אחרי שהסערה בעירנו קצת שככה, וגם הדיה ברחבי הארץ התאדו לאוויר הקיץ החם, הוחלט בכל זאת להעמיד לדין את "האם המרעיבה" מהעדה החרדית. אני מקווה שהעובדות יתבררו בבית המשפט, שפסק הדין יהיה מנומק היטב, ובכך יושם קץ לדמוניזציה המחפירה של כל העדה, והנושא הכאוב כשלעצמו יבוא על פתרונו ברמת הפרט. באיחור מה הצטרף גם יוסי שריד לוויכוח על דרך הטיפול ב"אם המרעיבה", והנפיק מאמר די שגרתי, אבל מנוסח היטב, מבית היוצר של השמאל הציוני.

רבים ממתנגדיו של שריד ניסו לנצל את פרשת אלון חילו, הסופר המבריק שפרס ספיר נשלל ממנו על לא עוול בכפו, כדי להכפיש את שריד מבלי להתייחס או להתעמת עם דעותיו. אחרים, דווקא מהמחנה החילוני, לא נשמעו לי שיא הנאורות עלי אדמות, וההתגייסות שלהם למען שריד נבעה רק ממניעים אנטי-חרדיים. מכל היורה הרותחת הזאת ניתן היה להסיק, שהדרך הקלה ביותר לאיש שמאל בארץ לגייס תמיכה כלשהי לעצם זכותו להתבטא בנושאים אקטואליים ורעיוניים היא לזרוק מרה בחרדים. כך יכולים אנשי שמאל ציוני להצטרף לקונסנזוס בנושא החרדי שעוטף חוגי ציבור רבים, שלרובם אין שום קשר לשמאל.

אנשים שתמכו בתוקפנות הממאירה הקרויה "עופרת יצוקה", או כאלה שמוכנים להצטרף לכל התקפה נגד האזרחים הערבים, מתבצרים בלאומנות שלהם במסווה "ציוני", וזה מאפשר להם לשנוא חרדים מבלי שאיש יחשוד בהם באנטישמיות. זה היה הרציונל שאיפשר לאנשים נאורים בעיני עצמם לתמוך בלאומן קיצוני כמו ניר ברקת לראשות עירנו. אנשי שמאל בעבר ובהווה, לפחות בכל הכרוך בתדמיתם העצמית, הצדיקו את ההצבעה בעד ברקת בכורח "לעצור את החרדים".

 לאיזה צורך? ובשם איזה רעיון נעלה שאיש שמאל אמיתי יכול לתמוך בו? על כך מעולם לא נערך בירור רעיוני אמיתי בבימות השמאל. כדאי לנסות לחדד את העמדות, לצורך הבהרה והעמקה. בעיני יש הגדרות ברורות וחדות לשמאל ולעמדות שמאליות, אבל הבהירות והחדות אינן מלים נרדפות לדוגמטיות ולנוקשות. השמאל הוא בראש ובראשונה אינטרנציונליסטי. הוא בהחלט מביא בחשבון את קיומו של רגש לאומי טבעי ואת ההזדהות העמוקה של בני אדם עם אנשים אחרים, שעמם יש להם קשרי משפחה, שפה, תרבות ועבר היסטורי; אבל המכנה המשותף הקובע הוא האנושי. אפשר להיות הומניסט בלי להיות בשמאל, אבל לא ניתן להיות בשמאל בלי להיות הומניסט.

גם "ציוני" יכול להיות בשמאל, אם הוא מכפיף את זיקתו הלאומית לעקרונות הכלליים. הפירוש המעשי של הדבר הוא, ששיקולים המקובלים על הציבור "הציוני", כולל המרכז הלאומני והימין, מתגמדים בפני העקרונות העל-לאומיים, ובעיקר מדריכה אותנו האמונה העמוקה בשוויון בין כל בני האדם. ההשתייכות לשמאל מחייבת זיקה לסוציאליזם ואמונה בשוויון כלכלי, בחינוך שווה לכולם, במערכת בריאות שאיננה מפלה בשום צורה בין עניים לעשירים, גם לא בשם "היעילות".

ההגדרה היא רחבה: קיים ויכוח בנושאי צדק חלוקתי ויישומו על ידי שליטה באמצעי הייצור והשיווק, או לחילופין ברתימה מושכלת של כוחות השוק, בשילוב עם הסקטור הציבורי, כדי להשיג אותן מטרות. בוויכוח הזה יש מקום למרחב עצום של גמישות, וכיום, לאור המציאות בכלכלה העולמית, יש בהחלט מקום לשיתוף פעולה בין סוציאל-דמוקרטים (המבקשים להגיע ליתר שוויון תוך שמירה על הקפיטליזם) לבין סוציאליסטים החולמים על מהפכה מבנית בכלכלה, כדרך היחידה להבטיח את קיומו ואת הצלחתו של מבנה-על שוויוני. אבל אותה גמישות איננה קיימת בנושא הלאומני-גזעני.

יש בימין הישראלי כוחות ציבוריים, שבשמם מתבטאים פוליטיקאים, עיתונאים וסתם אנשים מן השורה, שמביעים תיעוב כלפי הרכושנות ותומכים בעקרונות חברתיים מסוימים, אבל מסייגים במפורש את גישתם הפוליטית. לדעתם, יש להעניק את כל ההטבות (קִצבת הילדים של הביטוח הלאומי היא רק דוגמה אחת) ואת כל ההישגים הכלכליים והסוציאליים רק לבני עם אחד, ולהפלות לרעה, בהנמקות גזעניות גלויות או סמויות, בני עמים אחרים. במציאות הישראלית מדובר בעיקר בערבים, אבל גם במהגרים, בעובדים זרים ובילדיהם. לעמדות כאלה אין כל קשר לשמאל אלא לימין, והן אינן מייצגות סוציאליזם אלא נציונל-סוציאליזם על כל האימה והאיום האצורים במונח הזה. אנחנו שומעים עמדות כאלה באגף הכהניסטי של ש"ס, והן באות ליד ביטוי בהחמרת היחס כלפי עובדים זרים וכלפי הערבים, חרף ההישגים הזמניים של הציבור הנאור גם בתחומים האלה.

מכאן נובע המכנה המשותף שקיים בין אנשי השמאל הרדיקלי לבין ליברלים שאינם סוציאליסטים או סוציאל-דמוקרטים. המאבק נגד הפשיזם ובעד השלום מפגיש שותפים פוליטיים, שאין להם מכנה משותף רעיוני בנושאים מרכזיים ובעיקר בהשקפה על דמות החברה העתידית שלנו. כל מרכיבי ההשקפה השמאלית הם חיוניים לעצם מהותו של השמאל, אבל יש ביניהם יחסים היררכיים. הפשיזם והגזענות הם האויבים המסוכנים ביותר, השפעתם בציבור הישראלי עולה מיום ליום, ולכן הם מחייבים שיתוף פעולה הדוק בינינו לבין יריבים מעמדיים. המכנה המשותף, הדמוקרטי והאנושי, הוא חיוני, כדי שישראלים המאמינים ברכושנות ובשוק החופשי יוכלו לחבור לאזרחים הרוצים לכונן משטר סוציאליסטי שוויוני, שבו השוק יהיה כפוף לצרכי החברה. אבל כאשר מנהלים מאבק מעמדי, מתייחסים אליו במלוא הרצינות, גם אם מעבר למתרס ניצבים בני ברית בנושאים חשובים אחרים. הגמישות הטקטית הזאת איננה תופסת כלל, כאשר מדובר בקשר פוליטי-ציבורי עם לאומנים. לכן הסכמתה של מרצ לעודד את בוחריה להצביע בעד מועמד לאומני לראשות העיר היא כל כך הרסנית.

מי ששותף לעמותות פשיסטיות ש"גואלות" את אדמות עירנו מהבעלים החוקיים, על פי רוב בדרכי רמייה, שוחד וכפייה, ביטל את עצם יכולתו להופיע כאיש שמאל בזירה הציבורית. לכן גם נושא היחס לחרדים חייב להיבחן באמות מידה שמאליות ועקביות. מנקודת מבט שמאלית רוב החרדים נמנים על האוכלוסייה הענייה ביותר, ויש להילחם נגד קיפוחם של העניים בכל מקום, בלי קשר לסגנון הלבוש, להופעה החיצונית או לסגנון החיים שלהם. ההשקפה הסוציאליסטית מחייבת להיאבק למען חינוך טוב גם לחרדים, לבניית בתי ספר תקינים, לכינון מערכת בריאות טובה, להתחשב במבנה הקהילתי שלהם וברגישותם להפעלת כוח ממסדי, ולקדם את הסיכוי למסד מבנים של התייעצויות ושל גישור מתוחכם.

כאמור, חשוב להפעיל את השכל. שמעתי תלונות על יחסי המתון כפי אריה דרעי, ואפילו האשמות שזה נובע "מהחברות בינינו". אז למען האמת, לא פגשתי אותו מעולם ולא דיברנו אפילו בטלפון. אבל הצורך לא לראות בכל החרדים מיקשה אחת, ולמצוא גשרים לחלק הדמוקרטי והאנטי-פשיסטי בקרבם, הוא המכריע גם בנושא הזה.

Share on Facebook