אין ספק, הסיסמה "בונים שמאל חדש" מתאימה יותר לתקופה הנוכחית שאחרי הבחירות לכנסת מאשר לבחירות עצמן. הגיעה השעה להתמקד בשאלת בניית השמאל החדש או בניית השמאל מחדש או, אם תרצו, בבניית שמאל גדול סביב חד"ש. כדי לפתח את חד"ש, כדי להרחיב את שורותיה ולהעמיק את מסריה, כדי שהיא תהיה במוקד של בניית שמאל חדש, צריך לקיים תהליך השתתפותי אמיתי, צריכים להזמין פעילים ופעילות לדיונים רציניים וצריכים לשרטט בבירור מה המטרות שרוצים להשיג. תהליך כזה חייב להיות יהודי-ערבי משותף, הוא חייב להיות דמוקרטי ולהתקיים תוך דיון במוסדות החזית ותוך הכלה של נקודות מבט שונות הקיימות בתוכה. יותר מזה: מי ששואפים להרחיב את החזית חייבים לקחת בחשבון שעליה להתרחב בשני הציבורים, תוך תהליך של פוליטיזציה והעמקה של העמדות ולא תוך הפחתת ערכן. לא ניתן להתקדם לבניית שמאל חדש ללא ביקורת יסודית ורצינית של השמאל הישן, הן ביקורת השמאל הציוני שקרס על סתירותיו המובנות והן גם ביקורת עצמית על המגבלות שמנעו מאיתנו לפרוץ לעבר קהלים גדולים יותר שאמורים היו למצוא בנו תשובות לצרכים ולרגישויות שלהם. האם השאיפה היא רק להרחיב את חד"ש או להגיע לבריתות מתוך שיקולים אלקטוראליים או שמא אנחנו מדברים על תהליך עמוק יותר של צירוף של קהלים חדשים, יהודים וערבים, ושל בניית החיבורים ביניהם?
מספר כנסים שהתקיימו לאחרונה נשאו את הכותרת "בונים שמאל חדש" אבל לא דנו לעומק בשאלה הכרחית זו. ישנו צורך אמיתי, במיוחד אחרי הבחירות, בשותפות לבניית שמאל יהודי-ערבי שבמרכזו חד"ש. נדמה כי במקום תהליך של דיונים משותפים ומעמיקים אנו נקראים למלא אולמות באספות גדולות עם דיונים מוגבלים גם מטבע כמות הדוברים וגם בשל הרכבם שלרוב נפקד ממנו, או לפחות מוצנע, קולם של החברים הערבים. יתרה מזאת, היוזמות לכינוסים הרחבים הללו, מתקיימות באופן סלקטיבי ללא דיון פתוח בקרב פעילי החזית, ולמעשה מבלי לערב את מרבית החברים והחברות, ומבלי להתעקש על ארגון ערבי-יהודי משותף. תהליך זה, איננו הדרך לבניית שמאל חדש, והוא גם עלול להעמיק את הקושי הקיים ממילא בהרחבת שורותינו ואף עלול להחמיר אי הבנות וקרעים בתוכנו. חשוב מאוד לדון ולהתווכח ולברר חילוקי דעות, אבל כדי שהדיון יחזק ויאפשר צמיחה ולא קרע יש צורך בבירור העקרונות המשותפים ונקודות המוצא של הדיון.
עד כאן סדר היום המוצע בכינוסים לא כלל ביקורת משמעותית כלשהי על השמאל וישנה נטייה לטשטוש העמדות ורידוד הדיון באופן שמזכיר התארגנות קואליציונית אד-הוקית יותר מאשר בניית שמאל פוליטי. כיצד ניתן, למשל, לקדם שותפות עם חלק מפעילי השמאל הציוני שקרס מבלי לברר עימם את חילוקי הדעות ואת עומק ההסכמות האפשריות?
כך לדוגמא, לא היה ביטוי בכינוסים האלה לשאלות קריטיות בוערות כמו המאבק בכיבוש. האג’נדה האדומה-ירוקה או הסביבתית-חברתית שמקבלת ביטוי מרכזי באותם כינוסים לא כוללת התייחסות משמעותית לכיבוש אלא לכל היותר כדי לצאת מידי חובה. אבל המציאות מעמידה בפנינו שאלות קשות ביחס למאבק בכיבוש ולמען שלום ישראלי-פלסטיני. חשוב מאוד בימים אלה במיוחד לא רק לדבר באופן כללי, כללי מדי על פיתרון של שתי מדינות אלא להדגיש את הצורך בפירוק כלל ההתנחלויות וחזרה לגבולות הקו הירוק, חלוקת ירושלים וזכויות הפליטים. זה חשוב במיוחד לאור הניסיונות של ממשלות ישראל להציג את ההתנתקות (שחד"ש יכולה להיות גאה בכך שלא תמכה בה), כלומר את הנסיגה היבשתית ואת המצור על עזה כ"סיום הכיבוש". חשוב גם להדגיש את הקו הירוק כקו הפשרה הטריטוריאלית כנגד כל מיני הצעות מסוכנות ל"חילופי שטחים", שנועדו להשארת התנחלויות בגושים אסטרטגיים של הגדה המערבית ובו בזמן כדי להכין טרנספר אזרחי של עשרות אלפי אזרחים ערבים פלסטינים מתחומי ישראל אל תחומי מדינונת פלסטינית מקוצצת בנטוסטנית. תהליך בירור ההסכמות בינינו לבין אנשי שמאל אחרים חייב לכלול דיון נוקב בשאלות האלה. הרי זרע הרעיון המסוכן של חילופי השטחים טמון בהסכמות האומללות של שנות ה-90, הידועות כהסכם ביילין-אבו-מאזן, וגורמים שונים בשמאל הציוני אימצו לעצמם את רעיון חילופי השטחים כאילו היה "קיצור דרך" נוח לעבר הסכם שלום. חילופי השטחים הם הכשר לקבלת גושי ההתנחלויות. שמאל חדש, שלומד משגיאות השמאל הישן, חייב להתנער מ"קיצורי דרך" שכאלה המשחקים לידיהם של גזענים מסוכנים דוגמת ליברמן.
גם בירור משמעותי של היחסים בין ערבים ליהודים בתוך גבולות הקו הירוק צריך לקבל ביטוי משמעותי בכנסים ובדיונים, תוך שותפות של חברים יהודים וערבים הן בתכנון והן בדיון. על רקע צווי ההריסה חדשות לבקרים בכל רחבי הארץ, על רקע דרישת הנאמנות הפשיסטית-גזענית ועל רקע האפליה המתמשכת בכל תחומי החיים, לא ניתן לדמיין תהליך של בניית שמאל חדש יהודי-ערבי שלא יכלול בצורה מובהקת ולא מגמגמת את התביעה לשוויון מלא, אזרחי, לאומי ותרבותי לפלסטינים אזרחי ישראל. חשוב לומר ששוויון מלא משמעותו פירוק המוסדות הציוניים המפלים בנושאים קריטיים כמו קרקע, דיור, פיתוח ותכנון (ובראשם הקרן הקיימת לישראל) ופעולה לרפורמה קרקעית מתקנת. שוויון מלא שמשמעו בעלות משותפת של כלל האזרחים על המדינה ושוויון מלא שפירושו גם זכויות קולקטיביות למיעוט הלאומי בצד זכויות אזרחיות שוות. מדינה שווה לכל אזרחיה הערבים והיהודים. אבל, שוויון כזה לא נוגע רק ליחסים שבין יהודים לערבים. הוא נוגע לביטול של מערכות יחסים ותפיסות קולוניאליות שיש להן גם מימדים חברתיים מובהקים וכמובן גם למעמדה של התרבות הערבית וגם לגזענות ולאפליה המתמשכת כנגד היהודים המזרחיים בישראל ולשאלת התפיסה התרבותית והגיאו-פוליטית של ישראל במזרח התיכון.
אנחנו סבורים, שאכן יש צורך בבניית שמאל חדש סביב חד"ש. בשמאל החדש הזה יש מקום למספר לא קטן של פעילים ופעילות, יהודים וערבים, אשר עדיין לא נמצאים איתנו בחזית אחת. חלקם כבר שותפים לנו במאבקים שונים, אליהם עלינו לפנות ראשונים: אל המפגינים נגד הגדרות, אל המאגדים עובדים בכל רחבי הארץ, אל פעילי העמותות למען זכויות אזרח ושוויון בין יהודים לערבים, אל מי שנאבקים ונאבקות נגד תוכנית ויסקונסין, אל פעילים ופעילות יהודים-מזרחיים למען שוויון חברתי, אל ערבים ויהודים שנאבקים נגד הריסות בתים ועוד. אבל, גם רבים ורבות אחרים שלאו דווקא פעילים במסגרות כאלה עוברים תהליכים של התקרבות אלינו ועלינו לקיים עמם דיאלוג – גם יהודים שמגיעים מתנועות ציוניות שנמצאות במשבר וגם פעילים ערבים שהיו בתנועות אחרות. אבל הדיאלוג הזה חייב להיות פוליטי וביקורתי, ללא טיוח, הנחות או קיצורי דרך. זה מחייב אותנו לתהליכים של חשיבה, העמקה ועדכון של העמדות והניסוחים הפוליטיים שלנו.
חשוב מכל: כיוון שהשמאל החדש סביב חד"ש צריך להיות יהודי-ערבי משותף גם תהליך בנייתו צריך להיות משותף ובהובלה של פעילות ופעילים משני העמים. מכיוון ששני העמים החיים כאן לא חיים בתנאי שוויון אלא ביחסי שליטה ובעיצומם של תהליכי התיישבות, דיכוי, החלשה ונישול, התהליך חייב לקחת בחשבון את חוסר הסימטריה המובנה ביחסיהם. לכן, חשוב מאוד להתחיל את כל הדיון מהשאלה היהודית-ערבית, וגם לבחון את כל יתר השאלות והנושאים גם מהפרספקטיבה של יחסי שני העמים, פירוק יחסי השליטה וחזון השותפות השוויונית, אבן היסוד של כל עמדה שמאלית עקבית בארץ הזאת.
אבן היסוד החשובה ביותר, חשובה אפילו מיחסי יהודים-ערבים, היא יחסי אנוש. יחס לחריגים לחלשים. ללא אבן יסוד זו, לא נוכל לבנות כלום. שבתאי
האוכלוסייה שהדברים האלו יכולים להיות רלוונטיים עבורה מונה אחוז קטן ומסכן בקרב אזרחי ישראל. שתי מדינות לשני עמים משמעה מדינה פלסטינית לצד מדינה יהודית בה אכן מתקיים שוויון זכויות והכרה בפלסטינים כמיעוט לאומי. שתי מדינות לאום. מי שלא מסכים לכך- וקבוצת תרבוט הקיקיונית והבלתי רלוונטית אכן לא מסכימה לכך- לא עושה פוליטיקה אלא מירוק מצפון.
ההתרחבות של חד"ש בבחירות האחרונות נובעת ללא ספק מקריסתו הפוליטית של השמאל הציוני, אבל לא מקריסתו הרעיונית. כלומר, השמאל הציוני קרס מתוקף סתירותיו הפנימיות, מחוסר היכולת לשלב את הגזענות הציונית עם ערכי שמאל כלשהם, אך הוא עדיין זוכה לתמיכה נרחבת בקרב ישראלים רבים.
בהתרחבותה האלקטורלית של חד"ש בבחירות האחרונות, עלינו לשאול את עצמנו האם המצטרפים החדשים למפלגה אכן רוצים לקדם אג’נדה שמאלית בישראל, או שמא הם רוצים להפוך את חד"ש למרצ 2: כלומר ניצול מוסדות המפלגה של חד"ש ליצירת רפרודוקציה של הפרוייקט השמאל-ציוני, לאחר פשיטת הרגל של מרצ.
השמאל בישראל, בנוסף להיותו שמרני במיוחד, גם מפגר בתקופה של בין 10 ל-20 שנה אחרי מקביליו באירופה. זה דווקא יתרון שמאפשר לנו להפיק לקחים משגיאותיו של השמאל האירופאי. עלינו להתבונן על ההריסות והדגנרציה של היורוקומוניזם; בעיקר לראות את זניחת הפוליטיקה המעמדית, התנשאות כלפי מעמד הפועלים ושימת הדגש על "מהפכת תרבות" כשגיאות העיקריות מהן עלינו לחמוק בכל מחיר.
1. בניית שמאל חדש סביב חד"ש הקיימת הינה
כישלון מראש.
2. הפניה לאנשי שמאל ציונים ישנים וגיוסם
הינה כישלון מוחץ. (הם לא שינו ולא ישנו
את הדם הזורם בעורקם)…
3. אין מצב לבניית לקשר ישיר ועוקף בן אנשי שמאל אשכנזים עם הפלסטינים הקשר בנהם חייב לעבור דרך נקודה מדולגת במכוון של השמאל האשכנזי והם המזרחים השחורים היהודים. (הקוו חייב לעבור דרך שלוש נקודות).
4. אנשי השמאל לפני בואכם להקים שמאל חדש בריא, הוגן, צודק ומוצלח עלכם לקיים סדנאות טיפוליות לכל אנשי השמאל והפעילים האחרים בעניין הגזענות , שנאת החינם, הדעות הקדומות.
5. אשמח להעביר לכם סדנאות לטיפול בגזענות ובשנאת החינם בתשלום כמובן כגוף חיצוני ולא מעורב פוליטית. המלצות על פי דרישות.
היית מעלה בדעתך מפלגה בריטית שתטיף לשתוף אנגלי גרמני בזמן מלחמת העולם? בעצם היה אחד כזה וקראו לו הלורד האו-האו.
ההצלחה של חד"ש בבחירות האחרונות בנויה על הטעית הציבור. יש לומר זאת בקול רם. רוב המצביעים התל אביבים היהודים של חד"ש בבחירות האלה הם ציונים, שרובם הגדול מתכוון להמשיך ולהיות כזה, ולא חשוב כמה ינופפו לו מול העיניים בססמאות ה"ציונות=קולוניאליזם". הם ציונים. נקודה.
המצביעים האלה שמו חד"ש בקלפי מתוך התפיסה המוטעית שגם חד"ש היא ציונית. ששתי המדינות לשני העמים היא בסיס האמונה של חד"ש, ושאכן מדובר בשתי מדינות לשני עמים, כלומר מדינה לעם הפלסטיני ומדינה לעם היהודי, ולא במדינה לפלסטינים ועוד מדינה קוסמופוליטית נאורה חסרת כל סממן לאומי. חד"ש, בזכות הזיגזג שלה בשאלת הציונות, שתי המדינות וזכות השיבה, שמבוססת על ללכת עם ולהרגיש בלי, הצליחה למשוך מעט קולות ממרצ. תרמה לכך כמובן האג’נדה החברתית-סביבתית החזקה של חד"ש, והכריזמה של דב חנין (שהוא אגב מאבות הזיגזג עם הציונות).
אבל המצביעים האלה יגלו את ההטעיה, וינטשו את הספינה עד הבחירות הבאות. זאת, אם חד"ש לא תתעורר סופית ותחליט באיזה צד של הציונות היא נמצאת. האם היא רוצה שתי מדינות, תוך שמירה על שוויון זכויות של כל מהיעוטים כמובן, מדינה וחצי, או מדינה אחת בסגנון בל"ד. העמימות הורגת (פוליטית).
חררדו ורג’א כותבים דברים נכונים כשלעצמם, אך מתעלמים מכך שבחד"ש יש מחלוקת פנימית, וכל ביטוי שלה כלפי חוץ משקף אינטראקציה פנימית.
פרויקט "בונים שמאל חדש" מטרתו הייתה אכן להרחיב את שורות חדש, אבל גם להטות בתוכה את יחסי הכוחות, בדיוק לטובת הזרם שמעוניין להצניע דברים שמעוררים אנטגוניזם בקרב קהלים רחבים בציבור היהודי, אשר מעריכים את דב חנין אך שוללים, ולכל הפחות מסתייגים, מעמדותיה של חד"ש בנושא המדיני, בעיקר את אלה החורגים מהקונצנזוס הציוני.
מי שבבחירות המקומיות תמך "גם ביאפא וגם בעיר לכולנו" התעלם מהעובדה שהפיצול המקומי הוא קצה קרחון למחלוקת רעיונית עמוקה,
בעניין תפקידיה של חד"ש וסדרי העדיפויות של עבודתה הפוליטית.
למה שמאל המציין השנה יום הולדת 90 הוא "חדש"? מה פתאום חדש? אולי הססמה "שמאל חדש" מופנית גם אל מול ההיסטוריה הארוכה של מק"י, ולא רק אל מול ההיסטוריה הקצרה של מרצ?
ולי דווקא נראה שהישראלים היחידים שמקיימים קשר עם ה"אינטלקטואלים" הערבים הם אשכנזים גמורים, דור שני ושלישי לרק"ח (או "מזרחיים מקצועיים" בעלי סטטוס כלכלי וחברתי גבוה – ממשפחת הקשת המזרחית, למשל).
קהל היעד המזרחי האותנטי יעדיף לשתות רעל לפני שיסכים להיראות בציבור יחד עם תמהונים מנענעי גדרות וצווחי ססמאות נאצה, ו/או אלו שבמקום יום העצמאות "חוגגים" את הנכבה.
שלא לדבר על כך שאולי הם לא סובלים את יוסי שריד, אבל בהשוואה לתחושה כלפי מוחמד בראכה ושות’, מדובר באהבת נפש.
תנסי להביא את איימן עודה למפגש עם קהל מזרחי אותנטי. הם יחשבו שמדובר בקומדיאנט מוצלח במיוחד במקרה הטוב, או אומלל שהתבלעה עליו דעתו המסוכסכת, במקרה הרע.
זה בתנאי שמישהו יצליח בכלל להבין את הז’ארגון המשונה של ה"שמאל" הרדיקאלי. מין שפה פרטית ששולטים בה מתי-מעט יחידי סגולה.
או לחילופין, אפשר לשסות בהם את יובל הלפרין, שיתן סדרת שיעורים בנושא קאדר ואוונגארד. זה בטוח ילך יופי, במיוחד אצל אמהות חד הוריות, פועלי יצור מובטלים, ועולים קשישים מרוסיה ואתיופיה שחיים מאבטחת הכנסה.
מונולוג מנותק מהמציאות.
כל אבני היסוד שתיארת נמצאים במצע של חד"ש.
אין שום דבר חדש בחד"ש (אולי לא צריך?)
נגד הכיבוש, נגד הגזענות, 2 מדינות, וכיו"ב.
דבר אחד אין שם:
התייחסות ראויה לשאילת הלאום.
מובן שאין שם – ולעולם לא יהיה.
ולכן, חד"ש לא יכולה, בהגדרה, להיות "מרכז" לשמאל חדש. היא תישאר מפלגת מהפיכה אוטופית, שפשוט נראית כאילו מקומה על הירח.
אתם הופכים את השמאל לשמאל ליברלי בלבד. שמאל סוציאליסטי הוא שמאל שהנושא הכלכלי הוא המרכזי בו. אתם עושים את אותה טעות שעשה השמאל בשנות ה-80 וה-90 כאשר השמאל הפך ל"מחנה השלום" והפך את הדגש בעיקר על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מכיוון שכל דבר בה על חשבון דבר אחר (במציאות אין גם וגם, אלא יש היררכיה בדגשים), אז שאר הנושאים נזנחו ונדחקו. כך קרה שהשמאל התרחק משאר חלקי החברה שמעניין אותם דברים אחרים, והפך לשולי ולקטן. גם חלק מהכותבים פה משחזרים את טעויות "מחנה השלום", כאשר הם רוצים שחד"ש תתאחד עם בל"ד (ואולי אפילו גם עם רע"מ), ובכך תהפוך ל"מחנה השלום" 2.
רוב המגיבים ובכלל כאשר מדברים על שמאל חדש מדברים בעיקר על שתי מדינות לשתי עמים יהודים וערבים
וזה הוא האישו וזה הנושא סביבו נושא השמאל. מראש לא תוכלו לקבץ סביבכם את מזרחים ואת הדתיים וכ’.. ואז זה הופך את אנשי השמאל הישן חדש לגזענים ומתנשאים.
אז לצורך העניין אבני היסוד החסרות בשמאל הם האבנים המרכזיות והתומכותוהם אינם שם ואבני היסוד המיותרות בשמאל הם אבנים מורעלות אשכנזיות וציונויות.
לכו ללמוד תחזרו בעוד עשור אחרי שתקבלו תואר ראשון במעשי בשטח..
למגיבה אשר כובתבת "ההתנשאות איננה הדרך לבנית השמאל" איך ייתכן שאת חושבת שביבי הנתניהו ליברמן וברק הם חיונים לבנית השמאל? הזוי לגמרי!!! מאיפה הבאת את זה???
לבחור שכתב תגובה לתגובתי (לא רשמתץה את שמך) יש פתגם בערבית שאומר "מה יבקה לה סטל וואלה ידו וואלה למזרובה תוולתו" תרגום: לא הדלי ולא הידית שלו ולא האימא המפלצת שילדה אותו.. יש אינטלקטואלים מזרחים והם אסון ויש אשכנזים הזויים (כדבריי) הם מכת מצרים אז שלא יהיה לא זה ולא זה.. בגדול: הכל על פי אינטרסים אישיים.. ויש בכל קבוצה גם טובים וגם רעים אך הטובים הם בודדים לך חפש אותם בפינצטה..
איילה סבאג
במציאות ממשלת נתניהו-ליברמן-ברק חיוני לבנות שמאל חדש.
הדרך לעשות זאת היא בדיאלוג עם זרמים שונים, בהקשבה ובסבלנות רבה.
במקום זאת כותבי המאמר מקבוצת תארבוט -מציעים עמדה שיפוטית הפוסלת מראש את כל האחרים, מטיפה להם ומבקשת לחנך אותם מחדש.
התנשאות כזו לא תוביל לשום שותפות.
לא נותר אלא לקוות שחד"ש תדע לדחות את העמדות המתנשאות והמסתגרות של קבוצת תארבוט.
כמו פאדי שביטה,שהעלה בזמנו טענות ודרישות מוצדקות,שוב מועלות דרישות\בקשות\הבהרות,ושוב,גם הפעם הדרישות במקומן.
יחד עם זאת ,קשה להתעלם מן העובדה כי כבר קיימת מפלגה כזו,ואין צורך להקים מפלגה נוספת כזו.
מן הראוי יהיה מצד הכותבים לבדוק שוב את ניסוח דרישותיהם.בעשותם כך יגלו כי הדברים נאמרו,בשינויי נוסח זעירים,עוד הרבה לפניהם."…מובהקת ולא מגמגמת את התביעה לשוויון מלא, אזרחי, לאומי ותרבותי לפלסטינים אזרחי ישראל." " שוויון מלא שמשמעו בעלות משותפת של כלל האזרחים על המדינה ושוויון מלא שפירושו גם זכויות קולקטיביות למיעוט הלאומי בצד זכויות אזרחיות שוות. מדינה שווה לכל אזרחיה הערבים והיהודים."
אנחנו סבורים, שאכן יש צורך בבניית שמאל חדש סביב חד"ש". טובה ויפה הסברה,אך כשם שחד"ש הקדימה את ראיית המציאות נכוחה כ20 שנה לפני המפלגות הציוניות,כך מקדימה בל"ד את חד"ש בכעשור לפחות.ובעוד שהכותבים מעלים את דרישותיהם,הרי בקרב חלקים גדלים והולכים של הציבור הערבי הולכת ומתחזקת התהייה אם ראוי בכלל להשתתף בבחירות ל"פרלמנט הציוני"או האם ראוי להחרימו.
דווקא ליברמן בא לקלל ויצא מברך.בגללו רבים מהאזרחים הפלשתינאים הלכו להצביע,והפעם אף לא אחד הצביע למפלגות ציוניות.ובכל זאת אחוז ההצבעה היה נמוך מאי פעם(להוציא את הבחירות האומללות של 2001 בהם היה ראוי ללא ספק להחרימם)
על סדר יומה של חד"ש צריכה להיות, בין היתר,התייחסות לנושא ההחרמה.תנועת בני הכפר התפצלה מבל"ד על רקע חילוקי דעות בנושא זה.גם בקרב הנהגות בל"ד ורעם-תעל הועלתה האפשרות לא לגשת לבג"צ,או לפי ניסוחים מסוימים:לא להיות עלה התאנה של הדמוקרטיה הציונית.מה תהיה עמדתה של חד"ש אם איתן כבל יציע,שוב,לפסול את בל"ד ורעם-תעל?האם אין פה עילה לפיצול בין המצביעים היהודים לבין הערבים?מה עם זכויות הערבים שאינם מאמינים בדו קיום או סתם אינם מעוניינים בו?האם חד"ש מייצגים רק פלשתינאים המאמינים בשותפות יהודית ערבית?
ובעוד המוני המצביעים הציוניים הגיעו סוף סוף,17 שנים אחרי, להארה כי אכן מרצ אינם מייצגת אותם יותר ,עשו מעשה והצביעו חד"ש,הרי המצביעים הערבים קצרה סבלנותם.17 שנה לקח למצביעי מרצ(אלה שלא הצביעו קדימה(כמה זמן יקח למצביעי קדימה?ליכוד?האם גם איתן כבל יהיה בין המתפקחים?ומתי?
לו לא היה מימד הזמן כה רלוונטי,אין ספק כי החזון של חד"ש-שותפות יהודית-ערבית-הוא הטוב ביותר.זהו חזון אחרית הימים,והוא מיועד לימות המשיח.התפרצות אזרחית,אלימות ומיגורה בדרכים הציוניות המקובלות
הן תרחיש סביר יותר,לפחות בזמן הקרוב.עליכם,מצביעי חד"ש היהודים,להצהיר בריש גלי כי אתם מקבלים את דרישות הכותבים ואת דרישותיו של פאדי שביטה.שיתוף פעולה עם גורמי שמאל ציוניים עומד בסתירה לשיתוף פעולה יהודי -ערבי.ילחמו הגורמים בשמאל הציוני את מלחמתם.בין אם תהיה צודקת ובין אם לא,לא ראוי לשתף פעולה עימהם(כגון פעולות למען איכות הסביבה-לא ראוי להלחם למען אויר נקי יותר לרווחת הציונים כל עוד יש כיבוש) .זוהי השותפות היהודית -ערבית האמיתית,והיחידה שתצליח
למגיב שהגיב לאילה
בעוד אתה מתמרמר ומשתלח בקהל היעד המזרחי האותנטי,שגנב לך את המדינה ב77אתה מתעלם התעלמות מוחלטת כי דווקא האשכנזים(או אם לדייק,הישראלים שאינם מעדות המזרח,אלה הנקראים ציונים בפי הז’ארגון המשונה של השמאל הרדיקלי)הם הם הגזענים הנתעבים ביותר.אין ספק כי אתה נמנה עמהם,וראה בהרחבה תגובתו של מירון רפופורט "השד העדתי האשכנזי"למאמר של גזען לא פחות ממך,רק בצד השני(להלן:גזענות מתקנת)מאיר עמור-"בחירות 09 איפה השד העדתי?" אתר העוקץ
— קישור —
נהניתי לקרוא במאמר על "ברור מעמיק".
אם יש דבר שהשמאל האנטי-ציוני בורח ממנו כמו מאש זה "ברור מעמיק".
מעולם לא קראתי כאן מאמר שניסה אפילו להתמודד עם העובדות הבאות ולו ברמז:
1.בבחירות הדמוקרטיות האחרונות שנערכו בקרב
הפלשתינאים ,הצביעו רובם לארגון הדוגל
בהשמדת מדינת ישראל.
2.מרגע שהחיל הישראלי האחרון עזב את עזה החל ירי קאסמים על מדינת ישארל שלא נפסק עד היום.
3. כל מדינות ערב הן מדינות דיקטטוריות שפוגעות בזכויות אדם, זכויות נשים, זכויות אזרח דבר שמעלה חששות לעתידה של מדינת ישראל כאשר תהפוך למדינת כל אזרחייה.
4.רוב הציבור היהודי בארץ ובעולם לא יסכים
לותר על זכותו לריבונות יהודי עצמאית.
5. הקומוניזים הוא הכישלון הגדול ביותר
במאה ה20.
6.רוב הציבור בארץ דוחה כל סוג של
סוציאליזים ומעדיף את השוק החופשי ,בקרב
הציבור הזה יש רוב מוחלט לציבור מהשכבות
הכלליות הנמוכות.
זה כל כך פשוט: הליברלים עם דב חנין – הסוציאליסטים עם יובל הלפרין.
שוב פעם "ללכת עם ולהרגיש בלי".
אם חד"ש לא תגיע לאיזשהו דו-קיום ברור עם הציונות אזי היא (חד"ש) תמיד תישאר בתחום ארבעת המנדטים, כאשר פחות ממחצית מהקולות הם של מצביעים יהודים.
מי שמנסה לערער על אושיות הציונות יהיה תמיד מיעוט זניח בקרב הבוחר היהודי, וכבר עבר מספיק זמן והיו מספיק מערכות בחירות כדי שנבין שזו עובדה ברורה וקיימת.
דב חנין היטיב להבהיר זאת כאשר הצניע את השקפת עולמו לגבי הכיבוש והציונות וכך סחף המונים
א. בקרב העניים, המובטלים, תושבי הפריפריה וכו’, הערבים הם כמעט רוב. שם, כאיש ממוצא יהודי, יקשיבו לך יותר אם תתקוף את הציונות, ולרבים הז’רגון המרכסיסטי-לניני אינו זר כלל.
ב. הייתי פעיל בעמותת תושבים בלב תל אביב. ביחסי לתרבות הפנאי ה"תל אביבית" ובהתנגדותי למקומות בילוי שפתוחים 24 שעות ביממה ובבליינים שמתגאים בכך שהם משתמשים בסמים הקשיבו לי בעיקר תושבים מהשכבה המעמדית התחתונה בשכונה באזור המגוון הזה.
ג. ערכתי הרבה ביקורי סולידריות בקרב עובדים שנאבקים. ברור שלא דיברתי על עניינים שהם לא מתעניינים בהם. פעם הייתי בהפגנה של קלדניות בתי המשפט, שתבעו להפוך אותן לעובדי מדינה קבועות (הן היו אז עובדות קבלן).
במקרה התקיים אז מאבק סטודנטים (1998), והקלדניות תקפו אותי על ש"אתם" ("הסטודנטים") שוברים את השביתה שלהם ומקלידים לשופטים תמורת תשלום.
ביקשתי לעלות על הבמה.
מה אמרתי? אסור לעשות הכללות? אל תכתימו ציבור שלם? בטח מדובר בסטדונטים מובטלים שמשתוקקים לקצת עבודה ואי אפשר לשפוט אותם?לא. אמרתי
"אנו מוקיעים בשאט נפש את הסטודנטים שתרמו לשבירת השביתה. אין להם מקום בקרב ציבור הסטודנטים!!!"
מגעיל, נכון? אבל המפגינות מחאו כפיים בהתלהבות.
מה שאני כותב כאן על קאדר ואוונגארד וכו’ לא נועד ל"טחינה" ול"דקלום", אלא דווקא כדי להבין איך מופיעים בפני ציבורים רחוקים מאתנו מבחינת השקפותיהם.
דרור חביבי,
יש לך טעות בזיהוי. אף אחד לא "גנב לי את המדינה" ב 77.
אם כבר, אני "גנבתי" להם…
הפואנטה היא שמי שמאמין שיצליח לסכסך בין "מזרחים" ל"אשכנזים", או בין "יהודים עניים" ל"יהודים עשירים", או בין "יהודים מגוש-דן" ל"יהודים מתנחלים", או בין "יהודים עם כיפה" ל"יהודים בלי כיפה", או בין "יהודים מהעיר" ל"יהודים מהכפר" –
בכדי שאחת משתי הקבוצות תאחד כוחות עם הערבים נגד השניה, הוא אוויל משריש.
המלחמות הפנימיות בינינו יכולות להיות איומות ומכוערות ואלימות, אבל –
1. הן לעולם לא יגיעו לדרגת הפראות של הבני-דודים.
2. כשמישהו מאיים עלינו מבחוץ, עושה לנו דה-לגיטימציה, או מנסה לעשות קפיטל על גב הסיכסוך הפנימי, אנחנו שמים לרגע את היריבויות בצד, ופונים לטפל קודם כל באיום החיצוני.
זה פשוט עניין של סדרי עדיפויות.
יש מבין?
אני רוצה לחזק את דבריו של אבי: למה תמיד כשבאים בתקשורת להציג את האופוזיציה לכלכלה הנאו-ליברלית עומדת במרכז שלי יחימוביץ’ ועוד כמה ממפלגת העבודה ומרצ? למה נציגי חד"ש בכנסת לא נלחמים כמו נמרים בשביל להציג בתקשורת שוב ושוב אלטרנטיבה כלכלית לשיטה הנאו-ליברלית, בגיבוי תיאורטי של חוקרי כלכלה עדכניים? חד"ש עדין לא עולה ראשונה בראש כשהציבור חושב על "חברתי", וזה באג שחייבים להבין אותו. השערה שלי: את נציגי חד"ש בכנסת, זה לא הדבר שהכי הכי מעסיק בעולם. את דובי חנין הנושאים הירוקים מעניינים יותר (אם כי הוא מקפיד לעסוק בהם מוית אדומה) ומוחמד ברכה, חנא סויד ועפו אגבאריה מתמקדים בדיכוי הלאומי של ערביי 48. איש מהארבעה לא עומד יציב על 2 רגלים מוצקות- כלכלה ומאבק בציונות. ואני כלל לא בטוח, שבראיון נוקב על כלכלה בתכנית טלויזיה, יוכל אחד מהארבעה הללו לפרוש משנה כלכלית ברורה ומוכחת, ולהתעמת בכבוד מול נציגי האוצר. יתכן שהסיבה היא שבבית הגידול הפוליטי שלהם, היה מאד נוח לדבר על מהפכה ועל אי ניצול אדם בידי אדם, במקום לשבור את הראש איך ממש מנהלים כלכלה סוציאליסטית מתפקדת ובריאה.
ברור לכל קורא, כי חררדו ורג’א מבטאים עמדות ראויות מבחינה מוסרית. אך האם הם אכן מצביעים על הדרך להשגת מטרותיהם הראויות הללו?
הנחתם כי ראשית-כל מבררים עמדות ומנסחים מצעים, ואז מתחילים לפעול על בסיסם של הטקסטים הללו, מבטאת בעיני חוסר הבנה בסיסי של האופן שבו פועלים בני אדם בכלל, ושל הפרקסיס הפוליטי בפרט. פוליטיקה מבוססת על בריתות אד-הוק, על עבודה משותפת ביחד שיוצרת בהדרגה קולקטיבים. ועבודה כזאת צריכה להיעשות עם אנשי מרצ, בדיוק כפי שעליה להיעשות עם אנשי בל"ד. המבחן האמיתי שלנו אינו כמה פעמים נאמר את המלה "קולוניאליזם", אלא מה נעשה כדי להיאבק בגילוייו הממשיים (למשל: במדיניות התכנון המפלה, בהריסות הבתים וכד’); לא במספר הפעמים שבהם נישבע אמונים לקומוניזם אלא במידה שבה נצליח לשנות את המדיניות החברתית ההרסנית.
וכאן לא יזיק לדבר פחות ולעשות יותר: אם אנשים המגדירים עצמם מסיבות היסטוריות/רגשיות כאלה או אחרות "ציונים" מוכנים להאבק עמנו למען הכפרים הלא-מוכרים, למען הקצאת קרקעות מדינה בגליל ליישובים ערביים, למען מערך תחבורה ציבורית מתקדם שיאפשר לנשים ערביות לצאת לעבוד, ונגד הריסות הבתים האם אתם באמת סבורים כי העובדה שחלקם תומך בסיפוח גושי ההתנחלויות פוסלת אותם כפרטנרים? האם עד כדי כך העמקתם חקר בדיני טהרה?
שיתוף פעולה, כמובן, אינו אומר שצריך להחליף את דעתנו בדעתם של אחרים מותר וכדאי לעבוד יחד עם אנשים שלא מסכימים אתם, בחזית רחבה, ותוך כבוד הדדי. ואכן, לשם כך מוטב שלא להדגיש את ההבדלים בסוגיה א’ כשעוסקים בסוגיה ב’: זה לא צודק יותר, רק חכם ומועיל פחות. זה נכון ממש באותה מידה שאפשר לשתף פעולה עם חוגים בציבור הערבי שאינם סוציאליסטים כמונו, או שיחסם ללאומיות אינו ביקורתי ומורכב כפי שהיינו מקווים. הן בציבור היהודי והן בציבור הערבי אפשר וכדאי לגייס את כל הכוחות לשם הקמת מערכים משותפים לא רק למאבק בכיבוש בשטחי 67′ ובכיבוש הזוחל בשטחי ה48′ אלא גם למאבק במדיניות הכלכלית המסוכנת. ובריתות אלה יש לכרות גם עם מי שהוא "רק" סוציאל-דמוקרט. לפעמים, מצע מינימום משותף זה לא מעט: אנחנו ככ רחוקים מהסוציאליזם, שכל מי שמוכן ללכת אתנו צעד בכיוון צריך וחייב להיות מוזמן. אנחנו כ"כ רחוקים ממדינה שוויונית, שכל בית שמנענו את הריסתו הוא עולם ומלואו. אנחנו כ"כ רחוקים מסיום הכיבוש, שעצירת התנחלות אחת היא הישג של ממש. יש יותר מדי מה לעשות מכדי לעסוק בוויכוחים על הכרזות.
מה זה אומר על היוזמות החדשות?
ודאי שהיה נכון יותר לעשותן בתיאום טוב יותר, ותוך שיתוף אגפים רחבים יותר בחד"ש ובציבור הערבי בכלל. ודאי וודאי שחיפוש אחר בעלי ברית יש לעשות גם בחברה הפלסטינית-ישראלית. אבל טעויות מעין אלו אינן מערערות על התובנה שבבסיס המהלך: כדי להציג התנגדות יעילה יותר, יש לכרות בריתות, ולא עם עצמנו, אלא עם השונים מאתנו. חייבים לעצור את הסחף הגזעני בישראל, את השמדת השירותים החברתיים, ואת שלטון האפרטהייד (לא רק בגבולות 67′, אלא גם בגבולות 48′).
ואם הצלחת המאבק הזה מחייבת שלא אוציא מפי את המלה "אפרטהייד" שנה שלמה,
בזאת אגזור על עצמי נדר שתיקה.
שמאל חדש שצריך לחולל נפלאות בשני המחנות היהודי והערבי ולחלופין להעלות הרהור בנוגע לשמאל הציוני "שפשט" את הרגל? על מה ולמה? מעולם שמאל ציוני ידגיש את הצורך בשתי מדינות לשני עמים מה שבחד"ש לא כל כך ברור במיוחד העניין הזה של מחיקת הלאומיות והפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה, מה שאמור להיות על פי כל כללי הדמוקרטיה יחד עם זאת מתוך הבנה כי הבסיס לכל הדברות לגביי בניית שמאל חדש הוא תוכנית החלוקה. בה תוקם מדינה ערבית(במקור לא נאמר פלשתינית) ומדינה יהודית.
חד"ש החדשה מבקשת בעצם מצד אחד להכיל את כללי הדמוקרטיה ולהביא למצב של שיוויון של כל אזרחיה ומצד שני לבטל את הכלל לפיו הוקמה מדינת ישראל והוא בית לאומי לעם היהודי.
נכון שלמראית עין אם רק נתמקד ברעיון של מדינה רק ליהודים נוכל בפשטות לומר גזענות אבל לכל מדינה בעולם החופשי יש את הציביון שלה אם זה בסממן דתי או תרבותי.לדוגמא כפיה על שימוש בשפה אחת מקומית או כתב יד שאינו בינלאומי הוא צורה של כפיה וגזענות.
השמאל של חד"ש אינו חדש כי הוא לא מכיר ביחד עם כל העמדות האחרות בצורך של העם היהודי במדינה יחד עם העצמה ושמירה על זכויות המיעוט.בהחלט הנושא צריך להיות בצורת אוטונומיה תרבותית וקידום מעמד הפרט והמיעוט לכדי שיוויון אזרחי מוחלט.
כל עוד יש רצון בחד"ש (ואני מניח שיש רצון כזה) "להגיע לקהלים חדשים", חייבת חד"ש לעשות אחת מהשתיים:
או לנהוג כמו דב חנין בבחירות המקומיות, דהיינו לשתוק בכל הקשור לעניין הציוני ולהבליט את המצע החברתי-כלכלי,
או להגיע להשלמה ברורה כלשהי עם הציונות ולפרסם זאת ברבים.
אין מה לעשות, זה בלתי אפשרי להמציא "קהלים חדשים" יש מאין. מדובר בקהלים ציונים וכל עוד לא ניתן להפוך אותם לאנטי-ציונים – צריך כנראה לשפץ את האידאולוגיה והמצע
או להשאר מפלגה נצחית של ארבעה מנדטים.
אם כל יועצי התדמית הנדיבים, שרוצים כל כך שחד"ש "תסחוף המונים", היו מתבטאים כאן ב-1968, מה הם היו אומרים?
"כל העם מתלהב מהניצחון הגדול, מי שרוצה לפרוץ לקהלים חדשים לא יכול לדבר על החזרת כל השטחים."
ב-1977, עם היבחרה של ממשלת בגין, מאיר וילנר אמר בכנסת את המילה "אש"ף" ולא יכול היה להמשיך בנאום מרוב צעקות וגידופים.
חשוב להגדיל את מספר התומכים, אבל את מספר התומכים בעמדות שלך, ולא את מספר התומכים בכך שוויתרת על העמדות שלך.
ומה מציעים כיום היועצים שוחרי הטוב? להיות שמאל ציוני, או שמאל סוציאליסטי. כך לא נהיה רק ארבעה מנדטים.
נכון, כך לא נהיה ארבעה מנדטים.
איפה מפ"ם? איפה רצ? איפה ברית השמאל של סנה? איפה מק"י של מיקוניס וסנה? איפה מוקד? איפה תכלת-אדום של קובה ריפתין? איפה של"י? איפה מרצ?
על חלק מהשמות הללו לא שמעתם, נכון? למה? כי הם חשבו כמוכם, ואין להם ארבעה מנדטים.
יש כאלה שמציעים שנשמור על אותן עמדות בלי התווית "קומוניסטים".
איפה שי"ח? איפה שס"י? איפה ברית שוויון? איפה מצפן תל אביב/מצפן ירושלים/חיפה/פרדס חנה/ראש הנקרה?
השפעה איננה בהכרח ישירה. לפעמים ההשפעה מתבטאת לא בכך שמצטרפים אליך, אלא שאחרים מאמצים את עמדותיך ומייחסים אותן לעצמם.
שאלת הציונות על?ה תעלה. כשאתה מדבר עם אנשים בארבע עיניים הם מודים שיש בעיה עם השילוב "יהודית ודמוקרטית", ומלב המפה הפוליטית מבינים שיום יבוא ויהיה צורך ללבן את הקושי הזה. לפני כמה שנים הזמנתי לגדה השמאלית אחד רוני בריזון, חוזר בשאלה, שדיבר בסך הכול על כפייה דתית ועל מנגנון ההחזרה בתשובה, אבל כשמישהו הלחיץ אותו בשאלות יסוד הוא הודה, שמדינה יהודית ודמוקרטית זה "תרתי דסתרי", כהגדרתו.
לימים הוא הפך להיות חבר כנסת מטעם שינוי. כשאתה תחת פיקודו של טומי לפיד אתה בטח לא יכול להגיד דברים כאלה, אבל הוא הציע פעם להגדיר את ישראל כ"מדינה שחיים בה יהודים".
הרוב היהודי הכאילו-מוצק יתערער במוקדם או במאוחר. לא רק בגלל זכות השיבה או אחוזי ילודה. גם כשהציונות "מצליחה" להביא לכאן "עולים" היא נוכחת לדעת שהיא רק הסתבכה בסתירות של עצמה, כי היא קיבלה עוד קבוצה אתנית שלא הייתה אמורה להיות פה מבחינתה.
מישהו צריך להכין את תושבי ישראל על כל פלגיהם לדיון הזה, גם אם עד אז הוא יישאר בסביבות הארבעה מנדטים.
אז תפסיקו לזרוק עצות. חנין יודע לאן מוביל חיבוק הדב שלכם, והוא יודע בדיוק אילו קולות ואילו קלפיות אפשרו לו להיבחר לכנסת ולעסוק שם בפעילותו הענפה בכל התחומים, כולל אלה שזוכים ל"ברכתכם".
דרכי מדינת ישראל הן ידידותיות כלפי בעלי ההון הגדול ועוינות לשכבות העממיות, הן היהודיות והן הערביות! ככה זה מהסיבה הפשוטה שניסוח השאלות והאמצעים השמשים אותן נועדים לשרת אינטרס עוין לזה העממי, ולא להיפך. זאת אומרת שהאינטרס המעמדי לא נועד לשרת את הדרכים המשתלמות לו, אלא שהוא מטפח או זונח אותן על-פי תועלתו. ישנה דעה שגויה הטוענת כי ניתן להתגבר על גזרות השלטון באמצעות דרכים המועדפות אצלו. האמת היא שבהשלמת יעדיה, כל דרך ההולמת את דרכיה של מדינת ישראל משתלבת תכליתית לפתרונות של המעמד השולט בה. במנוגד לו ולמען פתרון אחר לגמרי, לדרכים העממיות ייחודיות שונה לחלוטין! חוץ ממקרים בהם הטקטיקה העממית בוחרת לסגת להכנת מתקפותיה, תפיסה זו היא נחלה בלעדית של כוחות העשייה המהפכנית.
משום כך, נשאלת השאלה המעשית, כיצד האינטרס של השכבות העממיות יגבר, בתקופה המהפכנית שלפנינו, על השתלטות האינטרס של האוליגרכיה הפיננסית (היא מעמד בעלי ההון הגדול, היא הבורגנות הגדולה, בעידן הנוכחי)? בארץ, ההתרה המרכזית לקושייה זו נמצאת בהדרכה הבאה של לנין:
"זה בדיוק "בתקופת האימפריאליזם", שהיא תקופת התהוותה של המהפכה החברתית, שמעמד הפועלים היום יעניק תמיכה במיוחד נמרצת לכל התקוממות של החבלים המסופחים, בכדי שיוכל למחרתה, או בעת ובעונה אחת, להתנפל על הבורגנות של המעצמה "הגדולה", אשר נחלשה על-ידי ההתקוממות." (לנין סיכום הוויכוח על ההגדרה עצמית בפרק הרביעי ‘בעד סיפוח או נגד סיפוח?’).
למעשה, היום בארץ, אין עוצמה מועילה יותר לכוחות העממיים מאשר ההתנגדות הפלסטינית ולא קיימים בני ברית אמינים למעמד הפועלים יותר מהמעמדות המתקוממים במסגרות שלה.
אנג’לו איידן
לא הבנתי מה זאת אומרת "הציונות הסתבכה בסתירות של עצמה" בהקשר של העולים.
אם תבדוק את שלושת גלי העליה האחרונים (מאתיופיה, בריה"מ לשעבר וצרפת) תגלה שאותם עולים עומדים היום בחזית הציונות מבחינת השקפת עולמם.
מי שהסתבך בסתירה של עצמו הוא דווקא אתה, מפני שאותם עולים נהפכו להיות לב הציונות למרות שלטענתך הציונות חושבת שהם "קבוצה אתנית שלא הייתה אמורה להיות פה" (מאיפה הבאת את זה – רק אלוהים יודע).
לא רק בין הציונות ובין הדמוקרטיה יש סתירה, קיימת סתירה גדולה יותר בין אנטישמיות לבין דמוקרטיה, והיא מכתיבה את הסתירה הראשונה הקטנה יותר.
הגרעין של הציונות טמון באנטישמיות, וכל עוד היא חיה ונושמת – יש טיעון טוב מאוד לציונים לדבוק בשלהם על כל הסתירות הגלומות בזה.
מן הראוי שאדם המזדהה כאיש בל"ד לא יטיף לאנשי חד"ש כיצד עליהם לנהוג בתוך מפלגתם, מה עליהם להצהיר, לאילו נושאים עליהם להתייחס. מפתיע או לא, אבל כמה זה דומה ליהודים שמטיפים לפלסטינים כיצד עליהם לנהל את מאבקם ובכלל "מה טוב להם"… ממש כמוהם אתה בא לבית של חד"ש ואומר לנו מה לעשות, תוך ניצול החופש שיש כאן. להבדיל, בזמנו כשהאתר הבלד"י מחסום היה פעיל, היו מצנזרים שם חופשי תגובות שלא תאמו את הקו של בל"ד.
וכן, אולי זה צורם לך, אבל הג’בהה מאמינה בשיתןף פעולה ערבי יהודי, גם אם ההובלה היא ערבית. ברוב חוצפתה היא לא מייצגת ערבים שלא מאמינים בשיתוף פעולה שכזה, להם יש מפלגות אחרות כמו בל"ד.
נ"ב- בתור חבר התנועה שממנה יצאו "אבנאא אלבלד" אתה אמור לדעת שהתרגום הנכון של שם תנועתם הוא "בני הארץ". אין כאן כל קשר לפלאחים, אלא לנייטיבז.
הכי אהבתי את התגובה של דרור מבל"ד, ובמיוחד את המשפט "לא ראוי להלחם למען אויר נקי יותר לרווחת הציונים כל עוד יש כיבוש". זה בדיוק סוג החשיבה של "לחתוך לעצמך את הראש בשביל לרפא את האף", שגם עומדת מן הסתם מאחורי הסימפטיה שלו למחרימי הבחירות.
עמדות אנטי-ציוניות מוצהרות הן הסיבה שארבעת המנדטים של חד"ש מגיעים מקולות ערבים.
כל היהודים שמצביעים לחד"ש לא מביאים אפילו רבע מנדט. חד"ש מתחרה על מנדטים עם בל"ד (בעיקר) ועם הרשימות האיסלאמיות. העובדה הזו מתבטאת גם בנציגים של המפלגה (וזה בסדר גמור). דב חנין נמצא שם לא בזכות יצוגייותו אלא בזכות שריון.
זה לא היה ככה בהתחלה.
חד"ש איבדה את הצביון השמאלי שלה לטובת צביון ערבי לאומני. האינטרס הפלסטיני מקבל עדיפות ברורה על כל דבר אחר.
עובדה – חד"ש נמצאת בחזית אחת עם כל גורם שלדעתה משרת את העניין הפלסטיני, גם אם ערכים שמאליים (בתחומי הכלכלה והחברה) ממנו והלאה. הערך ה"שמאלי" היחיד הדרוש מבעלי הברית הוא אידאל הפלסטיניזציה/ערביזציה של המרחב שממערב לירדן (אתם נוהגים לקרוא לזה "דה-קולוניזציה").
אי לכך, כל הנסיונות ליצור "שמאל חדש" שחד"ש במרכזו הם דיבורים בעלמא. זה אותו שמאל ישן, עם אותם שחקנים שקוראים לעצמם כל פעם בשם אחר.
לאורי שוורץ – כמאמר הפתגם: אפשר לעבוד על חלק מהאנשים כל הזמן, ועל כל האנשים חלק מהזמן, אבל אי אפשר לעבוד על כל האנשים כל הזמן.
באופן טבעי כל שנה נכנסים פעילים חדשים למעגל הפוליטי/חברתי. מדובר בצעירים אידאליסטים שמבקשים לשנות את הקיים. אתה יכול לעבוד עליהם בהתחלה, כשהם עוד נאיביים ולא מכירים את הטופוגרפיה של הגופים שכבר פועלים בשטח. אבל מהר מאוד התמימות נעלמת.
אף גורם שמכבד את עצמו לא ישתף פעולה לאורך זמן עם גופים שעיקר עיסוקים בהסתה אנטי-ציונית בוטה.
ההצעה שלך לא לעסוק בזה בזמן מפגשים עם גורמים שאינם אנטי-ציונים איננה רלוונטית, כי לאנשים יש עיניים ואוזניים, והם נחשפים לפעילות האנטי-ציונית בערוצים אחרים.
עוד מילה – אין כמו הסתה אנטי-ציונית והשתלחות פראית בשאיפות הלאומיות של העם היהודי בכדי להפוך יהודי ישראלי "לא-ציוני" או "פוסט-ציוני" לציוני מושבע נלהב.
זה קורה בגלל הניחוח האנטישמי שאינו ניתן להסוואה שמתלווה בדרך כלל להסתה הזו.
תאמין לי – הייתי שם…
הייתי בכנס מרקס ושמעתי את החבר חררדו מספר על פרויקט תראבוט והגישה השמאלית שלה. אני חייב לומר שלמרות שמדובר באדם מבריק בעל רקורד מרשים ביותר, ובתנועה חשובה מאוד, אינני מזדהה עם רעיונותיהם. אני חושש שבישראל גישה הבאה לקדם את התרבות הלא-הגמונית עלולה להתדרדר לבדלנות ולסקטוריאליות מהזן הגרוע ביותר, כאשר אף מגזר לא יוכל לשתף פעולה עם השני על סמך אינטרסים משותפים.
אני חושב שיש לדגול ברעיונות של תנועת העובדים ההיסטורית, שמקדמת את האינטרס המעמדי המשותף, במקום תרבות משותפת.
למגיב ללא שם
אינני איש בל"ד,הצבעתי לבל"ד ואני מזדהה עם מצעה.מטרתי אינה לשכנע את תומכי חד"ש להצביע לבל"ד,אלא להדגיש נושאים החשובים,לדעתי, לכל היהודים הלא ציונים (וזו הקבוצה שאני בוחר להשתייך אליה).אם מטרתי היתה להתנגח ולהתנצח עם אנשי חדש,האמן לי כי הייתי מוצא המילים המתאימות לעניינים אלה.מטרתי הפוכה,והיא לחדד את ההבדל בין הציונים ללא ציונים,ולא בין חד"ש לבל"ד.
בקריאה נוספת של תגובתי,אפשר לראות מעין הטפה.אודה ואומר כי אם הייתי מתנסח בצורה אחרת,אולי כוונותי היו ברורות יותר,והיתה נחסכת לך עוגמת הנפש.קבל את סליחתי.
ואם גם אתה תקרא פעם נוספת את תגובתי,ותתיחס אך ורק לתוכן,תוכל אולי לענות על שאלותי ותהיותי.אליהן,תהיותי ותהיות רוב הפלשתינאים אזרחי ישראל,אין תומכי חד"ש היהודים מתייחסים.הרבה יותר קל להתייחס אל המגיבים הציונים ואל ההבלים שהם כותבים.אני,כחלק מהקבוצה שהגדרתי לעצמי(ואם היינו רבים יותר,הייתי דורש להכיר גם בנו כקולקטיב),לא רואה טעם להתעסק עמם,אלא דווקא להתבדל מהם.
כמובן שיש אחרים בקבוצה זו החושבים אחרת.עמם אני רוצה להתדיין,אותם אני רוצה לשכנע.
לכן,לדעתי,ההשוואה בין היהודים המטיפים לפלשתינאים לבין תומך בל"ד המטיף לאנשי חד"ש אינה מתאימה כאן.(זאת בהנחה כי אתה מכיר ברלוונטיות של קבוצת השיוך שהגדרתי,כלומר שאני ואתה משתייכים לאותה קבוצה)
אינני מנצל את החופש של האתר,אני מודע לחלוטין כי הנני אורח של חד"ש,ומוקיר את עורכיו על פרסום דעות השונות מדעותיו.לגבי אתר מחסום,פנה אליהם,אינני קשור אליו.
נ.ב.
אני משתמש בשם "בני הכפר" כי כך נהוג לכנות אותם בכלי התקשורת הישראלים.אני גם משתמש בשם "בל"ד" מאותה סיבה.את הסיבות לעוות השם ע"י התקשורת אתה יכול לנחש בעצמך.הטענה נכונה לכשלעצמה,אנא הפנה אותה אל הציונים,לא אלי.
ליניב
אינני בקי ברפואה,אך לי נראה כי דווקא אנשי חד"ש היהודים מתעסקים בטפל ולא בעיקר.מחרימי הבחירות,הינם,נכון להיום,הרוב בקרב הפלשתינאים אזרחי ישראל.בין אם יש לי סימפטיה אליהם ובין אם לאו,חובתי האזרחית והמוסרית היא לדאוג לזכויותיהם לפני כל עניין אחר.כל פעולה אחרת שאינה קשורה בעניין זה,הינו לדעתי בזבוז אנרגיית המאבק,וראוי שהציונים יתעסקו בה,היות והם פועלים לרווחת היהודים בלבד .
וראה-מתוך "לצאת" את שירו של תומר גרדי
והרי קריאה לכל בעלי הכלבים.
בבקשה!
בבקשה!
בבקשה!
בבקשה!
תפסיקו לנקות את החרא מהמדרכה!
שואל יובל הלפרין :"…איפה מפ"ם? איפה רצ? איפה ברית השמאל של סנה? איפה מק"י של מיקוניס וסנה? איפה מוקד? איפה תכלת-אדום של קובה ריפתין? איפה של"י? איפה מרצ?…"
ורק שאלה אחת הוא שכח:"ואיפה הקומוניזים?"
ואפשר לחשוב שהפלגים ה"מתקדמים" הטהורים בחד"ש-מק"י, כלומר אלה שאינם נוטים אחר הלאומנות הערבים pure and simple ומנסים לשלב עדיין סוציאליזם ואחוות עמים, נמצאים במקום הרבה יותר טוב ממאיר פעיל וסנה…
אגב, חלק גדול מהשמות שהזכרת הם למעשה שמות שונים של אותן תנועות. למשל – שי"ח ו"תכלת אדום".
חשבת לקחת את המופע הנודד שלך ל"ארץ נהדרת"? סאטירה כל כך מוצלחת כבר מזמן לא יצא לי לראות.
חיקויים של ביבי יש באלפים. חיקוי של בל"ד? זה עוד לא היה לנו…
ראשית, אני ממליץ לכל לקרוא את מאמריי בנושא:
— קישור —
ו: — קישור —
כעת: כן, מובן מאליו שאסור לנו, באיסור חמור, ליפול למלכודת ההתמרכזות וה – לא-עלינו!! – קונצנזוס.
יחד-עם-זאת, אין גם שום מקום הגיוני, להתנכר לכל מי, שאינו "טהור אידיאולוגית". אין גם שום לגיטימציה, לדבוק בנושא אחד ויחיד ולהזניח את כל השאר!! דבריו של דרור שבכאן, כי "לא ראוי להלחם למען אויר נקי יותר לרווחת הציונים כל עוד יש כיבוש", הינם הדברים ההזויים ביותר, שקראתי בשנה האחרונה – וכן, אני כולל בהשוואה גם את טורו ההזוי/מסומם/מעורער-נפשית, של בן-דרור ימיני…
מה עניין זה אצל זה? עוד מעט יבוא החבר דרור ויציע, שמכיוון שיש כיבוש, שומה עלינו להפגין *בעד* הפרטת בתי-חולים, כי לילדי-הציונים לא מגיעה בריאות.
אם *זאת* בל"ד, מזל של??א הצבעתי לה!!
כעת – כן, על הדיונים להיות יהודיים-ערביים משותפים. עליהם גם להיות *דיונים*, לא רק כמה דוברים נבחרים – ואילו כל יתר האנשים: מוחאי-כפיים צייתניים וסבילים…
אם זה הכיוון, אז אין זה שמאל חדש – כי-אם "שמאל" ישן מאד!!
אני מסכים עם שבתאי – אכן, יחסי-אנוש הולמים ועמידה לצד החלשים והמדוכאים, מוכרחות להיות שתי אבני-היסוד הראשונות; אחרת, כל הבניין הזה, הינו לחלוטין חסר-כל-טעם.
לערן: "מדינה יהודית"? באמת? ומהי, בעיניך, "מדינה יהודית"? הא?
האם "מדינה יהודית", מבחינתך, היא מדינה, המקדמת את הידע, התרבות וההשכלה, המקיימת את ציווייה החברתיים, של הדת היהודית – לפיהם, למשל, על הבנקים לשמוט, כל החובות כולם, בשנת השמיטה, כל ישראל, אכן, ערבים זה לזה ובעלי-החיים ועצי-הפרי, נהנים מהגנה?
או שמא, "מדינה יהודית", מבחינתך, הינה, בפשטות, "מדינת היהודים בלבד" – ואילו כל היתר הינם, בפשטות, מיעוט נסבל (לעת-עתה…)?
אחת ולתמיד, שומה עלינו לברר כל זאת!!
מהי יהדות עבורך?
לגברת איילה סבג, אני ממליץ בחום, להירשם לסדנאות נגד גזענות, דעות קדומות ושנאת-חינם בעצמה. היא עשויה להפיק מהן תועלת מרובה, אולי אפילו להתרפא, משנאתה העיוורת, לכל מי ש – מה לעשות? – העז, בחוצפתו הרבה, להיוולד למשפחה יוצאת-אירופה…
לאבי: אף-אחד (מלבד יעל לרר – שהיא, בכלל, מבל"ד, כאותו דרור דלעיל) מעולם לא הציע, שעל חד"ש להתאחד עם רע"ם.
איחוד שכזה, יהיה הזוי, לפחות כמו איחוד של מר"צ עם ש"ס – ומאותן הסיבות בדיוק.
לעומת-זאת, בהחלט ראוי היה לשקול, בקונסטלציה פוליטית מאד-מאד מסויימת, הקמת מערך פוליטי משותף (*ל?א* איחוד), עם בל"ד, על-מנת להבטיח, שאף-אחת מן המפלגות, לא תשקע, אל מתחת לאחוז-החסימה – שאינני צריך להסביר לך, אני מקווה, שאבדן-קולות כזה, הוא במדוייק חלומם, המתוק מכל עבורם, של ליברמן, לנדאו, ישראל כץ וגדעון עזרא.
אני מסכים, כמובן, לחלוטין, עם פוסל ההתנשאות – אכן, אם ברצוננו ליצור משהו, הרלוונטי ליותר מאחוז זעיר של האוכלוסייה הישראלית (על כל גוניה), שומה עלינו להיות סובלניים ומקבלים – כמובן, תוך עמידה עיקשת, על עקרונותינו הבסיסיים והמהותיים ומציאת המשותף, בינינו לבין בני-בריתנו העתידיים (למשל, הנקודות החברתיות, בקומוניזם של מק"י וביהדות של מימ"ד…).
ל"חנין מול הלפרין": כן, זה בדיוק מה שחסר לנו: עוד פיצול.
על כולםן ללכת יחד!!
למושון: לדעתי כל הוויכוח, "כן ציונות לא ציונות", כבר נלעס מדי – אני עצמי אנטי-ציוני מובהק – ועדיין, אין לי שום בעיה, לשתף-פעולה בהתלהבות, עם אנשי מר"צ ומימ"ד הירוקה – וזאת מתוך הבנה, שהמשותף רב על המפריד ובגדול, יש יותר נושאים, בהם קיימת בינינו הסכמה, מאשר מחלוקת.
האם חושב אתה, שעם חד"ש אני מסכים בכל? איפה!! גג, אני מרגיש בנח עם 70% מן המצע. גג!! וגם זה לא. יש נושאים, בהם אני מרגיש מאד-מאד שלא בנח ויש אי-אילו נקודות, בהן אני מצוי, בהכרח, בהתנגשות חזיתית, עם מרבית החד"שניקים באשר הם!! ועדיין, בבחירות האחרונות הצבעתי לחד"ש, גם מתוך הבנה, שבאותם נושאים ספציפיים, חד"ש לא תייצגני – וזאת מתוך השיקול הפשוט, שהיא מייצגתני יותר מכל מפלגה אחרת, העשויה להיכנס לכנסת.
יכולתי גם ללכת בדרך אחרת ולהצביע אך ורק, למפלגה המייצגת אותי בהכי הרבה נקודות.
אבל – די. מספיק פעמים, בזבזתי את קולי, על "עלה ירוק".
אני מקווה, שבאיחוד-המפלגות, שנקים לקראת הבחירות הבאות, תהיה גם "עלה ירוק" מרכיב פעיל ודומיננטי. ואולם, אין לדעתי שום הצדקה לחרמות, לנידויים, לפיצולים ולבזבוזי-קולות!!
ליובל: לטעמי, הנסוח הטוב ביותר למקרה שכזה, יכול היה להיות: "ברור, שמדובר בסטודנטים מובטלים, המשתוקקים וכמהים, לקצת עבודה; יחד עם זאת, ברור לחלוטין, שלהתנהגות שכזו אין מקום ולא יכול להיות מקום, אנו מוקיעים, בשאט נפש, כל שבירת-שביתה שהיא וקוראים להקמת אחדות עממית לאלתר!!!"
אנחנו נמצאים בראשית החיבור הפרוס לפנינו, וכבר התחלנו אותו עם מספר קביעות. על מה הן מתבססות? הרי יש טוענים כי אלה הן ‘קביעות’ שרירותיות או משאלות-לב מבוססות על עקרונות ערטילאיות, בקיצור, עמדות אידיאליסטיות; כי העקרונות המבססות את משאלות האלה חסרות אחיזה בקרב ההמונים; כי, למרות כל המשברים, האוליגרכיה הפיננסית היא חזקה ביותר ושולטת ללא מיצרים על האזור שלנו; כי משלטונה זו לא קיימת מידה מספקת של מיאוס; כי אין בקיים הנהגה בשלה להוביל את המשימות הכרוכות ב-’קביעות’ האלה וכי, בגלל כל זה, בגלל שעדיין לא ניתן ליישם אותן, הקביעות מייצגות קו פוליטי של שיקולים הרפתקניים וכיתתיים. אלה הם עיקר הטיעונים (או הקביעות) של קבוצה גדולה יחסית, הנאבקת למען אינטרס ברור בשמאל היציב. טיעונים אלה מאפיינים חבורה אחת מתוך שלוש קבוצות צפופות יחסית בשמאל החילוני. בהמשך, נתייחס לטיעונים של שתי הקבוצות האחרות שגוררות את החבורה הזו היחידה מביניהן השייכת שורשית לשמאל לעבר עמדות שגויות נוספות. בוודאי שנצטרך לייחס חשיבות גם לטיעונים של קבוצות אחרות (הדתיות, הלאומניות ואלה הנשענות על ‘קביעות-טיעונים’ אחרות/ים), הן בשמאל היציב, תודות לבהירות האינטרס למענו הוא נאבק, והן בשמאל הפועל רחוק מבהירות ומיציבות.
בינתיים, בואו ונחזור לשאלה, קודם בניסוחה העיוני שלה, ולאחר מכן, בניסוח המעשי: על מה קביעות החיבור שלנו מתבססות? מה הוא ערכן של הקביעות הנ"ל לתועלת עממית? אם ניסחנו את השאלה בלי להגדיר בורות שהי בנוגע לתחומיה, זאת אומרת שהתחייבנו להמחיש את איתנות יציבותן וחוסן משענתן של הקביעות האמורות. לא רק של הקביעות למעלה, אלא של כל הקביעות בחיבור הנוכחי. ולא רק מבחינה עיונית, אלא גם את נכונותן מבחינה מעשית: ביסוס הקביעות חייב להוכיח כי התנאים המשתנים מתפתחים כך שיישומן על-ידי הכוחות המהפכניים של קביעות החיבור הנוכחי הוא דרישתם המפורשת של אותם התנאים בתנועותיהם לעבר הקדמה.
איך אפשר להסביר את משמעות המשפט האחרון? זו לא שאלה מקרית, שצמחה עקב העלאתו של האחרון מתוך "סידרה של נושאים". הכול ממוקם כראוי. גם המשפט האחרון, אשר נועד לקדם בשלב אחד את פיתוחן של השאלות המתבקשות לנוכח "סידרה של קביעות", בקשר הנסיבתי שביניהן (בין השאלות, הקביעות וביניהן), בתקופה הנוכחית, ובאזור שלנו.
המשפט בסוף הפסקה לפני האחרונה הוא מאוד שגרתי אצלנו, הקבוצה היחידה השייכת שורשית לשמאל. אבל, מזמן, בארץ, השמאל הורחק מניסוחו זה על-ידי שתי הקבוצות האחרות. בגלל כך, מוטל עלינו לרענן את המרקסיזם. הבסיס המדעי המאשש את הניסוח שלנו מוענק לנו על-ידי המטריאליזם ההיסטורי:
"לתפיסה המטריאליסטית [החומרית] של ההתרחשויות החברתיות, לתפיסה הזו נקודת-מוצא המציעה כי ייצור אמצעי המחייה וגם, ליד הייצור, חלוקת המוצרים בחברה מסוימת מהווים את היסוד של המבנה חברתי בה; שבכל חברה שהופיע משך דברי הימים, האופן בו העושר מתחלק והאופן בו החברה הזו מתחלקת למעמדות ולמסדרים מותנה במה מייצרים, כיצד מייצרים ואיך מחלקים את המוצרים בין בני האדם של החברה הנדונה. מתוך נקודת השקפה זו נובע שניתן למצוא את הסיבות, שבשורה התחתונה, של כל השינויים החברתיים ושל כל המהפכות הפוליטיות, לא במוחותיהם של בני-אדם וגם לא בהבנה אנושית טובה יותר בצדק ובאמת הנצחיים, אלא בשינויים החלים באופן הייצור והחליפין. את השינויים האלה, ניתן לגלות את מקורם לא ב-פילוסופיה, אלא ב-כלכלה אשר לכל אחת מהתקופות הייחודיות בה. התחושה הצומחת שהמוסדות הנוכחים הם בלתי הגיוניים ובלתי צודקים, שההגיוני הפך לבלתי הגיוני, והנכון הפך לבלתי נכון, התחושה הזו היא רק ההוכחה כי בדרכי-הייצור ובצורות החליפין התחילו להתרחש שינויים מאוד מסוימים. המיוחד בשינויים הללו הוא בכך שהם מתרחשים חרישית בקרב צורות הייצור השונות. בשלב מסוים, הסדר החברתי, אשר היה מתואם עם התנאים הכלכליים, מתחיל מתקשה להשתלב ביחד עם אותם השינויים. מכך גם נובעת צמיחת החיוניות באמצעים לסילוק חוסר ההתאמה, שנחשפה לעיני כולם. הנה כי כן, גובר הצורך באמצעים אלה על מנת לבנות, בתוככי הצורות עצמן (בהן מתרחשים השינויים) של הייצור, תנאים פחות או יותר מפותחים. אין להמציא את האמצעים האלה, שבעזרתם אפשר לבנות תנאים מפותחים מהתנאים הישנים. אמצעים אלה לא מתגוללים אל המציאות החומרית מתוך המוח האנושי. האמצעים האלה נמצאים במציאות החומרית יש לגלות אותם, בסיוע החשיבה האנושית, בין עובדות הייצור החומריות הקיימות במציאות."
זוהי התפיסה החומרית (המטריאליסטית), כך אנחנו מתבוננים בהתרחשויות התפתחותן של החברות האנושיות או, בקיצור, בהיסטוריה. ובמהות המתורגמת למעלה, פרידריך אנגלס (Friedrich Engels) ביטא את התפיסה החומרית בהתחלת הפרק השני (דברי-עיון) של החלק השלישי (סוציאליזם) בעבודתו (שייצא לאור עוד ב-1878) "הפיכת המדע בידי מר אויגן דיהרינג" (אנטי-דיהרינג Anti-Dühring).
"זה הגילוי, המרעיד אדמות, של המרקסיזם, אשר קידם את המהפכה במדעי החברה," כתב הרפל בראר (בעמוד 189 של מחקרו "האימפריאליזם הוא קפיטליזם נרקב, טפילי וגוסס"), "זה הגילוי שבתמצית מרקס ביטא, לפני זמן רחוק עד ינואר 1859, במילים הידועות היטב, ושאין לשכוח אותן, הבאות:
"בייצור החברתי של הקיום שלהם, בני האדם נכנסים אל תוך יחסים מוגדרים, שהם בלתי תלויים לרצונותיהם, דהינו, יחסי הייצור ההולמים את השלב נתון בהתפתחותם של כוחותיהם החומריים בייצור. כלל יחסי הייצור האלה, מהווה את המבנה הכלכלי של החברה, היסוד הממשי, עליו צומח את המבנה העל הפוליטי והמשפטי ואליו [ליסוד] מותאמות צורות מוגדרות של תודעה חברתית. אופן הייצור של הקיום החומרי מתנה את התהליך הכולל של הקיום החברתי, הפוליטי והרוחני. זו לא התודעה של האנשים היא שקובעת את קיומם, אלא להיפך, קיומם החברתי הוא-הוא אשר קובע את תודעתם. בשלב מסוים של ההתפתחות, כוחות הייצור החומריים של החברה מגיעים לידי התנגשות עם יחסי הייצור הקיימים … במסגרתם [של היחסים] הם [הכוחות] פעלו עד הלום. מצורות התפתחות של כוחות הייצור, היחסים האלה מתהפכים בהיותם עדיין כבולים. אז מתחילה התקופה של המהפכה החברתית … " (קרל מרקס, הקדמה ל-"השתתפות בביקורת על הכלכלה הפוליטית").
בהמשך, קרל מרקס מזהיר אותנו לא לערבב בין התהפוכות החומריות של התנאים הכלכליים, שניתן לבחון אותם "בדייקנות של מדעי הטבע", והצורות המשפטיות, הפוליטיות, הדתיות, אומנותיות או פילוסופיות, " דהיינו, הצורות האידיאולוגיות שמאפשרות לאנשים לקלוט בהבנתם את, ולהיאבק נגד, ההתנגשות הזו. כפי שאי-אפשר לשפוט את האדם על פי הדימוי העצמי שלו, כך לא ניתן לשפוט תקופה כזאת מתוך התודעה שנרכשה בה; חיוני, במקום זה, להסביר את התודעה הזו באמצעות הניגודים של הקיום החומרי, באמצעות ההתנגשות המתקיימת בין כוחות הייצור של החברה לבין יחסי הייצור." כאן, מרקס מסביר מדוע האנושות מציבה לעצמה רק את הבעיות שהיא מסוגלת לפתור. "מבנה חברתי לא אובד עד התפתחותם של כל הכוחות היצרניים למען התהוותם הוא נערך במידה מספקת; יחסי ייצור חדשים ובעלי איכות גבוהה יותר לא תופסים אף פעם את מקומם של יחסי הייצור הישנים לפני שהבשילו במסגרתה של החברה הישנה את התנאים לקיומם [של היחסים החדשים] … אם נבדוק מקרוב, נמצא תמיד כי הבעיה עצמה עולה רק כשהתנאים החומריים לפתרונה מתקיימים כבר או, לפחות, נמצאים בתהליך של התהוות." האם זה נכון? בואו ונברר. לפני שנפשפש בתנאים החומריים למציאת אמצעים למען פתרונותיהם של בעיות השמאל, עלי להבהיר לעצמנו הבהרות נוספות הנחוצות לכך.
בעבודות שלהם, קרל מרקס ופרידריך אנגלס פורסים בפנינו חקר, הממחיש עבורנו את האמיתות האלה, באמצעות נתונים ממשיים אשר במציאות החומרית. כבר אז, הם הבחינו כי היישום המעשי של תוצאות מחקריהם משמש פוליטית את המעמד העולה לבנייתה של החברה החדשה על ההריסות של החברה הבורגנית הישנה, שבהתפתחותה מתקרבת לגסיסה הרסנית ובלתי נמנעת. הם עזרו אומץ והמשיכו לשכלל את היישום המעשי של התורה הסוציאליסטית, האידיאולוגיה השמאלית, מבוססת על תפיסות של זרמים פילוסופיים. אבל, עכשיו, היה בכוחם לבסס את האידיאולוגיה החלוצית, הפרוגרסיבית, המהפכנית, על יסודות מדעיים. גילוי רדף גילוי, הצעה השלימה הצעה, הצטברו הדרכות פוליטיות, הניסיון המהפכני לא הפסיק לצמוח, ובמהרה התבהר לעיני הבורגנות כי תפנית זו עלולה לזרז עוד יותר את התקרבות קץ שלטונה. אני לא אצטט, אבל מרקס ואנגלס ידעו מה הבורגנות מסוגלת לעשות בכדי להאריך את הישרדות שליטתה. היום, גם אנחנו יכולים לדעת. יחד עם זאת, חשוב מכל הוא להוכיח לעצמנו כי עיכוב בהגשמתה של האידיאולוגיה המרקסיסטית לא ממתן את ההרס ואת הקטל של בעיטות הגסיסה הבורגניות, אלא להיפך. כל עיוות אידיאולוגי מצידנו גורר צעדים שמאליים המשמשים להחרפתן של אותן הבעיטות. זה הוא בדיוק מה שעלינו להוכיח לא בכדי להצדיק צעדים הרפתקניים וכיתתיים, אלא בכדי להימנע מהם, בכדי להכשיר את עצמנו להשגחה מפני גישות מנותקות מהמציאות החומרית המתקיימת ומשתנה בלתי-תלויה ומחוץ לחשיבה האנושית. רק כך ניתן לארגן ביעילות את המתקפות ואת הנסיגות שלנו, אשר הצלחותיהן מפלסות את הדרך השמאלית. לנין הוכיח את כל זה בתקופה בה התרחשה ההתפתחות לשלב האחרון של השיטה הקפיטליסטית השלב האימפריאליסטי שלה.
האימפריאליזם כממלכת ההון הפיננסי
מצד אחד, לעצמאות לאומית המהפכנית (ש-"נכנעת" לתכתיבי התנאים ולא נכנעת לתכתיבים ריאקציונרים), אם דתית או אם חילונית, הצורך בחסימת ההשתלטות הזרה על מקורות של חומרי הגלם. היא גם חוסמת לטובת האינטרס הלאומי את הזרימה החוצה של המשאבים המקומיים נוספים ושל השטחים אל תוך הכיסים הבוזזים. זרימה זו היא המקור העיקרי של עוצמת האוליגרכיה הפיננסית (הון פיננסי הוא הון מונופוליסטי יצרני שהתמזג עם הון בנקאי לנין: אימפריאליזם והפילוג בסוציאליזם). ומהצד השני, להצבר וריכוז העושר בידי המממנים המתמעטים האלה הצורך בשעבוד לאומי. למען צורך זה, האוליגרכיה הפיננסית מנהלת תלות לאומית רציפה של ארצות בשרשרת האימפריאליסטית (אימפריאליזם הוא שלב היסטורי מובחן של הקפיטליזם. לאופי המובחן הזה שלושה צדדים: (1) אימפריאליזם הוא קפיטליזם מונופוליסטי; (2) קפיטליזם טפילי, או מתנוון; (3) קפיטליזם גוסס. לנין: שם). שרשרת זו מורכבת ממערכת של ארצות תחת שליטת ההצבר והריכוז העושר לתועלתו של ההון הפיננסי. היא מחברת אליה את קהילות העולם ואת אדמתן על תקן של חוליות קפיטליסטיות יצרניות ומקצות את תוצרתן על-פי יחסי גומלין לגמרי תלותיים בייצוא ההון. ייצוא ההון מתבצע מתוך ארצות בהן הקפיטליזם התנוון לשלב המונופוליסטי שלו. הקפיטליזם הזה שורד בעיקר תודות לעושר הנשאב מקרב הגבולות הזרים לו. בעוד שההתחברות לשעבוד של חולייה לאומית לייצוא ההון מגבירה את שאיבת העושר, התנתקותן הלאומית של החוליות מהשרשרת האימפריאליסטית מצטמצמת אותה.
למשל, מה היא הברירה של המעמד הפרולטארי בנוגע לשאלה הלאומית? האם היחס הפוך לגבי "עצמאות לאומית" המתחברת לשרשרת האימפריאליסטית מזו המתנתקת ממנה נשמר גם אצלנו? איך האינטרס למענו אנו מגויסים מסוגל, ביחד עם השמירה הזו, גם לשמור על העקרונות הקשורים לשאלה הלאומית? מה מבסס את הבחירה שלנו?
ישראל כמו פקיסטן (ועוד הרבה ארצות, רובן) בנתיבים שונים, אבל זהים מבחינת המעמד שיזם אותם: הבורגנות המסחרית ביחד עם זו הפיננסית, זו המיליטריסטית וזו המתעשרת על בסיס של חכירה או רנטה מול ונגד הבורגנות הלאומית, המתרוששת התחברה לשרשרת האימפריאליסטית מתוך אינטרס משועבד לייצוא ההון של הבורגנות הגדולה (קודם של בריטניה וצרפת, בעיקר, ואחר כך של ארה"ב) ולשירותו. בעזרת השירות הזה, וושינגטון הצליחה לחבר אליה את מצרים באמצעות אחזרת סיני לריבונותה. היא תכננה, ועדיין מתכננת, לחבר אליה גם את לבנון ואת סוריה באמצעות דרכים דומות של הסדרים עוקבי מלחמה. ככה שכל מנגנוני השלטון הישראליים, דהיינו מדינת ישראל, הופכים לסוכן או נאמן אמריקאי מיופה כוח להוציא אל הפועל את המזימות שהממשל והפנטגון מייעדים לו. והיות שמדינת ישראל רתומה למימושה של מדיניות ההתפשטות הציונית, וזו האחרונה נמצאת מחויבת לשרשרת האימפריאליסטית מאז ומעולם, הלאומנות שבה חייבת להיענות הן לצרכים קולוניאליים (התיישבותיים) והן לצורכי האימפריאליזם האמריקאי גם כאשר צרכים אלה סותרים אחד את השני. זהו חלק מהתנאים בעלי משקל רב השוררים בסיבה שלנו. בתנאים האלה סתירות וניגודי אינטרסים כבדים נוספים.
נכון שמקורות חומרי הגלם בסביבות שלנו הם דלים יחסית, אבל מסביב לסביבות האלה נמצאים מקורות גלם שופעים: נפט בעיקר. בנוסף לכך, בסביבות שלנו וגם מסביב לה, לא חסרים כוחות המעודדים השקעות של יצואני הון (גם שלהם). במיוחד ממשלת ישראל, למשל, בסחר של שטחים (נדל"ן אם תרצו) הנגזלים מידיים של בעלי הון פלסטינים על ידה. גזל זה מגייס מעמדות נוספים, מתרוששים גם הם, סביב הבורגנות הלאומית הערבית. בזו האחרונה, הבורגנות האיראנית תחת איומים של ההון הפיננסי נאלצת לחפש לעצמה בני ברית. מצד השני, הבורגנות הכלל-הערבית הרב-לאומית מוצאת את עצמה מאוימת על ידי הבורגנות הלאומית. כלומר שכוחות שלטוניים של הבורגנות המזרח-תיכונית (גם זו של טורקיה) הרב-לאומית, במאמציה לשמור את התנאים העדיפים למשטר ההון הפיננסי מפני התפתחותם לטובת הבורגנות הלאומית, פועלת ליישב סכסוכים (גם בעיראק אחר כך, פקיסטן-אפגניסטן) מסוכנים להישרדותה. כל זה ועוד תחת תנאים של השתלטות ההון הרב-לאומי בתנאים של תחרות פיננסית תחת משבר כלכלי עולמי.
השתלטות מתחרה זו, החובקת עולמות, המכונה ‘גלובליזציה’ על ידי חוגים פשרניים בשורות השמאל, גורמת למשברים לאומיים ולמלחמות לאומניות. יחד עם זאת, על מנת לקבל את התמונה הבסיסית של המשברים בשלב האימפריאליסטי של השיטה הקפיטליסטית, עלינו להעמיק את ההבחנה שלנו עד לשורש של כל המשברים. בלי לחצוב גלוי את המוקד הראשי של כל המשברים, אנחנו עלולים לנהוג כך שהבלבול בהבחנות שלנו יוביל את ההנהגות העממיות אל תוך מסלולים בוגדניים של תבוסתנות ההולמת את אותם החוגים הפשרניים שהזכרנו לפני כן וששוב נזכיר אותם ביתר פירוט בהמשך. לפני שנמשיך, נציין כי המבוא הזה לא השלים עדיין את חלקו בשאלה הלאומית ונציין גם את זה: המבוא מיועד לפרוס את קביעות אשר יומחשו בבהירות בפרקים שבאים אחרי השאלות הכלכליות.
בתגובה למאמר: "שמאל חדש הוא שמאל-עממי" ולמאמר "אבני יסוד חסרות בבנית שמאל חדש"
אני מאוד מתחבר לרעיון של הרחבת מושג השמאל אל עבר קהלים, שלא הצליחו לראותו כמייצגם. בראש בראשונה הקהלים החלשים, המודרים, שמרגישים שחברת הכנסת מירי רגב היא היא נציגתם, או שאלי ישי, או חבר הכנסת רביץ הוא נציגם.
המאמר מדבר על דתיים ומסורתיים, אתגר חשוב ואדיר הוא האם אפשר להגיע עם ערכי הצדק החברתי, ודאגה למדוכא גם לחרדים. התייחסות ממוקדת אל המגזר הזה (ולא רק כחלק מהמגזר הדתי הלא חרדי) היא חשובה.
אני חושב גם שהראיה של המתנחלים, את העמדה הישנה של השמאל, כעמדה של אשכנזים עשירים, שיותר חשוב להם להידמות לאירופה ודעת הקהל העולמית מהצרכים של החברה בה הם חיים, ושמצד אחד שולחים, מעודדים, קורצים להם, ומצד שני מתקיפים אותם ומשניאים אותם. היא ראיה שמצריכה התיחסות. כמו כן גם העמדה של נציגי המתנחלים שהרצון לטשטש את הקשר בין מפעלם למפעל ההתישבות במדינה בכלל, ואי הצדק שבסימונם וסימון דווקא ישוביהם כתיקון לסכסוך, גם הוא מצריך התייחסות.
כמו כן גם הכאב של היהודים יוצאי מדינות ערב, שמדברים על זכויותיהם כפיליטים, או כמגורשים ורכושם, והסיפור ההיסטורי המודחק של היחס אליהם מצד מדינות ערב, בימים שלפני שעלו, גם לאלה צריך להתייחס.
הפיתרון הצודק השוויוני, היהודי הערבי, שנוגע לקהלים רחבים כולל הקהל העצום של מהגרי העבודה, והפליטים שאומנם הם נטולי זכויות הצבעה, אך הדאגה הפוליטית להם צריכה להיות חלק חשוב, ומהפעולה החדשה לשמאל חדש, שמייצג ציבורים חדשים.
לדעתי גם הציבורים שחיים בהתנחלויות, ובטוחים כרגע שכל תפיסת העולם השמלאנית, היא אוטופיה מתיפיפת, של אשכנזים עשירים, גם הם ציבורים שאנו ליצור איתם שיח, ביצירה של השמאל החדש הערכי השוויוני והחברתי.