בקיבוצים ומעוזי "עבודה" ו"מרץ" היו מצביעים בעד "ליכוד" וליברמן. לדעתי לא כולם נבעו משינוי אידיאולוגי אלא מהעדפה לפי נושא "חיסול החמאס".
ניתוח תוצאות הבחירות לפי שיקול של "העדפה לפי נושא" ולא לפי מנהיג, מפלגה, מדיניות,
(שעדיין רק חלק מהבוחרים נוקט בה) מאירה את השינוי בהעדפות הבוחרים באור שונה מהשיקולים המסורתיים.
כדאי לחשוב מחדש על נושא מניעי הבוחרים
עקיבא אור
יש הבדל בין הכהניזם ודומיו (ליברמן הוא רק הגרסה הנוכחית) ובין החמס.
יש הבדל בין כח כובש שזז ימינה ובין הקרבנות הכבושים שזזים ימינה ביאושם ובתקוותם לשחרור מהכיבוש.
החזק הוא האשם.
"החזק הוא האשם,.."קצת מזכיר את שיטת הטיעון של בת דודתי בת ה – 3. דיבור בסיסמאות אכן מאפיין את האנארכיזם שחוץ מסיסמאות נבובות לא ממש הצליח להגיע לאנשהו.
תתעודד, רונן. אנחנו לא מתייאשים. גם אם ניאלץ לרדת למחתרת, לא נתייאש!
אני מקווה שאתה לא מיואש, אבל אם כן – קום, אקשן!
טעות,
הפלסטינים זזו ימינה בדיוק לאחר נסיגה בחלק מהכיבוש.דווקא הנסיגה מעזה היא שחיזקה את החמאס. כפי שהנסיגה מלבנון חיזקה את חיזבאללה. לא להיפך. בקביעתך "שהחזק הוא האשם"
את מוכיחה בדיוק את הבעיה של השמאל:חוסר יכולת להטיל אשמה על מי שהוא לא החזק. זה פשוט לא נכון. החזק לא תמיד אשם. גם החלש אשם לפעמים.
לקבוע מראש "החזק תמיד אשם" זו לא פתיחות מחשבתית. להיפך. זה אוטומטיזם.
לגבי הליברמניזם. אולי היית מקווה שהליברמניזם והכהניזם הם אותו דבר. הם לא. הם דומים בדיוק כמו שדומות מפלגת העבודה ןמפלגת חד"ש בסוציאלסטיות שלהן.את מדביקה תוויות על כל מי שדעתו הפוכה לשלך, ללא שום בדיקה אמיתית.
היי בן
לא הבנת אותי נכון, אז הנה הבהרה:
1. הפלסטינים זזו ימינה לאחר האכזבה מהסכמי אוסלו, שישראל לא מילאה אחריהם וביצעה מעשי אלימות צבאית אכזרית.
2. החזק לא תמיד אשם. ישראל אשמה בנקודה הנוכחית, המתמשכת כבר תקופה ארוכה מאד. היא היתה פעם בצד המאשים, והחליפה צד. ופה זה לא מספיק מקום לשיעור הסטוריה…
3. נכון, ליברמן לא זהה לכהנא. רק דומה. אבל יש יותר משותף מאשר הבדלים ביניהם, מה שמביא אותי למסקנה שליברמן הוא אחד היורשים של כהנא.
צריך לפעול, לפני שיהיה מאוחר מדי, ואני לא יודעת איזה אסון יבוא אם לא נפעל – מהררררררררררר דחוףףףףףףףףףףף !!!!!!!!!!!!