סיסמה נועדה מטבעה לתמצת רעיון מרכזי של עמדה מדינית מסויימת, לבטא את ההיגיון של העמדה הזאת ולסמן את ההבדל בינה לבין רעיונות אחרים. על פי רוב, בשל טיבם של הדברים (ומובן שיש יוצאים מן הכלל), סיסמה אינה רצה למרחקים ארוכים. ניתן לטעון, שחוכמתה של סיסמה היא בהתייחסותה המיידית והנקודתית לאירועים. במובן זה, הסיסמה "שתי מדינות לשני עמים" פגיעה במיוחד, מאחר שהיא סיסמה מרכזית של השמאל כמעט עשרים שנה. האם הסיסמה הוותיקה הזאת מסמלת כיום מדיניות מוגדרת? האם הגיונה של הסיסמה וכוונתה ברורים די הצורך? נצא ונראה.
הרקע ההיסטורי
הרקע ההיסטורי לסיסמת "שתי מדינות" הוא בהסכמי אוסלו משנת 1993. הרעיון להקמת שתי מדינות התקבל במועד זה בשתי ההנהגות הממסדיות של שתי הישויות: ישראל והתנועה הלאומית הפלסטינית. מובן, שהעיקרון של הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל נתקל בהתנגדות ניכרת בקרב שני העמים. הן בצד הישראלי והן בצד הפלסטיני ביקשו גורמים מדיניים בעלי משקל ושורשים היסטוריים חזקים לדבוק ברעיון של מדינה אחת.
הטמעת הרעיון של "שתי מדינות" בציבור היהודי נתקלה בקשיים עצומים, בעיקר מכיוון שגורמים פוליטיים ממסדיים הבינו שעיקרון זה מקפל בתוכו את הפיתרון המוצע על ידי מק"י וחד"ש. כלומר, מדובר לא רק בקבלת העיקרון של שתי מדינות, אלא גם בפתיחה של משא ומתן שהיה אמור להסתיים בהסכם עקרוני על גבולות 1967, על ירושלים ועל בעיית הפליטים.
אך הלחץ המדיני הבינלאומי עשה את שלו וממשלות ישראל השונות אמצו את עקרון שתי המדינות תוך כדי מאמצים ניכרים לחסום את הפירוש הרחב לרעיון, וחתירה נגד הסכם השלום, באמצעות התנחלויות, סיפוחים וכיבוש ברוטלי של העם הפלסטיני בשטחים.
ראוי לציין בהקשר זה, שהשמאל הציוני השקיע מאמצים בקידום הרעיון של שתי המדינות, על ידי פירוט מעמיק של המושג והגברת מאמצי ההידברות עם הצד הפלסטיני. כוונתי להסכמי ז’נווה שהפכו למדיניותה הרשמית של מרצ וצברו תמיכה ניכרת, אם כי לא המונית, בציבור הישראלי. ישנה, כמובן, מחלוקת בשאלה באיזו מידה ענו הסכמי ז’נווה בכנות ובשלימות על השאלות הבוערות. אך לדידי, הם היוו הישג לעקרון שתי המדינות. (סקירה זו לא תעסוק בפירוט ההתפתחות המקבילה בקרב החברה הפלסטינית. אטפל בנושא זה בנפרד ובהזדמנות אחרת).
מק"י-חד"ש רואים בסיסמה "שתי מדינות לשני עמים" ביטוי להצלחת מדיניותן. במובן זה לא היה להן כל קושי לקבל את הרעיון. הרי מק"י וחד"ש חרתו על דגלן, עוד קודם להסכמי אוסלו ב-1993, את העיקרון של שתי מדינות בניסוח דומה: זכותם של שני העמים להגדרה עצמית. המצב בציבור היהודי היה מורכב בשל חוסר בהירות לגבי משמעות הסיסמה, למרות שהיא הוכנסה ללקסיקון הפוליטי. חוסר בהירות זה נמשך עד היום ומתבטא בטענה שנתניהו קיבל את עקרון שתי המדינות לפני חודש, בנאומו באוניברסיטת בר אילן. מה שמלמד, כי גורמים בממסד נטלו את הכותרת בלבד וסירסו את המשמעות העמוקה. וכך יותר משסיסמה זו מייצגת באופן מדוייק עמדה מדינית מלאה ועקבית, היא משמשת יותר ויותר ככיסוי מטשטש למכלול שלם של עמדות.
יאמר לזכותו של השמאל הלא ציוני כי הוא כבר פירט בעבר ובדייקנות יחסית את המשמעות המדינית והמעשית של הסיסמה. משמעות זו הייתה "שתי מדינות לשני עמים" על פי גבולות 67′, כאשר ירושלים משמשת בירה לשני העמים, ובמסגרת ההסכם נמצא פיתרון צודק לבעיית הפליטים הפלסטינים.
אם כן, מדוע אמצו הימין והמרכז, בצורה זו או אחרת, את "שתי מדינות לשני עמים"? התשובה ברורה: הסיסמה, והעקרונות שהיא מייצגת, התקבלו יותר ויותר בקהילה הבינלאומית, והעובדה שלסיסמה אין תוכן חד-משמעי פתחה אפשרויות למניפולציה שמאפשרת את סילופו של עצם הרעיון.
ניצחון מדומה
אחת השגיאות שהובילו לריקון הסיסמה מתוכנה הייתה נטייה אצל מק"י-חד"ש להציג כל ציוץ של הסכמה מוצהרת לעיקרון זה מצד הממסד כפריצה פוליטית בכיוון השלום. בשעה שהכוחות הפוליטיים הממסדיים נאלצו לתמרן סביב רעיון שתי המדינות ולהכיר בו באופן חלקי, מק"י וחד"ש ביקשו להציג את הדברים כאילו הסיסמה מפלסת את דרכה בחברה הישראלית. לדידן של מק"י וחד"ש עצם ההסכמה לרעיון בפוליטיקה הישראלית הממסדית הייתה ניצחון לקו שהן הובילו והתקדמות ממשית בכיוון השלום. אבל מאמצי מק"י–חד"ש להוכיח את הצלחת הסיסמה עוררו תהייה בקרב פעילים לא מעטים, שהבינו שמדובר בתרמית בלבד מצדן של מפלגות בממסד, שביקשו להילחם נגד יישום "שתי מדינות" בסיסמה …."שתי מדינות".
הקהילה הבינלאומית: חטא על פשע
הקהילה הבינלאומית קיבלה את עקרון שתי המדינות תוך כדי התקרבות מתמדת להגדרה המקורית של מק"י-חד"ש. הכוונה היא לאותה הגדרה הגורסת, כי משמעות העיקרון היא הגשמת הציפייה לגבי גבולות 67′, ירושלים ובעיית הפליטים. באופן פרדוקסלי, עקרון שתי המדינות לא הרוויח הרבה מן התמורה הזו. מה שקרה לדאבון הלב, הוא, שהעמדה הבינלאומית ועמדת ארה"ב במיוחד, הפכו לדוגמאות המובהקות של הצביעות הדיפלומטית הצינית. אומות העולם הרשו לעצמן לתמוך במוצהר בעקרונות הפיתרון הזה, אך סירבו לתרגם את המדיניות הזו ללחץ על ישראל ועל ארצות הברית, שהפכה למליצת היושר של הסרבנות הישראלית.
כאשר סיסמה מתרוקנת מתוכנה
בשמאל הישראלי לא יכלו להתעלם מכך שהפיתרון הצודק, המגולם ב"שתי מדינות", הפך לסיסמה ריקנית לא רק בהנהגה הישראלית, אלא גם בקרב חלק רחב של הקהילה הבינלאומית. בישראל, כמו גם בזירה הבינלאומית, סיסמת השלום על פי הרעיון של שתי המדינות, היא דוגמא קלאסית למשאלה חסודה שהפכה כמעט לכלי ריק. במקביל להתנכלות המדינית-דיפלומטית בנושא הסכסוך, נמשכה ואף החריפה המציאות הקשה של הכיבוש, הסיפוח וההתנחלויות כדי לחולל מציאות שחוסמת את הדרך להקמת מדינה פלסטינית עצמאית וריבונית.
בהקשר זה התרבו בשמאל אנשים שלועגים לסיסמה הזאת ומוסיפים כיום כי גם אולמרט, ליבני, ברק ודומיהם ייחלו לה. אם כן, "ההגמשה" הפטלית שעברה הסיסמה לא החלה בנתניהו וסופה עדיין רחוק מאיתנו. לנוכח ההיסטוריה המסובכת שלה יש להתפלא שעודה מחזיקה מעמד בקרב ציבור שוחרי השלום. אך כמדומני שהיא חדלה להלהיב, וסיסמה שאינה מלהיבה אינה שווה הרבה.
ההיבט המהותי
המציאות הקשה שלנו וגורלה המר של סיסמת שתי המדינות תרמו בוודאי לכך, שחלק לא מבוטל מציבור שוחרי השלום מעדיפים את הפיתרון של מדינה אחת. במרבית המקרים, התמיכה בפיתרון הסכסוך באמצעות מדינה אחת דמוקרטית, אינה אלא השתקפות ישירה של האכזבה מן ההתנכרות להתחייבויות חגיגיות ומסילוף תוכנו של רעיון שתי המדינות. במקום לתמוך באידיאל שאין לו מהלכים ממשיים במציאות, רבים מעדיפים לתמוך ברעיון של מדינה אחת בדגש על עקרון השוויון.
אינני זר לתפישה הגורסת שישראל היא תוצר של הקולוניאליזם, וכי היא שפחתן הנאמנה של המעצמות האימפריאליות עוד משחר קיומו של הישוב היהודי בארץ. ואמנם שליטי ישראל ראו את עצמם כחרב להשכיר נגד עמי האיזור. אך אין זה המקרה הראשון שבו נולדה מציאות ספוגת עוול שאי אפשר לתקנו על ידי החזרת המצב לקדמותו. הכרעה בניצחון מוחץ של צד אחד על הצד השני תהיה כרוכה בגרימת אסונות חדשים ובהמשכו של מעגל השנאה והאלימות. ספק אם הכרעה כזאת רצויה, וככל הנראה היא בלתי אפשרית. מכאן נובע הצורך למאבק על פשרה ראויה.
למרות הקשיים, יש עדיין הבדל גדול בין הסיכוי להקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל ובין הסיכוי לפיתרון על בסיס של מדינה אחת. הפיתרון של שתי מדינות נמצא במקום גבוה בסדר היום של הקהילה הבינלאומית. אין לזלזל בהישגים חשובים בזירה הדיפלומטית ובדעת הקהל הבינלאומית. הבעיה הפלסטינית רובצת על מצפונו של העולם הנאור.
לעומת הפשרה של שתי מדינות, הפיתרון של מדינה אחת, אם קיימת בכלל אפשרות כזאת, שייך למסגרת זמן אחרת לגמרי. מדובר על עתיד רחוק שקווי אופיו לוטים בערפל. פיתרון זה ייחייב את ביטול קיומה של ישראל ללא אפשרות לקבוע את טיבה ואת אופייה של המדינה האחת שאמורה לקום בכל שטחי פלסטין.
במישור האסטרטגי הצהרות נגד קיומה של ישראל כלל אינן פוגעות בה באופן ממשי. להפך, בתחום המאבק הרעיוני וההסברתי עוזרות ההצהרות נגד עצם קיומה של ישראל לממשלת ישראל ולשדולות הפרו-ישראליות, הטוענות שהמאבק נגד הכיבוש משמש כמסווה למאבק נגד ישראל. מחנה השלום והשמאל רק יפסיד אם ינטוש את העליונות המוסרית הגלומה בדרישה לשלום על יסוד פשרה שמבטיחה את זכויות הפלסטינים להקמת מדינה משלהם בגבולות יוני 1967, שירושלים היא בירתה וזכויות הפליטים הפלסטינים מובטחות.
אין זה מיותר להוסיף, שעד כמה שאנחנו מסוגלים להבין לאן נוטה הציבור הפלסטיני החי תחת הכיבוש, עוד יש בקרבו תחושה שהדרך לשחרור, אם יש לה בכלל סיכוי, היא דרך המאבק הפוליטי לביטול הכיבוש ולמען הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל. אמנם סביר להעריך שפלסטינים רבים עדיין חולמים על פלסטינה ערבית בין הים לירדן ושום משקיף אוביקטיבי לא יופתע מכך. אולם יחד עם זאת ברור שהציבור הזה מוכן להפקיד את גורלו הפוליטי בידי הנהגות שלוחמות על פשרה שתענה על הצרכים המינימליים של העם הפלסטיני.
רמזים עבים מכיוון חמאס
בהקשר זה ראוי לשים לב להתפתחויות האחרונות הקשורות בחמאס. סידרת רעיונות והצהרות מטעמו אינה משאירה שום ספק בכך שהחמאס, למרות עמדותיו האידיאולוגיות המקסימליסטיות, הגיע להבנה שאין צורך להפנות עורף למאבק פוליטי ריאלי. ולכן, על אף המשבר הפנים-פלסטיני, וחרף המתקפה הישראלית השפלה על רצועת עזה, חמאס מתאמץ להבהיר לכל מי שמעוניין לשמוע כי הוא לא יתנגד לפיתרון המעשי של שתי מדינות. וחשוב לו להבהיר את הדברים האלה דווקא בשל בחירתו של אובמה לנשיאות ארה"ב.
בסיכום
יש להודות, שהסיסמה "שתי מדינות" במציאות הפוליטית שלנו אינה ממלאת כיום שום תפקיד חיובי. אולם תהיה זו טעות להסיק מן העובדה הזאת שתם שלב במאבקם של השמאל ומחנה השלום למען הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל. על השמאל העקבי בכללו, ועל מק"י-חד"ש בפרט, מוטל לנסח סיסמה או סיסמאות חדשות, שיתייחסו למציאות שבה גורמים רבים יכולים לסלף את פירושה של סיסמת שתי המדינות, לרוקן אותה מתוכנה המתקדם ואף לנצלה נגד עצם רעיון השלום.
ההון המונופוליסטי פוטר את שאלת השלום בדרך לגמרי הפוכה. הוא מנסח את השאלה הזו ככה:
איזה פעילות (דיפלומטית או צבאית או כלכלית או תעמולתית או הצהרתית וניהולית או חוזית) היא זו המסוגלת לסייע בהשתלטות האינטרסים הפיננסיים על כל מזרח התיכון בפרט ועל העולם בכלל?
ניסוח זה של שאלת השלום חוזר בהקבלה דומה בשאלות אין ספור המטרידות תדיר את יציבותה של השרשרת האימפריאליסטית. הטקטיקה הפיננסית, שהיא מלומדת מרקסיזם ברמה גבוהה מכל שאר המעמדות, בוחנת באמצעותה של הלמדנות הזו את התנאים בכדי ליצור שעות כושר לביצוע תוכניותיה בלי לפסול את המעשים אשר, תחת שליטתו, הוצאו אל מחוץ לחוק, ואשר מתחייב להסביר אותם לאחר חשיפתם וגם להקריב יותר משין-גימלים להסרת מכשולים למען המשך ביצועם. למען כך, הוא אפילו מוכן לוותר על ראש ממשל נאמן לו. אבל, זו חייבת להישאר חסינות או פררוגטיבה בלעדית של שיכוליו. להגנת החסינות הזו, ישתמש בכל עוצמתו על מנת להכשיל כל קנה מידה או קריטריון אפילו שהוא בעצמו קבע. היום, השליטה של הבורגנות הגדולה מתורגלת לנהל משטר פשיסטי מתוחם או תחום ומנומק, הן מבחינה מרובדת או שכבתית, הן מבחינה אזורית והן מבחינה תקופתית. נקצר במילים האלה:
ההון הפיננסי יוצא בקביעות חף מכל פשע. ולכל הערמות של טביעות ואשמות השפעה על שני תחומים בלבד. ואלה הם שני התחומים: הטובעים והמאשימים לומדים להכיר את העובדות הנ"ל והתחום הזה מרתיע בתחום השני את הון הפיננסי להימנע מהשהיית פיתוחם של תחכומים ושכלולים בענפים המוגדרים למעלה בין סוגריים. כך שבשמאל נאלצים, עקב התחום הראשון, ללמוד את מהותן של הטקטיקות והשימוש בהן, ועקב התחום השני לשכלל אותן.
אתן דוגמה קצרה. המאשימים הכנים (של "יש גבול", למשל) ימשיכו את הטביעות שלהם (בספרד או בהאג או בערכאות אחרות) בכדי להרתיע, ולא למען "הצדק", אלא בכדי להזין את תעמולתם מול הנאיביות ונגד המאשימים הבלתי-כנים, כלומר, אלה המעוניינים להבליט ולפאר את "חופש הדמוקרטי" של ההון הגדול. זאת אומרת שאין מנוס מהתייחסות לחלקים של מעמדות הביניים בין הבורגנות הגדולה לבין אויביה אלא שרוצים ליהנות מניצולם של שני העולמות גם יחד. אנחנו נעשה את זאת ב-"טקט", דהיינו תוך זהירות לא לדרוך על הפרות הקדושות של המפרסם, בפעם הבאה.
במזרח התיכון, מרכז הכובד של מלחמת מעמדות זז סביב ההתנגשות בין הבורגנות הלאומית לבין הבורגנות הר-לאומית: ניסיונותיה של הבורגנות להשיג אפילו דרגות נמוכות של עצמאות הלאומית מהוות איום ממשי לפתרונות שאלת השלום מצידה של הבורגנות הגדולה. וזו האחרונה נוקטת בצעדים נמרצים לסילוק האיום: זה עבורה מה שבשבילנו, השמאל, מתחוור במלוא מהותם הפושעת של הצעדים התוקפניים שלה. לכן אנחנו דורשים את הפסקת הלוחמה. לרוב באזורים הצמודים לנו.
הטקטיקה הפיננסית מתכננת את הפסקת הלוחמה בצעדים האפשריים להמשך ההשתלטות במניעים שבבסיסה. כל בעלי ההון, גם הלאומיים וגם הרב-לאומיים, יודעים שהאיום על ההשתלטות לא חלף עם הפסקת האש. הוא רק התמתן זמנית. וכולם מתכוננים למערכה הבאה, שהיא בלתי נמנעת מעצם התנגשותם של אינטרסים אנטגוניסטים (שלא ניתן לפשר ביניהם). עקב כך, מבחינתה של הבורגנות הגדולה, יש צורך לחסל מעמדית את הבורגנות הלאומית ולהפוך אותה לרב-לאומית (יבואנית או שותפה בהשקעות זרות, למשל). איך ניתן להשיג מטרה זו? הענקת זכויות יתר היא אחת הדרכים היעילות ביותר המיושמות על-ידי הבורגנות הגדולה בכדי לחסל את הבורגנות הלאומית בתקופות שלוות. בדרכים דומים, כלומר, בטקטיקות שונות ומורכבות ניתן, מבחינתה, להחליש את הבורגנות המורדת.
זה לא קורה ביחס למעמד הפועלים. מצד אחד, אין אפשרות לחסל אותם כמעמד כי הם מהווים את הגורם המכריע ליצירת העושר אשר נצבר בכיסים הבורגניים, וגם, למען ההצבר הזה, אין אפשרות לשתף אותו בחלוקת העושר. מן הצד השני, הפועלים ובני הברית שלהם, אשר מגיעי להבנה המפוקחת, נוקטים בטקטיקה ברורה. בין השאר (הדברים בצורה כוללת מצריכים כתיבה ארוכה הרבה יותר) הם מנצלים את שעת הכושר של התנגשות בין-בורגנית לטובת האינטרסים שלהם.
לכן, מעמד הפועלים מנסח ככה את שאלת השלום:
האם התנאים מכילים את האמצעים הנועדים לשמש פתרון את "בעיית" השלום באזור? האם התנאים לדחיקת רגליו של האימפריאליזם במזרח התיכון מבשילים? אם כן, מה מעקב את התפתחותם?
התייחסנו לשתי דוגמאות (זו של קמינר וזו של ברעם) בהקשר ל-"פתרון" של הסכסוך ישראלי-ערבי, ספרנו כמה "פתרונות" נוספים (קונפדרציה וכדומה), ראינו שה-"פתרונות" יכולים לעבור מיד אחת לשנייה וגם להשתנות במהותם, וגם נוכחנו כי כל "הפתרונות" רצות עשרות בשנים עם מוצא חזוני כזה או אחר, אבל ללא מוצא מעשי. במקום להודות בכך, להודות שלא מדובר בפתרון, אישיויות בשמאל ממשיכות לערוך דיונים עקרים על שאיפות וחזונות. במקום לדון על הצדים היעילים ועל אלה המזיקים בטקטיקות השונות, במקום להבחין שהם מדברים על צרות ולא על בעיות, המפורסמים שלנו ממשיכים להאכיל אותנו בפתרונות בדואיים.
קרל מרקס אמר לפני 150 שנה כי "… אם נבדוק מקרוב, נמצא תמיד כי הבעיה עצמה עולה רק כשהתנאים החומריים לפתרונה מתקיימים כבר או, לפחות, נמצאים בתהליך של התהוות." (קרל מרקס, הקדמה ל-"השתתפות בביקורת על הכלכלה הפוליטית"). כאשר הועלה "הפתרון" 1948 של שתי מדינות, המנהיגות הסובייטית תמכה בו מתוך סידרה של תחבולות (סטראטג’מות) טקטיות חסרות הצלחה להחלשתו של האימפריאליזם הבריטי. גם כאשר הועלה אותו "הפיתרון" (1970 אלי) על-ידי ההנהגה הרביזיוניסטית הסובייטית עם מטרה טקטית להשתתף בדיוני "הוועידה הבין-לאומית" הסכסוך ניצב, אולי כצרה, אבל לא בתור בעיה "כשהתנאים החומריים לפתרונה מתקיימים כבר או, לפחות, נמצאים בתהליך של התהוות." ועובדה היא שהאימפריאליזם האמריקאי נמנע מלהיכנס אל תוך המלכודת המחלישה הזו: אילו היה ניכנס, המטרה האסטרטגית, של בסיס צבאי ישראלי במזרח התיכון (ועוד בסיסים מגוונים), הייתה נחשפת במלוא יעדיה השתלטניות כחלק מן "התנאים החומריים" הבסיסיים, הידועים בכל פוליטיקה רצינית, נגד עליית הבעיות וגם, שזה כמעט אותו הדבר, נגד פתרונן של הבעיות.
התייחסנו למעלה לכוחות העיקריים שהיום במזרח התיכון עומדים כמחסום עילאי מול ונגד ההשתלטות האימפריאליסטית. ישנם עוד כוחות כאלה, בעיקר במצרים.
אבל, למרות העוינות כלפי המערב והמשברים המתפשטים מתוכו, הבורגנות הגדולה מסוגלת עדיין להפחיד ולפתות שכבות אוכלוסייה רחבות במזרח התיכון. כאן אנחנו חוזרים ל-" המחסום האחרון של הבורגנות הפיננסית נגד הבורגנות הלאומית ונגד כל העמלים בכלל והפועלים בפרט", עליו התייחסנו למעלה. המחסום הזה מעקב את התפתחותם של התנאים מכילים את האמצעים הנועדים לשמש פתרון את בעיית השלום לאחר הבשלתם למען דחיקת רגליו של האימפריאליזם במזרח התיכון. כלומר, החרפת המאבק האנטי-אימפריאליסטי, ולא "שלום בית מעמדי" או "הפתרון הפוליטי שישים קץ למלחמות" כפי שיובל הלפרין מבקש.
כמובן שההלפרינים יטענו כי הם מציעים את הפתרון ששם קץ למלחמות לא בבית המזרח-תיכוני ולא בבית העולמי, אלא בין הבית הערבי לזה היהודי (או בניסוחים אחרים הנשענים על קביעת הסכסוך ערבי-ישראלי), כאילו מנותק מהשרשרת האימפריאליסטית בכדי לקדם את מלחמת המעמדות בתוך ה-"בית" הישראלי ובתוך ה-"בתים" האחרים במזרח התיכון, בנפרד, ושלמען כך יש צורך בעשיית שלום בית ברמה דמוקרטית של רוב-נגד-מעוט למען הסכם שלום הסכם שמפריד את המלחמות המעמדיות ב-"בתים" מזרח תיכוניים השונים תוך כדי הסכמים מסודרים למען מלחמות מסודרות ונפרדות.
ואיך יראות המלחמות המעמדיות האלה? האם הן יתרחשו במתכונת שונה מזו המתחוללת באיראן היום? בוודאי שגם אז, ככל שימשיכו להתקיים תנאים של השתלטות ההון הפיננסי, אנחנו נמשיך, ובהתאם, לראות, בתוך כל בית לאומי, מחנה פרו-אימפריאליסטי נגד מחנה אנטי-אימפריאליסטי נראה שמאלנים בעד הראשון, שמאלנים בעד השני ושמאלנים "טהורים" באמצע: בדיוק כפי שקורה היום בכמעט כל אזור ואזור. הרי זו היא המלחמה העיקרית שבתקופה שלנו. אם כן, אז בשביל מה להפריד ולסדר אותה? שיסדרו אותה האימפריאליסטים עצמם! אין סיבה שנעזור להם! ואכן הם מנסים להפריד אותן, את המלחמות ואת הפוגותיהן, בכדי להקל בעומס הטיפול על עצמם ולבצע את מזימותיהם על בסיס מסודר של מחלקות.
תרשו לי להשאיל את המילים של חיים ברעם: "המטלה ההיסטורית של השמאל היא" לקשר פוליטית בין כל הנאבקים נגד ההשתלטות הפיננסית, בתנאי שהם לא נאבקים למען מעמדות ריאקציוניים והכוונה היא לא מצביעה על הזרמים כאלה ואחרים, אלא היא בפירוש מצביעה פוליטית על אינטרסים ריאקציוניים של מעמדות כלכליים. בישראל, בזמן המאבקים איגוד-מקצועיים לצד הדרישות לשוויון זכויות בעבודה ובמקביל למרידה הלאומית הפלסטינית, עלייתה של סיסמת ההכרה בזכות קיומה של ישראל זה מעשה פוליטי ריאקציוני הנועד לפלג את הכוחות המתנגדים להשתלטות הפיננסית. ראינו איך שחיים ברעם מתפתל בניסוחה של הסיסמה הזו כך שלא ישמע דוגל בה. היום, הזכות עצמה לא עומדת בפני מבחן כל שהו: זכות קיומה של ישראל ניזונה בתמיכה פיננסית רחבה. זכות זו תעמוד במבחן המציאות רק לאחר השתחררותה של ישראל מתוך הכבלים האימפריאליסטיים. עד אז, זכותה להתקיים מובטחת על-ידי הכבלים הללו, אשר הידוקם נישמר באמצעות המשטר הנוכחי שבה המשטר הציוני.
איך ניתן להשכין שלום כלשהו בעוד המשך קיומו של המשטר הזה? כל הסתירות האלה נשארות לא מנוצלות. להיפך, התעקשות השמאל, בנפנופם של "בעיות" ושל "פתרונות", רק מסבך את הצרות ומנציחה את הסתירות. מספיק להתבונן על איך המומחים לניסוחים מנסים להמציא דרכים להשתחרר מן הרשתות של עצמם תוך סריגת רשתות נוספות ממלכוד-עצמי דביקות יותר.
יש לנו עמדות עקרוניות. וזה מחובתנו להפיץ אותן. הפלסטינים בוחרים להפעיל תוכנית היפרדות למען הגדרתם העצמית. אנחנו, כבעלי העיקרון המכבד את החופש הזה, מזהים את זכותם לפעול בדרך שבחרו. לכן הסיסמה של ‘שתי מדינות’. אנחנו ממשיכים להיות עקרוניים בהכרת זכותם של הפליטים הפלסטיניים לשוב לאדמתם.
אבל, עמדה עקרונית בפני עצמה, גם כאשר מתקבלת על-ידי הרוב, לא מולידה תנאים להבטחת יישומה. גם תוכנית עקרונות לא. לכן אנחנו מחליטים לפעול בתמיכה בעד זכויות אלו.
יחד עם כל זה, אנחנו משתכנעים להפיץ קני מידה המגדירים את הגבולות של שתי המדינות, למשל. בכך אנחנו פשוט מתנים גבולות הן לזכויות והן לתמיכה. כלומר, אנחנו עוברים מעמדה עקרונית טהורה לעמדה טקטית הנשענת על עקרונות. מצד אחד, טקטיקה זו יכולה לגייס המונים ישראלים. אבל, מהצד השני, מאפשרת לטקטיקה של השמאל הציוני להצמיד לזכות השיבה את המדד של גבולות המדינה הפלסטינית. אם אנחנו מוסיפים את עיקרון של הסכמה הדדית, בשוקלה את הצד הראשון, הטקטיקה שלנו מסמיכה את הצד השני לקבוע את גבולות הסכמתו. וכאשר אנחנו מצמידים לכך את הגינוי בפגיעתם של חפים מפשע, אפילו הטקטיקה שלנו (מה שיכול להתרחש בטקטיקה של צד השני אני משאיר לדמיון הקורא) מתחילה לקבוע את האמצעים בדרך שנבחרה על-ידי הפלסטינים. מכאן עד להתערבות בעימותים בין מחנות פלסטיניים זה עניין של הליכה במסלול נוח וקצר. כל זה והגיוס של ההמונים הישראלים מתחולל בעצלתיים ונסיגות. צריך ממש להיות מקובע בכדי לא להבין שגם הטקטיקה הזו של ‘שתי מדינות’ נכשלה.
לא העקרונות. בטח שהעקרונות לא נכשלו. זו היא הטקטיקה הנשענת על העקרונות האלה שלא הצליחה. וזה בהנחה צנועה שמטרתה הצטמצמה בגיוס המונים תארו לעצמכם את גודל הפיאסקו של היעד על פי ההגדרה המקורית: פיתרון של שלום. אבל בואו ונניח שהבעיה היא בדיוק זו ושפתרונה הושג באמצעות הסכם בואו ובאמת נניח שקמה, עם כל הטעויות הטקטיות או בלעדיהן, מדינה פלסטינית. מהי התוצאה? קודם הייתה לנו מדינה בידיים פיננסיות שהסתבכה עד מפרקת. עכשיו יש לנו שתי מדינות בתוך תסבוכת פיננסית עד הצוואר. על פי מה תקבע הטקטיקה החדשה? שוב על פי העקרונות?
בשתי הנגלות הבאות ננסה לסכם את כל הניתוח למעלה.
עברנו על כמה עובדות במציאות המזרח תיכונית וסתירות בה. העיקרית, שבאופן מיוחד לא מקבלת התייחסות שמאלית היא שהמלחמה לא יכלה להיות אף פעם בין המלוכה של אבדללה או זו של חוסיין לבין המשטר הישראלי. היא גם לא יכולה להיות בין זה האחרון לבין המשטר שהתגבש לפני שלושה עשורים במצרים. כל המשטרים האלה היו והינם כפופים לאותו ההון, קודם האנגלי, ואחר כך האמריקאי, הרב-לאומי. אם נמשיך את הרשימה הזו, ניווכח כי "הסכסוך" המפורסם ניטש ויינטש בין שני כוחות כלכליים מובילים: הבורגנות, הרב-לאומית, הפיננסית, עם אינטרס הבולע את ההון היצרני במימדים חובקי עולמות והבורגנות, הלאומית, היצרנית, אשר, בהתפתחותה, אין לה יציאה אחרת מאשר להתגלגל אף היא לבורגנות פיננסית עם כל המשתמע מכך בהשתלטות על הייצור ובתחרות בינלאומית ובאמצעות קשרים רב-לאומיים נגד בורגנות לאומית, שגם היא, בתורה, תאלץ לתחרות שתלטנית, דהיינו, פיננסית.
אבל בתקופת המעבר (מלאומית לפיננסית) כל בורגנות מזרח תיכונית (מצרים לפני סעדאת וסוריה למשל) תאלץ להתנגד לישראל הציונית בפרט ולאימפריאליזם בכלל. זה בדיוק כך: מלחמות "הסכסוך" (כמו כל מלחמת השתלטות) הן מלחמות של הצברים פיננסים גלובליים בינם לבין עצמם ובינם לבין הצברי הון מקומיים (במלחמות שחרור או התנערות שלהם).
אם כך, אז איך קורה שהמימד הבולט הוא דווקא זה המציב את הערבים ואת היהודים אחד נגד השני? בכל זה מעורים אינטרסים עממיים של זרמים, של שכבות אוכלוסייה ושל מעמדות שונים. הדתיות, הלאומנות ואידיאולוגיות אחרות הופכות אמצעי גיוס מרכזיים. אפילו המימד המשפטי ופרשנויותיו תופס מקום בולט במאמצי גיוס בקרב ההמונים. מימד זה בולט במיוחד אצל פעולות ההסחה, הפיתוי וההפחדה של הכוחות הפיננסים, להם איבוד מזערי של השתלטות נחשב לאסון כלכלי ענק, כך שהפושע המועד בפעם ה-מי-יודע-כמה מצטייר כרודף צדק המוסמך והנאור ביותר. בסיכומו של דבר, שכבות אוכלוסייה מצטרפות למחנה הפיננסי נגד המצטרפים למחנה בכלל לא כזה.
לא להבין את משאות נפשם של שכבות אוכלוסייה האלה תולש את המרקסיזם מן המציאות החומרית לפסגות דוגמטיות. לכן הקומוניסט נוהג לתקשר איתן בלשון המועדפת להן. הן סובלות גם מהשפעתן של שכבות עמידות כלכלית, שלא מוותרות על התדמית האצילה מבוססות על מעמדן הכלכלי. לכן האצילים המבוסמים האלה רודפים אחרי תירוצים וצידוקים בהשגחה מתמדת סביב בניין של עולמם העקרוני והדימוי של יציבות הנודף מממונם הנקשר למגמה הפיננסית. תחת השפעה זו, ועל אף שהמשברים הפוקדים את התחומים בשליטה פיננסית, המבשרים על קריסה של כל היציבות הזו, אפילו חלק מאיתנו הופך מפלל כי דיחוי הקריסה יעניק סיכוי לפתרונות. הקומוניסטים האלה הופכים גם הם למאמינים, לאוחזים באשליה שהקביעה המרקסיסטית (שהדיחוי מסבך את הצרות הנגרמות על-ידי ההון) טועה. ובלי לברר לעצמם טעויות, מצפים בעיקר לאיזה שהי "התחכמות" המחוקקים המנווטים. הם שוכחים שבדיוק כפי שהם מחוקקים חוקים בהתאם לפשעים אשר במגירותיהם, הקברניטים מתחכמים בהתאם לניווט שבאחריותם. המסלול שלהם הוא זה שקובע גם את מדיניותם והטקטיקה שלהם. לבסוף, גם קומוניסטים, נטולים כושר ניתוח, מתחילים סומכים על סיסמאות על פי מרשמים.