הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-17 ביולי, 2009 23 תגובות

בשנת 1964, שבמהלכה חגג העולם את מלוא תפארתה של "לונדון העליזה", בירת התרבות, האמנות והאופנה של העולם, ראיתי שם את סרטו של סטנלי קובריק, "ד"ר סטריינג’לאב, ואיך למדתי להפסיק לדאוג ולאהוב את הפצצה", בכיבובו של פיטר סלרס בשלושה תפקידים וירטואוזיים. גם ג’ורג’ סי. סקוט וסטרלינג היידן השתתפו בסרט, אולי בתפקיד חייהם.

קשה לתאר היום את ההשפעה האדירה של הצפייה בסרט המוזר הזה, קומדיה פוליטית שחורה ודרמה מצמיתה, שהובילה לשיא הבלתי נמנע של מלחמה גרעינית ספקטאקולרית, מלווה במוסיקה מצמררת, שמהלכה מכנה הד"ר סטריינג’לאב, נאצי לשעבר שהשתלב בבת הלבן כיועץ, את נשיא ארצות הברית "מיין פיהרר", אחרי שפלט כבר "מיין פרזידנט" במין הרגל ששימר לעצמו מימיו הטובים ברייך השלישי. את סטריינג’לאב הנכה מיטיב לגלם סלרס, וגם מי שלא ראה את הסרט שנית במהלך 45 השנים האחרונות זוכר בוודאי את מבטאו הגרמני (בהשראה ברורה של הד"ר הנרי קיסינג’ר) ובעיקר את מועל היד הבלתי רצוני, התכוף למדי, שהסגיר היטב ובצורה מצחיקה מאין כמותה את הדמות האמיתית מתחת למסווה של יועץ סתרים שעבר תהליך של אמריקניזציה, הכרוך גם במחויבות לכאורה לדמוקרטיה ולהליכיה.


לימים עלה שמו של הד"ר סטריינג’לאב בשיח הפוליטי, לא תמיד בהקשר הנכון. זה טבעי, וכך קורה גם ל"חוק מרפי" שמאזכרים אותו בכל פעם שנגרמת תקלה זניחה, או שמתרחשת טעות ביורוקרטית שגרתית. אבל השבוע, בראיון המרתק שערך ארי שביט מ"הארץ" עם היועץ לביטחון לאומי, הד"ר עוזי ארד, עלה הנושא פעמים אחדות, ודווקא בהקשר המדויק ביותר. השיחה בין השניים, מוטאציות מעוררות חלחלה מבית היוצר של "תנועת העבודה", הייתה מפחידה. שביט נקט בטקטיקה הרגילה שלו, שיש לה, מרבה התדהמה, קונים לא מעטים בקרב בני חוגו. הוא "הטיח" כמה אמיתות זניחות בפניו של בן-שיחו, בעיקר על אופיו הקשה ויחסי האנוש הגרועים שלו, אבל הוביל את השיחה דווקא למכנה המשותף בין שניהם: הגדרת העימות בין ישראל לאיראן כחשוב ביותר בסדר העדיפויות של מקבלי ההחלטות.


שביט מטיף לעימות מסוכן ומטורף עם האיראנים מזה זמן רב, וארד הוא נושא כרוני של נבואות שחורות שאותן הוא משתדל להגשים בעצמו. מי שהיה שותף להסלמה הגרעינית בתקופת המלחמה הקרה ואיש האסכולה של המדען הרמן קאהן, עימו הוא עבד במכון האדסון כשעסק בתיכנונן של מלחמות גרעיניות. כל ליברלי חושב בארצות הברית ראה בקאהן מפלצת אבל ארד אומר שהוא היה "דמות ענק, מיגדלור של אינטליגנציה, ידע וחשיבה חלוצית". ארד הכין במכון האדסון נייר עבודה עבור הפנטגון (משרד ההגנה של ארצות הברית) "לתיכנון מלחמה גרעינית מוגבלת במרכז אירופה". קריירה כזו של יליד קיבוץ זיקים, שתמיד "נמשך, אל המהפכה הגרעינית החשובה והרלבנטית", לא תפתיע את מי שבחן מהיכן הגיחו לעולמנו אנשים כמו אהוד ברק וארי שביט עצמו. ארד עצמו חי בתחושה המורבידית ש"אנחנו תמיד לבד" ובראיון הוא מצטט אחרים כדי להביע בוז מוחלט כלפי "שאננות, פייסנות וכמיהת שלום מתרפסת". אין פלא שהוא זכה לראיון מתרפס משביט, חרף הביקורת על אופיו וגישתו הטכנוקרטית.


שביט עצמו מתח ביקורת לאחרונה על נשיא ארצות הברית ברק אובמה, ורטן על התנגדותו של הנשיא לקיומם של "גושי ההתנחלויות". שביט היה תמיד טבנקיניסט מתון, ויחסו להתנחלויות היה דומה לזה של ישראל גלילי המנוח, כלומר לדבר נגד אבל להיות בעד. משום מה נדמה לו שנשיא אמריקני שאיננו מקבל את תורת אחדות העבודה לשעבר, הוא פסול מנקודת מבט ישראלית. שביט, כמו נצים רבים מקבוצת ההתייחסות שלו, גילה לאחרונה את בנימין נתניהו, האיש שהפך מרביזיוניסט לבן-גוריוניסט בשל מחווה מסויגת אחת באוניברסיטת בר-אילן לפני שבועות אחדים. זה לא מקרי שביבי מינה איש מפחיד כמו ארד, מיזנטרופ מר נפש ששונא את כולם ושכולם שונאים אותו, לתפקיד מפתח ב"ממשל" שלו. אני לא נוקט במונח "ממשל" במקרה. נתניהו בונה את שליטתו בפוליטיקה הישראלית בכלים אמריקאים טיפוסיים, ורבים מהעוזרים המתרוצצים לידו מזכירים מאוד את הממשל של ריצ’ארד ניכסון. כמה אנשים טובים שניסו לעבוד עם ארד נמלטו מהמועצה לביטחון לאומי שלו, כיוון שלא חשו שם שום ביטחון קיומי , לא לאומי ולא אישי.


הוויכוח שהתפתח השבוע בין ארד לבין יועצו של אריאל שרון דב ויסגלס הוא מאלף אבל מוזר: ארד מאשים את ויסגלס ואת שרון שהם השאירו "אדמה חרוכה" בכל הנוגע לטיפול באיום הגרעיני האיראני. ויסגלס הערמומי טוען שאנשיו עשו את כל הדרוש, אבל איפשרו גם לאחרים, כמו לאנשי האיחוד האירופי, לטפל בנושא. ויסגלס תומך בהפעלת העולם נגד איראן ולא "בהצבת ישראל בראש המאבק", כפי שכתב השבוע ב"ידיעות אחרונות". הוא תמיד גרס שישראל צריכה להכשיל כל הסכם שלום עם הפלסטינים בדרכים עקלקלות כדי שהאשמה תיפול על הצד השני, ואף רמז שלא יהיה שלום עד שפלסטין תהיה פינלנד, כלומר, לעולם לא יהיה שלום, וטוב שכך. ארד לעומת זאת רוצה במדיניות סרבנית גלויה, תומך בהישארות על רמת הגולן גם במחיר עימות נצחי עם סוריה. אבל בראש מעייניו עומדת איראן, והוא הוזה כנראה על מבצעים צבאיים מרהיבים, מלווים בפטריות עשן ענקיות, עם או בלי מוסיקה של ריכארד ווגנר.


למען האמת, ארד מפחיד אותי. כאשר נתקלתי בו פעם באולפן "פוליטיקה" בטלוויזיה התרשמתי שהוא איש קשה, שרוחש בוז לכל סובביו. כאשר שביט, שיש לו תדמית עצמית של איש חושב, שאל אותו על רוברט אופנהיימר, האיש שעמד מאחורי הפצצות האטומיות שהוטלו על הירושימה ונגאסקי וסבל מיסורי מצפון קשים, ארד השיב בכנות על השלכות עבודתו בנושא הזה בחברת מחרחרי מלחמה מובהקים, ובכך מעצים את החשש מפניו עשרות מונים: "ברגע מסוים אתה נעשה קהה חושים. זה כמו שמנהל בנק לא מתרגש מהעובדה שעוברות תחת ידיו כמויות כסף גדולות. זה כבר לא עושה לו שום דבר. רוב האנשים בהאדסון ובפנטגון היו אנשים מוסריים. כמוני גם הם הבינו שאנחנו חיים בעידן טרגי". והמסקנה? אלילו קאהן חשב שתפקידו הוא לדאוג שבמלחמה גרעינית יהיה מספר נפגעים "מינימאלי". או כלשונו של ארד, (שניתן רק להתפלל שהוא לא מתכנן ברגע זה מלחמה גרעינית מוגבלת נגד איראן): "האם זה דבר בטל בעיניך אם מספר ההרוגים הוא 30 מיליון או 60 מיליון? הרמן (קאהן, ח.ב) חשב ש-30 מיליון פחות עושים הבדל". תסיקו לבד את המסקנות. 


* התפרסם ב"כל העיר".


 

תגובות
נושאים: מאמרים

23 תגובות

  1. מאיה יפתח הגיב:

    למה בדיוק צריך הקורא לדעת שחיים ברעם צפה בסרט "ד"ר סטריינג’לאב, ואיך למדתי להפסיק לדאוג ולאהוב את הפצצה", בלונדון בשנת 1964? ומה המשמעות של העובדה שבאותה שנה חגג העולם "את מלוא תפארתה של ‘לונדון העליזה’" אשר היתה, לדבריו, "בירת התרבות, האמנות והאופנה של העולם"? איך כל אלה מתקשרים להגיגיו בעניין עוזי ארד?

  2. ד"ר סטרינג’לאב? הגיב:

    ברעם משווה את הנרי קיסינג’ר לד"ר סטרינג’לאב בגלל המבטא הגרמני. אז בוא נבדוק מי הוא הנרי קיסינג’ר. שינה את מדיניות הממשל האמריקאי ממדיניות של איום בתגובה גרעינית על כל איום על בת ברית למדיניות של תגובות אפשריות רבות החל בדיפלומטיה דרך מלחמה מקומית ועד מלחמה גרעינית רק בחסר ברירהוכתגובה בלבד לתגובה גרעינית. יזם והביא לחתימת הסכם סאלט הראשון לצמצום הנשק הגרעיני, היה הדוחף לתהליך הדטאנט בין ארה"ב לברה"מ, היה מאדריכלי ההתקרבות בין ארה"ב לסין, היה מיוזמי סיום הפסקת מלחמת ויטנאם וחתם על הסכם הפסקת האש, הביא להפסקת מלחמת יום הכפורים בדרך שאיפשרה כמה שנים מאוחר יותר את הסכם השלום בין ישראל למצרים. אתה מכיר מר ברעם הרבה אנשים שעשו יותר ממנו למען השלום ונגד מלחמה גרעינית? להשוות את קיסינג’ר לסטרנג’לאב זו בורות רשעות והטעיה מכוונת.

  3. חיים ברעם הגיב:

    למאיה,
    זו פשוט הדרך שלי לכתוב, מבלי להתחשב בהערות קטנוניות כלשהן. אף אחד לא חייב לקרוא, אבל בתרבויות שונות קיימות דרכים מגוונות להגיש מאמרים ולא תמיד צריך להקפיד על יובש ענייני כאילו.
    הסנוביזם שלך לא מקובל עלי, ואני אוהב מאוד לפתוח את מאמריי בסיפור.

  4. חיים ברעם הגיב:

    זהי התגובה המקוממת ביותר שקיבלתי כאן מאז שהטור הראשון שלי עלה כאן בדצמבר 2002 .ראשית, שוב הגבת מבלי לקרוא את הטקסט. לא השוויתי את ד"ר קיסינג’ר לסטריינג’לאב, אלא דיברתי על האסוציאציה שהיתה לבמאי סטנלי קובריק. על כך נכתבו ספרים ומאמרים בעיתונות המקצועית.
    אשר לקיסינג’ר, האיש הוא מרצח המונים, האחראי הראשי להריגת שש מאות אלף קמבודים בהפצצות שהוא יזם תוך כדי עקיפת הקונגרס ואחד מיוזמי ההפיכה הפשיסטית בצ’ילה.הוא לא סטריינג’לאב אלא קיסינג’ר ותאמין לי, זה מספיק גרוע.

  5. איינדה הגיב:

    למעריצו של קיסינג’ר – את צי’לה שכחת?
    אולי לא סטרינג’לאב – אבל מי שחתום על המעללים הרצחניים של חונטת פינושה הוא הנרי
    קיסינג’ר.

  6. דרור בל"ד הגיב:

    חיים ברעם מפליא להגדיר את הראיון,ואת המשתתפים בו:"השיחה בין השניים, מוטאציות מעוררות חלחלה מבית היוצר של "תנועת העבודה", הייתה מפחידה."

    לא נתקלתי,וספק אם איתקל,בהגדרה טובה מזו.
    אני אינני נוהג לקרוא את ראיונותיו של ארי שביט.מבחינתי,למכלול ראיונותיו ראוי לקרוא:
    הלך הזרזיר אצל העורב.

    מציין ברעם:"שביט…גילה לאחרונה את בנימין נתניהו".לא אדקדק עם ברעם בקשר למונח "לאחרונה",ובטוחני כי זוכר הוא היטב היטב את אותו ראיון אומלל עם נתניהו,ראיון שהחזיר את נתניהו אל חיק הקונצנזוס והפך אותו לדמות פוליטית לגיטימית בשיח הפוליטי.
    הישראלי.

    נתניהו היה עד אותם ימים מוקצה ערכית בקרב חוגים מסוימים.אותם חוגים שלא סלחו ולא שכחו על ואת הנאום ההוא,על המרפסת,מימינו שרון ומשמאלו קצב(וראוי להזכיר לטובה את דוד לוי,שסירב לקחת חלק באותו אירוע).את הדה לגיטימיציה,שהרגיזה חוגים מסוימים אחרים,הנהיגה עיתונות אחראית,לוחמת,ממלאת חובתה האזרחית.החל מהשמעת שירי אבל עם היוודע תוצאות הבחירות,דרך ביקורת נוקבת (אך לא מתלהמת)של כל כלי התקשורת,וכלה באמרתו של ברק בכנסת:"אפילו יוני היה מתבייש בך".

    היום אין (כמעט) תקשורת אחראית,שירי האבל הוחלפו בפרסומת לטלפון סלולרי,ואהוד ברק התגלה, לכל הפחות,ככפילו של נתניהו,ולדעתי,גרוע ממנו ומסוכן ממנו אלף מונים.

    אין ספק כי עוזי ארד הינו אדם מסוכן.אפילו מאמר המערכת של עיתון הארץ מתייחס אליו ככזה.
    (ירושלים של ארד-הארץ).בימי שלטונו הראשון של נתניהו,נעמדה מערכת "הארץ" על רגליה האחוריות והיתה חוד החנית במאמץ הלאומי להפיל את ממשלתו.היום מסתפקים חברי המערכת במתן עצות מה ראוי ומה אינו ראוי לנתניהו לעשות,וגם הפעם,למרות משפט הפתיחה בדבר הדאגה העמוקה (כותבי מאמרי המערכת הם אזרחים מודאגים),ההחמצה היא במשפט הסיום :"אם נתניהו מצפה שאזרחי ישראל והקהילה הבינלאומית יתייחסו באמון למדיניות שהציג באחרונה, עליו להתנער מארד. לפקיד הדוגל בעמדות מעין אלה אין מקום בלשכת ראש ממשלה שוחר שלום."

    עיתון הארץ,ולא רק במאמר זה,עדיין מאמין בנתניהו,קורא לו לשפר דרכיו,ולהתנער מארד.לארד אין מקום בלשכת ר"מ שוחר שלום.

    תחי הסחת הדעת!נתניהו הוא שוחר שלום פוטנציאלי,אם רק ישמע בעצותיהם של עורכי "הארץ".עיתון הארץ מעל בתפקידו כשלא בחן "מהיכן הגיחו לעולמנו אנשים כמו אהוד ברק וארי שביט עצמו.". אשרינו כי חיים ברעם בחן סוגיה זו,וכי מצא לנכון להפנות את הזרקור אל האחראי האמיתי:

    זה לא מקרי שביבי מינה איש מפחיד כמו ארד, מיזנטרופ מר נפש ששונא את כולם ושכולם שונאים אותו, לתפקיד מפתח ב"ממשל" שלו. אני לא נוקט במונח "ממשל" במקרה.נתניהו בונה את שליטתו בפוליטיקה הישראלית בכלים אמריקאים טיפוסיים, ורבים מהעוזרים המתרוצצים לידו מזכירים מאוד את הממשל של ריצ’ארד ניכסון.

    אם עיתון "הארץ" מצפה שאזרחי ישראל והקהילה הבינלאומית יתייחסו באמון למדיניות שהציג באחרונה, עליו להתנער מארי שביט. לפובליציסט הדוגל בעמדות מעין אלה אין מקום בלשכת עיתון שוחר שלום.

  7. מעריץ את קיסינג’ר הגיב:

    כן, מכיוון שקיסינג’ר ניהל למעשה את מדיניות הבטחון של המעצמה הגדולה בעולם הוא אחראי על הרבה מאד הרוגים. אבל זה מצחיק לשמוע את הבקורת ממי שהמשטר של סטלין הוא עד היום המופת לצדק בעיניהם ממי שמתנגדים לפגיעה בכל אדם בתנאי שהוא רוצח המונים כמו סאדם חוסין או ערפאת או שחאדה ושאר צדיקי עולם. לא עלה על דעתכם שבכך אתם אחראים על לא מעט בני אדם מתים? ואתם לא מנהלים אפילו את מדיניות הבטחון של טימבוקטו תחתית. אז אתם לא צריכים להתמרמר כי לעומתכם קיסינג’ר הוא אחד מל"ו צדיקים.

  8. עידו לם הגיב:

    אני מתנצל אבל לונדון היא לא בירת התרבות האופנה והאמנות של העולם גם לא בשנת 64 אלא ניו יורק.

  9. חיים ברעם הגיב:

    לעידו,

    לא לחינם נקבתי בשנת 1964. מה שאתה אומר לגבי ניו-יורק הוא נכון בזמנים ידועים, אבל בשנת 1964, אחרי המהפך השלטוני בבריטניה, ההקצבות הנדיבות לתרבות ופריחת מוסיקת הרוק והפופ האנגלית, הפכה לונדון, שכבר הובילה (זמנית) בתיאטרון ובקולנוע, לבירה התרבותית של העולם המערבי, לפחות.
    בכך הודו גם האמריקאים. באותה תקופה, אולי כעבור שנה או שנתיים, יצא טיים מגזין בכתבה שעוררה הדים בכל העולם. כך נחרתה לונדון, שנקראה בכתבה Swinging London לעיר מובילה גם באופנת גברים ונשים, בנוסף למוסיקה, קולנוע, ספרות ותיאטרון. לכולנו יש מה ללמוד.

  10. צנזורה שמאלנית הגיב:

    יופי! גם אבירי חופש הביטוי מצנזרים תגובות! באמת, למה צריך לפרסם תגובה האומרת שתשובת חיים ברעם למאיה יפתח אינה משכנעת וגובלת בגסות-רוח? זכות הציבור לא לדעת הכל!

  11. חיים ברעם הגיב:

    אני כופר בכך שתגובתי גובלת, חלילה, בגסות רוח. זכותי לענות למגיבים בנושאים שהם העלו. עם זאת, ייתכן מאוד שהתגובה לא הייתה משכנעת בעיניך. לגיטימי. בעיני היא הייתה משכנעת מאוד.

  12. צנזורה שמאלנית 2 הגיב:

    אבירי חופש הביטוי שבים ומצנזרים תגובות – הפעם תגובה שהמליצה לחיים ברעם לבחור בזכות השתיקה במקום להגיב על ביקורת כלפיו.
    אז מה בדיוק ההבדל בין "הגדה השמאלית" ה"פרןגרסיבית" ובין הבאבונים של הימין באתרי YNET, NRG ודומיהם?

  13. לכבוד חיים הגיב:

    חיים היקר נעים לראות שאתה לא רק חזק בכלכלה
    ספורט כתיבה ויחסי אנוש ,אלא יש לך מה לאמר גם על קולנוע.
    אני גם ראיתי את הסרט של פיטר העכבר ששאג על פצצת אטום והיה 10 .
    העיקר שתבואו ביום שישי מחר באחת לפאב התקליט בהלני המלכה 7 למפגש הסוציאליסטי
    המפגש של הפועל קטמון.
    קדימה הפועל,קדימה הדגל האדום.
    ד"ש לאביתר היקר

  14. קילרוי היה כאן הגיב:

    חיים, אם קיסינג’ר היה רוצח המונים הרי שאם נלך לפי אותו היגיון הרי שצ’רצ’יל היה רוצח המונים גדול בהרבה:

    בעוד שהראשון היה אחראי לחיסול של 600,000 איש הרי שהאחרון היה אחראי לחיסולם של 3,500,000 אזרחים גרמנים בהפצצות מן האויר המלחמת העולם השניה ועוד כמיליון וחצי חיילים גרמנים באתה מלחמה.
    אז אפשר להגדירו כפושע מלחמהאו שיש הבדל בין השניים?
    ומה לגבי סטאלין?

  15. לסדרתי מסדרתי אחר הגיב:

    הצינזור פה מאוד לא עקבי. אין כמעט שום חוקיות שאפשר לפעול לפיה.

    לדעתי יש להם תורנות. תגובה שלא עוברת ביום מסוים כן תעבור ביום אחר.

    אבל נכון שברעם במיוחד הוא "עוף מוגן". אולי יש פה מי שמאמין שמדובר במין בסכנת הכחדה, לכן צריך לשמור עליו בצמר-גפן…

  16. לזה שכן מעביר תגובות, מסדרתי מספר שתיים הגיב:

    הח"מ מאמין כי "את השנוא עליך אל תעשה לחברך", ולכן אין מנוהגי לקלל, לגדף, להשמיץ ולהוציא דיבה – גם של אלו שהם לא חברים שלי.

    למרות זאת, תגובות מנומקות של "שמאל ציוני" נחסמות אצלכם בסיטונות, כשבאותו זמן עצמו עולות תגובות מתלהמות של כהניסטים מהסוג העילג,

    מן הסתם זה מיועד ליצור רושם שאין מצב להתנגד לדעתו של בעל הטור בלי להיות אידיוט גמור או בבון מצוי.

    חבל מאוד שזו תרבות הדיון שנוצרת באתר, וחבל מאוד שגם בעלי הטורים עצמם נסחפים להכפשה "פשיסט" כשאין להם תשובה עניינית טובה. הם עושים דיסקרדיטציה לעצמם, שלא לדבר על כך שלא שכנעו אף אחד.

    ונשאלת השאלה – בשביל מה בכלל לפרסם טור שבועי אם אין כוונה כלל לנהל דיאלוג אמיתי, אלא רק "לשדר" בלופ אינסופי את אותו מסר, בלי קשר לשינויים שחלים במציאות בינתיים?

  17. המצונזר הסידרתי הגיב:

    תגובת חיים ברעם על הטוקבק של עידו עניינית וסבירה – עד למשפט האחרון, השחצני: "לכולנו יש מה ללמוד."
    זה נכון, בעצם: לכולנו יש מה ללמוד, וקודם כל לחיים ברעם. עליו ללמוד לא להתעקש להיות צודק תמיד, לגלות קצת צניעות, ולהתייחס לאנשים בכבוד.

    (לצנזורים של "הגדה השמאלית": ותרו הפעם על הנטיה הפבלובית שלכם לצנזר.)

  18. איתמר -נסיון שלישי הגיב:

    אכן צנזורה לא עקבית: התגובה הראשונה שלי לא פורסמה כלל, השניה פורסמה והוסרה אחרי יומיים, ולכן אפעל ע"פ הכלל הידוע "פעם שלישית – גלידה" ואנסה שוב:

    אז ככה:
    ברעם כנראה המבין היטב בנושא הכשרת שרצים, אחרת לא היה מסנגר (מלשון סנגור) כל-כך יפה על החרדים ועל דרעי.
    ברעם מבין שכדי להוריד אשמה מפלוני כדאי לתקוף את אלמוני בתקווה שקהל הקוראים ישכח את חטאי הראשון ויתמקד רק השני.

    כך עושים החרדים במתקפתם כנגד ביה"ח הדסה (כדי להוריד אשמה מעצמם ומהאם המרעיבה) וכך עושה ברעם בהשמיצו את ניר ברקת כדי שכולנו נשכח את חטאי אריה דרעי המעוניין לרשת את אותו ניר ברקת ממש.

  19. חיים ברעם הגיב:

    לאיתמר. התגובה שלך היא לצערי בעיקר דמגוגיה צרופה. ראשית, אני בהחלט מזכיר את חטאי דרעי, אבל מסכים עם רוח החוק ומקבל את הרעיון שלתקופת הקלון יש סוף. צריך לכבד את פקיעתו של הקלון,כשם שמכבדים את תקפותו,כאשר הוא תקף.
    שנית, אני לא מכפיש את ניר ברקת, איש חביב, אלא מתנגד נמרצות לדרכו הפוליטית הימנית-קיצונית ולשותפות שלו עם הניאו-כהניסטים (לפחות בעיני). בכך כרוכה גם מחלוקת קשה עם אנשי "השמאל" הציוני שהצביעו עבור חביבם של אנשי הכיפות הסרוגות רק משום שהם שונאים את החרדים.

  20. קיבלתי את מכתבך. הגיב:

    חיים שלום,ראה יש חשש שאתה מסמפט את דרעי בגלל היותו מקורב לשמאל.
    חיים רציתי לספר לך שבתי עבדה בבחירות האחרונות בתנועת קדימה ועדיין לא קיבלה את שכרה.
    פעם סוציאליזם נאבק למען שכר מינימום פנסיה וכו
    היום הסוציאליסטים צריכים להאבק על תשלום שכרם של העובדים.
    מדובר בסמי טרגדיה העובד הפך לכמעט כלום

  21. שפיר מורנו הגיב:

    לחיים ברעם: בתגובת-הנגד האחרונה שלך כתבת למגיב איתמר כי תגובתו היא "בעיקר דמגוגיה צרופה." אם היא "בעיקר", פירוש הדבר שיש גם בתגובה חלקים שאינם דמגוגיה — ומכאן שאין התגובה "דמגוגיה צרופה."
    לעומתה, תגובת-הנגד שלך, ברעם, צרופה לחלוטין: היא גסות-רוח צרופה. כקודמותיה. הגיעה השעה שתתחיל לכבד את קוראיך, ובהם גם מבקריך.

  22. מלי בר עדין הגיב:

    חיים ברעם יקר,
    כמי שהייתה מזכירתו התל אביבית של אביך המנוח היקר והאנושי, מר משה ברעם…אימצתי לי וגם ייחסתי לעצמי תכונות הומניות ואנטי מלחמתיות המכירות בזכותם של האחרים לא פחות משלי….אולם לצערי הגעתי למסקנה במהלך השנים שזכותי להיות מה שאני אך לא בהכרח עושה את האחרים ליוצרי מציאות אפילה ומאיימת…יתכן שדר’ עוזי ארד בגישתו זו לא יוצר את המציאות אלא מכיר שיש מציאות גדולה מאיימת ושונה
    למרות ייחולינו שלא תתממש…יכול להיות שיש לו את האומץ להסתכל בלבן של העיניים במרכז שחור המציאות שאנו לא מוכנים להודות שהיא קיימת בגלל חששנו הרב, ויכול להיות שאני ואתה קצת מוורידים את המציאות מחשש …לא …בניגוד אליך , איני חושבת שדר’ עוזי ארד הנו תיאור שלילי כפי שהצגת , הוא פשוט שליח בעיני וגם אנשים כמוהו נידרשים לנו בכדי להנחית אנשים כמונו, כמוני וכמוך שמא לא יירחפו וייתנתקו מהמציאות המפחידה ליפעמים…בכבוד, מלי

  23. דורון כהן הגיב:

    שלום חיים,
    קראתי בסדר הפוך את מאמריך מהשבועות האחרונים עד שהגעתי למאמר זה, ואני מבקש להציע לו תיקון קטן. ספק בעיני אם בשנת 1964 הנרי קיסינג’ר כבר היה דמות ציבורית מוכרת די הצורך כדי לשמש דגם לד"ר סטריינג’לאב הנאצי. סביר הרבה יותר שהדגם לדמות היה ד"ר ורנר פון-בראון, מומחה הטילים הגרמני שהובא לארה"ב לאחר המלחמה, סייע לאמריקאים בפיתוח תוכנית החלל והטילים שלהם, והיה דמות ציבורית מוכרת באותן שנים. זכור לך, אולי, שירו של תום לרר, שהזכיר באירוניה את התכחשותו של פון-בראון לעברו הנאצי.
    כל טוב,
    דורון

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים