הסוציאליזם הופיע על במת ההיסטוריה כתיאוריה חברתית לשם שינוי חברתי. מטרת השחרור הוצגה בתיאוריות הסוציאליסטיות כמטרה ריאלית, בת-השגה, ומעשה השחרור החברתי הממשי נתפס כתכליתה האחרונה של התיאוריה. מכאן ברור, שעל פי הנחותיה העקרוניות ומטרותיה המוצהרות, אין התיאוריה של הסוציאליזם יכולה לפתור עצמה מן העיסוק בשאלות פרקטיות. שאלות אלה הן תכליתה האחרונה. אחת השאלות האלה, אולי העיקרית שבהן, היא בעיית היחס שבין אמצעים למטרות במעשה השחרור.
אדגיש מיד, שאין כוונתי לשאלה האתית הותיקה, "האם המטרה מקדשת את האמצעים" (כלומר, האם מותר להשיג מטרה ראויה באמצעים פסולים) ובוודאי שלא לדיונים המופשטים, מתחום תורת המוסר, בסוגיה זו. הלגיטימיות של האמצעים היא מאפיין צדדי למדי של השאלה הנחקרת כאן. הבעיה העיקרית היא בעיית האפקטיביות של האמצעים, כלומר: הצלחתם (הסבירה או המשוערת) בהשגת מטרתם. כל תיאוריה סוציאליסטית רדיקלית מציבה בפנינו שתי תמונות עולם, האחת מתוארת בהרחבה ונחקרת לפרטיה, והשנייה משורטטת לפחות בקוויה העקרוניים (ובדרך כלל לא יותר מכך). תמונת העולם הראשונה היא זו של המציאות הנתונה, של החברה הקיימת, של הסדרים החברתיים השוררים בהווה. תמונת העולם השנייה היא של מציאות אלטרנטיבית אפשרית, טובה יותר, שאותה יש לכונן. אבל בכך אין די. התיאוריה הסוציאליסטית מבקשת, כאמור, להצביע גם על הדרך לעבור מכאן לשם, כלומר: על הגורמים, הכוחות, המגמות והאמצעים שבכוחם לחולל טרנספורמציה חברתית רדיקלית, להפוך את המציאות הקיימת ולכונן במקומה את האלטרנטיבה הטובה יותר. האמצעים של מאבק השחרור נמצאים, אם אפשר לומר כך, בתווך שבין עולם הדיכוי האקטואלי לבין העולם המשוחרר שהוא מטרת המאבק. אבל מה פירושו של תווך זה? אם לקוחים האמצעים מן העולם האקטואלי, כיצד ניתן יהיה לממש באמצעותם מטרה המנוגדת מהותית לעולם זה. ואם הם לקוחים מן העולם המשוחרר, שטרם הוגשם, הרי אינם באמת אמצעים לשינוי: הם עצמם טרם הוגשמו.
כשדנים בסוגיה זו באופן מופשט לחלוטין, הדילמה מתפוגגת: הביטוי "אמצעים לשינוי העולם הלקוחים מעולם שכבר שונה" הוא סתירה במושג "אמצעי". מכאן, שכלי השינוי חייבים להיות חלק מן המציאות הקיימת, או שאין כל אפשרות לשינוי החברה על ידי בני האדם החברים בה. במקרה זה, כל מחשבת שינוי חייבת לתלות את תקוותיה באלוהים, או בגורם טרנסצנדטי אחר, שישנה את החברה "מבחוץ". הסוציאליזם, על כל אגפיו, דחה את ה"פתרון" הטרנסצנדטי, ותר אחר הגורמים בתוך המציאות הקיימת העשויים לשנותה מבפנים.
ואולם, אמצעי פעולה שונים בעולם הזה נמצאים בדרגות שונות של קירבה אל מרכזי הכוח שבהם מעוצבת המציאות החברתית כמציאות של דיכוי. מפלגה פוליטית אינה דומה לקהילה שיתופית, וערוץ טלוויזיה מסחרי אינו דומה לכתב עת אקדמי, על אף שכולם מוסדות אפשריים בעולם הזה. את ההבחנה הדיכוטומית בין "אמצעים הלקוחים מן המציאות הקיימת" ובין "אמצעים אלטרנטיביים", יכולים אנו להחליף בהבחנות של מידה: באיזו מידה מעוגנים אמצעי המאבק בתוך הסדר החברתי הקיים? באיזו מידה הם משולבים במוקדי הכוח הקיימים בחברה, או, לחלופין, שייכים לתחומים מרוחקים יחסית ממוקדי השפעה החברתית והעיצוב החברתי. את שני הקטבים של מדרג זה אפשר לסמן באמצעות המושגים "פוליטיקה" ו"אוטופיה". ובכן – היכן צריכים סוציאליסטים למצוא את האמצעים להפיכתה של החברה, במעש הפוליטי או בתחום האוטופיה? נראה לכאורה, שיש כאן מאזן של אפקטיביות מול רדיקליות. הכלים היותר אפקטיביים לשינוי חברתי הם ממילא גם הפחות רדיקליים, משום שהם שייכים באופן מהותי לסדר החברתי השורר (ומכאן האפקטיביות שלהם). לעומת זאת, כלים שונים באופן מהותי, המהווים אלטרנטיבה לסדר השורר עלולים, מסיבה זו עצמה, להיות חסרי אונים בתוך תנאיה של המציאות הנתונה.
מרקס ואנגלס הגדירו את הסוציאליזם שלהם כ"מדעי", והציבו אותו כניגוד לסוציאליזם ה"אוטופי". הבחנה זו נסבה בעיקר על אודות העניין של איתור האמצעים להגשמתו של הסוציאליזם. לשיטתם של מרקס ואנגלס, יתרונה של התיאוריה הסוציאליסטית שפיתחו הוא בכך שהיא מנתחת את המציאות הקפיטליסטית, ומוצאת בתוכה אמצעים הקיימים בפועל, או לפחות שרויים בתהליך התהוותם, לשם הפיכת העולם וכינון הסוציאליזם. זאת, בניגוד לשיטות מהפכניות אחרות (סוציאליסטיות וקומוניסטיות) שבמקום התנאים ההיסטוריים של השחרור מציגות תנאים "דמיוניים". כידוע, הבחנה זו שימשה אחר כך יסוד לפסילתו של כל זרם שסטה מן המרקסיזם האורתודוקסי כ"לא-מדעי", "אוטופיסטי" ולכן, בחשבון אחרון, ריאקציוני. אבל ההבחנה בין סוציאליזם "מדעי" ו"בלתי מדעי" אינה כה פשוטה.
ראשית, האשמה זאת ב"אי מדעיות" אפשר להפנות גם כלפי הסוציאליזם של מרקס ואנגלס. גם ביחס לתיאוריה שלהם אפשר לשאול, האם באמת הצביעה על תנאים היסטוריים קונקרטיים, המצויים בעין, שבכוחם לבטל את הקפיטליזם? האם באמת היה קיים, בזמנם של מרקס ואנגלס, ה"סוכן המהפכני בפוטנציה" של המרקסיזם, היינו: פרולטריון מאורגן, משכיל, מודע לעצמו ושואף למהפכה? או שמא תפיסת פרולטריון זו עצמה היתה משאת נפש מהפכנית יותר מאשר ניתוח תיאורטי של המציאות, אוטופיה יותר מאשר מדע? שנית, גם אם נקבל כי המרקסיזם היה "מדעי" (במובן שהוצג לעיל) במחצית השנייה של המאה ה-19, מה דינו במאה ה-20 ובמאה ה-21? מרקס ואנגלס הדגישו כי יתרונה של שיטתם הוא בניתוח התנאים ההיסטוריים הקונקרטיים, וממילא הכוונה לתנאים הקונקרטיים של תקופתם. אך אם התהוו הפוטנציאלים של המהפכה מתוך תהליך היסטורי, האין הם עשויים גם להיעלם בתוך ההיסטוריה? האם לא ייתכן ששעת הכושר המהפכנית תוחמץ, ובתקופה היסטורית אחרת, מאוחרת יותר, ייעלמו התנאים לשחרור? האם לא הופך המרקסיזם, במקרה כזה, לאוטופיה על פי ההגדרות שלו עצמו? התהליכים ההיסטוריים של שילוב מעמד הפועלים בחברה, ועליית רמת החיים של הפועלים – תהליכים שהתחוללו בעולם המערבי במאה ה-20 – מציבים בפני המרקסיזם בעיה זו במלוא חומרתה.
שלישית, אפילו נקבל את הניתוח התיאורטי שהציגו מרקס ואנגלס על החברה הקפיטליסטית, עדיין אין בניתוח זה, כשלעצמו, תשובה לשאלה "מה לעשות?". קיים פער עקרוני בין תיאוריה חברתית דסקריפטיבית (המנתחת את התנאים החברתיים הקיימים) לבין תורת שחרור (המורה כיצד יש לשנות את החברה). פער זה קיים גם במרקסיזם, למרות ניסיונו המרשים של מרקס לאחד את השתיים למכלול תיאורטי אחד. המחשבה כי תיאור המציאות מהווה כבר תשובה לשאלה כיצד יש לפעול לשם שינויה, דומה להשקפה הדטרמיניסטית, שהתהליך ההיסטורי יברא את החברה החופשית "מתוך עצמו", ובלי תלות בתודעתנו, רצוננו ופעולותינו. השקפה זו, אף שיוחסה לפעמים למרקס, זרה להגותו, כשם שהיא זרה לפועלו הנמרץ לקידום הסוציאליזם ומהפכת השחרור. ובכן, גם לאחר שנמנו כל הנתונים ההיסטוריים והתנאים האובייקטיביים, עדיין יש להשיב על השאלה "מה לעשות?"; עדיין יש להצביע על הדרך שבה יש לפעול למען הגשמתו של הסוציאליזם. התשובה חייבת, אמנם, להתחשב בניתוח התיאורטי של המציאות שאותה רוצים לשנות, אבל אין היא נגזרת ישירה ומובנת מאליה של ניתוח זה. השאלה אל האמצעים שבהם יש לנקוט כדי לשנות את החברה נשארת בעינה גם בתום הניתוח התיאורטי על החברה הקיימת.
תשובתו העקבית של מרקס לשאלה "מה לעשות?" היתה: "מאבק פוליטי!". נאמן לעקרון, שאת הפיכת העולם יש להשיג "בעזרת כלל האמצעים הכבירים של עולם זה עצמו", קרא מרקס שוב ושוב לפוליטיזציה של הפרולטריון ולפוליטיזציה של המאבק המהפכני. המתח, אולי עד כדי ניגוד, שבין האמצעים למטרות בא לידי ביטוי בתורתו בעיקר בסוגיה זו של המאבק הפוליטי: מחד גיסא, מתאר מרקס את הפוליטיקה כחלק ממנגנון הדיכוי של החברה הבורגנית, ומאידך הוא קובע שרק על ידי מאבק פוליטי ניתן לבטל את הסדר הבורגני ולכונן תחתיו הוויה חברתית סוציאליסטית, שיתופית ולא-פוליטית. לכאורה – פרדוקס. בתולדותיהן של המהפכות הקומוניסטיות במאה ה-20 אפשר לראות המחשה אמפירית לבעיה זו: ברוסיה, בגוש המזרחי, וכן (mutatis mutandis) בסין ובארצות בעולם השלישי, במקומות שבהם התממשה מהפכה קומוניסטית, בוטלה, לכאורה, השררה הפוליטית (והכלכלית) של מעמד הבורגנות. ואולם, המהפכות האלה לא ביטלו את השררה הפוליטית עצמה, גם לא כחלוף עשורים של שלטון קומוניסטי. במקום חברה חופשית נולדה מרחם המהפכה בירוקרטיה שלטונית מסועפת, בעלת שררה כמעט בלתי מוגבלת.
אל מול קביעתו של מרקס, שהדרך אל השחרור כרוכה במאבק פוליטי, טענו סוציאליסטים אחרים שהאמצעים צריכים להיות דומים למטרה. אם המטרה היא כינונה של חברה שיתופית וסולידרית, המשוחררת מן הניצול הכלכלי ומן הדיכוי הפוליטי, הרי יש לכוננה באמצעים שיתופיים, סולידריים וא-פוליטיים. כלומר: יש לכוננה באמצעים "אוטופיים" – אמצעים השייכים, במובן מסוים, לעתיד המשוחרר ולא להווה הדכאני. זהו אופן הפעולה המהפכני שהציע הסוציאליסט והאנרכיסט הגרמני-יהודי גוסטאב לנדאואר. לנדאואר הציג, מבחינות מסוימות, חזרה אל אופן המחשבה של הסוציאליסטים בני ראשית המאה ה-19, שמרקס ואנגלס הכתירו בכינוי "אוטופיסטים". מרטין בובר, תלמידו וממשיכו של לנדאואר, הזדהה במפורש כ"אוטופיסט" וכינה את הסוציאליזם שלו ושל רבו "סוציאליזם אוטופי". ואולם, ה"אוטופיה" של לנדאואר ושל בובר שונה במאפיינים חשובים מן התוכניות לתיקון החברה של ראשוני הסוציאליזם המודרני: היא אינה מעין תרשים של חברת מופת מושלמת, וגם אינה אידיאה בלבד. כל עיקרה הוא ההגשמה בפועל, בקבוצות קטנות ומקומיות, של אורח חיים שיתופי סוציאליסטי.
זוהי הדרך אל השחרור שמציע האוטופיזם הקומונלי: הקמתן של קהילות שיתופיות, שבתוככי חברת ההווה הדכאנית, אשר יהיו ניצנים ראשונים של חברת העתיד החופשית. קהילות אלה יפתחו את הסדר החברתי של העתיד, את המבנה ואת הצורה של החברה החופשית. באופן זה יובטח שמיגור השלטון הפוליטי של הבורגנות לא יהיה רק החלפתו של השלטון המעמדי בשלטון הבירוקרטיה המפלגתית (כלומר – החלפת צורה אחת של מדינה בצורה אחרת): הסדר החברתי החדש כבר יבשיל בחביון הסדר הישן, ויהיה מוכן לקראת "התפרסותו" והגשמתו המלאה מרגע שיוסרו המכשולים ה"פוליטיים".
אבל כאן שב ומופיע הפרדוקס: אם ניתן להפעיל אמצעים "אוטופיים" לשם שחרור החברה, להפעילם בקנה מידה נרחב במציאות הקיימת, האם לא נובע מכך שהחברה כבר שוחררה? שכוחות הדיכוי סולקו או שלפחות שליטתם צומצמה מאוד? ואם טרם הושג שחרור החברה – כיצד ניתן יהיה להפעיל אמצעים השייכים, מעצם טיבם, לעולם משוחרר, בתוך עולם לא משוחרר? הסירוב לאחוז בכליה של החברה הקיימת (חברת הדיכוי), לשם כינונה של חברה חופשית, האין היא גלגול מאוחר של הפילוסופים ה"פוליטיאה" של אפלטון, המסרבים לטפל בענייני המדינה, "עד שלא יקבלוה לידם והיא טהורה"? וטהרנות פוליטית כזאת, האין היא גוזרת, בעצם, עקרות מעשית?
כך טענו הסוציאליסטים הפוליטיים (מרקס ותלמידיו) כלפי השיטות האוטופיסטיות: הניסיונות לכונן אוטופיות סוציאליסטיות זעירות בתוך המשטר הקפיטליסטי עתידים להיכשל דווקא משום עוצמתו של משטר זה. רצונך ליצור קהילות חופשיות? עליך לשבור קודם את הכוח הכלכלי והפוליטי המונע את יצירתן ואת שגשוגן. בתנאים החברתיים הקיימים, קהילות ואגודות שיתופיות – אם יצליחו בכלל להתמיד בקיומן – ייכשלו באחד או יותר מן הפחים הבאים: הן "ישחקו" למען עצמן את תפקיד הקפיטליסט (כדי לשרוד בתנאי השוק); הן יהפכו ל"אוליגרכיות סוציאליסטיות" שבהן שורר שוויון בין החברים, המנצלים ביחד את כוח עבודתם של פועלים שכירים שאינם חברי האגודה; הן יטפחו אתוס מרטירי של הסתפקות במועט שאין לו דבר עם חירות המושתתת על שפע והגשמת מאוויים; הן יתנתקו מן החברה השוררת (על ידי הקמת "כפרים שיתופיים" הרחק ממרכזי הציוויליזציה) ובכך יחדלו מלהוות גורם חברתי בעל חשיבות; או: הן ישאו אות קיין של שולִיות פוליטית: מעין "עוף מוזר" וחריג שמעטים, גם בקרב המעמדות המדוכאים, מתייחסים אליו ברצינות. כל אחת מן ההתפתחויות האלה (לבדה או יחד עם כמה מן האחרות) תכשיל את תפקידה של הקהילה השיתופית כסוכן מהפכני. במקרים מסוימים אף עלולה הקהילה דנן להפוך לגורם ריאקציוני.
גם כאן נסמכת הביקורת על ראיות אמפיריות משכנעות מן ההיסטוריה של המאה ה-20. לא מצאנו שקהילות שיתופיות הפכו במקום ובזמן כלשהו לקטליזטור של שינוי חברתי כולל. במקרה הטוב זכו תנועות כאלה לאהדה פושרת ופסיבית, ועל פי רוב לאדישות או אף להוקעה. גם לא ראינו כיצד דוחקת רשת של קהילות שיתופיות את רגלי השלטון הפוליטי והסדר הכלכלי הקפיטליסטי. בדרך כלל התרחשה התופעה ההפוכה. התנועה הקומונלית בארץ-ישראל היא דוגמה מובהקת, דווקא משום ההצלחה היחסית שזכתה לה. במשך כמה עשרות שנים נתפסה התנועה הקיבוצית כ"חוד החנית" וכאליטה המשרתת של החברה כולה. ובכל זאת, אוכלוסיית הקיבוצים לא הקיפה מעולם יותר מאחוזים בודדים של הציבור היהודי בישראל. כמו כן, התנועות השיתופיות בישראל משכו ידיהן בשלב מוקדם למדי מן המאבק על יצירת סדר כלכלי-פוליטי סוציאליסטי בחברה הכללית: הם הסתפקו (או נאלצו להסתפק) ב"סוציאליזם בתוך גדרות הקיבוץ" (אפילו היחסים בין קיבוצים שונים החברים באותה תנועה לא היו בדרך כלל יותר מאשר יחסי שוק "מרוסנים"). בשנים האחרונות עומדת התנועה הקיבוצית מול מתקפה כוללת – כלכלית, פוליטית ואידאולוגית – של גורמי הכוח השוררים במדינת ישראל. חלק מן הקיבוצים כבר נכנעו וחדלו להיות קהילות סוציאליסטיות בכל מובן סביר של מונח זה.
דווקא לנוכח ה"מצאי האמפירי" יש לחזור ולהדגיש כי הביקורת הנפרסת כאן אינה אמפירית גרידא אלא עקרונית. כמו כן, אין היא מסבירה את כשלונן של הקבוצות השיתופיות בנימוקים כמו-מטאפיסיים בדבר "טבע האדם", וגם לא במאפיינים הפסיכולוגיים של חברי הקבוצות (חולשה מוסרית, היעדר תבונה וכן הלאה). התיזה המוצעת כאן מייחסת את הכשלון לכך, שמייסדי הקהילות האלה אחזו בכלי הבְּנִיָה של חברת העתיד, בטרם בוטלה חברת ההווה. בטרם עוקרו מוקדי הכוח של הדיכוי, אי אפשר לבנות חברה חופשית; ואת כוח הדיכוי הפוליטי יש להכריע בזירתו שלו, היינו: בזירה הפוליטית.
זו הבעיה הפילוסופית והמעשית שאנו ניצבים בפניה: הביקורות על שתי דרכי השחרור שהוצגו כאן נראות כבעלות תוקף. המהפכנים הפוליטיים אומרים: לא תוכלו לכונן חברה של קהילות שיתופיות חופשיות אם לא תתפסו קודם את השלטון הפוליטי כדי לבטלו. המהפכנים האוטופיסטים משיבים: לא תוכלו לבטל את השלטון הפוליטי אם לא תכוננו קודם רשת של קהילות שיתופית חופשיות. אם שני הצדדים צודקים, משמע שלפנינו מעגליות. בגלל המסקנות הקודרות המשתמעות מן המעגל הזה באשר לסיכויי השחרור, אפשר בהחלט לכנותו "מעגל מרושע" ("Vicious Circle") .
* זהו פרק מתוך הספר "הסוציאליזם בין פוליטיקה לאוטופיה" מאת ד"ר יפתח גולדמן שיצא לאור בימים אלה בהוצאת "דביר".
לדעתי בפרק זה (ויכול להיות שזה יתוקן בפרקים הבאים של הספר שאותו הזמנתי אך תרם קיבלתי) הבעיה הי בגישה הלא דיאלקטית של המחבר. הגישה שמציגה את חברת העתיד כניגוד מוחלט של החברה הקפיטליסטית הקיימת ("חברה של קהילות שיתופיות חופשיות"). ראיה זאת מביאה ל"הבעיה הפילוסופית והמעשית" של התגשמות השינוי החברתי.
אך למעשה הבסיס האמיתי של חברת העתיד נוצר כבר בחברה קפיטליסטית והוא האופן החברתי של הייצור ושל כל החיים הכלכליים של האדם. אופן זה של הייצור סותר כמובן את היחסים החברתיים שמבוססים על בעלות הפרטית על אמצעי הייצור. ביטול הסתירה הזאת יביא לשינוי החברתי וכינון הסוציאליזם. חברת העתיד כנראה לא תהיה "חברה של קהילות שיתופיות חופשיות" הארכאית משהו אלא חברה טכנולוגית מודרנית היורשת מהחברה הקפיטליסטית את מיטב המוסדות שהיא יצרה, כמו דמוקרטיה ייצוגית, ביורוקרטיה יעילה (כן, ביורוקרטיה היא לא מילה גסה) , תכנון בעל חזון במימדים גדולים וביצוע ממוקד ויעיל, עיגון זכויות וחירויות במערכת חוקים.
אך חברה סוציאליסטית תעניק לחירויות זכויות ושיוון את המשמעות האמיתית ולא רק פורמאלית. בחברה כזאת כל אדם יוכל לממש בפועל ממש את הזכויות וחירויות.
והרי יש לנו דוגמאות היסטוריות לשינוי הסדר החברתי שנולד מתוך הסדר הישן והסיר את הסתירות והמגבלות של סדר הישן שלא תאמו את אופן הייצור והיחסים החדשים. המהפכות הבורגניות הליברליות אכן הסירו את שרידי המבנה הפיאודלי הישן ובנו חברה חדשה (שכמובן בסיסה התקיים כבר בחברה הישנה) בלי להסתבך ב"בעיות פילוסופיות ומעשיות".
לדעתי בפרק זה (ויכול להיות שזה יתוקן בפרקים הבאים של הספר שאותו הזמנתי אך טרם קיבלתי) הבעיה הי בגישה הלא דיאלקטית של המחבר. הגישה שמציגה את חברת העתיד כניגוד מוחלט של החברה הקפיטליסטית הקיימת ("חברה של קהילות שיתופיות חופשיות"). ראיה זאת מביאה ל"הבעיה הפילוסופית והמעשית" של התגשמות השינוי החברתי.
אך למעשה הבסיס האמיתי של חברת העתיד נוצר כבר בחברה קפיטליסטית והוא האופן החברתי של הייצור ושל כל החיים הכלכליים של האדם. אופן זה של הייצור סותר כמובן את היחסים החברתיים שמבוססים על בעלות הפרטית על אמצעי הייצור. ביטול הסתירה הזאת יביא לשינוי החברתי וכינון הסוציאליזם. חברת העתיד כנראה לא תהיה "חברה של קהילות שיתופיות חופשיות" הארכאית משהו אלא חברה טכנולוגית מודרנית היורשת מהחברה הקפיטליסטית את מיטב המוסדות שהיא יצרה, כמו דמוקרטיה ייצוגית, ביורוקרטיה יעילה (כן, ביורוקרטיה היא לא מילה גסה) , תכנון בעל חזון במימדים גדולים וביצוע ממוקד ויעיל, עיגון זכויות וחירויות במערכת חוקים.
אך חברה סוציאליסטית תעניק לחירויות זכויות ושיוון את המשמעות האמיתית ולא רק פורמאלית. בחברה כזאת כל אדם יוכל לממש בפועל ממש את הזכויות וחירויות.
והרי יש לנו דוגמאות היסטוריות לשינוי הסדר החברתי שנולד מתוך הסדר הישן והסיר את הסתירות והמגבלות של סדר הישן שלא תאמו את אופן הייצור והיחסים החדשים. המהפכות הבורגניות הליברליות אכן הסירו את שרידי המבנה הפיאודלי הישן ובנו חברה חדשה (שכמובן בסיסה התקיים כבר בחברה הישנה) בלי להסתבך ב"בעיות פילוסופיות ומעשיות".