"המדינה השלטת על אוכלוסיה עויינת של 1.5-2 מיליון זרים תהיה בהכרח מדינת ש"ב, על כל מה שמתחייב מזה, כהשלכות על רוח החינוך, על חופש הדיבור והמחשבה ועל המשטר הדמוקרטי". כשישעיהו ליבוביץ המנוח פרסם דברים אלה ב-1968, ספק אם זה עלה בתודעתו של אותו פורום אדמיניסטרטיבי חשאי וחורץ גורלות המכונה אצלנו "הוועדה למינוי שופטים". עלה או לא עלה, הנה אותו פורום סיפק לאחרונה אימות מבעית לתחזית הליבוביצ’יאנית ההיא, בהחלטתו להעביר כל מועמד לשפיטה תחת עיניו הבוחנות של נציג השב"כ.
כן, לקרוא ולהסיט אינסטינקטיבית הצדה את ספל הקפה. השב"כ יראיין מעתה והלאה כל מועמד לשיפוט, וימליץ לועדה למינוי שופטים אם לפסול את אותו אדם, אם לאו. בתוך כך ישקול השב"כ את דעותיו של המועמד ואת מעשיו בעבר, באילו תנועות היה פעיל, באילו הפגנות נטל חלק, אילו מאמרים פרסם וכדומה.
כמי שהתמחה אצל שופט, אני יכול לספק עדות מכלי ראשון להשפעתה הגדולה של מידת הקירבה המנטלית שבין השופט לבין נציג השב"כ, הנכנס אליו ללשכה כדי לקבל אישור לציתות לקו טלפון זה או אחר, לצו חיפוש זה או אחר. שלא לדבר על השפעתה על קירבה זו על החלטות פומביות יותר שמוציא השופט תחת ידיו, החל בהארכת מעצרם של נחקרי שב"כ ועד הרשעתם הסופית.
עדותי כאן תהיה ישירה ומפורטת, אך דומה שהיא מיותרת. די ברמת אינטליגנציה ממוצעת למדי כדי להבין שאותה החלטה נלוזה של הוועדה למינוי שופטים היא צעד נוסף בהפיכת פטיש העץ המגולף והסמכותי של השופט לעוד פטיש פלסטיק צפצפני של יום העצמאות של המדינה היהודית הידועה בציבור כדמוקרטית. זו החלטה שמציגה בפנינו את מערכת המשפט כשפחת מערכת הביטחון, ומעתה ואילך בעל האלה הוא בעל הדעה.
משפטנים כמוני, והם רבים, שנתנו, למשל, את מיטב שנותיהם הסטודנטיאליות לתנועה כמו "יש גבול", או ייצגו ארגוני זכויות אדם נוגדי קונצנזוס, או הפגינו מול מרתפי השב"כ על מנת שיפסיק לטלטל נחקרים למוות – כל אלה פסולים מעתה לכהן כשופטים בישראל, ועדיין לא הזכרתי את אחי המשפטנים הערבים.
באשר לי, אינני רוצה להיות שופט בישראל. ורשימה זו רחוקה מלהיכתב מתוך איזו דאגה קרייריסטית לעתידי האישי. היא נכתבת מתוך דאגה לעתידם של מאות אלפי חשודים, עצורים, נחקרים, נאשמים, אסירים ועותרים ציבוריים אשר לשווא ינסו לשטוח מעתה והלאה את טענותיהם מול דחלילים של מערכת הביטחון, הלובשים גלימה שחורה ומתחזים לכאלה שאין עליהם מרות זולת מרות של הדין. מרותה של סוכנות הבילוש והשיטור החשאי, היא זו שתרבוץ עליהם מעתה והלאה, וכך גם ייראו החלטותיהם.
אומרים לנו שחוות דעתו של השב"כ תהיה בגדר המלצה בלבד אשר לא תחייב את חברי הוועדה. אין זו אינה אלא זריית חול בעיניים. מי זה שיעז באותה ועדה, אשר רובה ככולה מורכבת מנציגי הממסד, לדחות בגלוי את המלצות השב"כ? ועל סמך אילו מקורות אינפורמציה בלתי תלויים הוא יוכל לעשות זאת? וחשוב מכל: איזה רוב יוכל לגייס אותו חבר חריג ואמיץ בוועדה שגילתה כעת את פרצופה הפאשיסטי האמיתי?
ולסיום, באותו עניין, הערה בעניין סמלי לכאורה, אך משמעותו יותר מסמלית: שופטי ישראל נדרשים היום להישבע אמונים למדינה. הגיעה השעה לשנות את נוסח השבועה הזו, וברוח שבועתו של נשיא ארצות הברית הנכנס לתפקידו, להשמיט כליל את המדינה ממושאי אמוניו של השופט. שופט אמור להשבע אמונים לחוק ולצדק בלבד. לא למדינה, וגם לא לביטחונה של המדינה, וודאי שלא לשירות הביטחון שלה.
* הכותב הוא עורך דין.
רק בישראל יכול עורך דין להעלות בדעתו הקטנה שמי שמשקר ללא הרף לגבי התנהגות המדינה מי שמטיף בגלוי לחסול המדינה ומי שלעיתים גם פועל לחסול המדינה יהיה שופט באותה מדינה.
בזמנו נאבקה עורכת הדין הידועה פליציה לנגר נגד הפרליטה בבג"צים רבים. מי שייצגה את השב"כ היתה לא אחרת מאשר דורית בייניש נשיאת בית המשפט העליון…
אלי לינדר הוסיף לי מידע חדש. לא ידעתי שעד כך התבהם "שלטון החוק" הישראלי.
אבל ברור שרבים חוקי הכנסת שעומדים בסתירה משוועת לחוקי העולם. רבים מהחוקים גרועים אף מחוקי משטר האפרטהייד. אמנם אין בישראל חוק כמו ה- Group Areas Act אבל למעשה רבים הדרכים בהם נשמר המטהר האתני ושומר על זכויות הרוב נגד המיעוט שרכושו נגזל. גם חוק דומה ל- Bantu Education Act לא קיים. אבל פער התקציבים בין ההקצבה לחינוך "יהודים" לבין חינוך ב"מיגזר הערבי" דומה לזה שהיה בדרום אפריקה.
לעומת זאת יש חוקי כנסת גזעניים נטו – כחוק ה ש ב ו ת – שמגדיר הגירת ר צ ו י י ם – יהודים, ושאינם כאלה פי ההגדרה הכופה של הרבנות האותודוקסית – ומונע שיבת הפליטים הפלסטיניים ותושבי הגולן הסוריים שגורשו או ברחו מאימת המלחמה.
האמנם "עיניים לראות"?
מעניין, כי אם אותן עיניים רואות ש"פער התקציבים בין ההקצבה לחינוך"יהודים לבין חינוך במיגזר הערבי דומה לזה שהיה בדרום אפריקה" אזי אני ממליץ לבעל העיניים להכנס מיד לאופטומטריסט הקרוב למקום מגוריו, וטובה שעה אחת קודם.
לפי דו"ח "סיכוי 2006″ (מדד שוויון בין אזרחים יהודים לערבים בישראל) קיים פעם של 34% בהקצבה לחינוך יהודי לעומת ערבי,
בעוד שבשיא האפרטהייד בדרום אפריקה היה קיים פער של בערך פי שניים ןחצי (250%) בהקצבה לתלמיד לבן לעומת תלמיד שחור.
עכשיו יסביר בבקשה כבודו את המשפט התמוה והדמגוגי שכתב לגבי פער התקציבים הדומה.
לפערים, בהם מוצא יוסף לנכון להתמקד בביקורתו על הדברים של ‘עיניים לראותEYES2C’, הם תוצאה של קיבולת שונה אצל משטרים שונים. זאת אומרת כי, בין שאר התנאים השוררים בישראל, המאבקים השמאליים לא אפשרו את ניהול פער של 250% על-ידי המעמד הרודה במעמדות האחרים, באזור. אחרת, מי יודע לאיזה פער הינו מגיעים. אבל, בנוסף לתנאים השוררים בישראל, גם המאבקים האלה לא יכלו למנוע את הפער של 34% של ‘מכון ראות’ ואת שפע של פערים מצטברים המפלים אוכלוסיות מגוונות ערבים לעומת יהודים של השטחים, למשל על פי תוכן מנוגד ותוכן כנוע לאינטרס הרודה, כמו תוכן מעמדי או לאומי או דתי, ועל פי צורכי הפרדה וצורכי אחדות של המעמד המושל.
כולכם צודקים בכך שאתם משווים בין מידות הצדק, בכך שאתם שואפים למידות צדק המצמצמות פערים, בכך שאתם מתלהבים להשתייך למסגרת עם פערים מצומצמים לעומת מסגרות אחרות, בכך שאתם מתרעמים במקרים הפוכים, אבל הפערים האלה והצורות בהם הם מוצגים בפני הקהל הרחב הם תוצאה של יכולות ומגבלות המשטר: מה שהמשטר בארה"ב מסוגל ליישם שונה מזה שהמשטר בישראל מסוגל להוציא אל הפועל. אבל כל המשטרים האלה ודומים להם (קפיטליסטיים במסגרות מונופוליסטיות פיננסיות, ותחת אילוצי הסכמותיהן), המשטרים הכפופים להם (תחת דיכוי חסותם עד מלחמה), והמשטרים האחרים (סוציאליסטיים יד ביד עם הסכמה פיננסית מאולצת בלית ברירות) עושים שימוש, מושכל ומאורגן (ציוני, אצלנו) ככל שניתן, במדינה (מוסדות המשפט וכל שאר המוסדות) ובתקשורת בכדי להשיג את המרב שניתן להשיג עבור המעמד החזק ביותר (דמוקרטיה), למען הצדק איתו.
לכן הפערים באחוזי הצדק. לכן הצדק איתי, בתור פועל, יתממש בכוח (דמוקרטי) הדיכוי הגמור המופעל על חשבון המעמד אשר מממש את הפער של 35%-250%. לכן אני תומך נלהב בכל כוח שמורד במעמד הזה ומתקדם ביחס אליו החמאס, למשל בלי לחפש תירוצים לאיזה פער שואף החמאס, למשל. לכן, אם הערבים הם עוינים וזרים, הפועלים הם זרים ועוינים כפליים. לכן, להצעה של "שופט אמור להשבע אמונים לחוק ולצדק בלבד" יש להוסיף ‘לצדק העממי’, ולא משנה אם הצדק הזה הוא של הפועלים או של החמאס, אבל, בשביל כך, יש לנשל את המושלים תחילה.
הדגל המתקן בשמאל גורם לעקב מעט את התדרדרות של ה-35 האחוזים לקראת 250 אחוזים ויותר, ולא בעזה בלבד, אלא בכל האזור כולו. "ברמת אינטליגנציה ממוצעת למדי", אחרי ניסיונות חוזרים וכושלים, הדגל המתקן יגרום גם להבין מעשית את כל זה באופן ברור יותר. וזה בגלל שהמעמדות האמצעיים, אלה שלהם לא רע עד כדי מרידה, כבר נמצאים על הכוונת הפיננסית.