למרות שאנו נחשפים רק במעט לתנועת המחאה שקיימת נגד עסקת חילופיי השבויים, אני מאמין כי כמות המתנגדים לעסקה גדולה מכפי שהתקשורת חושפת וכי התקשורת משחקת כאן זרז לקיום העסקה.
רבים תוהים בקול רם בימים אלו: "מדוע אין משחררים את שליט בכח הזרוע?" ומוספים כדרך אגב, את הזלזול והיהירות שכה מאפיינים אותנו במלחמתנו נגד ארגוני הטרור והארגונים המילטנטיים הערביים. במהלך המתקפה על עזה התערבבו בין המטרות העמעמות שהוגדרו ללחימה גם שחרורו של שליט, וגם אני הייתי בין אלו שתהו אם צה"ל מתכוון לשחררו מן השבי בעזרת כח עלית כלשהו. כאשר הושתקה הדרישה אט אט התחלתי לחשוב שייתכן וצה"ל לא יודע את מקום הימצאו המדוייק של החייל או כי הוא חושש שאינו יוכל לשחררו מבלי לסכן בצורה משמעותית את חייו או חיי חיילים נוספים.
כאן נכנסות למשחק שאלות מוסריות על המחיר שיש לשלם על מנת ליישם ערכים מרכזים בצה"ל ובחברה הישראלית כמו השבת שבויים הביתה. שאלות כגון: "האם ראוי להקריב חיי חיילים בשביל לשחרר חטוף" מוכרות היטב והן ונידונו בבמות רבות ועל כן לא אעסוק בהן במישרין. על כל פנים, התחושה כי צה"ל נכווה מנסיונות החילוץ הכושלים של וקסמן בזמנו ורגב וגולדווסר במלחמת לבנון השנייה, בעינה נותרת. בהקשר זה אני מאמין שלמרות שחילוץ חטופי אנטבה נותר בגדר אבן דרך בהירואיות הצה"לית לא נראה שוב מבצעים כאלה.
מתנגדים רבים טוענים כי המחבלים המיועדים להשתחרר בעסקה ישובו ויעסקו בטרור עם שחרורם מן הכלא. הדבר בהחלט ייתכן וידוע גם כי רבים מבכירי המחבלים המוחזקים בכלא שומרים עדיין על קשרים עם ארגוני האם שלהם מתוך כותלי הכלא. אין לי ספק שחלקם ישובו היישר לתפקידים בכירים אלו ואחרים ועוד עם הילת ניצחון על ראשם. אף על פי כן, קריאת המציאות והשטח מראות כי לא חסרים מועמדים להצטרפות לארגוני הטרור. דווקא כתישתה הבלתי פרופורציונאלית של עזה לפני כמה חודשים היותה זרז להצטרפותם של עשרות ומאות צעירים לשורות ארוגני ההתנגדות. טקטיקת ההתנקשויות בבכירים ארגוני הטרור והארגונים המיליטנטיים שישראל נוקטת מעל ל-10 שנים מראה, כי לא היה עד היום אף בכיר שלא נמצא לו תחליף הולם (הן בחמאס והן בחיזבאללה) וכי דווקא לאחר מותם של השייח אחמד יאסין ועבדל-עזיז אל ראנתיסי הגיע החמאס למה שהוא היום שיאו. על כן אני אומר, לא יחסרו מבחלים לארגוני המפגעים כל עוד המציאות כפי שהיא תמשך. אם המחבלים הללו הם אלו שיורים, מפציצים או משלחים או אם אלו מחבלים חדשים וצעירים אין הדבר משנה כהוא זה למי שנפגע מן הפעילות העויינת.
טענה אחרת שמועלית תכופות היא שעסקאות חילופי השבויים שמבוצעות ביחסים בלתי פרופורציוניים מעודדות את ארגוני הטרור להמשיך ולחטוף חיילים על מנת לקדם את מטרותיהם. הדבר נכון בהחלט, אך גם כאן ישנם מספר סייגים: אחת הסיבות לעסקאות חילופי השבויים הבלתי פרופורציונאליות הללו (מלבד המנגינה הכה נעימה לנו כי "לערבים אין ערך לחיי אדם") היא העובדה כי ישראל מחזיקה באסירים רבים פי כמה ממה שאי פעם הוחזקו ישראלים בשבי. בין הכלואים הללו נמצאים כמובן אלו שאנו מדברים עליהם בחדשות שוב ושוב ושביצעו פשעים מזעזעים ששום מערכת משפט אחרת שלא הייתה נתונה לאילוצים הייתה שוקלת לשחררם. אך רבים אחרים (אלו שמוגדרים "לא עם דם על הידיים") הם פעמים רבות עבריינים קטנים ששמם נקשר עם ארגוני טרור, נערים ונשים שמוחזקים בצווים מנהליים זמן רב ואחרים ששום חשדות מבוססים לא הוכחו כנגדם. ישנם כאלה וכאלה. המוטיבציה של ארגוני הטרור תמשיך לעלות לא בעקבות עסקה זו או עסקה אחרת; אלא משום שבמהלך השנים התבצעו עסקאות רבות שלימדו את אוייבנו כי אנו מעוניינים מאוד לפדות את שבויינו. דהיינו משום שארגוני הטרור ומדינות האוייב נגדן לחמנו מודעות לעליונות הערך הזה בחברה שלנו. אם אכן יש רצון בשינוי גישה מול ניצול הערך הזה הדבר חייב להעשות בחברה כולה וברמת התודעה שלה. אם אכן, אנחנו סבורים כי המחירים שאנו נאלצים לשלם כדי לשחרר את גלעד שליט משוביו הוא גבוה מדי ובא בעוכרינו אזי מן הראוי ששינוי הגישה ייעשה רק אחרי שחרורו. זאת משום שגלעד שליט הצטרף לצה"ל של חברה ישראלית מסויימת – כזאת שמקדשת את הערכים הללו. בחוזה הדמיוני בינו לבין צה"ל הוא הצטרף לצבא הזה, בו הוא ידע כי ייעשה הכל על מנת לשחררו. כן הדבר לגבי ההורים ששולחים את בניהם ובנותיהם לקרב: הם עושים זאת גם משום שהם יודעים כי הערך הזה קיים והוא ערך עליון.
אפשר כמובן לעשות שינוי תודעתי ולהחליט כי מהיום והלאה אין ישראל נושאת ונותנת עם ארגוני טרור על מנת לשחרר חיילים. זה בהחלט אפשרי לומר כי מהיום והלאה כל חייל יידע כי אם נפל בשבי, המדינה לא תשחרר רוצחים על מנת להשיבו הביתה. ןבכך נוכל להמשיך את הדוגמאות הרבות שהובאו בזמן המתקפה על עזה שאמרו" "הרוסים כתשו את צ’צ’ניה, שאיש לא ילמדנו מוסר", נוכל ללמוד עוד מן המוסר הרוסי ולומר: "הרוסים אינם פודים את שבוייהם". לסיכום הדבר אכן אפשרי, הדבר כרוך במחיר חברתי מסוים: החברה הישראלית לא תהיה שוב אותו דבר ללא הערך הספציפי הזה (וללא כל ערך אחר שעליו נחליט כי ראוי שנוותר). הדבר יגרור שינוי תרבותי בעקבות כך, שינוי תרבותי שתחילתו בו ויתור על מצוות פדיון שבויים .
מכל הדברים שציינתי לעיל, הדבר שבאמת מטריד אותי בעניין שחרור מחבלים היא הפגיעה בתחושת הדין והצדק הסובייקטיבית. למה אני מתכוון? כל חברה שממצה את הדין עם אלו המסכנים אותה עושה זאת בתחושה סובייקטיבית מסויימת של צדק. דהיינו, אצל אלו שנפגעו, ישנה תחושה מסויימת של הקלה, של שיווי משקל במיצוי הדין עם הרוצח: מבחינת קרוביהם של ההרוגים זהו סוג של שקט שמגיע בעקבות הרצח. המחבל משלם כשהוא נמק בכלא. אך הערעור המוחלט של תחושה זו, כמו במקרה שחרורו של סמיר קונטאר, בו רוצח ילדים משוחרר מן הכלא ומתקבל בכבוד מלכים בלבנון, הערועור הזה עלול להיות קטסרופלי בשביל החברה. חברה שלא מסוגלת בעבקות המציאות שהיא כופה, ושנכפית עליה למצות את הדין דווקא עם גדולי מפגעיה. וזהו אולי הטיעון החזק מכל של אותם אנשים המבקשים לשחרר את יגאל עמיר מן הכלא: האיזון הופר לגמרי, אין צדק, אין דין, כול אחד יכול להשתחרר בתאי מציאות מסויימים. למה לא עמיר?
זהו הדבר המטריד מכל.
לא זו הנקודה המהותית. הנקודה המהותית ביותר היא שעל-פי החמאס, חיי ישראלי שווים ל-450 חיי פלסטינאים. כל מי שמסכים עם המשוואה הזו מודה שיהודי שווה כמו 450 ערבים.
אם חיי יהודי שווים כחיי ערבי, המשוואה צריכה להיות אדם תמורת אדם, לא אדם תמורת 450 אנשים. כי אם זו המשוואה, מה לנו כי נלין שישראל הורגת המוני פלסטינאים? ממילא הם לא שווים הרבה, אם 450 מהם שווים לחייל יהודי אחד.
מעניין. בעיקר החלק האחרון.
אף אחד לא חשוב אפילו על לחלץ את שליט בכוח. גם אם כן היו יודעים איפה הוא נמצא, וצה"ל היה יכול, בתיאוריה, להגיע לשם, זה היה מסכן את חייו של שליט הרבה יותר מכל משא ומתן, כושל ככל שיהיה.
כל חילוץ שבויים בשנים האחרונות נגמר באסון, ובממשלה ובצבא יודעים את זה. לכן האופציה לא עולה אפילו על ידי הניצים שבניצים.
מאמר חשוב. הדיון בגלעד שליט סובל מרדידות, טוב לדבר על המחירים, על היתרונות והחסרונות של קיום עסקה.
לגופו של עניין:
הקביעה "לא יחסרו מחבלים לארגוני המפגעים כל עוד המציאות כפי שהיא תמשך." היא כנראה נכונה. אבל למרות זאת אסור להמעיט בהשפעה של אנשים ספציפיים למערך ארגוני הטרור. לכן בהחלט סביר להניח שחמאס יתחזק מאוד משחרור רוצחים. התחזקות בדעת הקהל הפלשתינית, וגם התחזקות ארגונית, עם שובם לפעילות של אנשים מנוסים עם קבלות בביצוע פיגועים המוניים.
הערך של פדיון שבויים נקבע כאשר תופעת השבויים הייתה תופעה נלווית לעימותים מלחמתיים. הערך הזה הופך בעייתי כאשר השבי הופך להיות המטרה של הארגון בו נלחמים.
הבחנה יפה דורון, אכן יש הבדל מהותי כאשר השבי הוא תופעה נלווית או המטרה הייעודית של המעשה.
יחד עם זאת אפשר לראות שחטיפות היו כלי בידיי ארגוני טרור מתחילת דרכם והיא מוצהרת כל העת. חברה גם יכולה לקבוע אדומים בעניין המועמדים לשחרור: מפגעי חייילים כן, מפגעי אזרחים לא.
בעניין חיזוקו של החמאס, אני טוען במאמר כי דווקא פעילות אחרת שהתכוונו שתחליש את החמאס לאורך השנים חיזקה אותה, וזאת ולאו דווקא הייתה בדמות עסקאות שבויים. אין לי ספק שחמאס עם זאת תראה בעסקה כזאת הישג.
נראה כי המאמר חוזר להיות רלוונטי בימים אלה. התגובות הביישניות שהתנגדו במרץ לשחרור שליט מתחזקות ומעלות טיעונים שיש לתת עליהן את הדעת.
נוספות עליהן תגובות שאפשר להגדירן רק כפשיטיות, אשר לא קראות לשום פיתרון אחר, ו"טוב להם" שגלעד יישאר במקום בו הוא נמצא והעיקר שהמדינה לא "תצא פראיירית".
שוב אני בעמדתי:
1. הטרור לא יחוזק משחרור שליט, אחרי מבצע עפרת יצוקה רבבות עומדים בתור להיות פעילים אצל החמאס.
2. הפגיעה העיקרית היא באושיות תחושת הצדק של המדינה והחברה, דבר שהוא חמור לא פחות.