ב-20 במאי פורסם ב"גדה השמאלית" מאמרו של אריה בן חורין, יובל שנשכח – 90 שנה לייסוד מק"י, 1919 – 2009 לצערי, יש במאמרו אי דיוקים.
בן חורין מיקד את כותרת המאמר ואת תוכנו בקביעה שמק"י מחביאה את ציון 90 שנות פעילותה. האם מר בן חורין לא שמע על יום העיון באוניברסיטת ת"א, שבאירגונו היו שותפים האוניברסיטה, קרן רוזה לוכסמבורג ומק"י. מאות אנשים האזינו לדב חינין ולתמר גוזנסקי, חברי הוועד המרכזי של מק"י, ולשורה ארוכה של היסטוריונים ואנשי אקדמיה , שחלקם גם השמיעו דברי ביקורת על דרכה של מק"י. מאות אנשים צפו באותו יום עיון בתערוכה המרשימה שארגנה מק"י.
קשה להבין את בן חורין הקובע בפסקנות רבה, ש"שרידי מק"י קיימים כפלג זעיר בתוך מפלגה ערבית יהודית – חד"ש". האם שלושה חברי מק"י מתוך ארבעה חברי כנסת זה בבחינת פלג זעיר בתוך מפלגה ?
בן חורין פותח את מאמרו בכותבו: "בשנת 1919 נוסדה מק"י". האמת שב-1919 נוסד גרעין סוציאליסטי שהתפתח לקראת אימוץ הקומוניזם. ב-1924 הוקמה מ.פ.ס. – מפלגת הפועלים הסוציאליסטית. בשלב מאוחר יותר תוך הידוק הקשרים עם הקומינטרן שנתן את הכרתו בהתארגנות זו הוקמה פ.ק.פ. – המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית . רק ב-1948 פ.ק.פ. שנתה את שמה ונקראה – המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). שינוי השם לא נבע מתוך שינוי הבסיס האידיאולוגי .
הבסיס האידיאולוגי נותר לכל אורך הדרך בסיס מרקסיסטי-לניני. בסיס זה קיים עד היום.
מה שכתב בן חורין על מרקס הוא בלתי רציני. הוא מתעלם מכך שמרקס הדגיש את חשיבות המאבק של מעמד הפועלים כדי להניח את החלופה הסוציאליסטית למשטר הקפיטליסטי.
מפלגה המבקשת לאמץ עקרונות מרקסיסטיים-לניניים חייבת להיות ערנית למציאות ולתנאים בהם היא פועלת .
מכאן שמק"י, מתוך פתיחות למציאות, התעקשה תמיד לפתח את מאבקה הפוליטי לכינון חברה סוציאליסטית תוך כדי בנית מסילות לשלום בין שני העמים. לכן, כל ישותה ויחודה של מק"י בנוף הפוליטי המקומי בכל שנות קיומה שזור במבנה הארגוני שלה – מבנה המשלב יחד יהודים וערבים.
במציאות של מלחמה ולהבות אש, שהוצתו באזורנו במאת השנים האחרונות, אני מציין בגאווה שמק"י אימצה דרך ייחודית ונשארה תמיד נאמנה לגישה אינטרנציונליסטית, המתמידה בפיתוח דפוסי אחווה בין יהודים וערבים וביצירת תשתית של חיים מפלגתיים לה שותפים חברים יהודים וערבים.
במציאות של עימותי דמים החוזרים ונשנים נשארה מק"י נאמנה לדרך החותרת לכונן חברה על בסיס אדנים סוציאליסטיים ומציאת פתרון צודק לסכסוך בין שני העמים, כשהאחד לא ייבנה על אסונו של האחר.
לדרכה זו של מק"י מתיחס בן חורין בביטול. לעומתו כותב עליה בהערכה רבה יצחק לאור בכתב העט הספרותי "מטעם" (גליון מספר 18 עמוד 148). בדברו על "טיפוח סולידריות עם הפלסטינים", הוא מציין לטובה את תרומת חד"ש למאמץ "לחסן דור חדש מפני זיהום גזעני של מערכת החינוך. פעילי חד"ש השכילו ללכת לבתים של יהודים וערבים , בזוגות, יהודים וערבים, כדי לדבר על חיים אחרים. "
אני שותף להערכה הרבה שרוחש יצחק לאור לפעילות זו של חד"ש ובתוכה מק"י ושותף לביקורתו כי, "אסור לצמצם פעילות זו רק לימי בחירות". כפי שחשוב להגביר פעילות זו בשלל מישורים כמו המאבק נגד סכנת הפאשיזם.
מק"י נבדלת מהתנועה הציונית בכך ,שאת הכרעותיה הפוליטיות היא קיבלה גם מתוך גישה חיובית למאויים צודקים של התנועה לשחרור לאומי של העם הפלסטיני ולא תוך כדי התנגדות נחרצת לזכויותיו הלאומיות. וודאי שהיא שוללת היגררות אחרי אינטרסים של מעצמות אימפריאליסטיות, שהציתו באזורנו אש והעמיקו תהומות של איבה וגילויי לאומנות המקשים מאוד על מימושו של פתרון צודק. במציאות זו פעלה מק"י להקמת חזית דמוקרטית לשלום כדי להגיע לציבורים נוספים. היה לי הכבוד יחד עם החברים מאיר וילנר, תופיק טובי ואמיל חביבי ,חברי הועד מרכזי של מק"י, להיות חבר בועדה שפעלה להקמת החזית.
לצערי, מבלבל מר בין חורין בין מק"י ובין חד"ש. הוא אינו נותן את דעתו לכך שחד"ש הוקמה כדי להקים מסגרת רחבה יותר על בסיס פוליטי משותף, כשמק"י היא מסגרת אידיאולוגית הפועלת בתוכה. ההזדהות עם חד"ש אינה מותנית בהזדהות עם מק"י.
באסיפה שאורגנה על ידי סניף חד"ש בת"א לציון ההישג בבחירות לכנסת ה-18, באולם גדוש מפה אל פה בעיקר על ידי צעירים, הופיע נציג השכונות ואמר: "אני מגדיר את עצמי כציוני, אולם אני מסכים עם עקרונות חד"ש ופעיל בה".
ולסיום אני מביע שאט נפש מנימת הזלזול של בן חורין על כך שמק"י מקפידה לציין את "הנצחון על גרמניה הנאצית ביער הצבא האדום". בהבדל ממוסדות שונים בישראל אנחנו מבליטים ומביעים את הערכתנו לצבא האדום שהיה גורם משמעותי בניצחון על גרמניה הנאצית.
לצערנו, אנו עדים היום להתעלמות מוחלטת מצד ממשלת ישראל מציון חלקה של ברה"מ בנצחון על הפאשיזם, ולכן עד היום מדי שנה באים אלפי חברים – יהודים וערבים – ליער הצבא האדום לחלוק כבוד לאלו שאנחנו חשים חוב של כבוד כלפיהם.
עוזי , צדק אחד המגיבים שציין, כי בן חורין עלה על שרטון של כפוף העובדות למטעני השנאה שלו כלפי מק"י. וחבל שמשקיעים כל כך הרבה אנרגיה בהתיחסות למאמרו.
מתודה : אכן טעיתי !
כאשר קראתי את תגובתו של עוזי בורשטיין
למאמרי "היובל שנשלח",
עיינתי מיד באינטרנט לברר מי הוא האיש הזה
וגיליתי לתדהמתי שלפני 77 שנים
כאשר עוזי בורשטיין נפגש ל בירושלים בשנת 1942
לראשונה עם מאיר וילנר המנוח, הוא כבר היה אז אחראי
על פעילות האיגוד המקצועי בברית הנוער הקומוניסטי
של אותם הימים !
הסתבר לי שעוזי בורשטיין הוא כיום איש מבוגר מאד.
אני מאחל לו קודם כל בריאות טובה וחיים ארוכים !
עוזי בורשטיין בעצם אישיותו מהווה חלק משמעותי
מן ההיסטוריה הארוכה של המפלגה הקומוניסטית
שתרומתה במאבק למען שלום ישראל-פלסטין
אני מעריך ומכבד מאד.
אני מודה ומתוודה על מספר אי- דיוקים עובדתיים
במאמרי "יובל שנשכח"
שעורר את זעמו ושאת נפשו של עוזי בורשטיין.
טעויות אלה הם לא מתוך כוונות זדון,
הם פשוט נבעו מכך שמקור האינפורמציה העיקרי שלי
על המתרחש בישראל הוא עיתון "הארץ"
ושם כמדומני לא לא היה דיווח בולט לעין
על הכנס באוניברסיטה שהוקדש לשנת היובל של מק"י
ואני גם לא ידעתי שמתוך ארבע חברי הכנסת של חד"ש, שלושה הם חברי מק"י
מחמת כבודי הרב שאני רוחש לעוזי בורשטיין,
אני לא רוצה אתחיל בפולמוס עימו על מאמרו.
יש לי אי-אלה השגות על מאמרו של עוזי נורשטיין
לא כל כך על מה שנאמר בו,אלא יותר מה שחסר במאמר.
אני מקווה מאד שמתוך ימים ספורים אוכל להשיב
במאמר בהחלט לא פולמוסי אלא אך ורק עובדתי
המבוסס בחלקו על נתונים מתוך ארכיוני הפרטי שלי
על תולדות פ.ק.פ שמסיבות שונות
לא נגעתי בו בשלושים השנים האחרונות ואני מקווה
שמערכת "הגדה השמאלית" תסכים לפרסם אותו.
מאמר זה עשוי להיות תרומה צנועה לתולדות מק"י.
בברכה אריה בן
מר בן חורין,ישנם רבים שההסטוריה של מק"י מענינת אותם. אבל איך אתה רוצה שנתיחס ברצינות לכותב, שמודה כי לא ידע ששלושה חברי מק"י מכהנים בכנסת בסיעת חד"ש המונה ארבעה חברים.
איך אתה רוצה שנתיחס ברצינות , כאשר אנשי אקדמיה בכירים באוניברסיטת תל אביב יחד עם מוחמד נפעא מזכיר הכללי של מק"י יחד עם ח"כ דב חינין וח"כ לשעבר תמר ג. מופעים בפני קהל של מאות אנשים ומלבנים במהלך יום שלם את הנושא -"תשעים שנה למק"י", כאשר חלק מאנשי האקדמיה אינם חוסכים את ביקורתם .
איך אתה רוצה שנתיחס ברצינות לכותב, שטוען כי חלק מהעובדות אינו ידוע לו כי הוא חשוף למקור אחד והוא עתון ה"ארץ".
אדם כמוך שממהר להכתיר כותרת על יובל שנשכח, וקובע עובדה נחרצת כי היובל נשכח, איך הוא רוצה שאני אתיחס ברצינות לדבריו. במיוחד שהוא ממהר להכתיר מגיב לכתבתו כאיש מנגנון המפלגה , כאשר למגיב אין כל נגיעה במוסד כלשהוא , חוץ מהבעת אהדה למק"י.
מר אריה בן-חורין כתב מאמר מלא שטנה ורצוף שגיאות עובדתיות, ואחר כך עוד מטיח בפנינו שבאתר הגדה מציבים :גבול לדמוקרטיה". זה מגוחך.
אני מודה לו על דברי ההערכה היפים והמוצדקים על עוזי בורשטיין, אחד מאושיות מחנה השמאל בארץ, אבל מוטב לו לבדוק את תוכן מאמריו בשבע עיניים לפני שהוא יוצא בשליחותו הקדושה שהיא באורח אובייקטיבי, בין אם התכוון לכך ובין אם לאו, משרתת אינטרסים ממסדיים.
בתגובתו של עוזי בורשטיין למאמרי "היובל שנשכח",הוא מציין את העובדה הנכונה כשלעצמה
שבשנת 1948 פ.ק.פ.-המפלגה הקומוניסטית הפלסטינית שינתה את שמה למקי-המפלגה הקומוניסטית הישראלית מבלי להסביר את הסיבה למעשה הזה.אני הגבתי בכתיבת מאמר שבו אני מנסה להסביר את הרקע ההיסטורי לאירוע הזה :
אחוד שני הפלגים הרומוניסטים שהיו קיימים אז בארץ ,היהודי והערבי למפלגה מאוחדת אחת. עורכת האתר הגיבה שמאמרי לא יפורסם כי:
"לא נוכל להרחיב את הדיון ההיסטורי בתולדות
מק"י".אני שואל: האם בשנת היובל ה90 של מק"י
אין מקום לדיון כזה ?
או שגךם באתר "הגדה השמאלית" יש גבול לדמוקרטיה ????
בברכה אריה בן חורין
לחיים ברעם תודה.
ראוי אדם כמו עוזי בורשטיין, שהקדיש את חייו למען המפלגה , למלה החמה , ואתה היטבת לבטא אותה.
הצטערתי שבן חורין מצא לנכון לנגח כשהדיוק ממנו והלאה. כואבת היתה ההתיחסות המזלזלת שלו כלפי כנס מארכס. בן חורין ראה שם מרצים אקדמאים מהאוניברסטאות.(מה רע באנשי אקדמיה?) אבל מה זה חשוב שהיה מושב שלם שהוקדש למאבקים בהם נכחו חברי ועדי עובדים נציגי עובדים אנשי קו לעובד.
כשהנימה המזלזלת משתלטת על הכותב הוא מחליט לקבוע את העובדות בהתאם לקו שהוא קבע.
אני מלאת ההערכה לקומץ האנשים שהשקיעו מאמצים רבים בקיומו של הכנס , ואילו בן חורין בנימה מזלזלת מספר לנו מה היה בכנס ומה היה חסר בו.
אפשר לבקר את מארכס,חשוב לבקר, אבל למה לתת ביטוי לנימה המזלזלת לכנס, למארגניו ולמה שהיה בו.
האמת האובייקטיביתבית היא תמיד בשרות הקידמה בלבד
מאת אריה בן חורין
אני קורא תמיד בעניין רב את מאמריו המאלפים של מר חיים ברעם המתפרסמים בין השאר גם באתר האינטרנט "הגדה השמאלית".
בדרך כלל אני מסכים לתוכנם של מאמריו
ויש בינינו מידה רבה של זהות דעות
.אני גם מאד מעריך את עומק המחשבתי שלו,
את רגישותו האינטלקטואלית הרבה לכל נושא ונושא,
את השכלתו הרחבה ואני גם מתפעל מאד משפתו המליצית היפה. תכונות שלמרבה הצער נדירות מאד כיום בתקשורת הישראלית. אבל יסלח לי מר ברעם הנכבד,
לא הצלחתי להבין ל-מה בדיוק הוא התכוון
בתגובתו למאמרי הצנוע "יובל שנשכח" שפרסם ב"גדה השמאלית"
אני מצטט את דבריו :
\"מוטב לו לבדוק את תוכן מאמריו בשבע עיניים לפני שהוא יוצא בשליחותו הקדושה שהיא באורח אובייקטיבי, בין אם התכוון לכך ובין אם לאו,משרתת אינטרסים ממסדיים".
עם כל הכבוד,אבל הפעם אני לא מסכים עם מר חיים ברעם!
כי בתומי ולעניות דעתי, סבורני
שהאמת האובייקטיבית משרתת אך ורק
את אנשי הקדמה ההומניסטים הדוגלים
ברעיונותיהם הנשגבים של קרל מרקס וצ’רלס דרווין
כנגד אנשי הריאקציה הלאומנים,חסידי הפונדמנטליזם הדתי הדוגלים במיתוסים אפילים, מיסטיפיקציות
ודברי הבל וטאבו שונים ומשונים
עוזי בורשטיין, לדעת חיים ברעם
,"אחד מאשיות מחנה השמאל בארץ"
(דעה שאני בהחלט מסכים איתה!!)
בתגובה למאמרי "היובל שנשכח"
ציין את העודה הנכונה כשלעצמה
שבשנת 1948 פ.ק.פ.שינתה את שמה למק"י
אך "משום מה", שכח לציין את הסיבה
ואת הרקע ההיסטורי לשינוי השם !
ברצוני לשאול שאלה פשוטה :
האם קוראי אתר האינטרנט "הגדה השמאלית"
אסור להם לדעת מה בדיוק קרה אז במפלגה ?!
במאמר שנפסל ע"י מערכת האתר,
הסברתי את הסיבה והרקע ההיסטרי לשינוי השם מפ.ק.פ. למק"י :
בשנת 1948 זמן קצר לאחר הקמתה של מדינת ישראל,
התקיים אירוע חגיגי מאד בקולנוע "מאי" שבחיפה התחתית :
נוסדה המפלגה הקומוניסטית הישראלית — מק"י
מאיחוד שני הפלגים הקומוניסטים שפעלו אז בארץ :
הפלג היהודי פ.ק.פ.—–המפלגה הקומוניסטית הפלסטינית
בהנהגתם של מאיר וילנר,שמואל מיקוניס ואסתר וילנסקא
והפלג הערבי ששמו היה "הליגה לשחרור לאומי"
בהנהגתם של תופיק טובי, ואמיל חביבי.
שני הפלגים הקומוניסטים האלה פעלו בנפרד משנת 1943 כשהמפלגה הקומוניסטית הפלסטינית התפלגה על רקע לאומי. החברים הקומוניסטים הערבים עזבו את המפלגה
והקימו את "הליגה לשחרור לאומי".
מה הייתה המחלוקת הרעיונית בין שני הפלגים ?
הליגה תמכה במאבק נגד המנדאט הבריטי
ונגד מפעל ההתיישבות הציוני וגם תמכה ב"ספר הלבן"
שהגביל את מכירתם של אדמות הערבים ליהודים.
הקומוניסטים היהודים תמכו אומנם עקרונית
בעמדות אלה של הקומוניסטים הערבים
אבל העולם היה נתון אז בעיצומה של מלחמת העולם השנייה והקומוניסטים היהודים נענו בהתלהבות
לקריאת הוועד היהודי האנטי-פשיסטי מקויבישב שבברית המועצות לסולידריות יהודית בינלאומית במאבק נגד גרמניה הנאצית,
הקומוניסטים היהודים השתלבו
במאמץ המלחמתי של היישוב היהודי בארץ
וגם התגייסו לבריגדה היהודית של הצבא הבריטי.
הליגה לשחרור לאומי התנגדה לחלוקתה של הארץ לשתי מדינות ודגלה בהקמתה של מדינה פלסטינית דמוקראטית ועצמאית
שבה ליהודים תהינה זכויות אזרח בלבד.
לעומתם, הקומוניסטים היהודיים
הכירו בזכויות הלאומיות של היהודים בפלסטין
תתמכו בשיתוף פעולה
עם "הגורמים הפרוגרסיביים"בקרב היישוב יהודי
משנת 1943 התנגדו ל"ספר הלבן"
בשנת 1944 השתתפו בבחירות לאסיפת הנבחרים של היישוב היהודי ובשנים 1948-1947 ישבו נציגי הקומוניסטים היהודים
במועצת העם של היישוב היהודי.
מאיר וילנר חתם על מגילת הצמאות של מדינת ישראל
וכזכור הקומוניסטים היהודים
תרמו תרומה משמעותית לגיוס הנשק מצ’כוסלובקיה
לאחר נאומו המפרסם של גרומיקו נציגה של ברית המועצות בעצרת האומות המאוחדות למען חלוקתה של הארץ בין שני העמים
תמכה גם הליגה לשחרור לאומי בפתרון הזה
וחבריה אף התנגדו באופן פעיל לפלישתם של צבאות ערב לישראל.
בשנת 1965 —-17 שנים לאחר ייסודה של מק"י,
חל בה פילוג לאומי חדש :
קבוצת מיקוניס-סנה פרשה מן המפלגה
וגררה עימה חלק גדול של החברים היהודיים,
צביונה הפוליטי של קבוצת מיקוניס-סנה הפך יותר ויותר ציוני
וזמן לא רב לאחר מלחמת 1967
נעלמה קבוצה זי לחלוטין מן הבמה הפוליטית של ישראל
.מסתבר שהסכסוך הלאומי הפלסטיני-ישראלי הקשה
הצליח למרבה הצער להטביע את חותמו המכוער
גם על המפלגה הקומוניסטית ה.
הארגון היהודי הערבי החוגג בימים אלה את יובלו ה-90.
אנשי שמאל אמיתיים חייבים להיות כמה שזה קשה
אנטי-לאומיים ואנטי-דתיים הומניסטים, אינטרנציונליסטים
ולוחמים למען צדק סוציאלי
ושלום בין העמים הישראלי והפלסטיני.
לבן חורין שלום
אומנם הצבת שאלה והוספת לה ארבעה סימני שאלה.
אבל אשתדל לא לפגוע בכבודך, כי אני מבינה שאתה נמנה אל קשישי התנועה, או אל קשישי מי שהיו פעם חברים בה.
בן חורין, זכותה של עורכת לקבוע , שנושא מסוים קיבל את הבמה הראויה לו ואינה רואה מקום להרחיבו .מכאן להאשים את העורכת באי שמירה על דמוקראטיה, יש בה מידה לא מעטה של הלעזה.
עם כל רצוני לא לפגוע בך, אני מצרה על כך שבמאמרך היתה מידה לא מועטה של זלזול בכנס מארכס. ביקורת על הנחות מארכסיסטיות זה נושא ראוי, אבל מקוממת אותי נימת הלעג שלך כלפי אלו שנשאו בעול קיומו של הכינוס. מקוממת אותי נימת הלעג שלך כלפי רצונם למנף את מה שהיה בכינוס למוסד שישמשיך לפעול , לחקור וללמוד .
מצערת אותי הכותרת שלך למאמרך, בה אתה מתיימר להיות זה שבא להזכיר את מה שאחרים שכחו, בעוד ששעושים הכל כדי לתת ביטוי הולם למעמד ולתאריך, ואתה נאחז בתירוץ ,"מצטער לא ידעתי". התחלת בהטחת אשמות, ואחרי שצבעת אותנו בכל צבעי הבוץ האפשריים , אתה מתנצל שלא ידעתי.
מתוך רצון לשמור על כבודו של אדם שבודאי חצה כבר את הגיל של שמונים שנות חיים, אני מפסיקה כאן ומאחלת לך הרבה בריאות.
תשובה למרים
מרים למרות שאני שותפה לביקורת שלך ושל חיים ברעם על מאמרו של בן חורין, שהיו בו הרבה פגמים וגם מידה של לעג למאמץ של המארגנים להקמת מוסד(בית ספר) בו ימשיכו ללבן נושאים חברתיים , אני בדעה שיש מקום לתת לבן חורין במה ולאפשר לו להאיר את הנושא של תשעים שנה למק"י מנקודת מבטו.
תשובה לאסתר
אני כמובן מסכים עם דעתה של אסתר שיש לאפשר לי"להאיר את המשא של תשעים שנה למק"י" גם מנקודת מבטי כי מאמרי מבוסס על מקורות אמינים
המצויים בתוך ארכיון פ.ק.פ הנמצא ברשותי ושאותו אני מוכן להעמיד לרשותה של מערכת האתר.חיים ברעם הביע את חששו שתוכן המאמר שלי עשוי "לשרת באופן אובייקטיבי את הממסד".אני לעומתו משוכנע שאמת ההיסטורית משרתת תמיד את השמאל ותתרום לקירוב לבבות בין אנשי שמאל יהודים וערבים על בסיס של עמדה
אינטרנציונליסטיתת אנטי-לאומנית.
בברכה אריה בן חורין