לחלק מאיתנו היה קשה לשמוע את הבשורה על מותו הטראגי של מי שהיה הראשון בבידור – דודו טופז. אין ספק כי דודו היה חלק מן ההווי התרבותי של החברה בישראל עשרות בשנים. כאשר שמענו על החשדות, לפיהם דודו טופז שלח עבריינים לפגוע באנשי תקשורת, הוכינו בהלם כחברה ומיאנו להאמין, עד שהדברים התבררו כנכונים והתהדקה החקירה סביב טופז ושותפיו לשרשרת האירועים. מיד לאחר שהתבררו הדברים, החל מחול השדים וציד המכשפות סביב טופז, ובכל פינה בכל עיתון יכולנו למצוא דיווח על מעשיו עם ביקורת שנכתבה לאורך ולרוחב לגבי אישיותו המפוקפקת.
תפקיד התקשורת הוא, בראש ובראשונה, לספק את זכותו של הציבור לדעת. מה שמאוד הפריע לי כצרכן תקשורת, היה לקרוא כתבות סדרתיות על אותו דודו שאהבנו לאהוד, ופתאום, ברגע אחד, כולנו הפכנו את יחסנו אליו ליחס קר ומנוכר, חסר רחמים ומרושע, בעקבות אותם המקרים ששלח עבריינים לפגוע באנשי תקשורת ידועים. כפי שכבר הזכרתי, אין לזלזל במעשים החמורים שביצע דודו, אך אם זאת היה קשה מאוד למצוא בעיתונות כתבות שיזכירו, ולא במעט, את כל הטוב אשר גמל דודו לעם ישראל במשך עשרות שנותיו כמנחה אנושי, לבבי, אוהב אנשים ובעל לב רחב. הדעות היו הומוגניות לחלוטין, הטילו רפש היכן שרק אפשר בדמותו של דודו טופז, וקשה היה למצוא ולו טיפה של מידת חמלה אנושית או רחמים עם אותו אדם שנפל מאגרא רמה לבירא עמיקתא. לא ניתן היה למצוא, ולו ידיעה אחת, המזדהה עם ילדיו המסכנים שסבלו לא פחות ממנו, בעקבות שינוי המצב ואופן החשיפה התקשורתית הגדולה.
החברה בישראל כבר הענישה את דודו הנרקיסיסט בעונש החמור ביותר שהוא היה יכול לייחל לעצמו: הדרה אבסולוטית מהחברה; גינוי גורף מאילת ועד קריית שמונה והטלת רפש בכל פינה אפשרית בתקשורת העויינת. מלבד זאת, בל נשכח שרשויות החוק עשו את עבודתן נאמנה, וברור לכל כי אם דודו היה מצליח לשרוד ולהישאר בחיים, דבר שספק אם אדם נורמלי מן השורה במקומו היה מצליח בתנאים שכאלה, הוא היה מקבל ללא צל של ספק עונש מספיק חמור והולם את מעשיו.
מיד לאחר התאבדותו של טופז, מיהרו כל אותם המשתתפים בלינץ’ התקשורתי להצטער על סופו המצמרר של טופז ושינו את גישתם לגישה סולידרית. איזה יופי! אותם אנשים שגרמו לאדם הזה להיכנס לדכאון עמוק ביותר שאין לו מזור, שביצעו בו רצח מנטלי לעיני ההמון בתקשורת, פתאום נהפכים להיות אנשים אנושיים עם רגשות. רבותיי, אין צביעות גדולה מעין זאת !
יותר מכך, שמענו בתקשורת גם שאלות מאוד לא רלוונטיות שהתעוררו עקב ניסיונו הקודם של דודו להתאבד והיותו תחת מעקב תמידי של מצלמות שהותקנו בתאו. אותן מצלמות יועדו להגביר את הפיקוח על אסירים שמאיימים לשלוח יד בנפשם. אם כן, השאלה שנשאלה היא: כיצד פישל השב"ס בכך שלא צפה ומנע את התאבדותו של דודו?
אינני רואה בשאלה זו שאלה רלוונטית, שכן לא ניתן (וטוב שכך) להתקין מצלמות גם בחדר השירותים והמקלחת של האסיר. כמו כן, גם לא ניתן להתייחס לאסיר באופן תת אנושי ולקושרו לחפץ זה או אחר, דבר אשר יגביר את תחושת העצב והמלנכוליה של אותו אסיר וידרדר אותו עוד יותר במדרון החלקלק לתהום שממנו אין חזור – לשלוח יד בנפשו. אדם אשר גמלה בנפשו ההחלטה להתאבד, מתוך ייאוש שהישארות בחיים בתנאים מסויימים היא גרועה עשרות מונים מהמוות, יעשה זאת במוקדם או במאוחר, כך או אחרת.
מניעת התאבדותו של טופז יכלה לעשות ע"י שני צעדים מרכזיים:
1. ביקורת מדודה של התקשורת בעניין הנדון ואי יצירת עליהום בקרב הציבור והפיכת טופז למפלצת אימתנית מהלכת. או, במילים אחרות, אי יצירה של תדמית שעדיף טופז במותו מאשר בחייו.
2. טיפול רפואי נפשי נאות של הגופים המוסמכים במצוקותיו הנפשיות של טופז, שבאו לידי ביטוי באין סוף התראות ואזהרות מכל הכיוונים: אם מטופז עצמו, אם מעורכי דינו, אם ממכריו או מבני משפחתו.
אציין כי מעולם לא היתה לי חיבה מיוחדת לטופז, שכן אישיותו לא היתה המודל לחיקוי בשבילי (בלשון המעטה), אך אני סבור כי מידת הרחמים והסובלנות של החברה הישראלית היא אפסית וכי התרבות קלוקלת משורשה, אך קצרה היריעה מלהרחיב בנושא זה עתה.
טופז בחר להיות שחקן ובדרן, ובזאת חשף את עצמו לתקשורת – לטוב ולרע. ולכן, יהיו שיגידו שהוא היה צריך גם לצפות לקבל ביקורת ולקבל את הצדדים הפחות חיוביים של המקצוע, אך מכאן ועד יצירת לינץ’ תקשורתי המרחק הוא גדול, וספק אם טופז היה משער שאותו ציבור אוהד יכול להיות באותה המידה גם צבוע ואכזר כלפיו ולהפוך את עורו בן רגע.
רעיון נהדר וחיובי מאוד יהיה אם תאמץ התקשורת את אותה גישה בלתי אנושית שבאה לידי ביטוי כלפי טופז, ותחיל אותה על משפחות הפשע. הדבר לא יעשה מהסיבה הפשוטה: הם (התקשורת) מפחדים! עם משפחות הפשע אפילו המשטרה פוחדת להתעסק, ואני נוטה להניח שגם לא מעט שופטים נכבדים בישראל ידם רועדת כאשר הם גוזרים את דינה של משפחת פשע כזו או אחרת. הרי אם נרצח ראש ממשלה בישראל, אם נרצח ח"כ בישראל, אם נרצח שופט בכיר בישראל ואם נרצח מפקד בית סוהר, הרי שבישראל של היום אף אחד כבר לא מוגן, ולא משנה מה מעמדו ועד כמה יהיה בכיר.
את אותה גישה תקשורתית בזויה אפשר כמובן גם להכיל על הנשיא קצב. נשיא בישראל, במקום שיישפט על ידי הרשות השופטת ותוכח (או תופרך ?) אשמתו, נשפט בצורה עלובה וראויה לכל גנאי על ידי התקשורת הישראלית הרדודה. המשפט עבר מדלתות בית המשפט לתוך ההמון, שרשאי לעשות בנאשם כבשלו. אין פלא שגם את קצב הצליחה התקשורת המפלצתית והאכזרית להוציא מדעתו הצלולה ולגרום לו לשאת נאום של 45 דקות במשך 3 שעות עד קצה הגבול של איבוד עשתונותיו.
נרצה או לא, הערכים של החברה בישראל כבר מזמן לא קיימים, הכל מותר, אין אכיפה, משפטים נעשים בתקשורת, אנשים נרצחים ברחובות, והאקטואלי מכל ביום הזה – הפרצוף האמיתי והמכוער של החברה הישראלית נגלה במו גאוותו וצביעותו.
יסלח לי סהר שאולי, אבל אני מתקשה להזדהות עם המשפט "דודו שאהבנו לאהוד", כמו גם עם האמירה לגבי טופז: "אוהב אנשים ובעל לב רחב".
דודו טופז הוא אחד האחראים לדרדור התרבות הישראלית. תוכניותיו היו פופוליסטיות ושטחיות, ממש שיא "הבידור להמונים".
בחייו הפרטיים הוא היה סקסיסט ושובניסט קיצוני.
"הדברים הטובים" שעשה היו לשם גזירת קופון אישי ותהילה, כמו כל ההתרמות והעזרה לנזקקים שגייס בתוכניותיו.
אם הוא היה כזה נדבן גדול בחייו הפרטיים אזי היינו כבר שומעים על זה ממקורביו,
אבל איך אומרים? – נאדא.
הוא גם תקף לא פעם את מבקריו, כולל תקיפתו הפיזית של מאיר שניצר.
אני ממליץ לסהר שאולי לשכתב את מאמרו ולשנות את כל המקומות בהם השתמש בגוף ראשון רבים ("הוכינו בהלם", "מיאנו להאמין", "דודו שאהבנו לאהוד"). אני לא אהדתי אותו מעולם ומהתנהגותו כלפי נשים וכלפי מבקריו – המעבר להזמנת תקיפות של בכירי תקשורת לא נראה כזה מופרך.
הפיסקה האחרונה במאמר היא פשוט הגיון הפוך:
אובדן הערכים בחברה הישראלית הוא דודו טופז.
כנ"ל "הכל מותר" ו"אנשים נרצחים ברחובות".
בית משוגעים.
סוף סוף בלעת את הכדורים הנכונים שלך היום…
אחרי מספר כתבות חסרות תוכן ובעלות עובדות שגויות … כתבת משהו נחמד.
קראתי את הכתבה בריפרוף אבל אני מסכים עם רובה למרות שאתה לא מבין את הצורך של התיקשורת ביצירת כותרות וניפוח אירועים זהו כח הרייטינג שמניע הכל.
תראה את ערוץ 1 זה ערוץ שעושה טלויזיה כמו שאתה מעדיף לראות אבלערוץ מסחרי צריך לספק אקשן…
ברור שאחרי שכירת בריונים שיכו את "אויביו" דעת הקהל השתנתה. למה אתה מצפה? שיעלו אותו על נס כאדם מוסרי?
התחלקויותיו, כאשר היה מפורסם וזכה לאהבה גדולה (תקיפת שניצר, נשיכת כוכבת ארגנטינאית בשידור ישיר, ועוד …) דווקא לא גרמו למדיה להתפרץ עליו. הוא נחשב לשובב, שאפשר היה לסלוח לו – עד לשכירת הביריונים.
מי שיש לבוא איתו חשבון על מותו של טופז הוא בית הסוהר שלא שמר על אדם שכבר ניסה להתאבד. מקומו של אדם כזה הוא בית חולים לחולי נפש. חבל.
ה"לינץ’ התקשורתי" אינו אלא מיתוס תקשורתי שיצרו פרקליטיו ושאר מקורביו של טופז.
הלינץ’ התקשורתי לא היה ולא נברא.
מהרגע הראשון שנחשפו מעשיו של טופז, ישר עברה ה"חברה הישראלית" (כלומר, מי שמדבר בשמה ומצליח במידה רבה גם לעצב אותה) להפוך את המציאות על פיה:
טופז הוצג כקורבן, שפשעו היחיד היה שנתפס בעוד אחרים אינם נתפסים.
כי "פרצופה המכוער של החברה הישראלית" מתמצה בקידוש זכויות היתר. כבכל חברה המבוססת על אי שוויון, הגדרת המוסר שלה היא "שכל אחד ידע את מקומו":
יש כאלה ש"רגילים" לכלום ויש כאלה ה"רגילים" לכול.
טופז היה "רגיל" להכול, ולכן לא ייתכן ש"איש כמוהו" ישב בתא מעצר כמו עוד פושע עלוב מהרחוב.
פושעים, כידוע, באים בדרך כלל מרקע של עוני ומצוקה, לכן הם "רגילים" לסבול.
כולנו מכירים ססמאות רבות המעידות על מוסר ייחודי זה:
הערבים "מרימים ראש".
דרעי ובניזרי "נשפטו בחומרה יחסית לאנשים במעמדם".
שרי אריסון "תעזוב את הארץ למקום שיש בו פחות קנאה."
אסור ליפול למלכודת של "מניעת התאבדותו" ו"איך אפשר היה למנוע את התאבדותו".
ברור שטופז היה זכאי למשפט הוגן, ואיש אינו סבור שהעבירות שביצע היו ראויות לעונש מוות, אבל מי שהאמין בכל לבו שהטעם לחייו הוא היותו כוכב שחצן ומתנשא, מי שניצל את זמן המסך שלו כדי לקדש את תרבות הרייטינג והטיל דופי בכל מי שמבקר אותה:
"מי שלא אוהב אותי ואת דן שילון שונא את עצמו."
"כל מה שאומרים עליי נובע מכך שהם היו מתים להרוויח מה שאני מרוויח".
מי שזה היה הבסיס לפרסומו ואף הטעם לחייו – הוא לבדו יחליט מתי לסיימם.
אדם שהפך את הטמטום והרדידות כקרדום לחפור בו – התאבדותו הופכת להיות עניינו האישי בלבד, ושום סוהר או שוטר, גם אם העדיפו בצדק לנמנם מעט בשעט בוקר כה מוקדמת, לא צריכים להינזף על כך יתר על המידה, ודאי לא לאבד את פרנסתם הדלה.
לעתים יש סתירה בין רגש רחמים אנושי טבעי לבין תודעה מעמדית. בניגוד לשאול סהר, השקפת עולמי מורה לי לא רק את מי לאהוב, אלא גם את מי לשנוא.
לפני שטופז תכנן והוציא לפועל את מסע התקיפות הנקמני שלו, הוא היה מתוסכל מה"המוות הטלויזיוני" שנכפה עליו.
הוא ודאי ישב וחשב: למה אני לא מגיש את תכנית הפריים טיים המצויינת שלי?
ואז ענה לעצמו: זה הכל באשמתם- בכירי התעשיה! הם שמפריעים לי לכבוש מחדש את המסך ולקבל את אהבת הקהל אליה אני מכור.
כיון שלא עלה בדעתו שאולי הקהל כבר לא ממש נוהר אחריו או שזכותם של מנהלי הערוצים לא להאריך את תכניתו לעונות נוספות, הפתרון שמצא לעצמו, הוא לאיים עליהם ולתקוף אותם פיזית, עד שיסללו לו שוב את הדרך אל לב הפריים טיים.
כידוע לנו- תכניתו הזדונית השתבשה: טופז נחשף בקלונו והוכנס למעצר- כמו שצריך להיות במדינה מתוקנת.
כיון שהוא מפורסם, אז התקשורת גם סיקרה אותו יותר מאחרים (היא עושה זאת גם בשמחות של מפורסמים וגם בנפילתם)
בכל אופן- הסוף ידוע: טופז שפחד מהכלא והיה מלא בושה ודכאון ואולי גם חרטה, שם קץ לחייו
ועכשיו- מקורביו/תומכיו, חוטאים באותו חטא שלו עצמו: הם מאשימים את התקשורת במותו (הפעם הפיזי) של טופז.
לא הוא אשם חס וחלילה, על שביצע פשע חמור שהביא אותו אל הכלא, הקלון והמוות (המסוקר), אלא- "התקשורת" היא שאשמה בתוצאה הטרגית.
"אתם (התקשורת) קברתם אותו" אומרת האם של גרושתו
"התקשורת עשתה לו רצח אופי" אומר העבריין שלמה בניזרי
"התלהמות התקשורת דחקה אותו אל מותו" אמר עו"ד ציון עמיר
ומה השלב הבא- לאיים ולתקוף את "האשמים האלו"- את התקשורת?
אם זה לא ברור, אעשה סדר בדברים: טופז ולא התקשורת, היה זה שיזם תקיפה קשה של 3 אנשים שלא נתנו לו תכנית טלויזה בפריים טיים.
טופז ולא התקשורת אחראי לכך שקורבנותיו סובלים עד היום מכאבים פיזים ונפשיים
טופז ולא התקשורת הדביק לעצמו במו ידיו/מעשיו, את תווית הקרימינל
המשטרה ולא התקשורת היתה זו שעצרה אותו (ובצדק)
טופז ולא התקשורת שם קץ לחייו
התקשורת רק סיקרה את כל הדרמות הנ"ל, כמו שגם עשתה בפרשת גולדבלט, הירשזון, בניזרי, קצב ושאר מפורסמים שהסתבכו עם החוק
פרשות מסקרנות שללא ספק- ראויות לסיקור תקשורתי בולט.
ועוד נקודה לסיום: אין זה מפתיע שפושעים (בניזרי) או עורכי דין של חשודים בפשע (ציון אמיר), מנסים לגלגל את האחריות למותו/מעשיו של טופז על התקשורת
הסיבה היא שלשניהם יש אנטרס גדול בגלגלול האחריות הזה הרחק מן הפושע עצמו:
בניזרי, שהורשע בקבלת שוחד מנסה לשפר מעט את תדמית המושחת שדבק בו. אם ישכנע שהתקשורת אשמה במקרה טופז- אולי ישכנע שהיא גם אשמה במקרה השוחד שלו
ציון אמיר לעומת זאת, מכין את הקרקע להפיכת לקוחו משה קצב ל"קדוש מעונה" דוגמת טופז. השיטה כאמור, היא האשמת התקשורת בקלונו של קצב. "היא" ולא מעשיו הרעים.
אני בטוח שגם מרי פיזם ורוני רון מצטרפים למקהלה שמאשימה את התקשורת במותו של טופז
ומאחל לכל החבורה הזו שנים רבות בכלא.
נהניתי לקרוא את דברייך, לא ידעתי שיש לך כישרון כזה בכתיבה ומעבר לכך- התוכן שבדבריך כל כך נכון ואמיתי- צר לי מאוד על מותו של דודו אך שמחתי לשמוע מפיו של אדם שלא היה אוהד דגול שלו אך מראה את היחס המחפיר אותו קיבל דודו בחודשים האחרונים בחייו.
מדוע אדם נענש על טעות אחת לאחר אלף מעשים טובים אמרו ילדיו של דודו- ואני איתם.
יהי זכרו ברוך.
והלוואי שהוא זכה להביט מהמרומים על התקשורת ועל כל שונאיו ולראות כעת את הרגשתם. הלוא יש להם חלק גדול במה שקרה.
המאמר של סהר שאולי הוא שטחי ופופוליסטי בדיוק כמו פועלו של דוד טופז בימי "זוהרו",
ממש ניגוד מוחלט להגדרת הגדה השמאלית כ"במה ביקורתית לחברה ותרבות".
הביקורת התקשורתית כנגד דודו טופז הגיעה לצערנו באיחור של כמה עשרות שנים.
כל נישת "הראשון בבידור" ו"מלך הרייטינג" שטופז (ביחד עם דן שילון) היטיב כל-כך להטמיע – היא היא חלק מ"פרצופה המכוער של החברה הישראלית" (אם כבר לדייק בכותרת המאמר).
דודו טופז היה אדם כוחני ואלים שעשה רבות נגד התרבות בישראל, נגד נשים ונגד ביקורת.
התקשורת עשתה עימו חסד במשך שנים בכך שניגנה את המנגינה שלו ולא הוקיעה אותו כמי שמנמיך את התרבות בישראל, שגם כך אינה גבוהה במיוחד.
לגבי אותה גישה "בלתי אנושית" כלפי טופז:
אין לי מושג על מה מדבר סהר שאולי. הדיווחים תיארו במדויק את גישתו הבלתי אנושית של טופז לקורבנותיו, לא יותר ולא פחות.
רק לחלק מאיתנו היה קשה.
לי דוקא רווח. טוב שנפטרנו מדביל נרקיסיסטי וגזען ובדרן ברמה נמוכה.
ממש האנס הבכיין זה…
אופס, טעיתי, חנקתי את הבת שלי עם ניילון של סנדוויצ’ים.
סליחה, תקלה, הכנסנו מכות רצח ובעיטות לבנאדם מבוגר עד שמת.
אוף, טעות, רציתי סיגריה ולא נתנו לי, אז מהעצבים הכנסתי סכין למישהו בלב.
נו, טעיתי, שלחתי בריונים לתקוף אנשים שלא עזרו לי לשמר את הקריירה הדועכת שלי.
ואני טעיתי פעמיים – החברה שלי הרגיזה אותי אז רצחתי אותה ואת הבת שלה, חתכתי אותן לחתיכות, וזרקתי בפח זבל.
לכל הבריונים, האלימים, המשתוללים והרוצחים יש סיבות ותירוצים. מה מייחד את החולירע התורן – שפעם הוא היה סלבריטאי?
או אולי מקור האהדה באתר זה הוא שהבנאדם התאבד – זאת אומרת כבר מזמן לא היה לנו מחבל מתאבד להתרפק עליו – מזל שיש דודו טופז.
לגיטימי שהמשפחה שלו מצטערת עליו.
אבל מה זה הקינות וההספדים מאנשים אחרים?
אין מה לשמוח על סופו המביש של אדם שהיו לו כל האמצעים ללכת בדרך אחרת, ובחר בדרך הרעה, אבל להצטער ולהתאבל? הגזמתם.
דודו היה בדרן עילג ואדם מסוכן בשנותיו האחרונות, אבל יש הבדל בין שירה מרגלית ואבי ניר שבחרו לשתוק לבין פראי אדם כמו רני רהב או רביב דרוקר וכמובן הפרקליט הנכבד מר ציון אמיר, אותו נער ליווי של עשירים, שבחרו לטנף בפומבי
לא אחזור על תגובות רבות כאן המתנגדות לדבריך ושאיתן אני מסכים .אוסיף רק שיש כשל לוגי בתפיסה המסתכלת על אדם כחסר אונים מול הציבור או גוף זה או אחר. אף אחד לא יכול היה לגרום לדודו טופז או לכל אחד אחר לצאת מדעתו ולהחליט להתאבד.הוא עשה זאת כאדם מבוגר האחראי על חייו .זה שזה נעשה מתוך מצב של רגרסייה להתנהגות רגשית ילדותית עדיין לא יכול להוות זיבה להאשים מישהו חוץ ממנו במעשהו.
הנטייה לצעוק חמס ולזרוק האשמות הולכת ותופסת תאוצה והיא מסוכנת כי היא מטשטשת את האמת והופכת יוצרות. עם כל החמלה הבסיסית שהוא יכול לעורר, הרע במקרה זה היה טופז עצמו.
אני מסכים עם סהר שאולי על כך שישנה בעייה בצורת הסיקור התקשורתי של עבאיינים מפורסמים, שכן ברגע שאדם מפורסם נחשד, הוא באופן אוטומטי נתפס ע"י הציבור צורך התקשורת כאשם, אך יועיל נא אדון שאולי ויסביר כיצד הייתה צריכה התקשורת לנהוג. האם היה עליה לדחוף את המילה "לכאורה" לכל משפט, עד שתאבד לחלוטין את המשמעות המעטה שעוד נשארה לה ותיכנע לציניות שכבר אופפת אותה מזה שנים? האם היה עליה לצנזר עצמה ולא לפרסם תמלולי חקירות ושאר חומרים הקשורים למשפט? ואם כן, למה? האם סהר שאולי דוגל בצנזורה? איך בדיוק זה מתיישב עם אתר שחלק גדול ממהותו הוא ביקורת?
המון שאלות יש לי, ואשמח אם הן ייענו, לפחות בחלקן.
פרשת טופז מהווה הוכחה נוספת לטימטומה של החברה הישראלית.
הפופולריות שלו בשנות השיא: טופז היה בדרן נטול חן, בעל הומור נחות, ויצרן של תוכניות בידור לבעלי IQ של 60 ומטה שהיו מבוססות על השפלת חלכאים ונדכאים במסווה של "עזרה" להם.
גל הרחמים ומסע ההאשמות בעקבות התאבדותו: רק פגועי-מוח חשוכי מרפא יכולים להיתפס לרחמים על ביריון אלים ופחדן (הוא שלח אחרים שיבצעו את המעשים הפליליים הבזויים שמוחו הקרימינלי רקם). רק אידיוטים גמורים מחפשים אשמים שעה שהאשם האמיתי עומד (שוכב, בעצם) לפניהם ומודה באשמה. הוא לא התאבד בגלל נקיפות מצפון; הוא התאבד משום מאותה סיבה שחולל את גל האלימות הביריונית נגד שנואי נפשו: הוא לא יכול לשאת את ההכרה שמפיסגת הרייטינג והערצת הקהל (לא לא היה איכפת שהרוב המכריע של המעריצים חסרי בינה) הוא נפל אל תחתית התהום.
התגובות הנזעמות כשהתברר מה עולל והיקף מעשיו הנפשעים: זה הדבר היחיד נורמלי בתגובות הציבוריות.
היה טופז וחבל שהיה. היה ואיננו – וטוב שאיננו.
עד כמה שאני זוכר לא ראיתי מאמר מופרך כזה בגדה השמאלית: אין כמו דודו טופז לבטא את פרצופה המכוער של החברה הישראלית. הוא התוצר והמייצר של הכיעור הזה. "התקשורת" היא הצד השני של אותו המטבע.
טופז היה עבריין ומעורער בנפשו .מעשיו היו רעים ובזמניו הטובים היה מנמיך תרבות לא קטן .כל זה לא מצדיק בעיניי אמירות כגון זו של שמירה גלעדי ואחרים על כמה טוב שהאדם איננו, אלא אם התכונו לפרסונה התקשרותית של טופז אבל זה בהחלט לא נכתב כך ולא נתפס כך
אני אקצר ואומר "כל מילה בסלע"!
כל ה"זכויות" של טופז בטלות בשישים, באשר הוא מייצג נאמנה את הפיכת האלימות לכלי "נורמטיבי" בתקשורת בין אישית בחברה הישראלית.
אין לו זכויות יוצרים, כמובן, אבל הוא מייצג תופעה איומה, פסולה ודוחה, שהיא פקטור משמעותי בהרס כל ציוויליזציה.
העובדה שהוא (היה) מפורסם, ואפילו דמות חיקוי לאנשים מסויימים, מוסיפה על החומרה שבמעשה.
פרסום הוא חרב פיפיות – לטוב ולרע הוא "מגביר" את התהודה של כל דבר.
טופז שכח שהצד השני של התהילה הוא שאם נתפסת בקלקלתך לא רק השכנים יחטטו בתחתוניך, אלא כל מי שאי פעם שמע עליך.
כמו כן, כשאת מתלוננת על כיעור התקשורת, זכרי שטופז היה חלק ממנה, חגג על אותו כיעור עצמו, והשתמש בו בכדי לקדם את ענייניו.
מה שקרה לו זה פשוט צדק קוסמי.
המגיבה שירה תסלח לי, אבל גם היא כמו כותב המאמר שלעיל כנראה לוקים באמניזיה למשמע שמו של דודו טופז.
"קל לזכור זה את נשיכת נטליה אורייו"?
אולי,
אבל מסתבר שהרבה יותר קל דווקא לשכוח את תקיפתו של מאיר שניצר (סליחה, לא תקיפה אלא "לקחתי לו בעדינות את המשקפיים ודרכתי עליהם") והטרדה חוזרת ונשנית של מבקרים,
שלא לדבר על שתי תלונות כעל הטרדה מינית שהגישו מאבטחת ועובדת באולפני קשת (מעניין אם הסלחנות המופלגת של שירה מופנית גם כלפי חיים רמון).
אגב, כאשר אירגוני הנשים קראו להחרים את תוכנית של טופז עקב המעשים הנ"ל ונשיכת נטליה אוריירו, ענה טופז כך:
"זה נובע מרוע לב מעורב בטמטום, ובעיקר מקנאה על כך שאני מצליח כל כך. אני בוכה על ארגוני הנשים הצדקניים והמופלצים. אם יש משהו שאני מצטער עליו, זה שלא נתתי לה ביס ביד השנייה"
.
מישהו אמר "פרצופה המכוער של החברה הישראלית"??
אם כבר "מחוזות הכיעור של התקשורת":
בכל הסיפורים על השתלשלות העניינים בעניין טופז לא היו שום "מחוזות כיעור",
הוא זכה לאינספור הזדמנויות להציג את מרכולתו הכושלת בפני קברניטי הערוצים ונדחה בנימוס. כנראה שבשלב כלשהו הפכה התעקשותו לכפייתית ובשלב זה גם הפסיקו להחזיר לו טלפונים.
איני מבין מדוע דודו טופז ראוי לחסד נעורים לעומת אנשי טלוויזיה ותקשורת אחרים שפשוט נעלמו מהמרקע.
הגישה הזו בה מתקבלת הדרישה של טופז לזמן מסך – היא היא הבעיה האמיתית: "מגיע לי".. או כפי ששירה טוענת – "מגיע לו".
על מה ולמה? הוא זכה עשרות שנים למנעמי התקשורת כולל כניסה למודעון המליונרים המפוקפק של ישראל. מה עוד?
אגב, בין היתר טען אבי ניר בצדק מוחלט שתוכניתו של דודו טופז היא בעלת תכנים נמוכים – דבר נכון לחלוטין. ועדיך שנתמוך בעניין זה בניר ולא בטופז.
כמה שנאה..
לא מצליחה להתתחבר לרמת השנאה הנצורה בחלקכם, לא אשמח על מותו של איש.
אולי קל לחלקינו לשכוח שדודו טיפח את הבידור הישראלי יותר מכולם ועוד לפני שהבידור בישראל בכלל היה. עידן אלתרמו ואבי גרייניק מצאו במה ראשונה – אצל דודו, הם ורשימה ארוכה מאוד של אנשים ששכחנו בכלל היכן ראינו לראשונה. ראינו אותם אצלו. אבל מה שקל לזכור זה את נשיכת נטליה אוריירו (וגם אני סלדתי מהאקט) ובכל זאת, דודו סיפק רייטינג טוב, תוכניות עם עניין ולכל הקשקשנים שמדברים על תוכניות שטחיות – שטחיות ביחס ל… נניח "האח הגדול"? כיוון שהיום יש ה-מ-ו-ן עניין ותוכן בטלויזיה אני מבינה?
דודו ידע לעשות טלויזיה, ידע מה להכיל בתוכנית, לנהל אותה,ידע להשאיר בה בכל זאת ניחוח של בידור ובכל זאת מעניינת ומשעשעת. עשה טוק שואו עוד לפני שכאן בארץ ידעו את משמעות המילה בכלל ועוד לפני שליאור שליין חיקה את מי שהוא מחקה (ואין צורך להכנס לשם) ולפני שמיכל זוארץ לפניו ניסתה לעמוד בקצב של דודו.
אבל את דודו דווקא, סהר, הציבור הישראלי – הרווי בנשאה הניכרת כאן, אהב לשנוא עוד מימי ה"צ’חצ’חים". הלינצ’ים של החברה הישראלית אינם בהכרח תקשורתיים, הם תמיד- "אישיים" כמו של "טעות טעה טועים" , שמירה, מוטי או אחרים שמפאת רמת התוכן או יותר נכון ההיעדר בו אנני מוצאת טעם או צורך בהתייחסות.
אין בליבי ספק שדודו התערער נפשית לאט ובטוח לאחר שהאנשים להם נתן במה לא הסכימו לתת לו במה בשעה שהיה זקוק. האנשים להם דאג שיהיו מישהו לא טרחו להחזיר טלפונים, דלתות נסגרו בפניו בצורה קרה ונטולת סנטימנטים. אין ספק ששליחת בריונים היה אקט מכוער ואני תופסת אותו כאקט המונע מיאוש וערעור נפשי ואין לי ספק שהוא היה צריך להיות מטופל כימית ופסיכולוגית.
גם אני, כששמעתי על שליחת הבריונים הייתי מאלה שאמרו "הבנאדם פשוט מרשה לעצמו הכל" סלדתי ממנו באותו רגע, אך יחד עם זאת, רגלי בשלב כזה ואחר, נגעה בפסי התקשורת ואני מרגישה צורך לציין שהפוליטיקה הפנימית במחוזות התקשורת יכולה להגיע לרמות גבוהות מאוד של כיעור, גועל והשפלה. לכן קל לי לדמיין את השתלשלות העניינים עד לשלב בו אדם כמו דודו ייתכן ספציפית כמו דודו, לא מסוגל לחיות עם השפלה עד עפר ואטימות רגשית.
אני אגב מעל להכל תוהה האם כל האנשים שהציגו עצמם כחבריו – אלה ששמענו את קולם ברדיו ביום בו שמענו על מותו, האם הם היו שם לצידו ברגעיו הקשים האם בכלל דרכו בכלא בכדי לבקר אותו. ותגידו מה שתגידו אבל לכל אדם יש חברים שיהיו שם ברגעי השפל, ספק גדול בליבי אם מי מהאנשים שמרחו עצמם בשובל הנצנוץ האחרון שלו – בכלל היו שם, האם מישהו ניסה לתמוך ולהחזיק אותו מעל לקו המים.
כאשר עומד אדם ומגדל דורות (בדיוק כמו ציפי,ספי ואחרים מהתקופה, לטוב, לרע, אהבנו\ לא אהבנו) ויום אחד מועד האדם והכל מסתכלים עליו ממעל מבלי שאיש רוכן להרימו, סביר שאדם זה ישלם בעד נבזותם וקרירותם של הצופים מנגד.
דודו התערער אך לעניות דעתי לא היה איש שהיה אכפת לו.
גם לא המגדירים עצמן "חבריו" ולא אלה שזכו להתגלות לראשונה – אצלו.
זה, אם כבר, פרצופה המכוער של החברה הישראלית. צביעות,אנוכיות וקור.
איתמר,
הלא אני עצמי טענתי שסלדתי מההתנהגויות הללו שלו. את נשיכת נטליה אוריירו ראיתי בשידור חי והמחשבה שעברה לי בראש היתה "מי הוא חושב שהוא, חתיכת חצוף" אין בי סלחנות על התנהגויות מסוג זה ולו הכרת אותי אישית היית מודע לעמדתי בכל הנוגע לפמיניזם, זכויות נשים, זכויות ילדים, זכויות חיות – וזכויות באופן כללי. אך ראוי לציין שאיני רואה במותו של אדם מקור שמחה, ומאוד לא במקרה הספציפי של דודו טופז שטרח בדרכו שלו ובשקט גם לסייע לאמנים ולאנשים נזקקים ולעזור באמת ומתוך כוונה טובה ובלי לפרסם את פעילויותיו או תרומותיו.
פסי התקשורת עליהם אני מדברת הינם דינאמיים ומתעתעים. קיימים גם היום אנשים המרגישים כי הרוויחו את עמדתם שם ולא ישערו בנפשם על תפנית, על אף שהיא בהחלט פוטנציאלית. קלעי התקשורת הם מקום מסוכן במיוחד כשהשקעת את מיטב שנותיך בטיפוס מעלה בהם ואתה מרגיש שאחרי הכל אתה במקום בטוח.
הגרעין במה שכתבתי לא היה סלחנות בכל הנוגע לבריונות של טופז אלא לנסות לשקף עוד זוית בנוגע אליו. אני מאמינה שהוא הושפל והתערער נפשית. לי כאדם קשה להתעלם ממצוקתו של אחר המובילה לאבדון ולא אוכל להזדהות עם שמחה לאיד ממותו של אדם. מה גם שטופז, על אף התנהגויותיו האפילו לא שנויות במחלוקת והלא מתקבלות על הדעת עשה הרבה למען אחרים. אגב,אילו אנשי תקשורת אחרים היו נכנסים למצוקה קשה עד לכדי נטילת חייהם היה לי חבל באותה מידה.
ואם לתמצית דברי – אנני שמחה שהתאבד, וביחד עם הדברים השליליים שהיו בו, אני מכירה גם בדברים החיוביים שהיו בו. אין בי רגש נקם עז המתורגם לשנאה עד לכדי שמחה ממותו. אני מאמינה שהתערער.
שירה – נתת סיכום יפה, מאוזן וממצה.
עלינו לזכור שאנשי התקשורת אחרי מילוי תפקידם הם גם אנשים רגילים אזרחים לכל דבר ואם היה בהם האומץ לגרום להתאבדותו של דודו טופז הרי שיש להם האומץ לרצוח כל אדם אחר אם זה השכן שלהם המזרחי, הפלסטינאים שגרים מעבר לחומה או סתם בעל המכולת.
בכדי לעשות את מה שעשתה התקשורת לדודו אתה צריך שיהיו לך ביצים של תנין, נדרשים כמויות של רוע ושנאת חינם, כמויות של כוחות אדירים וחוסר אנושיות מובהק. בגדול החברה בישראל היא חברה רעה ונטולת חמלה, החברה בישראל הפכה לערפד וניזונה מדמם של בני האדם, האקשן הוא זה שמדבר היום ורבים במדינה נושמים רק כאשר יש בסביבם רצח. את המצבים הללו אנחנו מזמינים האנשים הרעים שבתוכנו. במקרה של דודו טופז היו אלה אנשי התקשורת במקרים רבים של אנשים לא מפורסמים ששמו קף לחייהם ועוד ישימו אף אחד לא שומע ולא רואה. אנחנו חברה מגעילה ורעה אנחנו חברה מדכא ובעלי הכוח תרתי משמע אם מרוע ואם מכסף הם אלה אשר שורדים. שאלה מאוד דיבלית אני שואלת את עצמי כאשר אני מגיעה למבוי הסתום בראותי את הרוע המשתולל, האם הם ילכו לגיהנום בסופום של חיים? שכעל אדם יסתכל ויביט סביבו ובתוכו…
לדודו טופז חסר כסף?
את מבזבזת את רחמייך על האובייקט הלא נכון.
ול ולשירה – אתן מכירות את הביטוי "החי על חרבו, בחרב יומת"?
פרסום בשביל טופז היה סם ממכר. מי שלדעתו סיכן את אספקת הסם נחשב בעיניו אוייב קטלני שדמו מותר. הוא גם פעל בהתאם.
מרגע שהתגלו מעשיו הוא קיבל המון פרסום, אבל שלילי. הסם הפך לרעל.
וזה מה שהרג אותו.
דודו אהב את התקשורת ורצה תקשורת וחי מהתקשורת. התקשורת היתה נשמת אפו. הוא לקח מנת יתר ו"אללה ירחמו". אם היה נשאר בחיים הוא היה מחזר אחרי כל מיקרופון ומצלמה שיתנו לו עוד חמש דקות באור הזרקורים, ומוכר בשמחה ובהשתוקקות את מה שעבר עליו בכדי להתחמם באור הזה.
אף אחד לא עשה לו את זה. הוא עשה את זה לעצמו.
מאות ואלפי מפורסמים שקעו בתהום הנשיה או נדחקו לשוליים אחרי שעבר זמנם בעין הציבורית, ורובם המכריע לא הלך בדרך של טופז. למה תמיד צריך להאשים גורם חיצוני?
כמו שטופז היה אחראי ל"עלייתו" הוא גם היה אחראי ל"נפילתו".
והחברה הישראלית לא גרועה מחברות אחרות. למעשה היא טובה מרובן.
מי שמזלזל במה שיש לו, לא ראוי להחזיק בדבר.
לאיילה סבאג
תודה לאל, הגענו לפלסטינים. כבר חששתי שהנושא של דודו טופז יסתיים, חלילה, בלעדיהם.
התגובה שלך מראה שתמיד אני יכול להיות מופתע מחדש.
אכן כל אדם יכול לקחת כל נושא למחוזות ההזיה שלו…
מה זאת אומרת "היה בהם האומץ לגרום להתאבדותו של דודו טופז"???
איזה "לגרום להתאבדותו" ואיזה "אומץ"?
את מציגה ממש עולם הפוך…
מי שהוכיח כמויות של רוע ושנאת חינם, כולל חוסר אנושיות מובהק הוא דודו טופז, ולא התקשורת. הוא שכר בריונים כדי להכות ולפגוע באנשים, והוא פירט את רצונו בצורה מאוד מדוקדקת ומפורטת.
התקשורת רק דיווחה של הפרשה ובכך חשפה את פרצופו האלים והלא שפוי של טופז.
אם יש לך הוכחה לאותו רוע ושנאת חינם של התקשורת (במקרה הזה) אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה לפרט, או פשוט (רחמנא לצלן) לשקול מחדש את השקפתך.
להזכירך – טופז היה בורג מרכזי בתעשיית התקשורת המסחרית והממוסחרת שמשתחווה אפיים ארצה למולך הרייטינג.
זה היה כור מחצבתו של טופז, ומהרייטינג נמתח קו ישר לחברות תקשורת והפקה ענקיות וקפיטליסטיות להחריד. הם אלו ה"רעים ונטולי חמלה" והם "ערפד הניזון מדמם של בני האדם", ולא התקשורת והכתבים שדיווחו בדיוק ובצדק על פרשיית טופז.
אז בבקשה תשאלי את עצמך איך את מפספסת את כל זה ורואה הכל הפוך. ומדוע את כותבת באתר של חד"ש ולא רואה שטופז היה הרבה יותר קרוב ומשמעותי בין אלה שמדכאים מזרחים ורוצחים פלסטינים.
למגיבים לתגובתי, אפרט את תגובתי ואלי תבינו ואולי לא. אני באופן אישי החרמתי את תוכניותיו של דודו טופז בכל פעם שהוא הופיע בטלויזיה עוד בזמן שהיה ה"מלך כיביתי מיד את הטל,טופזהיה גזען ומתנשא ורודף שמלות. הייתי עדה לפגיעותיו הגבריות כלפי נשים. בעיקר שנאתי את הקטעים הטלווזיונים כאשר הוא חדר לביתם של משפחות נזקקות וחסרות אונים והביא אותם לתקשורת בפני כל עם ישראל להראות איך הוא מסייע להם בעיקר כלכלית זו הייתה השפלה לשמה.ולא נדהמתי כאשר שמעתי את אשר עשה לאנשי התקשורת וכ’..והיהעליו לקבל עונש יאה למעשיו. כאשר התפוצצה הפרשה אני חושבת שכל עם ישראל ראה את הצד החלש של טופז הבעת פניו דיברה בעד עצמה והיה ברור שהוא חולה ולא סוכרת אלא חולה נפשית. קיים חוק בבתי המשפט בעולם כולו אדם אשר נמצא לא שפוי ישלח לבית חולים לחולה נפש ולא יעמוד לדין מאחר ואינו כשיר גם אם הוא לקח חיים של בני אדם שזו העבירה הקשה והמזעזעת ביותר. כאן בעצם היה כשל של המערוכת הבאות: המשטרה, התקשורת ובריאות הנפש. אפילו כל כך הרבה שנאה וכעסהיו כלפיו שגם כאשר ניסה בפעם הראשונה לשים קץ לחייו לא האמינו לו, כאן נכנסה התקשורת למסע של רוע שגרמה לציבור לדהור על גבי השנאה וחוסר החמלה למחוזות של גיהנום. אנשים לא עצרו לרגע ועשו חושבים זה מזכיר לי את מעשה הסכילה של פעם שלא הפסיקו לסכול באבנים גם כאשר הבן אדם כבר מת והשיב את נפשו לבורא עולם הם המשיכו כך ימים עמדה הגופה לרשות הציבור הלכו ובאו וסכלו וסכלו.. והמערכת שהייתה צריכה להיות עם היד על הדופק היא מערכת בריאות הנפש איך לא חזו הפסיכיאטרים את מותו? איך הותירו אותו בבית המעצר כאשר הוא בעצם היה צריך להיות מאושפז במחלק סגורה והיה צורך לשמור ולהגן עליו מפני עצמו. לדעתי כולם לא חשבו על דבר אחד שאדם אשר יורד מגדולה ומכסא מלכותו ונזרק ב"סמטאות" הרחובות הרי שזהו עונש קשה בפני עצמו. ושוב לא אהבתי את דודו טופז וכעסתי עליו וגם על התקשורת כאשר הרייטינג שהביא לערוץ 2 בזמנו איפשרה לו להתנהג כמו חזיר ושם סלחו לו במקום לחנך אותו להעמידו במקומו אז הוא היה הבייבי היה מותר לו הכל, התקשורת יצרה את דודו טופז והתקשורת הרגה את דודו טופז. מתי אנחנו בני האדם נדע איפה צריך לעצור, איפה עלינו להפגין חמלה. כאשר בן אדם מבקש לשים קץ לחייו שזה דבר קשה מאוד ומסובך עד אפס מקום תדעו שנפשו חולה, שהוא לא גיבור העם, שהוא לא המלך, תדעו שהוא חולה ואנו בני האדם החיה החכמה ובעלת הרגשות המפותחות כביכול הראנו עד כמה הכלבים הרבה יותר רגישים מאיתנו.
המגיבה איילה טוענת שהיה צריך אומץ כדי לעשות לדודו טופז את מה שהתקשורת עשתה לו.
בלי להכנס למהותו של אותו "דבר" שעשתה התקשורת לדודו (לא כלום בעצם, ואין פלא שאיילת לא ממש מפרטת בנושא) –
די ברור שאכן צריך הרבה אומץ כדי להתעסק עם ברנש אלים ושוכר-בריונים כמו דודו טופז.
במקרה הזה מי שניזון מדמם של בני-אדם (מושג מתוך תגובתה של איילת) הוא לא אחר מאשר דודו טופז עצמו, שכן הוא ראה את ישועתו בדמם הניגר של קורבנותיו. ולכן מגיע צל"ש לכל עיתונאי שדיווח על התפתחות החקירה.
כפי שראינו – גם סתם אנשים שהצליחו בלי קשר לדודו טופז (ארז טל וצביקה הדר) היו אובייקטים למעקב, וגם כנגדם תוכננה ע"י דודו פעולה אלימה, ולכן על אחת כמה וכמה מסוכן להיות עיתונאי ש"מעז" לדווח על מעלליו של הראשון בבידור.
אלוהים יודע איך איילת סבאג מוצאת דווקא אותם אשמים.
כנהוג במקרים כאלו בהם חוטא אדם מפורסם בפלילים, ויש המון מקרים כאלו לאחרונה –
מדווחים העיתונאים על כל פרט בפרשה.
לא זכור לי שבמקרה הירשנזון או בניזרי טרחה התקשורת לדווח מיד על מידותיהם הטובות ועזרתם לנזקקים, בשביל זה יש את שלב הטיעונים לעונש בסיום המשפט.
למרבה הצער החליט דודו טופז שהוא בכלל לא מעוניין להגיע לשלב הזה, ואין במעשהו האובדני שום דבר המצביע על התנהלות רעה של התקשורת אלא אך ורק על התנהלות שגויה ולקויה שלו עצמו.
את אומרת בדיוק את המילים הנכונות בעניין הדמים הזה ומצביעה על המקור הגדול, זה של הרצחנות והקירבון.
קודם כל תגובה קצרה למ.ש. :
איילת סבאג לא הצביעה כלל על המקור לרוע אלא רק על הרוע עצמו. מה שמראה שלא ממש קראת את תגובתה של סבאג אלא רק ראית "עליהום" כלשהו כנגד החברה הישראלית ולכן מיד הצטרפת בצורה עיוורת כהרגלך בקודש, אדון מ. שרון..
לאיילת:
ברור לי שאת ואני רואים "עין בעין" את פועלו המפוקפק של טופז לפני הפרשה הנ"ל, וטוב שכך.
אני פשוט לא מבין מדוע את משתמשת דווקא בתקופה שאחרי הפשעים שלו כדי להשליך רפש על התקשורת ועל החברה בישראל, ולא בתקופה שקדמה לפשעים שלו.
החברה הישראלית הראתה לאחרונה שגם שועי עולם לא מוגנים מפני התקשורת והחוק, ובכך ישראל היא אחת המדינות המתקדמות בעולם.
ראי את פרשיות אולמרט, קצב, הירשנזון ובניזרי, שלא לדבר על רמון, איציק מרדכי, נמרודי, ג’קי מצא ועוד ועוד אנשי שררה שסרחו ו"הועלו על טיל".
כאן אין מה לעשות, התקשורת מדווחת ובית המשפט שופט.
תשתדלי לזכור עד כמה טענת האי-שפיות נפוצה בקרב מואשמים ומורשעים, וטוב עושים השופטים והמערכת שהנושא נבדק בשבע עיניים לפני שמישהו נשלח למוסד סגור במקום לכלא.
תארי לך שכל עצור יאמר: "דעו לכם שאני אתאבד!", והמערכת תנהג כפי שאת מציעה – איזה פושע יבוא באמת על עונשו?
לדעתי לא היתה ברירה במקרה של טופז והכל היה מתוכנן מבחינתו: הוא ניסה את מזלו עם הזרקת האינסולין, בבחינת "שלח לחמך על פני המים", ואז כאשר ראה שהמעשה לא עורר את ההדים להם קיווה – הוא שם קץ לחייו.
ולעניין ה"ירד מגדולתו ונזרק ב"סמטאות" –
אני ממש לא מבין מה את רוצה.
כולנו ידענו את הדברים האלו דרך התקשורת, שעשתה את עבודתה נאמנה.
זאת אומרת שהתהליך שעבר על טופז והמניעים שלו פורסמו והיו ברורים, עובדה שאת קיבלת את כל האינפורמציה שגרמה לך בדיעבת לחוש אמפטיה כלפיו…
איך זה קרה אם לא בזכות התקשורת?
לכן נראה לי שכמו במקרה של המגיב מיכאל שרון (אופס , סליחה, התכוונתי למגיב מ.ש.) ההתקפה שלך על התקשורת והמערכת אינה קשורה למקרה טופז וגם לא למציאות בכלל.
וכפי שאת יודעת היטב – הביקורת האמיתית על החברה והתקשורת בישראל צריכה להיות מופנית לטופז שלפני הפרשה ולמה שהוא סימל.
האיש נגדע כשהיה בשיא כוחו היוצר – איש מקורי למדי, בעל פשטות לא אמצעית של כשרון ענק. את כל הפקותיו עשה בעצמו, תוך הקפדה על פרטי פרטים. אמנם לא צפיתי בהופעותיו, אך הוא נתן משהו להמון.
מי שגדם אותו היו אנשים שיכורי כוח, מסואבים, שרצו לפנות מקום לתוכניות זבל מסוג האח הגדול, השרדות וכוכב נולד שלא רק מטמטמים את העם, אלא מטיפים לכך שרק שרירות חסרת פשר של בעלי כוח עריצים קובעת את הכללים מי יקודם ומי יזרק.
האם בעלי הכוח המסואבים האלה היגיעו למקומם עקב יכולת? לא. עקב קומבינות של הון שילטון כשברקע – פשיעה כלכלית. סיפרו לכם את הצ’יזבט, שטופז השתגע בגלל הרייטינג. זה אותו הבל בו מטמטמים אתכם. האיש פשוט הירגיש שהוא צודק, שהוא במיטב כוחו היוצר, ותעב עד עומק נישמתו את השחיתות שטאטאה אותו לטובת הפקות זבל מצד חסרי כישורים המטמטמים את העם, שברקעם -שחיתות, פשיעה כלכלית וסאוב. טופז היה בשלב מאוחר ומורבידי בישראל איש של ישראל מוסרית יחסית. לא היה רצחני כגודמיו.
מה קורה כאן בעצם? בישראל מזרימים כוח לאנשים לא ראויים ומונעים אותו מאנשים ראויים
מדובר בקומבינות של זכייניות עם פקידי מדינה, כשברקע, שוחד ושחיתות (ראה שיטת השקשוקה).
השחיתות והפשיעה הכלכלית מעוניינים למקם אנשים חסרי כישורים בעמדות ההשפעה, על מנת ליצור אקלים של אי מחשבה ואי ביקורת.
מה ניתן לעשות? אם התורות הדתיות מדברות על הצדק של אחרית הימים, מעשהו של דודו טופז היה צודק מבחינת צדק טיבעי, אך לא צודק מבחינת חוק פורמאלי, המגן על המצב הקיים. זה היה אקט של מרי. יש אנשים שראוי לא רק להלקות אותם, אלא שהמונים מתקוממים בהונגריה וברומנייה העמידו אותם מול כיתת יורים. בסין יורים בפושעים כלכליים, ובארה"ב הם מקבלים מאות שנות מאסר.
בישראל כיום, הפושעים הכלכליים הם במרום החברה, במקום להיות מושלכים למאות שנים לכלא כמו בארה"ב. וקורבנותיהם נאלצים או להגר, או להשלים עם חיים לא ראויים, או לקבל קריזה.
היה דמות מוסרית יחסית – אירגן עזרה לעניים. היום השרדות, האח הגדול – התבהמות. הבהמות ניצחו את טופז. הרי באמת יש אנשים שקצת מגיע להם מכות בטוסיק, על שהם מטמטמים את העם.
את דבריי אבקש לסכם בעצמי:
1. לא טוב שטופז התאבד, אבל זה קרה והאחריות כולה שלו.
2. המערכות הממסדיות לא כשלו: הפושע טופז נתפס והודה לנוכח העדויות שהוצגו בפניו (הצלחה משטרתית), סיפורו פורסם בהרחבה כולל מניעיו ומצוקותיו שהביאו אותו לעשות את מה שעשה (הצלחה תקשורתית).
3. אין לגרום למותם של כל מי שיעמדו על דוכן הנאשמים במדינת ישראל כאשר יטעו, אלא לשפוט ולהעניש אותם כחוק.
4. התגובות שלך דווקא כן קשורות למציאות, אך לא כך הדבר לגבי המסקנות שלך.
מהשאלות האישיות ששאלת אותי בסוף תגובתך לא נותר לי אלא להפנות אותך לכמות ביטויי השנאה בתגובותייך שלך, ולשאול אותך בצורה מאוד ברורה מדוע את מאשימה אותי בדבר בו את לוקה בעצמך? (שנאת חינם…)
וכעת אבירם הפכתה למנתח תגובות וגמרתה בדעתך שהתגובה שלי אינה קשורה למקרה של דודו טופז ויתרה מזו אינה קשורה כלל למציאות. אז בוא נסכם את דבריך:
1. טוב שדודו טופז התאבד.
2. המערכות הממסדיות לא כשלו.
3. יש לגרום למותם של כל מי שיעמדו על דוכן הנאשמים במדינת ישראל כאשר יטעו.
4. ואני כותבת תגובות שלא קשורות כלל למציאות.
בגדול: ממה אתה עשוי? מה הם החומרים המרכיבים את אשיותך? מכה שנאת חינם קיימת בקפיטלסטיות שבך? לך ולמד…
רק כדי לסבר את האוזן:
בתגובתי האחרונה התכוונתי שההצלחה התקשורתית באה לידי ביטוי בפרסום נרחב של סיפורו של טופז כולל מניעיו ומצוקותיו – אותן מצוקות שהביאו אותו לעשות את הפשע שעשה ואח"כ את מעשהו האובדני.
כמובן שאין לזקוף את התאבדותו של טופז כ"הצלחה תקשורתית", חס וחלילה.