אין דבר עצוב מאידיאולוגיה מבוססת שמוצאת את עצמה כלואה באוסף סיסמאות נבובות. או אולי עגומה יותר היא העובדה שבמציאות חיינו היכלאות זו היא כמעט ובלתי נמנעת. הצורך לחדד את המסר, כדי לתמצת את עיקרו ולהעצים את תהודתו, גובר כמעט תמיד על שיקולים אחרים והתוצאה המצערת היא השטחתו ודילדולו. אם תרצו, זוהי בדיוק הדיאלקטיקה בפעולתה: תפיסת העולם המקורית היא התזה, אוסף הסיסמאות הוא האנטיתזה והיצירה החדשה – אחריה אנסה להתחקות – היא הסינתזה המתהווה מתוך הרכבת הגורמים.

יש להודות כי גם האמירה "שתי מדינות לשני עמים" בדרכה להפוך – אם לא הפכה כבר – לעקרה מתוכן, וזאת אודות לשיח הציבורי הדל שמתמקד כמעט כולו רק בשאלה האם תכיר בה ממשלת נתניהו, וזאת תוך זניחת העיסוק בה מבחינה תוכנית. עם זאת, לא בסיסמה זו אעסוק אלא באחת אחרת, שטרם הפכה לנבובה, אך גם היא עלולה למצוא את עצמה לבסוף בבית המעצר לאמירות שכשלו במבחן המציאות, לבושה מדי אסיר ולא הולכת לשום מקום: כוונתי לסלוגן "בונים שמאל חדש" ולאפשרות מילויו בתוכן אמיתי.

הסיסמה אמנם ליוותה את קמפיין הבחירות של חד"ש אך לשבחה, ולשבח הפעילים, ייאמר שלא הוכנסה לבוידעם עם היוודע דבר הבוחר. נהפוך הוא, כניסתה של מפלגת העבודה לממשלת הימין – וגורמים נוספים כמובן – העצימו את הצורך באיחוד שורותיו המפוצלות של השמאל הישראלי, ודיון מהותי בשאלה כיצד מרחיבים את השורות נפתח ביוזמת המפלגה.

מטרת היוזמה, כך לפחות ניכר, היא להוביל תהליך ארוך, מייגע ולעיתים כפוי טובה אך הכרחי וקריטי. ואכן, כנסים וחוגי בית רבים התקיימו תחת הכותרת "בונים שמאל חדש", אך כפי שציינו רג’א זעאתרה וחררדו לייבנר, במאמרם "אבני היסוד החסרות בבניית שמאל חדש", אותם אירועים חטאו בדיון רדוד כשלא דנו מהותית בעומק האתגר. בצדק תהו הכותבים "האם השאיפה היא רק להרחיב את חד"ש או להגיע לבריתות מתוך שיקולים אלקטוראליים או שמא אנחנו מדברים על תהליך עמוק יותר של צירוף של קהלים חדשים?".

אחת מטענותיהם המרכזיות של זעאתרה ולייבנר היא כי "לא ניתן להתקדם לבניית שמאל חדש ללא ביקורת יסודית ורצינית על השמאל הישן, שקרס על סתירותיו המובנות, ועל המגבלות שמנעו מאיתנו לפרוץ לעבר קהלים גדולים יותר שאמורים היו למצוא בנו תשובות לצרכים ולרגישויות שלהם". ואכן, דוברים רבים באותם כנסים קראו שלא להסתפק ביוזמות לאיחוד השמאל, דוגמת "אפשר אחרת", אלא לצאת מהבועה התל-אביבית לשטח ולחתור ליצירת שותפות אמיתית עם מגזרים מוחלשים בחברה הישראלית שמתנכרים (ובצדק) לשמאל הישן, שהתנכר להם עוד קודם והפקיר אותם. השאלה היא כיצד עושים זאת בפועל?

כמובן שאותם דוברים בעיקר קוראים לאחרים לעשות כן, מאחר ואינטלקטואלים שכמותם כנראה לא מסוגלים ליצור עם אותם מגזרים שפה משותפת או חתירה לאינטרסים משותפים, עליהם יעיד כל ניתוח מרקסיסטי של המציאות. מתסכל להודות בכך אך בתיאוריה כולנו חכמים ויודעים את המניפסט, אך הקושי הכמעט בלתי עביר ביחסי אינטלקטואלים מהפכניים ופרולטריון, שאמורים לשלב זרועות כדי לבנות עולם (ושמאל) חדש, עתיק יומין הוא והעסיק רבות גם את מרקס ואנגלס. אולי אנחנו יכולים ללמוד מניסיון העבר ולהתאימו לנסיבות חיינו כיום, בו הרוב הדומם האמיתי הוא פרולטריון נטול אמצעי ייצור שלא מכיר בעצמו ככזה.

מעניין, ומצער בעיניי, כי אחד העקרונות המרקסיסטיים (הבודדים) אותו נושאים הדוברים הרוצים בבניית שמאל חדש הוא הרעיון השנוי במחלוקת כי אין הפרולטריון יכול לקנות לעצמו תודעה מעמדית עצמית, בשל נסיבות חייהם הלוחצות של "העובדים". לכן, על פי אותה תפיסה, על האינטלקטואלים "לרדת לעם" ולהסביר לכל מגזר שהוא נפגע ומוחלש לא רק בגלל שייכותו המגזרית אלא בגלל שייכותו המעמדית. משום כך, יש לו אינטרס להתאגד עם שותפיו למעמד, וכל זאת בעידודה הפעיל של המפלגה שאמורה לתפקד כ"בסיס אם" מעמדי.

ניתן להתווכח האם גישה זו הוכיחה את עצמה כנכונה בימיהם של מרקס ואנגלס אך בטוח שבימינו היא מסתכנת בהחרפת האנטגוניזם, הקיים ממילא כלפי השמאל האינטלקטואלי. יש להודות כי הרטוריקה בה הוא משתמש נוטה להציף את אחד מחסרונותיו המרכזיים: הוא תמיד משוכנע בצדקת דרכו ובטוח כי אם רק תינתן לו ההזדמנות יוכל לפקוח את עיני "הילידים" – ולא רק מבית אלא גם את עיני הפלסטינים, אך זה עניין אחר – ולשכנעם באינטרס האמיתי שלהם.

אולי שורת מפלותיו האלקטורליות והצטמקותו של השמאל בישראל החלו מערערות לטובה את ביטחונו העצמי המופרז (בתנאי שאינו שבוי בטיעון כי הנה והימין יבצע את מה שאנו אומרים כבר 40 שנה) שהרחיק מעליו – יחד עם התפרקותו מתפיסת עולמו הסוציאליסטית – את רוב הציבור. אולי עתה הוא יהיה בשל לחשבון נפש של ממש בשאלות אלה ולדיון אמיתי בנוגע לתוכנו ולדרכי פעולתו העתידיים. כל אלה, אני מאמין, עמד לנגד עיני מבקשי השמאל החדש.

על רקע זה מצער כי מכל ההגות המרקסיסטית, שביקורתה הכלכלית-מדינית הופכת ליותר ויותר רלוונטית בימים של משבר כלכלי עולמי, מחבקים "בוני השמאל החדש" בעיקר את תפיסתם מעוררת האנטגוניזם של האינטלקטואלים הקומוניסטים שלא הוכחה כהצלחה. יתרה מכך, חשוב לזכור את שההיסטוריה לימדה אותנו: קו ישיר מחבר בין היומרה האינטלקטואלית להבין את אינטרס הפועלים טוב יותר מהם לבין כפייה חיצונית של אותו אינטרס בשם ההבנה הטובה יותר.

תפקידו של האינטלקטואל המהפכני, על פי מרקס, הוא אכן למזג את הבנת סוד התהליכים ההיסטוריים – ואת רגע ההבשלה הנכון לשינוי חברתי – עם כושר פעולתו המעשי של הפרולטריון. עם זאת, כדי להצליח לבנות שמאל חדש בישראל ולצרף אליו ציבורים חדשים יש להתפכח ממחשבה על אינטרס אובייקטיבי – אותו ניתן להנחית מן החוץ – ולהתחיל ולהתייחס לאינטרס הסובייקטיבי, הנשקף מבעד לתשובת הפרט, כזה הקובע במציאות.

מתוך חשיפת אותו אינטרס סובייקטיבי יעלה בצורה טבעית הקשר האובייקטיבי לאינטרסים משותפים בקבוצות נוספות ודרך האחדות שבריבוי האינטרסים ניתן יהיה לשלבם יחדיו. לשם כך, יש להקשיב קשב רב – תכונה בה שמאלנים מאותגרים לרוב – למצוקות השכבות המוחלשות, למצוא את הקשר המשותף העומד מאחורי כל פגיעה – בבחינת האוניברסלי שבתוך הפרטיקולרי – להציף אותו רעיונית ותקשורתית בצורה ממוקדת, לרתום סביבו את חברי כל הקבוצות הנפגעות ולהיאבק נגד אותו קשר במשותף ובכל אמצעי.

החתירה צריכה להיות ממוקדת לעבר ערעור הסקטוריאליות, שהתעצמה עם תהליך התפרקות הממלכתיות הישראלית וגרמה לכל מגזר להתבצר בתחומו, בעזרת מאבק בלתי מתפשר השואב את תוקפו מערכים מאחדים של צדק ושיוויון ברוח מגילת העצמאות. ניתן להתנחם בכך שמרחב הפעולה, שהתפנה בעקבות התפרקות המדינה מאופיה הראשוני, הוא גדול ביותר. עדות לכך ניתן למצוא בעלייה במספרם של אולגירכים מחד ועמותות פרטיות מאידך שפועלים במה שהיה פעם תחום שיפוטה של המדינה ועתה הוא שטח הפקר.

עם זאת, יש להקפיד כי הניסיון לאיחוד השורות המפוצלות בשמאל לא יביא לאמירות פשרניות, המנסות לקרוץ למרכז המפה הפוליטית. חובה להתעקש בכל הזדמנות על הרחבת הפעילות בזירה החברתית-כלכלית, תוך חשיפה תדירה של הקשר שבין הכלכלי לפוליטי, שרק דרכה ניתן לשנות דפוסי הצבעה מסורתיים במציאות הישראלית. רק כך, בלי התנשאות יודעת כל אלא שכם אל שכם השכבות המוחלשות, ולמען האינטרס שלהם שהוא האינטרס שלנו, ישתנו הנסיבות והשמאל בישראל יוכל להתקרא שמאל חדש.

Share on Facebook