רוב האנשים יאמרו שאני הוזה; זה בסדר. אני אומַר את אשר עלי לומר בכל מקרה. כאשר את רחוקה בעמדתֵךְ מהמרכז, יתכן שאת הוזה. אפשרות אחרת היא שהמרכז-כביכול נסחף בהדרגה ובעקביות אל עבר צוק גבוה מאד, עד אשר נפל מעברו, כאשר רוב האנשים הולכים בעקבותיו, כמו עדר למינגים אבודים. במצב כזה, מישהו צריך להעיז, לתפוס עמדה בקצה השני ולהחזיר את המרכז מתוך האבדון. אז הנה.
אחרי אותה מלחמה חסרת תועלת, פלילית ופורנוגרפית בעזה (שמואל אמיר הגדיר אותה בצדק כ"ציד" ולא מלחמה) ולאחר עוד סיבוב בחירות לאומיות בישראל המסתיים במבוי סתום, הפעם עם מוטיב פשיסטי ברור, לא הגענו קרוב יותר לשלום בר-קיימא במזרח התיכון ואנחנו צריכים לבדוק מחדש ולעומק מה אנחנו עושים כאן.
נתחיל בזה: כישראלית יהודיה אני אומרת שעלינו (הישראלים היהודים וחברינו בחו"ל) להיפתח בשמחה לקראת כל מי שרוצה לחיות כאן בינינו, כל עוד הם באמת אוהבים את הארץ ויש להם לגביה טענת זכות סבירה כלשהי. לא מדובר, למשל, בתיירים מזנזיבר או מאנטארקטיקה – אך כן בהחלט מדובר בפלסטינים, אשר זיקתם לארץ אינה מוטלת (או אינה צריכה להיות מוטלת) בספק ואשר אהבתם העמוקה והמתמשכת לארץ ברורה לעין כל משקיף שבמצב צלול.
הבה נביא את כל תושבי עזה – הסובלים זמן כה רב, הנצורים, הלומי הקרב – הביתה לישראל עכשיו! הם מתגעגעים לבתיהם. הם רוצים לחזור הביתה. בואו נקבל אותם בברכה! אנחנו כולנו יכולים לזוז קצת הצידה ולפנות להם מקום. האמינו לי, יש עדיין הרבה מקום.
דיינו! די לסבל שנגרם למשפחות השורדות בעזה, המשפחות הרעבות, הצמאות, הסובלות מקור, המפוחדות, הפצועות, השכולות ,אשר חוו טראומות שילוו אותן לשארית חייהן. מספיק. ודי גם לסבל בצד השני של הגדר, בשדרות ושכינותיה. (הגורל שלהם כרוך אחד בזה של השני. הגורל של כולנו כרוך אחד בזה של השני.)
הגנרלים והמיליטנטים קיבלו את מה שרצו, בפעם המי-יודע-כמה – ובסופו של דבר, כרגיל, כל מה שיש לנו (לכולנו) כתוצאה מכך זה פשעי מלחמה וצער. פשעי מלחמה וצער ופחד. פשעי מלחמה, צער, פחד, שנאה, וייאוש… עם אלפי פצועים ונכים הנושאים את הנטל באופן הישיר ביותר, לעד.
מספיק! הישראלים מפחדים עכשיו יותר מאי פעם, ונמצאים בסיכון גדול יותר. הגיע הזמן לנטוש את האסטרטגיה המטורפת הזאת המדריך אותנו (כולנו) לנסות ולהכריח אנשים לאהוב אותנו, או לפחות לקבל אותנו איכשהו, על ידי כך שנהרוג אותם!
אנחנו בישראל, שיש לנו די והותר, בואו ונפתח את בתינו ואת קהילותינו לקורבנות המלחמה הלא שפויה הזו, שלהם יש כה מעט – בדיוק כמו שפעם פתחנו את בתינו לפליטים מצפון ישראל כשהקטיושות נורו. האתוס המסורתי שלנו מלא צדקה ונדיבות, אנחנו יודעים כה הרבה על מתן מחסה וסיוע; קיבלנו בברכה גלי פליטים במשך עשרות שנים, רק לאחרונה פינינו מקום ליותר ממיליון מהגרים מרוסיה, אשר בקליטתם ראינו חשיבות חיונית לעתידנו פה.
אז בואו נתחיל. כל משפחה בישראל, הרוצה לחיות בשלום באזור זה, שתפתח את ביתה למשפחה מעזה, עד ש??ָנה עבורה מקום מגורים חדש. יכריזו המשפחות המשתתפות על הודנא ביניהן. עכשיו. היום.
מתחילים בכך שלא מתייחסים לשכנים אלה כאל "אויבים"; במקום זה, יש לראות אותם כמשפחות שסבלו מצונאמי, כמו זה שהשטיח את חופי אינדונזיה לפני מספר שנים – ולמעשה, מימדי האסון שעבר עליהם דומה. והנה, הושטת עזרה נראית פתאום כדבר הגיוני לחלוטין. יתרה מכך, מתכננים מקצועים כבר התייחסו בפירוט לנושא היכן הפלסטינים שחוזרים הביתה לישראל יוכלו לגור, על מנת לההתחיל כבר ולתרום את שלהם לעתיד המשותף. מה שחסר בישראל זה לא מקום, אלא דמיון לחזות כמה יוכלו כולם להרוויח. זוהי העת לשנות זאת.
אסון עזה יכול להפוך לנקודת מפנה. בואו נחבר את הגולים מעזה, אשר משפחותיהם הגיעו מאשדוד (איסדוד), עם משפחות מאזור אשדוד. גולים מלוד (ליד) יתחברו עם משפחות מאזור לוד / ליד – יהודיות או פלסטיניות. וכן הלאה. בואו לא נאבד זמן! הם איבדו את הכל ומצבם נואש. אנחנו בישראל איבדנו את המצפן המוסרי שלנו ואנו קוצים להשיבו. בינגו!
נפנה לממשלות העולם, וארה"ב בראשן, להפסיק מייד לשלוח לישראל סיוע לחימוש צבאי, ולייעד אותו, במקום זאת, לתכנית שיקום ופיוס רחבת היקף.
בואו נאפשר לעשרות אלפי אנשי ונשות מקצוע פלסטינים/יות, אזרחי ישראל, שנולדו וגדלו כאן –ממקצועות הרפואה, עבודה סוציאלית, סיעוד, רפואת שיניים, פסיכיאטריה, משפטים, הנדסה, חינוך, עיצוב, עיתונות – להצטרף בשמחה ובלב חפץ למאמץ זה אשר שעתו סוף סוף הגיעה, להביא את בני עמם הפלסטינים הביתה מגלותם בעזה. בואו נהפוך ביחד לשלמים. כולנו. בואו נבנה יחד חברה נפלאה, למען כל ילדינו. הבה נבנה חברה נפלאה ביחד, למען ילדינו כולם. נשכתב את ההמנון! למה לא? זה בסך הכל שיר. אין אף שיר שהוא קדוש יותר מהחיים של ילד אחד בלבד (כל ילד, כל ילדה ,ולא משנה של מי).
המשפחות מעזה שהתגוררו בעזה לפני 1948 ירצו להישאר בה ולבנות מחדש את בתיהם וקהילותיהם. מתנדבים מכל רחבי העולם בוודאי ינהרו לעזה כדי לעזור. תארו לעצמכם איך הם הופכים את מה שהיה הכלא-שבאוויר-הפתוח הגדול בעולם לפארק הפיוס הגדול בעולם – עם שירותי ומתקני תיירות, חינוך, לימודי הסביבה, תרבות, אטרקציות, מוזיאונים (כולל מוזיאון הנכבה הפלסטינית). תארו לעצמכם את עזה כבירת הפיוס העולמית – תושבי ישראל יוכלו לנסוע לעזה לעבודתם, לשם שינוי, במקום לכיוון ההפוך. מרענן מאד.
זוהי טיוטא לתכנית חיים משותפים. אם זה נשמע מטורף, רק שאלו את עצמכם: מה מטורף יותר – טבח משתולל, או שיתוף פעולה משתולל? נהרות של דם, או זרימה חופשית של שגשוג משותף? שיתוף פעולה המוני פראי יכול לפרוץ כאן מחר – ובעוד שבוע-שבועיים, או אולי חודש-חודשיים, נרגיש כאילו תמיד האמנו בו.
ההתאמה הפוליטית אינה מקדימה את הצעד הההומניטרי אלא עוקבת אחריה. מדובר כנראה בצורה יצירתית כלשהי של פדרציה, עם אוטונומיה תרבותית ולאומית שלמה והדדית, המבוססת על כך שכל קבוצה תעניק לקבוצה האחרת את אותן ההטבות והזכויות שהיא רוצה עבור עצמה. השינוי המיבני הטכני מגיע בעקבות החזון, ולא להיפך. כבר עכשיו ישנן מספר תוכניות טובות, המפרטות כיצד אפשר לבנות כאן שיתוף סמכויות פוליטי. כל אחד יכול לקרוא אותן, הן נמצאות באינטרנט. כשנעז לדמיין עתיד משותף, נוכל לגרום לו להתממש. ואם לא עכשיו, אימתי?
אנו היהודים חושבים שזה רציונלי ונפלא לשמוח בעלייתנו כאומה מודרנית במולדת העתיקה, אחרי… לא עשרים שנה, לא מאתיים שנה, אלא אלפיים שנות גלות! ועם זאת, הרעיון להחזיר הביתה למולדת הזאת את כל המשפחות הפלסטיניות המתגעגעות, שגלו מבתיהם רק לפני 60 שנה, נחשב כהזיה. משהו בחישוב הזה לא מסתדר.
אז תחשבו על זה ובואו נסלק את הרובים לתמיד. בתי הדין יוועדו כדי לחלק את האשמה והאחריות, בהחלט. אך לגבינו: לנו יש משימות אחרות. לטפל בפצועים, כן, כמובן, ולרפא את נפגעי ההלם… ולכתת את חרבותינו לאתים ולמחזר חלקי טנקים לציוד מחשבים. להפוך את מפעלי המוות ליצרני בגדי ים במקום מצנחים, צינורות השקיה לחקלאים במקום רובי M16. אין זמן לטילים, נהיה עסוקים מדי בעבודת החיים. הזרחן היחיד שאני רוצה לשמוע עליו פה שוב יהיה בתחרות איות לילדים (לכל הילדים שלנו). בואו נקבל בחום את בני הדודים האבודים שלנו ונתלבש על העשייה המשותפת – יש הרבה עבודה לעשות כאן. זה לא מאוחר מדי, אפילו עכשיו, אבל צריך לעשות את הצעד הראשון…
ובחרת בחיים!!!
תרגום לעברית: דניאלה כיתאין וענת רותם.
דֶבּ רייך היא כותבת ומתרגמת בישראל/פלסטין, בכתובת: debmail@alum.barnard.edu
לעוזי
הטיעון שלך, כיהודי, מגוחך. אינך יכול לפסול געגוע (60 שנה "בלבד") של הפלסטינים למדינה משלהם כאשר אתה חי במדינת ישראל שהיתה חלומם של היהודים במשך 2000 שנה כמעט.
אינך יכול להאשים את הפלסטינים ב"חורבנם" (אי קבלת תוכנית החלוקה) בלי לזכור שהעם היהודי גלה מארצו בגלל התקוממות מטופשת והרת גורל נגד האימפריה הרומית. אינך יכול גם להתעלם מהתנהגותם הרצחנית של הקנאים היהודים באותה תקופה, שמשום מה נחשבים (עד היום?..) כגיבורים.
לדב רייך: את כמובן הרעל אינו זורם בעורקייך. ההוויה שלך היא פוזיטיבית. את אינך טומנת ראשך עמוק בחול כדי שלא לדעת שבעצם מהתלים בך. אבל לחלק לא קטן מהציבור עדיין עובר מן רטט "יהודי" שהם רואים איזה סממן חיצוני כמו דגל או מדים – זה מנגן להם מנגינת נאמנות וציות בראש. זה עוקף אצלהם את מנגנון המחשבה העצמית. המומנט האנושי שלהם מסתובב לפי השדה המגנטי המושרה מגבוה ואליו נחשפו מילדות. הם ממוגנטים. לכן אפילו והם בתוכם רוצים לקבל את קריאתך הם לא יכולים להזיז איבר. לכן את כנראה לצערי מדברת אל הקיר. לא שאני מזלזל בלדבר אל הקיר. דיבור אל הקיר הוא לרוב קטרתי הרבה יותר בשביל המדבר מאשר בשביל הקיר.
כמובן במידת האפשר.ומידת האפשר היא שמשפחות שגרות בביתם של הפליטים החוזרים לא יגורשו.לא מתקנים עוול על ידי גרימת עוול אחר ולרוב מוחלט של המשפחות שגרות בבתים שהיו פעם של ערבים אין קשר לגירוש של 48.והעיקר-הרעיון ההזוי של מדינה נוספת בין הים לירדן יורד סוף סוף מסדר היום.
חשבון קצר:
בהנחה (המפליגה) שהאדם הצעיר ביותר שזוכר משהו מכפרו ב-48 היה בן 5 כשברח או גורש מביתו, הריהו כיום בן שבעים. מכיוון שאחוז בני השבעים ומעלה בחברה הפלסטינית כיום הוא, בהערכה אופטימית, כ-10%, אזי אין מנוס מהמסקנה שלפחות 90% מהפלסטינים כיום אינם זוכרים מאומה מהתקופה שלפני ה"נכבה", פשוט משום שמעולם לא היו שם.
לכן כל הדיבורים על "מאות אלפי פלסטינים המתגעגעים למולדתם" הוא בוקי סריקי. אפשר לכל היותר לדבר על "געגועים" במובן הלאומי או הפוליטי, ואז ספירת הדיון שונה לגמרי. אבל לומר שנער פלסטיני בן 17 מתגעגע לכפרו, שממנו גורש לפני 65 שנה? גם לעיוותי ההיגיון יש גבול. הורי היגרו לכאן מאירופה (לאחר שמשפחותיהם הושמדו) לפני שנולדתי. לפני כמה שנים ביקרתי בעיר מולדתה של אמי. אמנם זו עיר יפה מאד, אבל לומר שהרגשתי תחושת "מולדת" או געגועים, יהיה בחזקת הגזמה פרועה, שלא לומר שטות גמורה.
האם הכותבת מנסה לשכנע אותנו שהפלסטינים ניחנו בתופעה המופלאה של זיכרון העובר בתורשה מאב לבן, הגורם להם "להתגעגע" למקום שאותו לא ראו מימיהם? במילים אחרות, מספיק עם הנסיונות הפתטיים לפרוט על מיתרי הנוסטלגיה המזוייפת במטרה להשכיח את הסיבה האמיתית שבגללה "מתגעגעים" פלסטינים בני 20, 30 ו-40 למקומות שבהם חיו הוריהם, ושהיו ממשיכים לחיות שם עד היום אלמלא דחו את החלטת החלוקה וניסו להשמיד את האוכלוסיה היהודית בארץ.
חיים כאן צאצאיהם של 860,000 פליטים יהודים שגורשו בחוסר כל ממדינות ערב, ואיש מהם אינו מרגיש "געגועים" למולדתו הישנה. יחיו כל הפליטים באשר הם שם, יזכו לשוויון מלא ולהגדרה לאומית כרצונם, ויפסיקו לשמש כתירוץ לשלילת זכותו של עם אחר להגדרה עצמית. חילופי אוכלוסין כבר היו בהיסטוריה.
אין בשום מקום בעולם תופעה של פליטים שמתעקשים לחזור בדיוק לאותו מקום מלפני 60
שנה
ברור שהם מתגעגעים
מחזיקים אותם בכלובים
ואומרים להם שהפתרון היחיד הוא השיבה
אז זה הדבר היחיד שיש להם בחיים
להשוות את מרד היהודים ברומאים למצב של הפלסטינים כיום זה מופרך
הרומאים הוזמנו על ידי המפלגות היהודיות
לאחר רצח הורקנוס לתווך במחלוקות על השלטון
הבעיה היא שהרומאים ניצלו זאת כדי להשתלט
על הארץ והם המליכו את הורדוס האדומי
שהיה חניך שלהם
היהודים באותה תקופה נפוצו בכל האימפריה
והרומאים ראו ביהודים איום קיומי
היהודים היוו 10% מאוכלוסית האימפריה
(בערך 25 מליון — חתיכת עם!!)
כך שבמוקדם או במאוחר היה חייב להתרחש עימות
מטרת הרומאים היתה להחריב את המקדש
וכך להראות שאלוהי היהודים לא שווה
(בדיוק כמו שאחמדינאגד האירני רוצה להוכיח
(ובאותה הזדמנות לחדש את מאגר העבדים)
דרך אגב
לאחר כשלון המרד הרומאים ריכזו את היהודים
בגליל שם היתה ממלכה יהודית עד מרד בר כוכבא
120 שנה אחרי החורבן
(במרד נהרגו 600 אלף יהודים )
זה בדיוק מה שטענתי. הגעגועים היהודיים לארץ ישראל היו געגועים לאומיים, ולכן הם נמצאים במישור אחר. אף אחד לא טען שהיהודים "זוכרים" את כפריהם ועריהם שמהם גורשו אבותיהם לפני אלפיים שנה.
בכך שהכותבת טוענת לגעגועים אישיים המבוססים על זיכרון, היא מעבירה את הדיון מן המישור הלאומי או הפוליטי, שם מקומו, אל המישור האישי-סנטימנטלי, ומציעה לוותר על כל האג’נדה הלאומית של העם היהודי בגלל טיעון פסבדו פוליטי דמגוגי, שבנוסף הוא גם שקרי כפי שהוכח לעיל.
הרומאים היו קולוניאליסטים במובן של היום, כלומר הם לא טענו לשום זכות על הארץ אלא כבשו אותה ושלטו בה מרחוק מתוך מדינתם. לא זו בלבד, הם אף נטשו את הארץ לאחר שהגלו את תושביה היהודים, למרות שאיש לא איים על נוכחותם כאן. אם אתה טוען שזה המקרה עם היהודים שחזרו למולדתם לאחר 2000 שנה, אז האנלוגיה לגבי התקוממות הפלסטינים נכונה. מכיוון שזה איננו המקרה וישראל איננה קולוניאליסטית (בנוסף לעובדה שלפלסטינים – או נכון יותר לתושבים הערבים של אזור פלסטינה – מעולם לא היו תביעות לאומיות על שטחה של א"י לפני ההגירה היהודית) לכן ההחלטה על חלוקת הארץ כפי שהתקבלה באו"ם היתה בבסיסה הוגנת למדי, ובהתחשב בנסיבות לא גרמה למי מהצדדים עוול גדול עד כדי כך שהיה מוצדק מצדו לצאת למלחמה כדי להשמיד את הצד השני. היהודים קיבלו אותה, הערבים דחו אותה. זה כל הסיפור.
שהפסלטינים יחלמו אלפיים שנה, ואחר כך נראה…
כמה אמריקאי…לכפות את דעתך בכוח מתוך מחשבה שזה הדבר הנכון להגיד ללא שום בחינה עצמית (אני אומר את אשר עליי לומר בכל מקרה). האנשים האלו שאיבדו הכל לא איבדו זאת סתם. הם איבדו הכל כי הם נתנו הכל לארגון טרור שרוצה בהשמדת מדינת ישראל. אפשר להניח ששורות אלו לא היו נכתבות בטהראן או אפילו במצרים במקרה שצונאמי היה עולה מחופי חיפה על ישראל כך שאת מוזמנת להיות הצדיקה המתה היחידה בסדום בעוד שהשאר יעדיפו להיות הרשעים (בעיניך) והחיים .
ל-ע"ש, גם אני מתגעגע (געגועים לאומיים) לשכם חברון ועזה ומבין שאני לא יכול לממש את זה, על הפלשתינים להבין אותו דבר לגבי עכו, יפו וחיפה.
ל-תגובה לע"ש, נפלו בדבריך כמה אי דיוקים היסטוריים חמורים ואכמ"ל.
ולא רק משום שהרעיון הזוי, ומתעלם לחלוטין מהתמעטותם של שטחים פתוחים בארץ, ומזה שבאמת, באמת אין מקום. אלא משום שאתה כל הנ"ל הגברת מציעה לעשות בתמורה ל"הודנה", מה שידוע במקומותינו כהפסקת אש.