במאמר שפרסם לאחרונה** מתייחס ז’יז’ק לפרק מטפורי של לנין במאמרו של לנין "רשימות של פובליציסט" (1922). לנין משווה שם את מצב הבולשביקים ושל ברה"מ הצעירה למצבו של מטפס הרים הנאלץ לבצע נסיגה מסוכנת תוך במהלך הטיפוס.
ז’יז’ק מסיק מדברי לנין שתהליך מהפכני אמיתי כרוך בנכונות להתחיל את הכול מחדש, שוב ושוב. וכדי להדגיש (ולהצדיק לחלוטין) את הסירוב של לנין לשקול נסיגה מיעדי המהפכה לאור הקשיים, מצטט ז’יז’ק את דברי לנין בוועידה ה-XI של הבולשביקים באפריל 1922. שם לנין מזהיר את המנשביקים ואת אשני הס"ר שלא יעיזו לנצל את המשבר של המהפכה הצעירה כדי להצהיר בתעמולתם ש’המהפכה הרחיקה לכת’.
"אנו משיבים לכם: הרשו לנו להעמיד אתכם לפני כיתת יורים על כך. או שתימנעו מלהביע את השקפותיכם, או אם אתם עומדים על פרסום עמדותיכן הפוליטיות בפומבי בתנאים הקיימים, כשמצבנו גרוע הרבה משהיה כשהמשמרות הלבנים התקיפו אותנו במישרין – תוכלו רק להאשים את עצמכם אם נטפל בכם כאילו הייתם מהגרועים והבוגדניים שבאנשי המשמרות הלבנים."
אני מניח שדברי לנין נשמעים לגמרי "סטליניסטים" לאוזניים ליברליות. אך ז’יז’ק רואה לנכון להבחין בין "טרור אדום" ובין סטליניזם. לנין השאיר ליריבי המפכה את הזכות לשתיקה וכיבד זכות זו למעשה. סטלין מצדו לא עצר בנקודה זו. הוא לא הסתפק בהבסת אויבי המהפכה בכל הנוגע למאבק על שלטון אלא ביקש להוכיח שמבקריו הם חלאות אדם תת אנושיים בעצם קיומם. סטלין דרש מפגני הזדהות מכלל הציבור ולא השאיר אפילו זכות השתיקה.
ז’יז’ק, מתייחס, בהסתמך על ספרו של משה לוין, ( LENINS LAST STRUGGLE, 1968) לניסיונות לנין לחסום את דרכה של הביורוקרטיה. מסתבר שלנין ניהל קרב אבוד מראש נגד מגמות דיקטטוריות בתוך המפלגה. ואומנם, לנין שאף לשלב במפלגה מוסדות של שמירת איזון ובקורת שיהיו עצמאים מתלות בזרועה הפוליטית, כלומר מהוועד המרכזי של המפלגה – מעין הפרדת הרשויות. אך לנין טעה , לדברי לוין, בכך שלא ראה באיזה מהירות תתגבש ביורוקרטיה לגורם פוליטי עצמאי במקום מעמד הפועלים שתש כוחו במרוצת שנות מלחמת האזרחים.
על פי ניתוח זה רואה ז’יז’ק את מעבר מלנין לסטלין, לא כמאבק בין האיש הטוב ובין האיש הרע, אלא טרגדיה שבה לנין רואה את היורש שלו פועל על יסוד טעיות של לנין עצמו.
מבלי לטשטש את חומרת האירועים, משבץ אותם זי’ז’ק במארג של תנאים היסטוריים המכתיבים מסגרת קשה ומורכבת של מהפכה הנאבקת על דרכה הצודקת. במקום שיפוט שרירותי של משקיף ליברלי מהצד השולל את המהפכה לכתחילה, מבקש ז’יז’ק להבין את ההיסטוריה כהתהוות, כדבר מה שהיה יכול להתפתח אחרת. .
המשך המאבק המהפכני וחידוש – אופק חדש
במרכז המאמר הקריאה לחזור להתחלות חדשות כפי שנאלץ לעשות מטפס ההרים באנלוגיה של לנין. ז’יז’ק מחייב היום היערכות לחידוש הפרספקטיבה המהפכנית תוך כדי התאמתה לנסיבות החדשות. ז’יז’ק ביחד עם האינטלקטואל הצרפתי החשוב, אלאן בדיו, עומד על כך שיש לאתר במסגרת המציאות הקפיטליסטית ורמ(ים) מהפכני(ים). יש להישאר נאמנים לחזון הקומוניזם שבלעדיו אין טעם במאבק פוליטי. ראו לציין שהשניים טוענים שנאמנות לרעיון הקומוניזם מחייב ניתוח חדש לגבי הניגודים בחברה הקפיטליסטית.
הם מציעים להתרכז בארבעה סתירות. שלש מהן יוצרות, לפי דעתם, סכנה קולקטיבית לכלל החברה בגלל מגמת ההפרטה הכוללת של המשטר. משטר ההון מאיים לפי דעתם על עצם המהות של הקיום האנושי. מדובר (1) באיום המרחף של אסון אקולוגי (2) בהשתלטות משטר הרכוש הפרטי על תחום הקניין הרוחני ; (3)המשמעות האתית-חברתית של חידושים בתחום הביו-טכנולוגיה. (4) הסתירה הרבעית הנה החשובה ביותר ומדובר בה על הקורבנות של צורות אפרטהייד חדשות המופעלות נגד החיים בפרברי העוני ומאחרי חומות הפרדה.
על פי גישה זו, המשטר הקפיטליסטי מסכן את כולם אך החלוצים של המאבק הם המנושלים, כלומר החלכאים והנדחקים (THE EXCLUDED). אלה המנושלים יכולים כבר להיאבק במישרין על הקומוניזם והם אמורים לשמש מאיץ לכלל החברה הניצבת בפני אסונות הקפיטליזם ההולכים מתפשטים.
לשים לב לרוח הדברים
קצרה היריעה מלדון כאן ברעיונות הפרוגרמאתיים של ז’יז’ק. יש להביא בחשבון גם שז’יז’ק האיש ואישיותו נתונים במחלוקת בחוגים שמאליים לא מעטים. העמדות שלו חשובים אך העיקר כאן הוא חידוש השיח המהפכני, תוך כדי כבוד והערכת למורשת התיאוריה והפרקטיקה של הקומוניזם. ז’יז’ק ובדיו דוחים נמרצות את טענות השווא של הדמוקרטיה הליבראלית כאילו שהיא מבטיחה את מירב החרות. בנוסף על כן, לדעתם, הדמוקרטיה הליברלית שואפת לפצל את הנפגעי הקפיטליזם לקבוצות לחץ נפרדות כאילו מדובר בבעיות נפרדות המחייבות טיפול ‘סקטוריאלי’. הפוליטיקה החדשה של השחרור לדעתם לא תתמקד בגורם החברתי מסוים, אלא בצירוף נפיץ כל ארבעת סתירות.
הסכנות של הקפיטליזם מאיומות לא רק על רמת המחיה. מצבנו הורע בהשוואה לפרולטריון שהיה יכול לאבד רק את שלשלותיו. לפי ז’יז’ק: "האיום הוא שנהפוך לישויות ריקניות חסרות תוכן, שיטפלו לנו בבסיס הגנטי שלנו, וכי נאלץ להילחם כדי להישרד בסביבה שלא ניתן לחיות בה." ואם נרצה למנוע את עתיד הבלהות הזה, עלינו להתחבר עם אלה שאין להם מקום ונחלה בסדר הקיים. זהו המסר הקומוניסטי של ז’יז’ק ואחרים בתקופה זו.
*ז’יז’ק הוא סוציולוג, פילוסוף ומבקר תרבות המוכר בארץ בעיקר באקדמיה ובחוגים אינטלקטואלים. הוא נחשב לתלמידו המובהק של הפסיכו-אנליסט הצרפתי, ז’אק לאקאן.
** How to Begin from the Beginning** NEW LEFT REVIEW – MAY-JUNE 2009
בהנחה שהציטוטים המובאים מלנין הם נכונים, הרי שהוא סילף את המציאות: בתחום הפוליטי הושתקו כל הקולות בברית המועצות מחוץ למפלגה הקומוניסטית עם פירוק שאר המפלגות הסוציאליסטיות ב-1921, והתארגנות פנימית במפלגה נאסרה ע"י "חוק הרפורמה" מ-1927.
דווקא בתחום הכלכלי היו תקופות של נסיגה מעקרונות הקומוניזם כמו הנא"פ מתקופת לנין וליברליזציה מסויימת בתקופת חרושצ’וב וברז’נייב.
אחד הכשלים הכבדים ביותר בכל התורה המרקסיסטית,אם לא אבן הנגף הראשית,היא נתינת משקל יתר ל"חיטוט" ועיסוק בכלכלה הקפיטליסטית.בבחינת "דע את האויב" וכל המשתמע מכך.אלא שפעולת מודיעין זו בכל התנהלותו של האינטרנציונל,השתלטה למעשה כליל על החשיבה המרכסיסטית ומנעה עיסוק מתפתח ובונה באושיותיה היא.
הגלישה הזו לניתוח יתר והתעסקות ב"אויב" הקפיטליסטי הפכה את ה"צבא הקומוניסטי" לגוף בלתי מאוזן-בו ניתוח הסד"כ (סדר הכוחות) של האויב הוא העיקר וכל שאר התכנונים ו"פקודות הקבע" של שאר החילות נזנחים,אם לא נזרקים לפח.זה משהו שמרכס ואנגלס ולא לנין או סטלין,התחילו בו וזה משהו שמונע מכל בצא להצליח ולנצח.
קל מאד להיות מומחה למכניזם הכושל של היריב,אך בבוא השעה בה הבמה מתפנה לכבודך בשל מפלתו,אתה עצמך ניצב עליה ככלי ריק ומתמוטט לתוך שגיאותיך וחוסר יכולתך להתמודד עם אותו מצב נתון.לא פלא אם כך,שהיריב הקפיטליסטי שסולק,חוזר לזירה בכוחות מחוזקים.הוא פשוט גרוע פחות מחלופתך.
אם להמשיך ולשרטט בקווים גסים היכן נכשלה התיאוריה הקומוניסטית אציין רק שלושה ,אותם הקומוניזם התיאורטי הזניח ולא נתן להם את אותו המשקל והיחס שהואצל לניתוח הקפיטליזם הבנתו והצגתו ככלי ריק:
1.דמוקרטיה-הקומוניזם לא נתן דעתו לאונס הדמוקרטיה בסירוס הבסיס האקסיומטי עליו היא נשענת: הפרדת רשויות מוחלטת.ולא תכנן מערכת דמוקרטית אלטרנטיבית שתמנע תופעות של שליטי יחיד ורודנויות איטרסנטיות ולכן לא היה יכול להציע אותה להמונים.
2.טפול בשורשי העשב-לא נוצרה שום משנה סדורה בקשר להתארגנותן של הקבוצות הקטנות והבסיסיות,הכול היה אקראי מזדמן ונתון בעיקר לחסדי שמים (או אנרכיזם אם תרצו).
3.לא גובשה משנה סדורה לקואופרטיביזם-כלומר למצב הביניים בו הפועלים יהפכו לאדונים הקפיטליסטים של המפעלים בהם הם עובדים.
אסתפק בשלושה אלה ע"מ להגיד שנטישתם,מיקמה את הקומוניזם בעיני הצבור העולמי במקום בו עומד גנגסטר מהשורה השנייה המצפה לנפילתו של הקאפונה המקומי.
למרבה הצער,הציבור כבר הבין לבד שאם בענייני מאפיה עסקינן עדיף הסנדק ע"פ העורלה.
ז’יז’ק ולוין מדברים על הווצרות תצורות הדרה EXCLUSION של שכבות נירחבות באוכלוסיה, וקושרים אותם במגמות הקפיטליזם העכשוי. המעניין שבגישתם, שהדבר עשוי לקרות גם בחברה סוציאליסטית, וכאן אנו רואים בגישתם את הלקחים שהפיקו לאון טרוצקי (בפרט בספרו "המהפכה שניבגדה"), ואינטלקטואלים מסוג מילובן דג’ילאס מיוגוסלביה מהסטליניזם – שנחשף כהווצרות אליטה בירוקרטית מעובה, מנשלת, מדירה וקטלנית. האם נירמז בגישתם שהיווצרות בירוקרטיה קטלנית מדירה/מנשלת מהטיפוס הסטליניסטי היא מעין תופעת-על כלכלית-חברתית, תצורה עריצה ומאיינת העלולה להווצר בכל חברה בהיעדר מוסדות בקרה מספקים וכאשר אין משקל נגד של רוח מהפכנית – למשל כאשר השכבות היצרניות מותשות? ושלנין למשל ניסה ליצור בקרה כזאת, אלא שהאינטרונציה ומלחמת האזרחים כבר היתישו את השכבות נושאות המהפכה? נשכן אמר שם עוד דבר – השכבות נושאות המהפכה היו מותשות בעקבות מלחמת האזרחים והאינטרוונציה. ובמצב כזה, הדבר עשוי לקרות – דהיינו כשהשכבות המהפכניות והמתקדמות בחברה מותשות. טרוצקי ראה בכך אמנם בפרוש בגידה במהפכה, ולא משהו היוצא מקרבה, תוצר לוואי כמעט הכרחי שלה, כפי שטוענים הוגים נאו ליברלים וליברלים. טרוצקי אמנם דיבר על הרוח המהפכנית, דבר שעושה גם ז’יז’ק, והיציע כתרופה לשימורה מהפכה מתמדת ואינטרנציונליזם פעיל (מול גישת "מהפכה בארץ אחת" של סטלין).אחרת תהיה קריסה לאוליגארכיזם בירורטי אנטי מהפכני. שהוא מנשל ומדיר, וגם רצחני. בעניין זה, אני מקווה שיופיע בקרוב מאמר שלי ששלחתי לפני יומיים המנתח בפרוטרוט את מאפינייה של בירוקרטייה אוליגארכית מהטיפוס המדיר והמנשל, לעומת בירוקרטיה רציונלית ומוכוונת מטלות ממשיות המשרתת את ההמונים.
ותשובה למר ספירו: יש לעיתים להלחם באופן ממשי במגמות מנשלות ומאיינות עריצות, שכן קיימות בהיסטוריה מגמות מתקדמות אך גם מגמות מנחשלות ומאיינות. לנין אמנם דיבר בהקשר זה על תופעת הקונטר-רוולוציה ומרקס – על מגמת הריאקצייה. במאמרי הניזכר ששלחתי לפירסום לגדה (וגם בספרי "חלוקת קשב" בפרק על המהפכה המדעית ותקופת הבארוק) היצבעתי, מעט בדומה למרקס, על כך כי במאה ה-17, הקפיטליזם, כמבטא מגמה מהפכנית דאז מול הפאודליזם היכניס שכבות נירחבות באוכלוסיה למעגל ההשתתפות בהוויה החברתית-כלכלית, שכבות שקודם היו במעמד מנושל מוחלט. הווצרות בירוקרטיה אוליגארכית, כפי שארע בסטליניזם, פועלת באופן מדיר (EXCLUDING) דומה.מאמרי זה אמנם עוסק בתחילתו בבעיית הבקרה ואף הביקורת.
כשאתה ניצב מול מגמות מאיינות, לעולם אינך זה שיוזם את פעולת הנגד, אלא אתה רק המגיב למגמות עריצות קטלניות ונחושות מאד, הגם שלעיתים פנים קטלניות אלה מוסוות מאחרי פסדה של סובלנות מדומה, וכאן צץ הליברליזם הספיראי ובנוסח דומיו של ספירו, המתעלם מכך, ומנסה עדיין לשמר תמונה של כללי משחק סבירים במסגרת דמוקרטית, תוך מעין הפצה כמו רוחנית של אווירת סובלנות והמנעות מפעולה מהפכנית, בדומה מעט לתנועות מסוג אלו של המהרישי יוגי, המאמינים שאם תתפשט רוח המדיטצייה בחברה, הדברים יהפכו נאורים יותר. אך לא, יש לעיתים לנקוט בפעולת נגד נחושה. כנוצרי אין לי בעייה מיוחדת עם זה, שכן גם מבחינה תאולוגית מכירים בקיום מגמות "שטניות" פעילות ונחרצות יותר או פחות, כשלא תמיד יש להסתפק מולו רק במילות חסד, הגם שאין להמעיט מחשיבותה של התפשטות רוחניות המנוגדת למגמות כאלה.
העובדה שיש כיום אנשי שמאל שעדיין רואים בלנין מורה הלכה, היא מצערת.
הפילוסוף ז’יז’יק מצטט מדברי לנין בהם הזהיר את המנשביקים והס"ר כי אם ימשיכו לפרסם את עמדותיהם יוצאו להורג. אם הם רוצים לחסוך מעצמם את הגורל הזה, הציע לנין, מוטב שישתקו. מנהיג מדינה שהיה מדבר כך כיום היה נחשב לרודן אכזר המשליט טרור על יריביו.
קמינר כותב שהדברים נישמעים "סטליניסטים" באוזן ליברלית. (המרכאות במקור – בעצם למה?
האם דברים אלה אינם סטליניסטים לדעת קמינר?) קמינר מנחם אותנו שאצל סטלין זה היה יותר גרוע, אצלו גם זכות השתיקה לא כובדה.
אותי זה לא מנחם.
בניגוד למרקס, שהיה פילוסוף ותיאורטיקן שכתב ספרים, לנין היה מהיג מהפכה ומדינה. הוא לא היה תיאורטיקן דגול, בסך הכל ניסה לעקם את מרקס ולהתאימו למצב שנגד את תורתו. לנין לקח מונח שמופיע אצל מרקס בכל כתביו, למיטב ידיעתי, פעם אחת "הדיקטטורה של הפרולטריון" (פעם אחת יותר מדי לטעמי), והפך אותו לעיקר העיקרים.
את לנין יש לשפוט לא לפי כתביו אלא לפי מעשיו מאחר שעמד בראש מדינה. הוא יצר את תשתית הטרור של מפלגה אחת, שאת יריביה יש להעמיד מול כיתת יורים. על התשתית הזאת צמח ושגשג הטרור הסטליניסטי.
אילו רק שמע לנין בקולה של רוזה לוכסמבורג החכמה, שהציעה לו לרדת מהר מהרעיון של מפלגה אחת, הייתה ההיסטוריה אולי נראית אחרת. אבל זה בכי על חלב שנשפך.
ראובן, תודה רבה על התקציר וההפנייה למאמר המרתק והחשוב הזה. ז’יז’ק בשיאו כאשר הוא דבק בניתוח חברתי מרקסיסטי, ללא הגרורות המיותרות של הפסיכואנלטיקן השרלטן ז’אק לאקאן (יצא חרוז). כן יירבו מאמרים כאלו וקוראיהם בראשית המאה העשרים ואחת
מראה רק מה קרה ל-NLR בשנים האחרונות וכמה התדרדר. בעצם, הוא לא כל כך התדרדר כמו גילה את מהותו האמיתית, והסיר מעצמו כל סממן ביקורתי ראסמי. מאוד דיאלקטי.
כידוע אין לנו ארץ אחרת ואין לנו ארץ "ספייר".. בינתיים ההגירה מישראל היא אולי הגדולה בעולם בהשואה למספר תושביה. כמיליון יהודים היגרו מישראל, רובם לאמריקה ורובם אנשי ימין…
הוויכוח עם ספירו ושרון הוא עקר, ציזק וכמובן לנין מדברים אל מהפכנים – ואילו הם ביסודם שמרנים הרוצים לתקן את החברה הקיימת.
מצד אחד לנין טוען שיש לבצע נסיגות תוך כדי טיפוס, ומצד שני, באותה שנה, הוא מאיים באלימות נגד מי שטוען שיש לבצע נסיגה במהפיכה.
באמת תודה רבה על הזכות שהעניק ה"ה לנין לסתום את הפה.
סטלין לא רק רצח את מבקריו אלא גם כל מי שהיה פופולארי. הטרור שביצעו לנין ויורשו סטאלין ראוי לכל גינוי. סטאלין פשוט המשיך את דרכו של לנין.
אם אנו באים להציע אלטרנטיבה, יש להוסיף לפרספקטיבה המהפכנית את חופש הביטוי, המצפון, ורב תרבותיות.
אבל לנין, ז’יז’ק וקמינר הם המוחות הגדולים של המאה ה-20\21.
ביל גייטס, ז. פרויד וטרזן.
אבל כן, גם איינשטיין, חומסקי, ח.נ. ביאליק וז’יז’ק עושים לי משהו בלב.
מ.
מעניין מה היתה ההשקפתו של ראובן קמינר אילו היה מצהיר השר לבטחון פנים בישראל כי הוא "מכבד את זכות השתיקה" של קמינר, כלומר אם הוא ישתוק ולא יביע את דעותיו לא יאונה לו כל רע, אבל אם רק יעז לפצות את פיו הוא "יטפל בו"?
אוי, איזו השואה מגוחכת! איך אפשר להשוות את ראובן קמינר לריאקציונרים העלובים של הס"ר!
הז’יז’קיזם הוא המארקסיזם האחמדי המהפכני של שנות האלפיים.
ז’יז’ק הוא כוכב הצפון של המהפכה העולמית הממשמשת ובאה לקול קריאות המואזין.
"הוא לא הסתפק בהבסת אויבי המהפכה", הוא, כלומר סטלין בראשות הבירוקרטיה ש"טיהרה" את האופוזיציה השמאלית, חיסלה את כל הועד המרכזי של 1917, היא הביסה את אוייבי המהפכה?
כמו הדברים של דוב חנין במאמר ב"הארץ" לרגל צאת אוסף מכתביה של רוזה לוכסמבןרג, גם כאן ישנו קישור בין לנין לסטלין, כאילו סטלין והבירוקרטיה שייצג בסה"כ טעו בתום לב בשיטות הדיקטטוריות שנקטו.
מר ספירו כותב: "לנין לקח מונח שמופיע אצל מרקס בכל כתביו, למיטב ידיעתי, פעם אחת ‘הדיקטטורה של הפרולטריון’ (פעם אחת יותר מדי לטעמי), והפך אותו לעיקר העיקרים."
ולמה להתעלם מהופעה יחידה זאת? התעלמותך מהפרטים הקטנים זהה להתעלמות מה-EXCLUDED, ממש כך.
ממליץ על קריאה חוזרת בדיאלוגים של סוקרטס, אצל מרקס, ובין השורות אצל לוי שטראוס.
כשמארקס מדבר על הדיקטטורה של הפרולטריון הוא ממש, אבל ממש לא מתכוון לביטול המשטר הפרלמנטרי.
מארקס מתכוון אך ורק לשינוי השיטה הכלכלית, שכוללת הרחבה של החירויות הדמוקרטיות (הראסמיות, לא "המעמדיות" וה"מטעם").
עצם זה שכל, אבל כל מהפכה קומוניסטית במאה ה-20 חיזקה בצורה מפלצתית את המדינה, אומרת שאולי אנשים קוראים את מארקס, אבל לא ממש מבינים אותו.
אגב, מארקס לא מתייחס למהפכה הצ’כית כמהפכה סוציאליסטית משום סוג, מכיוון שהיא לא היתה כזו. זה שהמהפכה הבורגנית שופכת נהרות של דם לא אומר שגם המהפכה הסוצ’ צריכה להיות כזו.
אני מודה ומתוודה שלא קראתי את כל כתבי מרכס,
אבל בחלק שאני קראתי, הביטוי "דיקטטורה של הפרוליטריון", או בשינויי גרסה קלים, מופיע יותר מפעם אחת.
אני מאמין שבכתבים שלא קראתי הוא מופיע עוד כמה פעמים.
ב"ביקרות על תוכנית בוהתה" זה אחד מנושאי הביקורת על מצע בוהתה, הוא מצע היסוד של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית בשנת 1875.
במאמריהם של מרכס ואנגלס על המהפכות ברחבי גרמניה (שטח שכלל את גרמניה, צ’כיה, סלובקיה, רוב הונגריה וחלקים מפולין, מצרפת ומאיטליה של היום) הם מתארים מהפכה זו כקריקטורה של מהפכת 1789 בצרפת.
למה? מכמה סיבות. אחת החשובות שבהן: דיכוי. לא דיכוי המהפכה (זה יש תמיד), אלא דיכוי מטעם המהפכה, דיכוי מהפכני כשלכוחות המפכנים היו הכלים לכך.
דעתו של מרכס על הקומונה הפריזאית (1871) היוותה את מוקד הדיון על שאלת הדיקקטורה של הרוליטריון.
מרכס הגדיר את הקומונה כדוגמה לדיקטטורה של הפרוליטריון.
קאוטסקי העיר שבעיר-המדינה קצרת הימים הזאת היו כמה כוחות פוליטיים (מעין "מפלגות") ובחירות כלליות. לנין השיב שאין בכך כדי להוכיח שהייתה זו "דמוקרטיה" במובן הבורגני-פרלמנטרי, כי אותם כוחות פוליטיים היו חמושים בנשק, והם שהגדירו את גבולות הקשת הפוליטית בקומונה. הקומונה הקימה בריקדות כנגד רפובליקה בורגנית בעלת שיטה פרלמנטרית.
כשברוסיה פרצה מהפכה האלמנט הריכוזי בלט יותר לעין, כי מה לעשות, רוסיה היא רוסיה, ושם כל שיטה מעמדית (פיאודליזם, קפיטליזם, סוציאליזם ושוב קפיטליזם) התבטאה ביתר ריכוזיות וביתר סמכותיות. ליברמן תמיד יישמע יותר "מפחיד" מיובל שטייניץ, גם אם השקפת עולמם הבסיסית זהה.
לנין הגדיר עצמו מרקסיסט והיה חבר במפלגה שאימצה באופן מוצהר את המרכסיזם עם ייסודה ב-1897. הוא לא ידע אז שהוא יעמוד בראש מהפכה, כך שהמרכסיזם לא היה עבורו הברקה טקטית כדי לנצח במהפכה.
מרכס אכן עסק בעיקר בכתיבה, אך כתיבתו לא נועדה לעיון, אלא לעשייה פוליטית, ועשייה פוליטי שנעשתה בהשראת אותם כתבים היא המרכסיזם בפועל.
הקפיטליזם מנכס למעטים את פרי עבודתם של רבים. השבת הרכוש המשותף והפקעתו מדי בעלי ההון הוא זכות בסיסית, אם לא חובה, של מי שמסוגל לכך, ולפיכך אינו תלוי במיעוט וברוב, או בהליכים חוקיים במסגרת המשטר הקיים.
הזכרתי כבר כאן את ניקרגואה. המהפכה הסנדיניסטית חילקה קרקעות רבות לאיכרים שעיבדו אותם. אחר כך הימין זכה בבחירות. אז מה? מותר לו לקבוע שהאיכרים יחזרו להיות משועבדים לבעלי ההון העיקרי לשעבר? הרוב החליט? ואם הרוב יחליט שכל בעלי השיער הבהיר הם עבדים של בעלי השיער הכהה? אז מה? ואם הוא יחליט שבכל בית הגבר חייב לציית תמיד להוראותיה של האישה, או להפך? אז מה?
ונכון, להצלחת המאבק בעוול הקרוי "קפיטליזם" חשוב שגם אנחנו נדע להיות "חולירות", אחרת נסתפק תמיד בעמדת המוחים והבוכים.
קשה מאוד לאפיין משטרים קצרי-ימים כמו הממשלה הזמנית ברוסיה ב-1917 או הקומונה הפריסאית של 1871. גם אין תשובה חד-משמעית לשאלה האם הם היו קצרי ימים מכיוון שהיו חלשים או להיפך.
אבל ברור שכל משטר "חמוש בנשק" אחרת אינו יכול להתקיים אפילו יום אחד. כל משטר גם מגדיר את גבולות הקשת הפוליטית שלו, אם ע"י איסור מפורש של ארגונים מסויימים או בשיטות מתוחכמות יותר.
אשר לביטוי "רוסיה היא רוסיה", זה מזכיר קצת את אותם דיקטטורים בעולם השלישי שטוענים שהדמוקרטיה "מנוגדת למסורת" אצלם, בהתעלם מהעובדה שרוב ההסטוריה המודרנית, כולל במדינות אירופה, היא של משטרים לא-דמוקרטיים.
ההסטוריה של רוסיה אמנם מאופיינת במשטרים ריכוזיים, אבל הם לא ייחודיים: ניתן להגדיר את השלטון הצארי אחרי 1905 כ"עריצות נאורה" כפי שהיו המשטרים באירופה במאות ה-18-19, סטאלין היה דומה בעניין זה למאו, והמשטר כיום דומה למדינות רבות שיש בהן בחירות פיקטיוויות.