המשבר הכלכלי העולמי הגיע לחופי ישראל. ברבעון האחרון של 2008 נרשמה צמיחה שלילית, לראשונה מאז המיתון הכלכלי יציר האינתיפאדה השנייה; הייצוא קטן; השקעות של זרים קטנו; הצריכה הפרטית קטנה; מספר המפוטרים והמובטלים גדל; הכנסות המדינה קטנות; תקציב הסיוע למגזר העסקי צפוי לגדול בעוד שתקציב המדינה לחינוך, בריאות ודיור צפוי לקטון.
כל זאת עקב משבר פיננסי רחב היקף, שגלש והציף גם את הכלכלה הריאלית והתפשט מארצות הברית לכלל ארצות תבל.
על רקע המשבר החליט מרכז אדוה לפרסם קובץ מאמרים, במטרה לפתוח בדיון ציבורי בשאלה, כיצד ראוי שאנחנו, בישראל, נעצב את המדיניות החברתית והכלכלית העתידית, על בסיס הלקחים שניתן להפיק מן המשבר הנוכחי.
אין אנו תמימים לחשוב שניתן לעצב מדיניות שתמנע באופן מוחלט משברים עתידיים.
הכלכלה הקפיטליסטית מאופיינת במשברים תקופתיים, והקפיטליזם הבלתי מרוסן מאופיין במשברים עמוקים במיוחד. דווקא אלה אשר קידמו את המדיניות הניאו-ליברלית, בעולם ובישראל, הם גם אלה שהבטיחו לנו כי השגשוג הכלכלי של השנים האחרונות מבשר על שלב חדש בהתפתחות האנושית, שבו אין עוד מקום למשברים ואף טענו כי הבועה הפיננסית, שהיתה גלויה לעין כל, אינה טומנת בחובה סכנות כלשהן. שכן, כך טענו, הכלכלה בת זמננו פיתחה מוסדות יציבים ומתוחכמים המסוגלים למנוע מצבי משבר. רבים אף העזו לקבוע כי מיתון גדול כמו זה של שנות ה-30 של המאה הקודמת לא ייתכן עוד.
עתה מתברר לעין כל כי המודל הכלכלי הניאו-ליברלי, ששלט בכיפה בשלושים השנים האחרונות, תחילה בארצות הברית ובאנגליה ומאוחר יותר בארצות רבות ברחבי העולם, כולל ישראל, הוביל, למרות כל ההבטחות המרגיעות, למשבר החמור ביותר בשמונים השנים האחרונות. מה שחמור עוד יותר הוא העובדה שבמהלך שלושים השנים האחרונות הצליח הניאו-ליברליזם להנהיג מדיניות חברתית וכלכלית שהסיגה לאחור שורה ארוכה של הישגים פוליטיים, כלכליים, חברתיים ותרבותיים שאיפיינו את התקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה. המודל הניאו-ליברלי היה מושתת על התפתחותו הבלתי מבוקרת של המגזר הפיננסי, הצטמצמות מעורבותה של המדינה בפעילות הכלכלית, מסחור חיי היום יום, הסגת מדינת הרווחה, דה-רגולציה של השווקים, הפחתת מסים לעשירים ולתאגידים ופערים חברתיים-כלכליים הולכים וגדלים, הן בין מדינות עשירות ועניות והן בין מעמדות שונים בתוך כל מדינה.
עד המשבר האחרון רווחה אצל קובעי המדיניות ברוב המדינות אמונה מוחלטת ב"יד הנעלמה של השוק". על פי תפיסה זו, בסופו של יום השווקים מאזנים את עצמם כך שלכל קונה יש מוכר, לכל דורש עבודה יש מקום עבודה, כל פרט וכל תאגיד ניזונים ממערכות מידע עשירות ומדויקות וכתוצאה מכל אלה, מערכת השוק יעילה הרבה יותר מאשר המנגנונים המדינתיים. אם יש תפקיד למנגנונים אלה הריהו בעיקר להבטיח שהמדינה לא תתערב בפעילות ה"חופשית" של השווקים. ואם יש פערים, הרי זה משום שהעשירים הם המנוע לצמיחה – צמיחה אשר תוביל, בסופו של דבר, לשגשוג כללי דרך "אפקט חלחול העושר כלפי מטה".
המשבר הנוכחי מראה עד כמה הנחות יסוד אלה היו מוטעות ועד כמה היה הסבל שהושת על העובדות והעובדים ברחבי העולם, בשם צמיחה עתידית, בלתי הכרחי. התברר שהמידע אינו זורם בחופשיות לכל הסוכנים, ואפילו פרשנים וכלכלנים ניאו-ליברליים מודים שהיה כאן משבר ידע. אפילו נגיד הבנק הפדרלי האמריקני לשעבר, אלן גרינספן, שהיה אחד מאלילי הניאו-ליברליזם, הודה לאחרונה שהוא כלל לא הבין את שוק הנגזרות של המשכנתאות. התברר עוד, כי הפערים המעמדיים והתעשרותם השערורייתית של העשירים, היו בבסיס המשבר, בדומה למה שקרה במשבר של 1929. היום, כמו אז, חוסר הבקרה והעושר המרוכז בידי מעטים, הביאו לקדחת ספקולטיבית, שבסופה מיתון כלכלי.
בישראל, ממדיו של המשבר, בינתיים, מצומצמים יחסית למתרחש בארצות רבות אחרות. אולם ההשוואה אינה מנחמת, בייחוד לאור העובדה שהחברה הישראלית עדיין לא התאוששה כליל מן המיתון הכבד של שנות האינתיפאדה השנייה. אבל ישראל, כמוה כאנגליה וארצות הברית, נתונה מזה למעלה משני עשורים להגמוניה ניאו-ליברלית החוצה מפלגות. מאז הנהגתה של מדיניות החירום לייצוב המשק ב-1985 אנו מצויים בתהליך של הסגת המדינה וקידום האינטרסים של קבוצות ההון. בתמורה להבטחה מעורפלת ש"בסופו של דבר העושר יחלחל כלפי מטה" אנו נתונים למשטר פוליטי-כלכלי המחליש את הכוח המאורגן של העובדות והעובדים, מקטין שכר, מרחיב פערים, מצמק את המעמד הבינוני, מרכז את העושר בידי מעטים, מדלדל את השירותים הציבוריים ומצמצם את אפשרויות הקידום של קבוצות רבות באוכלוסייה.
שעת משבר היא שעת כושר לחשיבה מחדש. דבר זה חשוב במיוחד על רקע העובדה שחלק גדול מן הצעדים הננקטים עתה כדי לצאת מן המשבר מקורם בבית היוצר של המודל הניאו-ליברלי, בבחינת "יותר מאותו דבר": הצלה (בידי המדינה) של התאגידים הגדולים, הפחתת מסים וצמצום נוסף של מדינת הרווחה כדי לאזן את הוצאות הממשלה.
אצלנו נשמעים כבר עתה קולות הדורשים קיצוץ נוסף של מערכת הביטחון הסוציאלי – דווקא כאשר ההזדקקות למערכת זאת גדולה במיוחד. פוליטיקאים, כלכלנים ופרשנים ניאו-ליברליים קוראים להפחתה נוספת של המסים, המשך תהליך ההפרטה (תחת הכותרת "רפורמות מבניות") ודה-רגולציה מוגברת. ואל נוכח ההפסדים של החוסכים לפנסיה מציעה הממשלה רשת ביטחון שאינה משנה את מבנה הבעלות של קרנות הפנסיה.
אל נוכח תפיסות שכאלה אנו מבקשים להניח על שולחן הדיון הציבורי ניירות עמדה והצעות מדיניות שמבוססות על ראיה שונה של הטוב החברתי, של תפקיד המדינה ושל מעמדם של "כוחות השוק".
* מאמרם של ד"ר שלמה סבירסקי, המנהל אקדמי של מרכז אדוה; ושל ד"ר דני פילק, מהמחלקה לפוליטיקה וממשל, באוניברסיטת בן גוריון בנגב, הוא המבוא ללקט שראה אור ערב כינונה של הממשלה הימנית החדשה, על ידי מרכז אדוה. המאמרים הקצרים שבלקט מתמקדים בלקחים הכלכליים והחברתיים שניתן להפיק מן המשבר הקפיטליסטי העולמי. ברחבי העולם, המשבר מלווה בדיון ציבורי שמתמקד לא רק בשאלה כיצד ניתן להיחלץ מן המשבר אלא גם בשאלה, כיצד ראוי לשנות את המשטר הכלכלי-חברתי על מנת למנוע משברים שכאלה בעתיד, או לצמצם את נזקיהם. כל המאמרים פורסמו במשך השבועות האחרונים באתר "הגדה השמאלית".
הכותבים הנוספים בלקט הם עו"ד נוגה דגן-בוזגלו, ד"ר יוסי דהאן, ד"ר אפרים דוידי, ד"ר עמי וטורי, יעל חסון, פרופ’ יוברט לו-יון, ד"ר דניאל ממן, ברברה סבירסקי, ולריה סייגלשיפר, ד"ר יצחק ספורטא, פרופ’ אורי רם, פרופ’ מיכאל שלו וד"ר זאב רוזנהק. במקביל לפרסום הלקט פתח מרכז אדוה בסדרת דיונים פומביים תחת הכותרת "את, אני והמשבר הפיננסי".
לעיון במסמך המלא (61 עמודים):
http://www.adva.org/UserFiles/File/economic%20crisis%20israel%20heb.pdf
לכל הדוקטורים השותפים לכתיבת המאמר… הכותרת שלכם בעצם היא: "אפשר גם אחרת" דוקטורים נכבדים,
כאשר אדם גוסס מאשפזים אותו בית החולים ומטפלים בו בתרופות המתאמות. כאשר ילד מוכה על ידי משפחתו הרווחה והמשטרה מיד מוציאים אותו לבית מוגן. וכאן ועכשיו במשבר הכלכלי הקשה כאשר השכבות המוחלשות ממילא נקברו תחת הבוץ הכלכלי מה שיש לכם לומר זה "אפשר גם אחרת"??? כותבי המאמר הינם דוקטורים באוניברסיטאות ואני מניחה שמצבכם הכלכלי האישי יציב וזה מאפשר לכם לכתוב את המאמרים מנקודת מבט "השבע לא מבין את הרעב" שלא באשמתכם כמובן ואני מכבדת את מקומכם אך חסרה לכם העבודה המעשית בשטח את התואר כבר יש לכם. מעליב כואב ופוצע שכל מה שיש לכם לומר ולהציע הוא מילים ועוד מילים אמנם מאוד נכונים אבל לנו העניים במקום שאנו עומדים בו בקושי ובסבל בשוואה האישית של הרעב פוגע מאוד המשפט "אפשר גם אחרת" אנשים מתים וגוססים ילדים רעבי, תושבי שכונות המצוקה הורדו ל"זנות". אולי תחשבו גם על עשייה מעשית בשטח אולי תרדו אל העם עם הספרים והידע האוניברסיטאי שלכם ותעשו משהוא מעשי. זו לא בושה להיות מליטנטים זו לא בושה למחות ביחד עם האוכלוסיות המוחלשות זו לא בושה להציל נפשות רבות.
אני מאמינה שהפתרון או הדרך לפתרון הם אנשי האקדמיה יחד עם ה"בורים", העניים תושבי שכונות המצוקה.