את האסוציאציה לכותרת אני חייב לסופר האנגלי השנון (אבל הסופר-גזען) אדגר וואלאס, שבצד ספרי הבלשים המצמיתים שלו כתב גם סדרת סיפורים נהדרת על אפריקה ועל ההתנהלות הקולוניאליסטית של בריטניה בחבלי ארץ ענקיים ונידחים, שלא חסרה בהם גם נימה סאטירית מושחזת. אחד מספריו, "ארבעה אנשים ישרים", היה פופולרי מאוד בארץ בימי ילדותי הרחוקים. בדיוק כמו בספרי "טרזן" גם בספרות הריגול של וואלאס קל לאתר את הפראנויה האנטי-גרמנית העצומה שתקפה את האנגלים לפני מלחמת העולם הראשונה, שביקשה להזין גם אינטרסים מובהקים של בעלי הון מחרחרי מלחמה מהסוג הישן.
בטור הזה אסתפק בשני אנשים ישרים בלבד, בימים קשים אלה גם זהו נס, אם כי כבר היו דברים מעולם. עוד בשנים הראשונות לעצמאות המדינה, הסתובבה בארץ הבדיחה על כמה חברים שמבקשים למצוא את האנשים הישרים המכהנים בכנסת. אחד המסוּבים הצביע מיד על יו"ר הכנסת קדיש לוז מדגניה ב’, איש צנוע על גבול הסגפנות וגם יונה פוליטית מובהקת, שנהג להגיש בחדר האוכל של הקיבוץ בסופי השבוע שלו. אחר כך השתררה שתיקה מעובה שבסופה קימט מישהו את מצחו ושאל: "קדיש לוז כבר אמרנו?…"
אבל למען האמת, אז זו הייתה בדיחה, והיה די קל למצוא עוד כמה עשרות ח"כים שהיו ידועים בטוהר המידות שלהם, החל ממנחם בגין ועד ישראל גורי וישראל קרגמן, שלא לדבר על כל סיעת מפ"ם. באקלים הציבורי של 2009 קשה להאמין שאפילו לוז היה שומר על המוניטין שלו. בג’ונגל המפחיד שאופף את הפוליטיקה אורבים בּלוֹגרים, טוקבקיסטים, פובליציסטים כושלים (בן דרור ימיני, למשל) וסתם פשיסטים, שמבקשים להכפיש את כל אלה המסרבים לחשוב כמוהם בכל הנושאים. הקורבן האחרון היה יוסי שריד.
לא הייתי מעולם חבר ועדת פרס ספיר, אבל אם היו מציעים לי להשתתף הייתי מתלבט קשות בין אלון חילו ו"אחוזת דג’אני" שלו, לבין אמנון דנקנר וספרו "ימיו ולילותיו של הדודה אווה". שני הספרים הם נהדרים, תעודת כבוד גדולה לספרות העברית, ולפחות מבחינה רגשית הפנמתי מאוד את הפוליטיקה של חילו (שלא הלך די רחוק, לטעמי) ואת הירושלמיות של דנקנר, שגדל כמוני במרכז העיר. ההנאה הצרופה משני הספרים הייתה גורמת לי, קרוב לוודאי, להציע את חלוקת הפרס בין חילו לבין דנקנר. ההיכרות שלי עם דנקנר (שיזם את הוצאת ספרי "אדום צהוב שחור") לא משנה דבר במסקנותי לגבי הספרים, שניהם כאמור ראויים בהחלט לפרס היוקרתי.
לכן אני דוחה בבוז מופגן את ההשמצות המגעילות על שריד, איש ישר כפלס, בעל תכונות תרומיות והזדהות אמיתית עם צורכי הציבור, מתוך אידיאולוגיה שדוגלת בסולידריות חברתית ולא בהעצמת מוטיב הרווח. אני מכיר את שריד עוד מבית חינוך תיכון (הוא מבוגר ממני בשנה) והוא היה תמיד בחור ישר, מוכשר מאוד, וגם – יש להודות – מלא בעצמו על גבול הנרקיסיזם הקל. אני מאמין באמונה שלמה ששריד לא שקל לרגע את מועמדותו של חילו לאור העובדה שאחייניתו רנה ורבין ערכה את הספר, או קשריו עם ההוצאה. לאנשים כמו שריד יש לא רק יושרה אלא גם תדמית עצמית המחייבת אותם לאמות מידה נאותות. לדעתי, שריד פשוט חשב שספרו של חילו היה משובח ולא הביא בחשבון את העובדה שאין לו חסינות כלשהי מפני ביקורת מרושעת ומתלהמת. במהלך כל דרכו הציבורית נהנה שריד ממוניטין מוצדקים של איש ישר, לא חומרני ולא חלק ממרוץ העכברים שבו עסקו רוב בני דורו. הוא לא שיער שכל כך הרבה אנשים מחכים לו בפינה. כמו הרבה אישים שמטפחים את אהבתם העצמית ממדע לאמנות, שריד סירב להבין שבימין שומרים לו טינה עצומה, והיא הפעם התפוצצה בפניו. כל זה לא משנה את ההערכה כלפיו בקרב אנשים שמכירים אותו היטב. שריד איננו קרוב אלי במיוחד מבחינה פוליטית; הנחות היסוד של האידיאולוגיה שלי ממוקמות מאות מילין שמאלה משלו. אבל הוא יקר לי מאוד באורח אישי. המהומה סביבו מצביעה על תנודות סיסמוגרפיות מתחת לפני האדמה, שיש להן מכנה משותף אחד: גזענות ופשיזם.
תוך כדי הסערה נגד שריד נפגע גם חילו על לא עוול בכפו. האיש כתב ספר מרגש, שאותו קראתי בשקיקה פעמיים רצופות גם מבלי להזדהות רעיונית עם דבקותו של הסופר בכמה אמיתות "ציוניות" שאבד עליהן הכלח. "אחוזת דג’אני" שלו היא נכס לספרות הישראלית וגם אבן דרך בנתיב שמוביל אותו להישגים מרשימים ומענגים נוספים. אנשי מפעל הפיס השפילו אותו ואת שאר הזוכים והזוכות ואילצו אותם להחזיר את הפרס היוקרתי והכספי הגדול, ובכך גרמו להם נזק בלתי הפיך. פרס ספרותי איננו תוכנית ריאליטי, חילו לא היה אריק אלפר או דן מנו מ"הישרדות", אלא מועמד לגיטימי שלקה בגלל תככיהם המכוערים של שונאי יוסי שריד.
האיש הישר השני שעלה לכותרות השבוע הוא יו"ר הכנסת רובי ריבלין, איש נעים ואהוד על רבים, גם על אנשים כמוני שסולדים בכל לבם מהאידיאולוגיה של נישול הפלסטינים מזכויותיהם ושסותרת את הפוזה ההומניסטית של ריבלין. יו"ר הכנסת ביקש למנוע מראש הממשלה ביבי נתניהו לפלג את סיעת "קדימה" באמצעות חוק נכלולי, שנועד לבטל את רצון הבוחר למען אינטרסים שלטוניים. הוא צודק במאבק הזה, חרף העובדה שלטווח ארוך סיכויי הצלחתו הם זעומים. המצב המִבני בזירה הפוליטית, שבו מקננים בקדימה המייצגת את המרכז הלאומני מיעוט גדול של ח"כים ימניים קיצוניים, יטביע את חותמו כאשר יתחולל כאן משבר מדיני גדול.
גם בוויכוח עם היועצת המשפטית של הכנסת ריבלין צודק לגמרי. עורכת הדין נורית אלשטיין ניסתה להכפיש את ריבלין בשל רצונו הכן לעזור לחבר כנסת נכה, משה מטלון, למלא את תפקידו חרף מגבלותיו. אין לי שום סימפטיה כלפי מטלון וסיעתו הניאו-פשיסטית "ישראל ביתנו", אבל ריבלין ניסה לעזור לו במימון נהג על חשבון הכנסת מטעמים אנושיים ומתוך טוב לב טבעי, שהוא גם נכון מבחינה ציבורית. כל העובדות הברורות האלו לא מנעו מאלשטיין מלהכפיש את ריבלין ולייחס לו שיקולים פוליטיים זרים. ריבלין מודה שככלל, אין להצמיד מכונית לחברי כנסת אבל יש גם יוצא מן הכלל, כאשר מדובר באדם נכה. בעידוד התקשורת החלו פקידים מיוחסים בעיני עצמם לדבר בהתנשאות עם נבחרי ציבור. אלשטיין התייחסה אל ח"כים כאל "אסקופה נדרסת", כלשון ריבלין. אני שמח שהיו"ר, החליט להציב גדר בפני הרוח הרעה הזאת.
* התפרסם ב"כל העיר".
שתי הערות במאמר מעידות על דרך החשיבה של כותבו. הראשונה, כותב ברעם על פרנויה אנטי גרמנית שתקפה את האנגלים לפני מלחמת העולם הראשונה. לא מפריעה לברעם העובדה שגרמניה הובילה את שתי המלחמות הנוראות במאה ה-20 ושהחשש הזה התממש. עדין החשש האנגלי המוצדק מהגרמנים הוא פרנויה(מחלת נפש למי שלא מבין). האם זו אותה פרנויה שיש ליהודים מהפלשתינים? הטענה השניה היא מלחמתו של ריבלין ביועמ"ש הכנסת. או שברעם לא מבין על מה הוא מדבר או ששוב האידאולוגיה היא שמכתיבה את המציאות. העובדות הן שאלשטיין לא ניסתה למנוע מח"כ מטלון את קבלת הנהג או כל עזרה אחרת. כל מה שהיא טענה זה שהדבר אינו בסמכות יו"ר הכנסת וכי לצורך הענין צריך עפ"י תקנון הכנסת לכנס ועדת חברי כנסת שתקבל החלטה לתת למטלון את הנהג וכל אמצעי נדרש אחר. אני תמה מה היה כותב ברעם אם אולמרט ליברמן או ברק נניח היו נותנים לחבר כנסת או שר הטבה בלי לעבור את הפרוצדורה שמחויבת מהחוק.
הסכמתי עם כול מה שכתבת חוץ מהקט עם בן דרורי ימיני עכשיו הסברים: אני לא אוב את ההתחסדות והצדקנות של האיש ואני חושב שמנקודת מבט שמאלני קשה להזדהות איתו אבל לקרוא לו פובלציסט כושל לא יהיה נכון, מעבר לכך האם אתה יכול להפריך את העובדות שהוא כותב במאמרו? אני מניח שלא.
דנקנר הגיע להישג ספרותי מעורר התפעלות בביוגרפיה שלו על דן בן אמוץ. לאחר מכן רשם פרק מזהיר בעיתונות בהיותו העורך הראשי של העיתון הנפוץ ביותר במדינה שבימיו נפוץ לכל רוח. ועתה הוא הצטרף לעדת המשמיצים של יוסי שריד ואני לא אתפלא אם יתברר שהוא זה שרקח את המרקחת.
אני רחוק מהתלהבות מהאיש ריבלין.מדובר באדם שדעותיו כמעט פשיסטיות שמשלב אידאולוגיה קיצונית עם רגשנות מתלהמת בנוסח של אירופה בין שתי מלחמות עולם.
דווקא הרגשנות שלו מתאימה כככפפה לערכים הפשיסטים של זלזול בשלטון החוק ודמגוגיה. אם מחפשים מישהו להעריך בימין הקיצוני, אני חושב שבני בגין הוא מועמד מתאים הרבה יותר.
לשני הספרים יש ערך ספרותי נמוך, יכולת שרחוקה מאוד ממיטב הסופרים של המאה העשרים,
מדפי הספריות מלאים בספרים שנכתבו לפני חמש ועשר שנים ואיש אינו קורא בהם. אפילו ההשוואה ליכולת הכתיבה של אדגר וואלאס מופרכת.
ושוב אנחנו חוזים בכשל המוסרי הנפוץ ביותר של השמלא הישראלי: אם אתה מסכים איתי, אפילו במעט, הכל נסלח.
לא לשווא האמינו רבים בימין שאריאל שרון הגה את ההתנתקות כדי להשתיק את החשדות הפליליים נגדו. ומי ילין עליו אם כן, לאור כתבה זו של ברעם.
בהחלט יתכן שיוסי שריד פעל בצורה נקיה. יכול להיות שלעובדות המחשידות, שאיש איננו מערער עליהן, לא היה קשר להצבעתו. יכול להיות שהאיש לא נטה בדעתו ע"י עובדת היות אחייניתו המוציאה לאור של הספר, ע"י הוצאת הספרים עצמה אשר מוציאה לאור גם את ספרו של שריד, ע"י מסיבת ההשקה לספר שבה נכח כאורח הכבוד.
אבל ישנו חשד, ישנה מראית עין של שחיתות, וזה מספיק.
מאיש ציבור אפשר, וצריך, לדרוש גם מראית עין של ניקיון. אפשר וצריך לדרוש שלא יהיה שמץ של חשד, צל קל שבקלים של שחיתות. איש ציבור לא יכול לבקש ממנו לסמוך עליו, לתת בו אמון, להתעלם מהעובדות ולהאמין שהוא נקי. הוא צריך להראות נקי.
ואת זה שריד לא עושה.
אולי הוא שגה, אבל הוא לא התנצל, הוא לא התחרט, הוא לא נסוג בו מהצבעתו או מתפקידו ביוב ראש הוועדה. וככה לא נוהג אדם ישר. אדם ישר דואג גם להראות אדם ישר. האמת לא מתחבאת מאחורי תארים והיסטוריה, מרשימה ככל שתהה.
שתי התגובות האחרונות הן התפרצות לדלת פתוחה. לא עולה על דעתי להגן על אנשים החושבים כמוני בנושאי שלום אם הם נגועים בשחיתות. לכן התנגדתי לכל הניסיונות להלבין את פשעיו של שרון (איתרוג). שרון גם לא היה מעודו שוחר שלום, כמובן. אשר לשריד, הוא פשוט איש ישר. אין לזה קשר לדעותיו, שכן רןבצת תהום רבה ביני לבינו בנושאים רעיוניים ופוליטיים.
אשר לאיכות הספרים. זה עניין של דעה וטעם אישי ואין לכך כללים ברורים. בעיני הספרים של חילו ושל דנקנר היו נפלאים;ל"נמוך" יש זכות לדעה אחרת. עם זאת, אני ממליץ שוב לקרוא טקסטים לפני שמגיבים.אף אחד לא השווה את זוכי הפרס לאדגר וואלס מבחינה איכותית. בסך הכל נתתי כותרת לטור בשל אסוציאציה לספרו המפורסם של האנגלי.