אולי עוד מוקדם לכתוב הערכה מקיפה וממצה אודות אישיותו המיוחדת של אמנון קפליוק ז"ל, ותרומתו העצומה למחנה השלום בישראל. אבל פטור בלי כלום אי-אפשר. קפליוק היה רק בן 78 במותו, ובהסתלקותו נבעה בור גדול בהווייתנו, שלא ניתן למלאו מחולייתו. הוא היה ידיד טוב שלי, נהג לטלפן לעתים תכופות ותמיד היה נדיב מאוד בשבחים שחלק לעמיתיו. לא כולם מסוגלים לפרגן ברוחב לב כזה, אבל קפליוק, שהאמין מאוד בעצמו, השתמש בביטחון העצמי שלו כדי לעזור לחברים אחרים מבלי שיאבד את המצפן האישי שלו.
כאשר מרד קפליוק במפ"ם, חרף היותו תלוי לפרנסתו בביטחון המפלגה "בעל המשמר", הייתה מפלגתו בשיא התקרנפותה. הח"כים והשרים של מפ"ם שירתו את ממשלת גולדה מאיר, שאותה קפליוק שנא בכל לבו. הוא הבין שהקונספציה שלה, ששללה מגעים לשלום ופחדה שהערבים יקבלו את הצעות ישראל, היא שגרמה למלחמת יום הכיפורים בשנת 1973 ולא מחדלים טכניים כאלה ואחרים. קפליוק מרד, סייע כמיטב יכולתו למאמצי השמאל העקבי לפתח דיאלוג עם אש"ף, מבלי לשכוח לרגע את ישראליותו השורשית ואת שאיפתו שכל אזרחי המדינה ייהנו מפירות השלום. הוא היה נכס אדיר לכל מי שניסה לצמצם את קו התפר שבין השמאל היהודי-ערבי לבין היונים במחנה הציוני. את קשריו בעולם הערבי רתם לא רק למען מקצועו כעיתונאי אלא גם כדי לקדם מטרות פוליטיות ראויות.
קפליוק גדל במשפחה פוליטית ומעורה מאוד בנעשה באזור ואביו, מנחם קפליוק, שימש במשך שנים ככתב לענייני ערבים בעיתון "דבר", שהיה אז האוֹרגן העיקרי של הרוב ביישוב ובמדינה. הוא שלט היטב בערבית, היה ד"ר למזרחנות ותרם גם לעיתוני איכות בחוץ לארץ, בעיקר לה-מונד דיפלומטיק. הוא התפרסם בזכות כתבותיו מארצות ערב בתקופה שרק מעט ישראלים הגיעו אליהן, ותרומתו להבנה שלנו אודות רוסיה שאחרי השלטון הסובייטי הייתה מקיפה ומעמיקה. קפליוק לא נסחף אחרי הרטוריקה האנטי-קומוניסטית, והיה אחד הראשונים מחוץ למפלגה הקומוניסטית שלנו שקלט, שמיכאיל גורבצ’וב שופך את התינוק יחד עם מי האמבטיה המלוכלכים.
השילוב המיוחד בין אינטלקטואל לריפורטר סקרן וחרוץ, השכלתו הרחבה ונכונותו להגיע לכל מקום כדי להבין את האמת ולא לטעות בינה לבין הדעות הקדומות מבית מדרשם של האמריקאים, הפכה אותו לא רק לעיתונאי ישראלי גדול אלא גם לכותב אירופי מוביל. תמיד התגאה באשתו אולגה על ידענותה המופלגת בלשונות שמיות ועל ההומניזם שלה, ועיניו אורו כאשר דיבר על בנותיו. חיבבתי מאוד את האיש, והאבדה האישית של כולנו בשמאל חוברת לתחושה המסתכלת, שהוא היה יכול לתרום רבות לידע שלנו, לתובנות שלנו וגם למסקנות הפוליטיות הנגזרות מכל אלה.
לזכרו של אמנון קפליוק / יעל לוטן
אמנון קפליוק, שמת ביום שישי בביתו בירושלים בגיל 78, היה דמות מוכרת בקרב העיתונאים, הפוליטיקאים והמזרחנים בישראל. הוא היה אישיות מיוחדת במינה, בן הארץ הזאת שאהב אותה כולה, על כל תושביה, שדיבר ערבית ועברית והיה בן-בית אצל מנהיגי הפלסטינים.
אמנון היה עיתונאי מוכשר, וחלק מכשרונו היה טמון ביכולת שלו להסתובב בארצות זרות ולתפוס את האווירה והתרבות שלהן, להכיר אנשים במקום ולהבין מה מניע אותם. הוא כתב בירחון הצרפתי Le Monde Diplomatique, ובזכות הדרכון הצרפתי שרכש בצעירותו הצליח לבקר בארצות ערב השונות בהן לא ביקר אף עיתונאי ישראלי לפניו. הוא שלח כתבות ל’על המשמר’ ולאחר מכן ל’ידיעות אחרונות’ממדינות ערב מן המפרץ עד מרוקו, וגילה לקוראיו הישראלים שיש עולם ערבי רחב-ידיים ומעניין, לא סתם אוסף אויבים צמאי-דם, כפי שהתרגלו לשמוע.
בשנת 1982 פרסם ספר על מלחמת לבנון הראשונה ועל הטבח במחנות סברה ושתילה. בשנות השמונים הוא היה גם כתב ‘ידיעות אחרונות’ במוסקבה, ותיעד את ה’פרסטרויקה’ של גורבצ’וב ואת סופה של בריה"מ. הוא בילה זמן רב בחברתו של יאסר עראפת בשנותיו האחרונות, ובשנת 2004 פירסם ביוגרפיה שלו שראתה אור בצרפת – עם הקדמה מאת נלסון מנדלה. הספר זכה לשבחים רבים.
קשה לסכם איש כל כך דינמי, צבר אוהב-חיים, סקרן, בעל חוש הומור מפותח, ועם זאת עקרונות חזקים, אפילו נוקשים. מי שהכיר את אמנון לא תמיד הסכים איתו, אבל אי אפשר היה שלא לחבב ולהוקיר אותו. דמותו תחסר לנו.
אמנון הותיר אחריו אשה – פרופ’ אולגה קפליוק, מומחית דגולה לשפות השמיות, וביחוד לשפות אתיופיות, שתי בנות ונכדים.
יהי זכרו ברוך
יהי זכרו ברוך.עיתונאי דגול ופורה שנהנים לקרוא את כתביו
ספרו על מלחמת יום הכיפורים, לא מחדל, היה מבריק והשפיע מאד על רבים מבני דורי. עתה נפטרה גם יעל לוטן שכתבה את הרשימה לעיל ואנו אבלים עליה מאד. יעל היתה כותבת מבריקה, אשה חכמה, ולוחמת שלום עשויה ללא חת. גילמה בחייה, בארה"ב, בג’מייקה, ובישראל, את המאבק בגזענות ובדיכוי.