החל בשנת 2007 נקלע הקפיטליזם הפיננסי למשבר חמור ביותר, אשר הלך והתעצם במהלך שנת 2008. לדעת רבים המשבר עלול להשתוות בחומרתו לשפל הגדול של שנות ה-30 של המאה הקודמת. שורה של גורמים תרמו להיווצרות המשבר. ברמה המיידית אחד החשובים שבהם הוא האשראי הזול שעמד לרשות השחקנים הכלכליים בארה"ב כתוצאה ממדיניות הריבית הנמוכה בה נקט הפדרל רזרב (הבנק המרכזי האמריקני) מאז שנת 2001. ברמה היסודית יותר, המשבר הוא תולדה של מגמה עמוקה של דה-רגולציה של המערכת הפיננסית הגלובלית, והפיכתה של הפעילות הפיננסית, המנותקת במידה ניכרת מפעילות הכלכלית ה"ריאלית", למקור עיקרי להצבר הון וריכוזו. במילים אחרות, הסיבות המבניות והמוסדיות למשבר נטועים בעקרונות היסוד של המשטר הניאו-ליברלי. עם פרוץ המשבר, הבנקים המרכזיים במדינות הקפיטליסטיות המתקדמות מתגלים כשחקנים חשובים ביותר הפועלים ברמה המקומית והגלובלית כדי להתמודד עם המשבר ולהציל את המערכת הפיננסית מקריסה.

עד סוף שנות השבעים של המאה הקודמת, בנקים מרכזיים היו שחקנים יחסית שוליים הן בכלכלה הפוליטית המקומית והן בגלובלית. בתקופת הדומיננטיות של פרדיגמת המדיניות הקיינסיאנית, בנקים מרכזיים היו ברוב מדינות העולם כפופים לממשלה ובעיקר למשרדי האוצר, ויישמו את המדיניות המוניטרית בהתאם למטרות המקרו-כלכליות שקבעו הממשלות. צמיחה ותעסוקה מלאה הוגדרו אז כמטרות עיקריות של הניהול המקרו-כלכלי, והמעורבות הישירה של המדינה בכלכלה נתפסה כדרך היעילה ביותר להשגתן. בישראל, כמו במדינות פריפריאליות למחצה אחרות, המדינה פעלה ליצירה של כלכלה מודרנית ולתיעוש מואץ, בעיקר באמצעות שליטה על תהליכי הגיוס וההקצאה של הון. בהקשר זה, בנק ישראל, כמו בנקים מרכזיים אחרים, שימש כלי בידי הממשלה לניהול ההקצאה של הון מסובסד לחברות בבעלות המדינה, ההסתדרות ובבעלות פרטית. תפקיד נוסף של בנק ישראל, בדומה למה שאירע במדינות רבות אחרות, היה המימון של חלק ניכר של הגירעונות התקציביים של הממשלה. שני תפקידים אלה היו קשורים לתהליך הרחב של בניית כלכלה קפיטליסטית מלמעלה על ידי המדינה.

בשני העשורים האחרונים של המאה ה-20 חלה תמורה מרחיקת לכת במעמדם של בנקים מרכזיים ברחבי העולם, אשר קשורה באופן הדוק להתחזקותה והתפשטותה של פרדיגמת המדיניות הניאו-ליברלית. עיקרי אותה פרדיגמה כוללים מתן עצמאות לבנקים המרכזיים, הסרת המחסומים בפני תנועה חופשית של סחורות, שירותים והון, הפרטה של נכסים ציבוריים, ליברליזציה של השווקים הפיננסיים, אימוץ מדיניות של משמעת פיסקלית ומוניטרית, הפחתת מסים לחברות ולבעלי ההכנסות הגבוהות, צמצום הוויסות של הפעילות הכלכלית והפיקוח הישיר עליה, הגמשת שוק העבודה, צמצום ניכר של מדינת הרווחה והחלשת האיגודים המקצועיים. לעומת הדעה המקובלת, במסגרת המשטר הניאו-ליברלי המדינה לא נסוגה מהזירה הכלכלית, אלא שדפוסי מעורבותה משתנים ופעילותה מכוונת ליצירה של שווקים "חופשיים" והבטחת התנאים שמאפשרים לשחקנים פרטיים לצבור הון. בהקשר זה, בנקים מרכזיים החלו למלא תפקיד מפתח בדפוס של ניהול מקרו-כלכלי שנועד לאפשר ולעודד הצבר הון באמצעות פעילות השווקים, בעיקר, אך לא רק, השווקים הפיננסיים.

בתהליך הדרגתי שהחל באמצע שנות השמונים של המאה שעברה, בנק ישראל הלך והתחזק והפך לשחקן עצמאי ובעל עוצמה מוסדית ופוליטית ניכרת. ביטוי לכך הוא יכולתו של הבנק המרכזי לקבוע באופן אוטונומי למדי את המדיניות המוניטרית, להשפיע רבות על קביעת המדיניות הפיסקלית ועל היבטים נוספים של המדיניות הכלכלית, וליזום ולקדם שינויים מוסדיים שמטרתם לבצר את העקרונות של פרדיגמת המדיניות הניאו-ליברלית. התעצמותו של בנק ישראל היא לא רק תוצאה של התחזקות הפרדיגמה הניאו-ליברלית אלא הוא תרם באופן פעיל לקידומה ולמיסודה של אותה פרדיגמה. מקור מרכזי לעוצמה שרכש בנק ישראל היא הצלחתו להציב את עצמו כסוכנות

א-פוליטית המשמיעה את הקול הסמכותי של המומחיות בענייני הניהול הכלכלי, מומחיות הנשענת על מודלים תיאורטיים ניאו-קלסיים שהפכו לדומיננטיים בדיסציפלינת הכלכלה. מקור נוסף לעצמתו נובע ממיקומו המוסדי בתפר שבין השדה המקומי לבין השדה הגלובלי. מצד אחד בנקים מרכזיים הם אחד המרכיבים המוסדיים העיקריים של המדינה המודרנית, אך בד בבד הם גם ארגונים בעלי אוריינטציה גלובלית שמשוזרים באופן עמוק ברשתות טרנס-לאומיות של בנקים מרכזיים, ארגונים פיננסיים בינלאומיים וקהילת הידע הכלכלני. מיקום זה העניק לבנק ישראל את היכולת להנכיח מודלים מוסדיים ודפוסי מדיניות המגלמים את פרדיגמת המדיניות הניאו-ליברלית בתוך מנגנון המדינה. הורדת האינפלציה והשגת יציבות מחירים, גם במחיר של האטת הפעילות הכלכלית ועלייה באבטלה, הפכו למטרות-העל של הניהול המקרו-כלכלי, והריסון המוניטרי והפיסקלי הוגדרו כדפוסי מדיניות לא רק ראויים אלא גם הכרחיים ומובנים מאליהם. כמו-כן, הליברליזציה של השווקים הפיננסיים, שילובם במערכת הפיננסית הגלובלית, והפיכתם לאפיק מרכזי להצבר הון הפכו לעקרונות יסוד של פעילות המדינה הישראלית.

האם המשבר של הקפיטליזם הפיננסי מוליך לשינוי יסודי בדפוסי הפעילות של הבנקים המרכזיים? ברמת ההגדרה של תפקיד המדיניות המוניטרית בניהול המקרו-כלכלי ניראה שכן. בעוד שהתפיסה הדומיננטית טרם המשבר גרסה שהמדיניות המוניטרית צריכה להיות מכוונת אך ורק להשגת יציבות מחירים ושמירה עליה, ושהיא לא יכולה לתרום לצמיחה כלכלית אמיתית, במהלך 2008 בנקים מרכזיים ברחבי העולם השתמשו בכלים של מדיניות מוניטרית מרחיבה כדי להמריץ את הפעילות הכלכלית בניסיון למנוע, או לפחות להפחית את חומרת המשבר. כך למשל, בחודש אוקטובר 2008 בנקים מרכזיים של מספר מדינות מפתח במערכת העולמית (הפדרל רזרב האמריקאי, הבנק המרכזי האירופי, הבנקים המרכזיים של בריטניה, קנדה, סין ושוויץ) הורידו בו ביום ובאופן מתואם את שיעורי הריבית באופן דרסטי. בנקים מרכזיים במדינות נוספות, כמו אוסטרליה וישראל, היו שותפים בסוד העניין ופעלו גם הם להורדת הריבית. המדיניות של הרחבה מוניטרית, שמובילים הבנקים המרכזיים האמריקאי והאירופאי, אומצה גם בישראל. שיעור הריבית של בנק ישראל ירד מ-4.25% בספטמבר 2008 ל-1.75% בינואר 2009. בנוסף להורדות ריבית, חלק ניכר מהבנקים מרכזיים בעולם אימצו כלי מדיניות נוספים שנועדו להגביר את הנזילות הכספית, כמו הגדלת ההלוואות המוניטריות לבנקים, רכישת אגרות חוב ממשלתיות ורכישת אגרות חוב של תאגידים. כמו-כן, בנקים מרכזיים, בעיקר זה האמריקאי, מאיצים בממשלותיהם להזרים היקפים אדירים של הון למוסדות פיננסיים, כמו בנקים, בתי השקעות וחברות ביטוח, כדי להציל אותם מקריסה.

על אף האקטיביזם הכביכול קיינסיאני של הבנקים המרכזיים בעת המשבר, השאלה האם מדובר בנטישה של עיקרי הפרדיגמה הניאו-ליברלית נשארת פתוחה. לעת עתה הפעילות של הבנקים המרכזיים מכוונת בראש ובראשונה להצלתה של המערכת הפיננסית הגלובלית באמצעות סיוע להון, ומוגדרת כצעד חרום הכרחי בשל "כשל שוק", עמוק אומנם אך זמני במהותו. ניראה שהעיקרון המנחה ממשיך להיות האמונה הניאו-ליברלית ביכולתם של השווקים לווסת את עצמם, גם אם לפעמים הם זקוקים ל"עזרה קטנה" מהמדינה. כמו-כן, הנחת היסוד ממשיכה להיות שהשווקים הפיננסיים אמורים להיות המקור העיקרי להצבר הון בקפיטליזם המתקדם. יחד עם זאת, יש לזכור כי שינויים מוסדיים יסודיים הם לעיתים תוצאה של תהליכים מצטברים והשלכותיהם הם בלתי-מכוונות. אם-כך, יתכן כי דפוסי הפעולה האקטיביסטיים שהבנקים המרכזיים נאלצים לנקוט כדי להציל את המערכת הפיננסית יביאו בסופו של דבר לתמורה בסיסית בהגדרת תפקידיהם, ושל המדינה בכלל, כמנגנונים חיוניים לוויסות פוליטי וחברתי של השווקים.

                                                              *

ד"ר דניאל ממן, המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, וד"ר זאב רוזנהק, המחלקה לסוציולוגיה, מדעי המדינה ותקשורת, האוניברסיטה הפתוחה. ערב כינונה של הממשלה החדשה מפרסם מרכז אדוה לקט מאמרים קצרים המתמקדים בלקחים הכלכליים והחברתיים שניתן להפיק מן המשבר הקפיטליסטי העולמי. ברחבי העולם, המשבר מלווה בדיון ציבורי שמתמקד לא רק בשאלה כיצד ניתן להיחלץ מן המשבר אלא גם בשאלה, כיצד ראוי לשנות את המשטר הכלכלי-חברתי על מנת למנוע משברים שכאלה בעתיד, או לצמצם את נזקיהם. מאמר זה מתפרסם במסגרת הקובץ. הכותבים האחרים בלקט הם עו"ד נוגה דגן-בוזגלו, ד"ר יוסי דהאן; ד"ר אפרים דוידי, ד"ר עמי וטורי, יעל חסון, פרופ’ יוברט לו-יון, ברברה סבירסקי, ד"ר שלמה סבירסקי, ולריה סייגלשיפר, ד"ר יצחק ספורטא, ד"ר דני פילק, פרופ’ אורי רם ופרופ’ מיכאל שלו. במקביל לפרסום הלקט פתח מרכז אדוה בסדרת דיונים פומביים תחת הכותרת "את, אני והמשבר הפיננסי".

לעיון במסמך המלא (61 עמודים):

http://www.adva.org/UserFiles/File/economic%20crisis%20israel%20heb.pdf

Share on Facebook