את החופשה שלי מכל העיר אני מנצל לקריאה ולכתיבה, נהנה מכל רגע ומנסה ליישב את הסתירה שבין מצב רוחי הטוב לבין ההפנמה העמוקה של המצוקה שאופפת את החברה הישראלית שבה אני פועל, ושבגורלה קשורים חיי עד תום. אני קורא בעיקר ספרי היסטוריה, ומפנים תזות חדשות שאמורות להסביר את המחדלים הרבים בקבלת ההחלטות בתקופת מלחמת העולם השנייה. הלקחים הם חשובים, אבל יש להימנע מפשטנות יתר ומאמונת השווא, שההיסטוריה באמת חוזרת על עצמה.

המכנה המשותף בין הפרשיות הרות הגורל שגרמו למותם של עשרות מיליוני בני אדם לבין המתרחש כאן נעוץ בעיקר בקונפורמיזם שרוב הציבור מאמץ מרצונו הטוב, ובמניפולציות, חלקן מתוחכמות וחלקן שקופות, ששכבה דקה באליטות מפעילה על ההמונים. גם השנאה למתי המעט שמסרבים לחשוב כמו כולם חוזרת על עצמה בכל תקופה. כינויי גנאי כמו "בוגד" או "חדור שנאה עצמית" או "קוסמופוליט חסר מולדת" מוכרים לנו מהעבר, אבל זוכים לשימוש תכוף גם בהווה.

גם בחברה דמוקרטית יש להצטייד במידה גדושה של אומץ לב כדי להתייצב מול הרוב, ונון-קונפורמיסטים מאבדים לעתים את מקור פרנסתם, או משלמים בהון סמלי מסוגים שונים. אבל בחברות טוטאליטאריות הפחד הוא משמעותי יותר, והסיכונים הם עצומים. דווקא בצמרת החברתית והפוליטית אין שום ביטחון קיומי. הצורך להישען על מנהיג יודע כל, והפחד לחלוק עליו גם כאשר יודעים שהוא טועה, הם אוניברסליים. איש לא הרהיב עוז לומר לסטאלין שהטיהורים המקיפים בצבא האדום עלולים לקעקע את כושר עמידתה של ברית המועצות בפני תוקפנות נאצית, וגם החלטתו של היטלר לתקוף את הסובייטים ביוני 1941, לפני שהקרבות במערב אירופה הוכרעו, התקבלה בלי ויכוח של ממש.

בישראל ניתן לערער על החלטות מנהיגים באין מכלים, חרף העובדה שבעתות חירום נוהגים לטהר את התקשורת האלקטרונית עתירת ההשפעה מדוברים הנחשבים לחתרניים. לדה-הלגיטימציה של גורמים המערערים על הנחות היסוד של האליטות יש תוצאות מרחיקות לכת. היא כרוכה בהוקעת אנשים כמו אורי אבנרי, למשל, בעידן גולדה מאיר ובניקוי הזירה הציבורית מאנשים שבאמת האמינו בכל השלום תמורת כל השטחים. בין שתי המלחמות החשובות (1968 עד 1974) של עידן הכיבוש שלטה אישה מוגבלת, צרת אופקים ורדודה כמו גולדה בפוליטיקה הישראלית, ואת משה דיין העלו על נס כגאון, בשל כמה תמרונים טקטיים מוצלחים שהקלו מאוד על שיווק האסון האסטרטגי הכרוך בעצם ההתפשטות הטריטוריאלית. אמרתו המפורסמת של דיין "טוב שארם אל שייח’ בלי שלום מאשר שלום בלי שארם אל שייח’" לא התקבלה אז כביטוי ממצה של טמטום וגסות רוח שפשו באליטות, אלא כהבלחה של לוחם ומלח הארץ, שגילם בעיני בני דורו את הצבריות האולטימטיבית. דיין וגולדה המיטו עלינו ועל העמים השכנים אסונות נוראים: שכול, נכות ובעיקר ניפוץ האשליות על ביטחון קיומי לאורך זמן. אבל מי שייחס רק להם את המחדלים עשה עבודה קלה מדי. בלי אהרון ידלין או אבא אבן, דיין וגולדה לא היו יכולים לשלוט בתרבות הפוליטית שלנו באמצעות הטרור האינטלקטואלי (או בעצם, האנטי-אינטלקטואלי) שלהם. כאשר אבן הגדיר את הקו הירוק כ"גבולות אושוויץ" הוא שירת את סוכני ההתפשטות הקרקעית לא פחות מדיין, ולא בכדי הוא מצוטט בכתבי הפלסתר שלהם עד עצם היום הזה. בלי השירות שיגאל אלון נתן למתנחבלים שחדרו לחברון לא היה צומח גוש אמונים. מי שדחק את אבנרי לפינה, וברבות הימים ניסה אפילו לסתום את פיו של מתי פלד, קיעקע את ההתנגדות לפשיזם הגזעני בישראל, גם אם ראה את עצמו כל ימיו כחלק ממחנה השלום.

האסטרטגיה המתוחכמת יותר שנועדה להדיר את הדוברים העקביים של השמאל הישראלי היא "היריבות לכאורה", ביטוי קולע להפליא שהגה אחי הצעיר, מנחם ברעם. כאשר לאומנים מובהקים כמו עמוס עוז, א.ב. יהושע או שמעון פרס מדברים בשם "השמאל" בתקשורת העולמית או זוכים בפרס נובל לשלום יש להטעיה שלהם מחיר כבד. הם תומכים בכל מלחמה לפחות בשלביה הראשונים ואף יוצאים להסביר אותם לעולם, שלמד רק לאחרונה לא להאמין לשקרים שלהם. סיסמאות כמו "רק לא ליכוד" או "רק לא ביבי" הטעו דורות של ישראלים וזרים, שהאמינו שיש תהום רעיונית בין אנשים שהעריצו איש דמים כמו אריאל שרון בשנת 2001, לבין אלה שהתחילו לשיר לו שירי תהילה רק ב-2005. בתחומים אחרים, כמו נשק ההרתעה הגרעיני והתמיכה המתמדת במדיניות החוץ של השמרנים האמריקאים (יצחק רבין תמך בריצ’ארד ניקסון באותה התלהבות שבה נהה ביבי נתניהו אחרי ג’ורג’ בוש) לא טרח הממסד הישראלי על כל מפלגותיו לקיים אפילו מראית עין של קונפליקט לכאורה. תווית "מרכז פרס לשלום" לא מפריעה לנשיאנו להתפאר בבניית נשק להשמדה המונית בנגב, שמהווה סכנה קיומית למדינת ישראל. גם התוכניות לתקוף את איראן ולסכן בכך את כולנו משותפות לימין, למרכז הלאומני ולמרכז המתון יותר. לא מתנהל בישראל ויכוח מהותי על התוכניות המפחידות לתקוף את איראן, כפי שדוכא גם הדיון בעצם קיומו של נשק גרעיני שקיים אצלנו בכמויות גדולות מאוד, לפי כל הדיווחים בתקשורת העולמית. הממסד שלנו מקבל החלטות (הדומות להפליא זו לזו, חרף שינויי השלטון) בתמיכה מסיבית של התקשורת הישראלית.

לנו, לעיתונאים ולפובליציסטים בכל כלי התקשורת, שמור תפקיד מיוחד במאבק על התודעה. אסור לנו להקל ראש באף במה או להחמיץ הזדמנויות להפיץ את דעותינו ברבים. כאשר כותבים מאמרים בנושא פוליטי אל לנו להיתפס לרכילויות, או להפוך את הכתיבה הפוליטית לתחרות יופי. מי שמחליט להעדיף מועמד כלשהו לתפקיד חשוב על פני יריבו, חייב לבחון את השקפת עולמם של המועמדים, את רקורד ההצבעות שלהם בנושאים מכריעים ואת מעשיהם כאשר כיהנו בתפקידים ממלכתיים. תיאור צבעוני של אסיפה פוליטית ביישוב כלשהו איננו פסול, אבל אין לראות בו תחליף לניתוח רעיוני ופוליטי. את השאלה "הלנו אתה או לצרינו" אין להציג רק על רקע בחינה שטחית של הצהרות על "מדינה פלסטינית" אלא לאור מסכת שלמה של השקפות מדיניות, אוריינטציה בינלאומית, עמדות בנושאי חברה וכלכלה, נכונות לפירוק נשק גרעיני גם בישראל וגישה חדשה לאזרחים הערבים.

לכן הצעד הבא שלנו חייב להיות ניסיון עקבי להריסת ההסכמה הלאומית הרת האסון, והחדרת האמת החלופית שלנו מעל כל במה אפשרית. את הפירות נקצור בעוד שנים רבות, ואולי לא נגיע בכלל אל הארץ המובטחת הרעיונית שלנו. אבל בלי לנהל את המלחמה נגד עריצות הרוב אין לנו תקומה.

Share on Facebook