לפני שנים אחדות השתתפתי בהפגנת מחנה השלום נגד עוולות הכיבוש, ונקלעתי לוויכוח לוהט בין אנשי "שלום עכשיו" מן השורה, שהתעקשו להניף בכיכר רבין בתל-אביב את דגל ישראל, לבין פעילי השמאל הרדיקלי, שהתנגדו למחווה הזאת בלהט נעורים, שלא נעדרה ממנו גם מידה של חמימות המוח. כמו תמיד במקרים כאלה, עברתי את התקרית הזאת בלב חצוי וקרוע. המוחים נגד הדגל קרובים אלי מאוד בתפיסות הפוליטיות, ובדרך כלל אני רואה דווקא בהם את השותפים האידיאולוגיים הקרובים יותר; אבל החוויה הרגשית הייתה שונה לגמרי. למען האמת, לבי נחמץ. מניפי הדגל הרגיזו אותי בלהט "הציוני" שלהם, שהפך אותם לשותפים למחנה הציוני הגדול, הדומיננטי והדכּאני, שאחראי באורח ישיר למתרחש בשטחים. אבל בכל זאת התקשיתי לראות את הדגל נרמס, לפחות באורח מטפורי.
החברים הרדיקלים לא היו בריונים, חס וחלילה, ולרגע לא חששתי שתפרוץ שם תגרה. אבל התקרית המחישה שוב את הפער האדיר בין הדעות והתפיסות הפוליטיות-הרעיוניות מצד אחד, לבין המערכת האמוציונלית, שבתוכה הופנמו גם סיפורים מהילדות, שירים מבית הספר ומהתנועה, הצגות, סרטים, אגדות, הגדות, אמיתות, שקרים, סילופים, הדחקות, חגים דתיים עם משמעות תנ"כית, חגים חילוניים עם אינטרפרטציה לאומנית, י"א באדר, יום השואה, יום הזיכרון, יום העצמאות, שיר הרעות, הוא לא ידע את שמה אבל אותה צמה, דודו (לא טופז), חברים מספרים על ג’ימי, הן אפשר, הסלע האדום, העיניים של המדינה, נאום רבין על הר הצופים בשנת 1967, נאום רבין בכיכר בתל-אביב דקות אחדות לפני שנרצח, לבכות לך בביצוע אביב גפן, שירי יפה ירקוני, אריק לביא שמבטיח "בעוד דקה אחזור בעוד דקה", המסכת בתנועה על העינויים שחנה סנש עברה לפני שהפשיסטים ההונגרים רצחו אותה בשירות הנאצים, המיתוסים של ליל הגשרים, של הל"ה, של טוהר הנשק ז"ל, של אורי אילן שמת בכלא הסורי, שמות כל חללי מלחמות ישראל לקראת יום העצמאות, מיליוני תמונות, שברירי מלים, תחיית השפה העברית, סיפור העקדה ושברו, האהבה העצמית האדירה שמעורר השיר על ערימת החברה על הדשא, המסננת הרעיונית היעילה שמאפשרת לנו לאהוב את חללינו ולהתעלם כמעט לגמרי ממתיהם.
זהו מכבש אדיר שמצויד בכל הכלים הדרושים להדחקת האמת על עצמנו ועל ההיסטוריה שלנו, ורק בזכותו אנחנו יכולים איכשהו לסבול את החיים כאן. החינוך הישראלי מנטרל את המיקרוסקופ, שכביכול שתול בעיניו של כל אדם ברגע שהוא נולד. המיקרוסקופ הוא מסוכן. תארו לכם שהיינו יכולים לראות את כל החיידקים בלי תיווך של מכשירים אופטיים מיוחדים לצורך זה. אפילו שתייה של כוס מים רגילים הייתה הופכת אז למשימה כמעט בלתי אפשרית. ההתבוננות בנוזל האלמנטרי הזה, השכיח והחיוני כל כך לחיינו, יכולה הייתה להיות חוויה מזוויעה. מים רוחשים מיליוני חיידקים הנעים בתוכם כל העת? יש תבונה אדירה בטבע, שמונעת מאיתנו את הזוועה. אבל החינוך הישראלי נִטרל לא רק את מעשינו הרעים, אלא קִעקע גם את חוש הצדק הבסיסי שלנו.
מי שקרא את התגובות באינטרנט ובמכתבים למערכת אחרי זוועות עזה, הבין שקריאת המציאות שלנו היא פגומה, ושהמצפן המוסרי שלנו חדל לתפקד. יש לזה מחיר ענקי. שונאים אותנו בכל העולם גם משום שדרשנו, לפחות מידידינו במערב, אהבה נטולת ביקורתיות. אהבנו מאוד כאשר האמריקאים השתמשו בפול ניומן כדי להציג אותנו לעולם כארי בן כנען קולקטיבי, פרי רוח העִוועים של הסופר לאון יוריס. אבל היום מעמתים אותנו גם עם התדמית העצמית שלנו, וגם עם מערכת התעמולה (אנחנו, תעמולה? הרי מדובר בסך הכול ב"הסברה"!) המשומנת שלנו. בעינינו מפקד הפלוגה בחטיבת גבעתי עידו (בסדרת הטלוויזיה המרתקת של האחים ברבש "טירונים") הוא אולי מלח הארץ, אבל רבים וטובים בעולם, לא אנטישמים אלא הומניסטים אמיתיים, רואים בו היום ממש פושע מלחמה.
קשה לנו מאוד להחליף תפקיד, ולהופיע קבל עם ועולם כאיש הרע של האזור. אני זוכר את הסערה שחולל הסרט "חייל בכחול" (1970), שהציג בצבעים לוהטים את הטבח שחיילי הצבא האמריקאי עשו באינדיאנים כדי לנחול את ארצם. גם הסרט "איש קטן גדול" (1970) עם דניס הופמן, חיטט באותו פצע באמצעים קולנועיים משוכללים לתקופה, והעמיק את הטראומה של מלחמת וייטנאם בחוגים אליטיסטיים בארצות הברית. אין לזלזל בנקודות ציון היסטוריות כאלה, אבל אסור גם להגזים בערכן. הממשלים הרפובליקניים ששלטו בוושינגטון אחרי טראומת שנות השישים, בהנהגתם של ריצ’ארד ניקסון, ג’ראלד פורד, רונאלד רייגן, ג’ורג’ בוש (האב) וג’ורג’ בוש (הבן), הכחידו כמיטב יכולתם את רוח שנות השישים ותחילת השבעים והחזירו לאופנה את פולחן הכסף והצבאיות. אבל נזק מסוים לתדמית העצמית האמריקאית נגרם, וחשבון הנפש שהופנם השאיר את הגחלת הליברלית על אש קטנה, שנשיאים מהמפלגה הדמוקרטית כמו ג’ימי קארטר, ביל קלינטון ועכשיו ברק אובמה הפיחו בה קצת רוח חיים. קשה לאתר תהליך מקביל בקרב האליטות כאן. אין כמעט חשבון נפש מוסרי שמוביל לתהליכי שלום והתפייסות עם העם הפלסטיני אלא לכל היותר שיקולים תועלתניים משתנים, שאין להם הרבה תנופה מושכת המונים.
אנשים כמו יוסי ביילין ואפילו יוסי שריד יכולים אולי להצדיק "ויתורים" מסיבות ציוניות (עם נופך מוסרני ידוע), אבל לא להוביל אלפי בני נוער למאבק פעיל נגד הכיבוש והנישול. דוגמה קלאסית היא אולי יולי תמיר, שרת החינוך לשעבר שהייתה פעילה בתנועת "שלום עכשיו" ושזמזמה את שיר הרעות כל הדרך אל חיקו של אהוד ברק, הסוּפר-ימני מכל בחינה אפשרית.
קיים הבדל תהומי בין הסנטימנט כלפי ההוויה וההווי שבהם גדלנו משחר ילדותנו לבין התקרנפות פוליטית, ואדם זקוק למודעות עצמית רבה כדי לחיות בשלום עם הסתירות המבעתות אותו כאן מדי יום. קחו למשל את ההמנון הלאומי שלנו. כישראלי עם השקפה שוויונית אני תומך מובהק בהמרת השיר היהודי שכתב נפתלי הרץ אימבר, כדי לשבץ במקומו יצירה חדשה המשקפת את הישראליות שלנו, שאיננה זהה בכלל לתודעה היהודית המימסדית. "נפש יהודי הומייה"? זה דווקא משפט יפה ומרגש, אבל הוא מתעלם מעצם קיומם של 20 אחוזים מכלל אזרחי המדינה. כשהייתי לפני חמש שנים בגמר גביע המדינה בכדורגל, שבו זכו בני סכנין, חשבתי שתמליל ההמנון שלנו מחמיץ את שיתופם של מאות אלפי צופים נרגשים באצטדיון ובבתים בחוויה הקולקטיבית. כל זה לא משנה את העובדה שהשמעת "התקווה", למשל כשאתלט ישראלי זוכה במדליה, מרגשת גם אותי.
* התפרסם ב"כל העיר"
חיים בכתיבתך נגעת בשורש הבעיה. לכל אדם את יש את הזהות האישית המשפחתית והלאומית שלו.
הזהות הלאומית מתייצגת בין השאר בהימנון ובדגל.
המילים "להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים" מחברות את רוב רובו של העם היהודי ולמעשה הישראלי (כיון שערביי הארץ רואים עצמם כבני הלאום הפלשתינאי).
ההמנון והדגל אינם שיכים לאנשי הימין גם לאנשי שמאל רדיקלי . בהימנון לא נאמר להיות חופשים "בכל" ארצנו או "בכל" ירושלים
"המחווה" של הסרת דגלי ישראל מלמדת על התבטלות הזהות הלאומית של המפגינים.
להבדיל בשנת 45 הגרמנים המעטים שהתביישו במעשי הנצים לא חשבו שהם אינם גרמנים
הגון רק מי שמניף את דגל ישראל?
מה קשה יותר – ללכת עם ההמון מסביב או להתנגד לו ולא לנופף דגל?
לא נמאס לך לטעון בלהט רק דברים שכולם מסכימים להם?
זו התנהגות פחדנית ומתחסדת לתקוף בשם הקונצנזוס את האנשים הספורים שאינם משתייכים אליו. מפליא איך אתה מסוגל לשקר כך לעצמך.
למגיב שמעלי: אין שום אומץ בלא להניף את דגל ישראל, לעומת זאת יש אומץ להילחם על שינוי ערכים בחברה הישראלית ואת זה אני מעריך מכול ליבי. מעבר לכך אם אתה מתנגד להניף את דגל ישראל אז למה שתסכים להניף דגל פלסטין? אם אתה נגד לאומיות אז תהיה נגד לאומיות עד הסוף.
הגם אתה חיים?
אתמול ראיתי את סרט תעודה על הפועל קטמון.
זו יכלה להיות באותה מידה אלגוריה מצויינת לשמאל ה"רדיקלי" בישראל ואולי במידה מסויימת זו הייתה. המיעוט הצודק בעני עצמו, השיח הטהרני על מהותה של קבוצת כדורגל, שנאת "בעלי ההון", טיפוח הוויה לוזרית ודחיית האם המולידה הפועל ירושליים שממנה יצאו כולם, מרתקת במיוחד הייתה האבחנה של יונה(ה"רע") על ה"אשכנזים", לא יכלתי שלא להזכר בפנתרים ושל"י ומאיר פעיל ושוב עלתה בי אותה תחושה לא נעימה.
אגב, הפועל קטמון עדיין בליגה א’ דרום, היא מקבלת כמובן הרבה יותר תקשורת ממה שמגיע לה. אלגוריה כבר אמרנו?
העניין של הנפת דגל ישראל בהפגנות ה"שמאל" מזכיר לי את ההפגנה הגדולה למדי שבסיומה נרצח ראש ממשלת ישראל בידי נבל שפעל בהשפעה ועידוד של בריוני הימין מהפוליטיקה ומהרבנות כאחד. נכחתי בהפגנה והקשבתי לדברים (איני זוכר הרבה אבל את שירת מירי אלוני לא אשכח) ולפתע חצו את הקהל, שעמד בצפיפות נסבלת, חבורה של בריונים שהתקדמו כשהם עטופים בדגלי הלאום. הם התקדמו בכוח ובדחיפות מכיוון מערב למזרח והקהל נרתע ופינה להם דרך. אל תשאלו אותי אם אני מניף דגל כחול לבן ביומעצמאות או בכלל, אבל הנס של גושלום הוא גאוני ואהוד עלי מאוד בשלב הזה של ההתרחשויות.
חיים ברעם מתאר את תהליך הסוציאליזציה רב הכוח של החברה (כולל הורים שזהו כוח רב-עוצמה) המותיר את רישומו גם על אלה המתנגדים לו. הזדהיתי מאד עם הדברים, ואני מרגישה לעתים כיצד השכל שלי מתחרה בכוחות פנימיים העולים מהעבר בניגוד לרצוני.
בכל זאת אני מאמינה גדולה בהשקפת העולם האקסיזטנציאלית המאמינה כי בכל זאת בני האדם חופשיים לנסות ולברוא את עולמם מחדש.
היום בזכות האינטרנט זה קל יותר לביצוע בעזרתם של אחרים השותפים להשקפות עולמך. אתר זה מהווה דוגמה לניסיון לברוא עולם אלטרנטיבי המתחרה במוסכמות הציוניות הותיקות.
מאמר נכון. הייתי מקצין ואומר שמה שהכותב מכנה "הסנטימנט כלפי ההוויה וההווי שבהם גדלנו" הוא חזק מאד. ולראיה תוצאות ניסוי מילגרם המפורסם. הקושי בלצאת נגד הרעיונות שאנשים מורגלים בהם. אנשים עוברים להלך רוח מחשבתי של *אוטומט* (העיקר שלא להתעמת עם הזבל הזה). ישנן כמובן דרגות של צייתנות.
— קישור —
— קישור —
לא צריך לשנות את ההמנון פשוט צריך לשנות את נפש יהודי הומיה לנפש ישראלי הומיה. בקשר לשמאלנים שלא רצו להניף את הדגל אין בהם שום דבר מוסרי או ההגון בפרט שחלק מהם מוכן להניף את דגל פלסטין.
חיים,
מעטים משלבים כמוך בין ניתוח המציאות וניתוח הרגש, בין ניתוח של מה צריך לשנות בתנאים באובייקטיבים ובין ניתוח של מה צריך לשנות ברמות העמוקות ביותר, והכואבות ביותר, של הסובייקטיביות "שלנו". דומני שזהו בדיוק השילוב הנדרש ע"מ להבין את הקושי שעימו יש להתמודד.
אתה אינך כותב אך ורק ל"משוכנעים", אלא גם ל"מתנדנדים". אינך מתיימר לתפוס עמדת-על ממנה תוכל להטיף את האמת ולרחוץ בנקיון כפיך: במקום זה אתה מנסה להבין את המנגנונים הפסיכולוגיים של אלו שאינם רואים את הדברים כמוך.
דומני שכיום אנחנו זקוקים לעוד עבודה בדיוק
מן הסוג הזה, על מנת לקרב אלינו קהלים נוספים, דוגמת מרצ.
יישר כח.
דגל גרמניה הנאצית היה צלב הקרס ולכן אני מניח שאותו הם לא היו מניפים (מתנגדי המפלגה הנציונל סוציאליסטית בארון או לא בארון), צריך לבחון לעומק את השאלה אם היה דגל גרמניה נותר כשהיה לפני עליית המפלגה הנציונל סוציאליסטית לשלטון, היו מסוגלים המתנגדים להניף אותו.
מעבר לזה, יש הבדל גדול בין לדעת שאתה גרמני או שייך ללאום מסויים כי נולדת אליו לבין תמיכה ברעיון הלאומיות והדגל.
ישראל אינה ארה"ב ואינה יכולה להרשות לעצמה לוקסוס כמו צורת המחשבה ההיפית של ה-60.
בכל מקרה אנחנו עדיין במאבק הישרדות ואני לא נותן הנחות לאלה שמתעלמים מהמצב, חלקים רבים של ה"שמאל" כיום, הם פירות של אנשי מפא"י והעבודה ההיסטוריים, אין להכחיש זאת ומפה עולה בי המחשבה על מידת הטוהר של פיות בוסר אלה שגדלו בבועה של העשורים הקודמים.
האם המניעים שלהם להירתם לטובת ה"לאום הפלסטינאי" נובעים מהמהפך של 77? שבמידה רבה נתן מכה חזקה ל"אליטות" הישנות בעבר. והאם הם מנסים לשחק את המשחק של "הכל או לא כלום", כלומר אם אנחנו השמאלנים לא נשלוט במוסדות המדינה ובתרבותה מכיוון שאנחנו "מוסריים" ו"חכמים" יותר, במקרה הרע נסכן את מעמדה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, במקרה הטוב יהיה שלום שבזכותו נשלוט שוב במדינה ונדחף את ה"פרימיטיבים" היהודים לצד.
בשנת 99 השתתפתי בהפגנה שנערכה מול בית המשפט העליון נגד פסילתה של מפלגת בל"ד.ראוי לציין כי רבים מהמשתתפים היו אנשי חד"ש,יהודים וערבים.אף אחד מהמשתתפים לא העלה בדעתו להניף את דגל ישראל.
מקדים ואומר חים ברעם:"…בכל זאת התקשיתי לראות את הדגל נרמס".
באותה הפגנה(אם זכרוני אינו מטעה אותי,אורי אבנרי השתתף בה) נשאה דברים נורית אלחנן פלד.הדברים שאמרה הוו לגבי אירוע מכונן במישור האישי-פוליטי.היא דיברה,בין היתר,על הזהות של היהודים הלא ציונים-הקורבנות היהודים של הכיבוש-לדבריה(שוב,אם זכרוני אינו מטעה אותי).על הזהות שנשללה ע"י הציונים ועל זהויות אלטרנטיביות.
מבאר חיים ברעם:"התקרית המחישה שוב את הפער האדיר בין הדעות והתפיסות הפוליטיות-הרעיוניות מצד אחד, לבין המערכת האמוציונלית…"
משפט זה של ברעם הוא תמצית מאמרו,החשוב כל כך,המצביע בדיוק רב כל כך,על אחד מהעצבים הרגישים ביותר של הסכסוך היהודי הפנימי-חיפוש הזהות בעידן בו מבין ההגיון את שאט הנפש מהציונות,אך הלב,וסיבותיו עימו(וראו מחקרים בנושא),מסרב להאמין ו\או מסרב להפנים ו\או שוקע בדכדוך עמוק וביאוש שאיתו רב הקושי להתמודד,ואז חוזרת ההכחשה.
מוסיף חיים ברעם:"זהו מכבש אדיר שמצויד בכל הכלים הדרושים להדחקת האמת על עצמנו ועל ההיסטוריה שלנו, ורק בזכותו אנחנו יכולים איכשהו לסבול את החיים כאן. החינוך הישראלי…"
על החינוך הישראלי כותבת אלחנן-פלד:"האכזריות שאין לה ביטוי במלים, ההתעללות המסודרת, המחוכמת, שטובי המוחות היהודיים מגויסים היום לתכננה ולשכללה, אינה נולדת יש מאין. היא פרי של חינוך יסודי, מעמיק, טוטאלי."
מתוך "על חינוך לגזענות ורצח ילדים"-מחסן מילים
— קישור —
קובע חיים ברעם:"קיים הבדל תהומי בין הסנטימנט כלפי ההוויה וההווי שבהם גדלנו משחר ילדותנו לבין התקרנפות פוליטית, ואדם זקוק למודעות עצמית רבה כדי לחיות בשלום עם הסתירות המבעתות אותו כאן מדי יום"
כאן באה לידי ביטוי גדולתו של המאמר,וגדולתו של הכותב.הפלישה לעזה והטבח שהתרחש שם חשפה את פרצופם האמיתי לא רק של אהוד ברק,לא רק של כלי התקשורת,אלא של הציבור הציוני כולו.
נסיונות מנסיונות שונים של כותבים לא ציונים נכתבו אך ורק כדי לחיות בשלום עם הסתירות המבעתות.הנה שניים מהם,תומכי חד"ש:
גדעון לוי,במאמרו "קבורה מאוחרת"(הארץ 12.2.09) היה הראשון לנסות:"מי שרוצה שמאל ישראלי צריך לומר די לציונות, זאת שהימין השתלט עליה". כלומר,לא די לציונות בכללה,
אלא לאותה ציונות שהימין השתלט עליה. במאמר אחר תובע לוי לאתחל את הציונות.
גם אייל ניב,במאמר מאיר עיניים:האם יש ישראליות פוסטציונית?(מלכוד 67) 19.4.09
— קישור —
מנסה לצאת מהתסבוכת הציונית שנכפתה עליו הר כגיגית.ראשית,הוא שואל מהי הציונות, ושנית,הוא שואל -וזו השאלה החשובה,איתה צריך להתמודד באומץ-היא:"האם יהודי יכול לגור במדינת ישראל כאזרח, ובה בעת לא להשתתף בפרויקט של עליונות יהודית?
פתרונו של ניב:"להרחיב את מושג הציונות. למשל: תנועת הציו?נים נגד נישול ועליונות. (לערבים זה בטח לא יחליק בגרון באותה הקלות)."
משום מה בחר אייל ניב לתחום בסוגריים את השורה החשובה ביותר במאמרו.הערתו החשובה של ניב:"היום רוב היהודים בארץ נולדו, התחנכו וגדלו בארץ, בשפה ותרבות עברית, ולכן הם בני הארץ, וכי הגירת רבים מהם היא עקירה לכל דבר, על כל משמעויותיה, עלויותיה וקשייה. להטיל על הדורות שנולדו שייקהו שיניים על הבוסר שאכלו אבותיהם, זאת דרישה לא מוסרית."
נאמרה שנים רבות קודם לכן ע"י בשארה.
אחזור לנושא הדגל ואיעזר בתומכי בל"ד
"עצמאות: השלטון תמיד זר"
מאת: אריאלה אזולאי,מחסום 05.05.2006
— קישור —
כותבת אזולאי:"הנפת הדגל בפומבי, באופן מוחצן, תוך התעלמות מהמבט האפשרי שלהם בו, נראתה לי יהירות בלתי נסבלת. משנה לשנה, כשהכיבוש העצים את אחיזתו בפלסטינים ונטל מהם כל תו של אזרחות, הדגל נראה לי יותר ויותר מגונה."
כדי למנוע אי נעימויות,דוגמת זו שהיתה לחיים ברעם,יש להביט במציאות נכוחה.המאמץ ההסברתי חייב לצאת כנגד הציונות וכנגד סמליה.אין להפגין במשותף עם הציונים,יהא הנושא אשר יהא.הפגנה משותפת עם הציונים תרחיק מאיתנו את שותפינו האמיתיים לדרך-את הפלשתינאים אזרחי ישראל.
מאוד מוזרה השתיקה באתר הזה לנוכח האירועים באיראן.
דגל לא מסמל רק קולקטיב, אלא גם רעיון.
הגרמנים אחרי 1945 לא הפסיקו להיות גרמנים, אבל הם הפסיקו להניף את הדגל ה"לאומי" שהיה תקף בזמן הנאצים (דגל צלב הקרס) וחזרו להניף את הדגל ה"לאומי" שאומץ במהפכה הכושלת של 1848 (שחור, אדום, צהוב) ואשר בתקופת הנאצים נאסר כמובן בתכלית האיסור.
דגל ההסתדרות הציונית, שייצג את הרעיון הציוני לפני הקמת מדינת ישראל ואחריה אינו דגלנו.
אתה צודק במאתיים אחוז, ניתוח מבריק.
נ.ב
הפועל ירושלים יש רק אחת!
לדרור
כתיבתך רהוטה אך טרם הבינותי ממך מה רע במטרת הליבה של הציונות "להיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון ירושלים" לא בכל הארץ כמובן ותוך הכרה בזכות העם השני שאגב כלל אינו מכיר בזכותי להגשמה לאומית נפרדת כאן בארץ.
ליובל
השואת דגל ישראל לדגל גרמניה הנאצית אינה במקומה כיון שהמשטר הנאציהתקיים 12 שנה בלבד.
לאחר המלחמה חזרה גרמניה ללאומיתה הטבעית ולדגלה הקודם.
איזו לאומיות ואיזה דגל והמנון אתה מציע לעם היהודי כאן בארץ ?
תמיד כשמזכירים משהו מההיסטוריה של גרמניה הנאצית מישהו קופץ עם "השוואה".
לא השוויתי. הבאתי את זה בתור דוגמה שדגל מסמל רעיון.
גרמניה לא חזרה ל"דגלה הקודם", אלא לאחד הדגלים הקודמים. הדגל הנאצי היה דגל המדינה 12 שנה, ודגל שלושת הצבעים היה דגל המדימה 15 שנה – 15 שנות רפובליקת ויימר.
לפני כן נהג הדגל הקיסרי.
הלאומיות הגרמנית המודרנית היא בכלל לא עניין "טבעי". הזהות הגרמנית הייתה תמיד "פולקית", כלומר אתנית.
מצב שכל אזרח גרמני – כולל מהגר מטורקיה וכולל יהודי – הוא בן לאומה הגרמנית הוא ייבוא מצרפת (כפי שדגל שלושה צבעים הוא ייבוא מצרפת, אף שהצבעים אחרים).
אני לא יודע מה זה "טבעי". כשהרצל דיבר על מדינה יהודית שלא ישלטו בה חוקי ההלכה היהודית זה נראה למיליוני יהודים הדבר הכי לא טבעי בעולם.
אני שואף ללאומיות טריטוריאלית, שבה כל אזרח יהיה בן לאומה הטריטוריאלית. נכון, זה נתפס כ"לא טבעי", אבל בדרום אפריקה ויתרו הלבנים על ההגדה העצמית ל"אומה האפריקנרית" הוותיקה וה"טבעית", לטובת ה"אומה הדרום אפריקנית" החדשה והמלאכותית לחלוטין.
היות שההוויה קובעת את ההכרה, מאבק לשוויון אזרחי בארץ יוליד צורך להעניק לשוויון הזה כותרת רעיונית, ואט ואט יתחילו לדבר על כל אזרחי ישראל כאל אומה חדשה אחת.
כבר היום "ביטוח לאומי" פירושו "ביטוח לכל תושבי המדינה".
"משאל עם" פירושו ששואלים את כל האזרחים.
אנחנו נאבקים על כך ש"אדמות הלאום" ישרתו באופן שווה את כל תושבי המדינה.
וכך הלאה.
נכון שבמקור "ישראלי" פירושו "יהודי", אבל אפשר שבעוד זמן מה כשיאמרו "עם ישראלי" יתכוונו לכל תושבי מדינת ישראל של היום.
שאלת:"מה רע במטרת הליבה של הציונות "להיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון ירושלים"?"ומבלי משים קבעת שתי עובדות.לתשומת ליבך:
לא בהכרח כי זוהי מטרת הציונות,בהכרח זוהי לא ארצנו.
על מטרותיה של הציונות לדורותיה נדמה שנכתב כבר הכול.ציוני ציוני ומטרותיו.מה"כנעניות", הקצה האחד(אומה עברית חדשה,חילונית)זו של יונתן רטוש,ועד המדינה היהודית הדתית קיצונית,הקצה השני,המנוגד,זו של ליבוביץ.
טוען ליבוביץ’:
"ראיית המסגרת הטריטוריאלית והשלטונית בישראל כערך עליון היא מהות הכנעניות,ביטוי מובהק של לאומנות ושל מנטליות פשיסטית.לשם מה ליצור מדינה אם העם היהודי אינו קיים"?
בתווך היו אנשי ברית שלום,שכידוע לא זכו להערכה רבה בקרב שאר הציונים.
גם בספרות של א"י-פלשתינה התחבטו בהגדרת הציונות.
חיים הזז,בסיפור "הדרשה"(1946):"אין הציונות והיהדות דבר אחד,אלא שני דברים שונים זה מזה,ואולי גם סותרים זה את זה.כשאדם אינו יכול להיות יהודי הוא נעשה ציוני".
עגנון,מתומכי הרב קוק(אברהם יצחק הכהן,אין להתבלבל עם חסידי חב"ד של היום)היה מתומכיה המובהקים ביותר של הציונות כאמצעי,לא כמטרה.
"כבר היה בימי עזרא שכמה גדולים וטובים לא רצו לייסד את הישוב בא"י ונשארו בבבל,ועזרא לקח עמו את הפסולים,שהיו מעשיהם כעורים,גרם הדבר שע"י צמיחת ישועה זו נבנה הבית השני.
כך יהיה ב"ה בימינו…"(אגרות הרב קוק).
כל הציטוטים לעיל נלקחו מתוך:"על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה" מתוך ספרו של אהוד בן-עזר ,אין שאננים בציון-שיחות על מחיר הציונות.(עם עובד)1986
על המצוקה בגולה והפתרון הציוני נכתב הספר "אורח נטה ללון",מהספרים הטובים ביותר שנכתבו אי פעם.היו גם סןפרים יהודים שמצאו פתרונות אחרים.
שאלת מה רע בציונות.לו היתה מטרת הציונות להביא פתרון לרדיפות היהודים בגולה ותו לא(כך הרצל,בן גוריון,תנועת מרצ והרוב המכריע של הציונים בטיעוניהם לפשעיהם בבית המשפט בהאג),הרי זו מטרה הומנית מהמעלה הראשונה.האם ראוי לשם כך לעשות עוול היסטורי לעם שלם שכל חטאו היה שישב כאן קודם?ברור כי אפשר היה אחרת.ואם אי אפשר היה אחרת,הרי כל הציונות כולה היא כשל מוסרי בקנה מידה היסטורי.
ליובל, המושג לאומי במובן של ארצי או מדינתי מקובל מאוד גם בבריטניה. למשל, NATIONAL PRESS מכוון לעיתונות ארצית לעומת לוקאל פרס, עיתונות מקומית. אפילו לשירות הבריאות הממלכתי הבריטי, (יצירתו האלמותית של אנאיירן באוון הוולשי, ראש האגף השמאלי בלייבור שכיהן כשר הבריאות אחרי המהפך של 1945)קוראים THE NATIONAL HEALTH SERVICE .
לדרור, אנשי חב"ד אינם תלמידי הרב קוק, אלא חסידי הרבי מלובביץ’, שבו כמה מהם רואים את משיח האמת.
ההבחנה הנכונה שעשית היא בין הרב קוק של ימי המנדט לבין בנו, צבי יהודה הכהן קוק, מייסד "מרכז הרב", והאחראי הרעיוני לתופעת גוש אמונים ומפעל ההתנחלויות הממאיר.
לאלי (ולא רק אליו)…
מתגובתך עולה הרושם שהנך מצביע לכוון של סימטריה. עכ"פ סימטריה שהיא אולי רצויה אך קיים קושי להגיע לסימטריה בגלל הצד הפלסטיני.
בזה – אתה ממש מוכיח שהמחבר צודק ב 100% .
הרי זה בדיוק מה שחיים ברעם כותב כאן:
על אודותיו של…המיקרוסקופ המנוטרל…
ישנן לאנשי הימין באופן עקרוני 2 דרכים להתמודד עם הטיעון של חיים ברעם. הראשונה להסכים עימו (על העובדות) ולקבוע שלמען המטרה כל האמצעים כשרים. זוהי דרך ישרה שאומרת למעשה – זה אנחנו, וזה מה שאנחנו רוצים נקודה (אז בבקשה נא להחליף מדינה).
הדרך השניה היא להטיל דופי בו. למשל, לטעון שהוא אנטישמי וכיוצא באלה כדי למזער ולהחליש את הדיעות שהוא משמיע באופן כללי והן אותו באופן אישי וליצור *אמוציה* שלילית נגדו וסביב המחנה שממנו הוא בא. אותה אמוציה היא אמוציה של אדם פגוע השואב את הצידוק לברוטליות שלו מעצם היותו פגוע. זהו מצב חולני שמשתקף באופן הומוריסטי בביטוי: אני לא עצבני בכלל רק שמעצבנים אותי…או באופן לא-הומורסטי במילותיה של גולדה – אנו סולחים לערבים על שהרגו את בנינו אבל איננו סולחים להם שאילצו אותנו להרוג את בניהם…
ישנם כאלה שאוהבים לערבב בין 2 הדרכים הנ"ל.
יום שלישי וחמישי הם בוחרים בדרך הראשונה ובשאר ימות השבוע בוחרים בשניה.
לקורא האנגלי,
ויש כאלו שפשוט שלא מסכימים אתו.
בכל ימות השבוע, אגב.
עיין שנית בתגובתי.
דברתי על הסכמה ביחס לעובדות ולא ביחס למדיניות. לדוגמא: אדם שביצע גניבה מודה בעובדות אך אינו מרגיש צער על הכיוון (כלומר על הגניבה עצמה). האסטרטרגיה הראשונה שציינתי מראה על יושר אינטלקטואלי – כלומר הכרה בעובדות והסכמה עליהן (ולא נסיון לטשטש או לטייח או חלילה להתנצל). משפט אופייני לבעלי מחשבה כזו הוא: זה או אנחנו או הם…
לקבוצת השח של קטמון דרוש מנהל מתנדב 0522688666 .
בתודה מראש.
חיים אתה איש מיוחד,אני אוהב אותך למרות
שדעותיך בנושא יו"ש תמהוניות.
תגיב!
אגב קראתי גם את תגובתך בנושא שריד-ספיר היה מעניין
חיים ברור שצריך לכבד את דגל ישראל,
אפשר להוסיף את הדגל האדום שמיצג אותנו גם בספורט וגם בכלכלה
אני מאד תומך בדעותיכם הכלכליות
0אגב אני גם אוהד הפועל)
הייתי רוצה לשמוע מה דעתכם על העלאות המחירים האחרונות.
תודה ביי.
חיים בוטל המעמ על הפירות ,מברוכ
חיים מה יהיה עם ירושלים שלנו