הגילויים המתפרסמים לאחרונה בזה אחר זה על התעללות בעצירים שנחשדו בטרור בחקירות הסי.איי.אי, סוכנות הביון המרכזית של ארה"ב, ועל קבלני הביצוע של תוכניות החיסולים שלה כגון, חברת בלאקווטר המכונה כיום ‘זי’, אינם צריכים להפתיע את מבקרי האימפריאליזם האמריקאי. ומי שמתעקשים לדבוק בתמימותם ייגמלו ממנה לאחר שיקראו את ספרו המעניין של טים ויינר, מורשת של אפר, המספר את קורות הסוכנות בשישים שנותיה הראשונות*. כותרת הספר נלקחה מדבריו של הנשיא אייזנהאור שאמר בכעס, לאחר שהתברר לו מקריאת דו"ח שהוזמן על ידו שאין לארה"ב שירות ביון ראוי לשמו, שהוא משאיר לנשיא הבא אחריו מורשת של אפר.
סוכנות הביון המרכזית נוסדה ב-1947, בתקופת נשיאותו של הארי טרומן, כחוד החנית במאבק בקומוניזם. כספי תוכנית מרשל לשיקום אירופה הפצועה שלאחר מלחמת העולם השניה מימנו אותה בראשית דרכה. שלא כמו הסוכנים החשאיים המנוסים בשירותי הריגול הוותיקים של בריטניה או ברית המועצות, התקשו סוכני הביון האמריקאים לפעול בקרב אוכלוסיות מקומיות בלי להתבלט. עוד מימיה הראשונים העדיפו ראשי הסוכנות פעילות חתרנית על פני איסוף מודיעין והשקיעו הון עתק בקניית מידע שאמינותו נתבררה כמפוקפקת במקרים רבים.
מיד לאחר המלחמה גייס הסי.איי.אי, בשם המאבק בקומוניזם, סוכנים גרמנים נאצים שזה לא מכבר היו אוייביו המושבעים. לימים התפתחה בארגון תרבות של תשלומים במזומן או בהטבות אחרות לשליטים מושחתים ברחבי העולם, הכול למען "הפצת הדמוקרטיה" ופגיעה בכוח השפעתה של ברית המועצות. וכבר בשנות ה-1950 הקימה הסוכנות בתי כלא חשאיים בגרמניה, יפן ואזורי תעלת פנמה שבהם "הכול היה מותר". דגם הפעילות הזה אומץ בשנות האלפיים עם הכרזת המלחמה בטרור העולמי.
הסי.איי.אי. עדיין לא מצא את ג’ון לה קארה שלו, אך לחובבי ספרות הריגול מספק ספרו התיעודי של טים ויינר, עיתונאי בניו יורק טיימס המתמחה בענייני מודיעין, כרונולוגיה מרתקת המתבססת על עשרות אלפי מסמכים שהותרו בשנים האחרונות לעיון הציבור, וראיונות עם ותיקי הסוכנות ובהם בכירים לשעבר. מבקריו של הארגון וחסידי תיאוריות הקונספירציה, שהואשמו לא פעם בתסביך רדיפה, יכולים לנשום לרווחה. השמועות שנצברו במהלך הזמן על הסי.איי.אי, מחדליו ופשעיו, מתבררות כנכונות. ויינר מספר את סיפורה של סוכנות הביון המרכזית ברהיטות ובשטף, אך בלי לזעזע, כפי שהיה מצופה מחשיפה מתועדת של אחורי הקלעים של תיאטרון הריגול הגדול בעולם. הוא אינו חוסך את ביקורתו מהתנהלות הסוכנות בשולי החוק, ובמקרים רבים תוך הפרתו הבוטה. הוא מתאר אותה כארגון מתנשא הלוקה בבורות איומה ביחס לעולם שהוא מתיימר "לתקן" על פי ערכיו. הוא מציג אותה כפי שהיתה ועודנה, במובנים רבים: סוכנות ביון שעסקה בשטיפת מוח באמצעות סמי הזיה מסוכנים, טייחה כשלונות, תמכה בדיקטטורים איומים ופעלה, ועודנה פועלת, כמשטרה חשאית נגד אזרחים בתוך ארה"ב.
עוד הצלחה כזאת
רשימת הצלחותיו הבולטות של הסי.איי.אי, מנקודת מבטו, כוללת את הפלת ממשלתו הנבחרת של מוחמד מוסאדק האנטי-איפריאליסט באיראן ב-1953 (בשיתוף פעולה עם הביון הבריטי), והכתרת השאה מוחמד רזה פהלווי. רצח צ’ה גווארה בבוליביה נתפש אף הוא כהצלחה גדולה, וכמוהו גם רצח נשיא צ’ילה, סלבדור איינדה ב-1973, והשלטת החונטה הצבאית הדיקטטורית האכזרית בהנהגת פינושה. ויינר מחמיא רק להצלחה אחת שהסוכנות זוקפת לזכותה, והיא עריקת סגן מנהל המכון למחקר גרעיני של טאיוואן לארה"ב, שגוייס לסוכנות עוד בהיותו צוער בצבא. המידע המבוסס שהסוכן העביר לידיה סייע בהשגת ויתורה של טאיוואן על המשך פיתוח תוכנית הגרעין שלה.
רשימת הכשלונות והמחדלים ארוכה בהרבה. בין הבולטים בהם נמצא את העברת טילי הגרעין הסובייטיים לקובה בקיץ 1962 למרבה הפתעתה של הסוכנות. בהמשך כשלה הסוכנות בנסיונותיה לעורר הפיכת נגד בקובה. רוברט קנדי, כותב ויינר, בתפקידו כתובע הכללי בממשלו של אחיו, הנשיא ג’ון פ. קנדי, הורה לגייס את הכנסיה הקתולית ולהפעיל את העולם התחתון הקובני במטרה לחסל את פידל קסטרו. מצד שני, היתה הסוכנות שותפה בכשל המודיעיני שאיפשר את רצח הנשיא. ואי אפשר לשכוח לסי.איי.אי את המודיעין הלקוי שלו ואת בורותו לגבי יחסי הכוחות בדרום מזרח אסיה שהובילו להסתבכות של מלחמת וייטנאם; ומשהו משלנו: זמן קצר לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים נשלח מתחנת הסוכנות בישראל מסר מרגיע (זה רק תרגיל) לבית הלבן. ועוד מרשימת המחדלים: הסוכנות לא חזתה את התמוטטות משטר השאה האיראני ב-1979 ואת המהפך האיסלאמי; גם התפרקותה של ברית המועצות וקץ המלחמה הקרה מצאו סוכנות ביון בלתי ערוכה למפנה ההיסטורי; לא היה בידי הסוכנות מידע על מעשי הזוועה נגד מוסלמים בבוסניה, והטבח בסרברניצה ביולי 1995 התקבל בהפתעה גמורה בגלל רשלנות בפיענוח תמונות שנשלחו מלוויין ריגול ובשל העדרם של סוכנים בשטח. בעניין המרדף המתמשך ללא תוצאות של הסוכנות אחרי בן לאדן ואל-קאעדה עוד נרחיב בהמשך; נדלג על מחדל סומליה (1993) ונסיים בהבטחה הכוזבת המפורסמת של ראש הסוכנות, ג’ורג’ טנט, לנשיא בוש הבן בדבר ראיות ברורות "כשמש בצהריים" להימצאותו של נשק להשמדה המונית בידי סדאם חוסיין. טנט, שאמר לנשיאו את מה שהבוס היה נחוש לשמוע, מודה כיום בצער כי ההטעייה האומללה הזאת תזוהה עם שמו לנצח.
אם כן, איך ניתן להסביר את התופעה, שלמרות שורת הכשלונות הארוכה בזיהוי משברים עולמיים, וחרף הביקורת המוטחת בסי.איי.אי על חתרנותו והתערבותו הרת-האסון בענייניהן של מדינות אחרות ועל פגיעותיו השיטתיות בזכויות אדם, הצליח הארגון לשמור במשך למעלה משישה עשורים על הילה של מועדון יוקרתי? לויינר אין הסבר מעניין לתופעה. ספרו נכתב מתוך נקודת ראות ביקורתית פטריוטית ולא כביקורת רדיקלית. בעיניו, אשמתה הגדולה באמת של סוכנות הביון היא הכשל המודיעיני המצטבר שלה. יותר מפעם אחת הוא חוזר על חששותיו מפגיעה באינטרסים הביטחוניים של ארה"ב שלא הצליחה להעמיד ארגון ביון שיהלום את עוצמתה ואת מעמדה בעולם.
קיצור תולדות מלחמת האופל
הסיפור המעניין אותנו כיום הוא סיפור מרדפי הסרק של סוכנות הביון אחרי בן לאדן ואל-קאעידה, והסתבכותן של מדינות הקואליציה בראשות ארה"ב במלחמות שהן מתקשות לסיים בעיראק ובאפגניסטן.
באמצע שנות ה-1980, תקופת הנשיא קארטר, מספר ויינר, הוקם בסי.איי.אי מרכז חדש לסיכול טרור. עד סוף העשור רשם המרכז לזכותו שלוש הצלחות: ויתור של טאיוואן על המשך פיתוח תוכנית הגרעין שלה, ריסוק מפקדת אבו נידאל בלבנון בסיוע אש"ף ושירותי הביון של ישראל וירדן, וניצחון המורדים באפגניסטן, שבעקבותיו נסוג צבא הכיבוש הסובייטי מארצם.
ב-1987 פתחה סוכנות הביון במבצע אפגניסטן משלה, שבו הושקעו כ-700 מליון דולר בשנה, שהיו כשמונים אחוז מתקציב הפעולות השנתי של הסי.איי.אי בארצות חוץ. ב-15 בפברואר 1989, פחות מחודש לאחר שרונלד רייגן נפרד מן הבית הלבן, עזב החייל הסובייטי האחרון את אפגניסטן. אולם, למרות תמיכתה במורדים האפגניים נראה שהסוכנות התקשתה להאמין שתרחיש לפיו צבא מוסלמי יביס את המעצמה הסובייטית וישתלט על המדינה יוכל להתממש. היא לא נערכה כראוי אפילו להצלחתה שלה. חלקם של ראשי הארגונים הקיצוניים נתמכו גם בהמשך על ידי הסוכנות, ומנהיג המורדים, גולבודין חכמתיאר, קיבל ממנה נשק בשווי מאות מליוני דולר. הוא יגמול לה בהרג חיילים אמריקאים באותו נשק ממש, וכיום גם הוא נמצא ברשימת המבוקשים שלה.
עם נסיגת הצבא הסובייטי הופיעו באפגניסטן גברים סעודים לבושי גלימות לבנות שקנו בכסף את נאמנותם של ראשי השבטים. אלה היו שליחיו של כוח חדש בשם אל-קאעידה. גם הופעתו חמקה מידיעתה של סוכנות הביון.
ב-20 ביוני 1989 נכס לתפקידו נשיא אמריקאי חדש, ג’ורג’ בוש האב. הוא היה ראשון הנשיאים שהכיר מקרוב את סוכנות הביון, לאחר שעמד בראשה בשנים 1976 עד 1978. ויינר מציין, שבניגוד לשאר מנהלי הסוכנות, בוש הצליח להתאהב בעולם הצללים שלה והיא השיבה לו חיבה ולא הרסה את הקריירה הפוליטית שלו.
אולם עם תום מלחמת המפרץ ב-1991 קיצץ הנשיא בתקציבי הסוכנות והציב לה יעדים שהלמו את רוח התקופה שלאחר עידן המלחמה הקרה. משימות הריגול החדשות כללו מעקב אחר פיתוח ותפוצת נשק גרעיני, כימי וביולוגי, כלכלה גלובלית, שינויי אקלים ופשיעה באינטרנט. מבחינתה של הסוכנות היו אלה יעדים ננסיים לעומת מטרת העבר ההיסטורית והראויה בעיניה – המאבק בענק הסובייטי.
בסתו 1995, אמצע נשיאותו הראשונה של ביל קלינטון, החלו להגיע לוושינגטון דו"חות מאיימים מתחנת הסי.איי.אי בסודן. שמו של אוסמה בן לאדן ששהה בה הוזכר בהם שוב ושוב.
בן לאדן היה מוכר לסוכנות עוד משנות ה-80 המאוחרות כסעודי עשיר שתמך במורדים האפגנים שהסוכנות סייעה לחמש במלחמתם נגד הצבא הסובייטי. הוא בא לסודן לאחר שגורש מסעודיה, שבה הטיף נגד המשך נוכחותו של הצבא האמריקאי עם תום מלחמת המפרץ. פיסות המידע שהצטברו אצל סוכני הסי.איי.אי על בן לאדן לא צורפו לתמונה שלימה עד אחרי פיגועי 11 בספטמבר 2001. הם התקשו להסתגל למציאות שבה אדם אחד, או קבוצה קטנה וסודית, החליפו את האוייב הגדול והמגושם הראוי להם.
בינואר 1996 הקימה תחנת הסי.איי.אי בסודן יחידה לחיסול טרור שמנתה שנים-עשר איש והתמקדה בבן לאדן. אולם בחלוף זמן קצר נסגרה התחנה, חרף התנגדותו של השגריר, עקב דיווח של סוכן גיוס אחד על התקפה צפויה נגד מטרות אמריקאיות. בדיעבד התגלה אותו סוכן כרמאי מדופלם. זמן קצר לאחר מכן עבר בן לאדן לאפגניסטן והסי.איי.אי חידש את קשריו עם רשת של גולים אפגניים בטריטוריות השבטיות שבצפון מערב פקיסטן.
מפברואר 1996, עת הכריז בן לאדן על עצמו כשליח אללה שצווה להרוג אמריקאים והקים את מחנהו באפגניסטן, פתחה הסוכנות את סדרת המרדפים הכושלת שלה אחריו ואחרי אנשיו. באוגוסט 1998, לאחר הפיגועים בשגרירויות ארה"ב בניירובי שבקניה ובדאר א-סלאם שבטנזניה, החליטו ראש הסוכנות אז, ג’ורג’ טנט, ועוזריו של קלינטון לענייני ביטחון, לפגוע במחנהו של בן לאדן בעיר חוסט שבקרבת הגבול העובר בין אפגניסטן לפקיסטן. כמטרה שניה נבחר מפעל א-שיפא שמחוץ לחרטום, בירת סודן, שנחשד בייצור חומר כימי לשימוש בגז עצבים. ב-20 בחודש נורו טילי שיוט מספינות הצי האמריקאי על שתי המטרות. בחוסט נהרגו עשרים פקיסטנים בשעה שבן לאדן כבר עזב את את המחנה, ובסודן נהרג שומר הלילה במפעל שכנראה לא ייצר את החומר החשוד. ראשי קהילת המודיעין האמריקאית הודו ב"כשל מודיעיני שיטתי קטסטרופלי".
המרדף הכושל אחרי בן לאדן חיזק את מעמדו ואלפים התגייסו למחנהו. סוכנות הביון הכריזה עליו מלחמה כוללת בגיבוי מלא של הנשיא קלינטון שאף הרחיב את סמכויותיה. סוכנים אפגנים בשירות הסי.איי.אי המשיכו לעקוב אחרי בן לאדן. אולם הסוכנות החמיצה לפחות שלוש הזדמנויות לתקוף אותו בשעה שנע עם שיירותיו בדרכים, והוא המשיך לתעתע בגורמי המודיעין.
ואז דיווח המודיעין הירדני על תכניתו של ארגון אל-קאעדה למתקפה גלובלית לקראת חילופי המילניום. לסוכנות הגיע מידע על מתקפת טרור קרבה בארה"ב עצמה, אך אף אחד לא ניסה להרכיב תמונה שלימה מקטעי המידע. אלה היו ימיה האחרונים של המאה ה-20 ורוב העולם היה שקוע בהיסטריה של באג 2000 ובחישובי הקצים.
בפגישתו הראשונה של הנשיא החדש, ג’ורג’ וו. בוש, עם טנט, כותב ויינר, שאל בוש אם הסי.איי.אי יצליח לחסל את בן לאדן. טנט השיב לו, שהריגתו לא תשים קץ לאיום שהוא מייצג.
ב-4 בספטמבר 2001 התכנס צוות הביטחון הלאומי לדיון הראשון שהתקיים אי-פעם באיום הביטחוני המכונה בן לאדן ואל-קאעידה. וב-11 בחודש כולנו הופתענו.
ימים אחדים לאחר הפיגועים חתם הנשיא בוש על הנחיה סודית לסי.איי.אי לרדוף עד חורמה ובלי הגבלות אחרי חשודים בטרור ברחבי העולם. ארבעה-עשר הדפים של אותה הנחיה הניחו את היסוד להקמת מערכת של בתי כלא סודיים שבהם עונו החשודים בטרור בחקירות הסוכנות. בהוראת בוש, ויינר כותב, החל הסי.איי.אי לתפקד כמשטרה צבאית גלובלית.
בתחילת דצמבר 2001, כאשר החל המרדף הגדול אחרי בן לאדן ואנשיו, היה ויינר במזרח אפגניסטן בסביבות ג’לאלאבד וצפה במפציצי B-52 שהפגיזו ללא הרף את הרי טורה-בורה. הוא חש שבן לאדן היה בהישג ידה של הסוכנות והבין שניתן היה ללכוד אותו רק באמצעות מצור מתמשך. אולם הסי.איי.אי לא היה ערוך למצור מסוג זה, וגם כאן חסר לו מודיעין אמין. בשנה שלאחר ספטמבר 2001 חטפו אנשי הסוכנות יותר מ-3000 בני אדם ביותר ממאה מדינות. רק ארבעה-עשר מהם היו בעלי מעמד כלשהו בארגון אל-קאעידה ובסניפיו. כשלון המתקפה האווירית הכבדה על מערות טורה-בורה הביא לדעיכת המרדף אחרי בן לאדן והבית הלבן הורה לסוכנות הביון להתמקד בעיראק.
עד מתי אפגניסטן?
התוכנית שהוכרזה על ידי הנשיא אובמה להעמקת המלחמה באפגניסטן מעוררת כיום חששות מוצדקים מפני הסתבכות מיותרת נוספת במלחמה שתוצאותיה אינן ניתנות לחיזוי. פרשנים פוליטיים רבים שואלים שאלה זהה: האם אפגניסטן עומדת להיות וייטנאם של אובמה? תשובה חיובית עליה טומנת בחובה עתיד קודר לא רק לאובמה האיש, אלא לסדר היום המתקדם שהעלה אותו לנשיאות. ספרו של טים ויינר נעדר מרשימת הספרים שהנשיא לקח איתו לחופשת הקיץ שלו. אפשר להבין אותו. ניתן רק לקוות שממצאי המחקר החדש והראשון מסוגו שפורסם לאחרונה מטעם תאגיד ראנד יובאו לידיעתו*.
תאגיד ראנד נוסד ב-1946, כמעט במקביל לסוכנות הביון המרכזית, כזרוע המחקרית של חיל האוויר האמריקאי בשיתוף חברת המטוסים דאגלס. כשנתיים לאחר מכן הוא הפך לטרסט מוחות עצמאי, שנשאר בכל שנותיו מקורב לממסד הביטחוני והפוליטי. איש אינו חושד בו שהוא מוטה שמאלה. במחקר החדש נבחנו הסיבות להצלחות או לכישלונות של ארגוני טרור בין השנים 1968 עד 2006. מ-648 ארגוני וקבוצות הטרור שפעלו בעולם בתקופה כלשהי בשנים האלו נמצא שרובם חדלו להתקיים בשל אחת משתי סיבות: עקב פעילות משטרתית ומודיעינית מקומית יעילה בתמיכת הציבור, או לאחר השתלבות במערכת הפוליטית. מאבק צבאי בארגוני הטרור לא זכה בשום מקום להצלחה גורפת, ורק כ-7 אחוזים מארגוני הטרור בעולם הובסו בידי כוח צבאי. המלצת מרכז ראנד החד-משמעית לממשל אובמה היא אפוא לזנוח את גישת "המלחמה בטרור" באמצעים צבאיים, ולאפשר למדינות השונות הסובלות מטרור להתגבר עליו בדרכים אזרחיות.
*טים ויינר (Weiner). מורשת של אפר, היסטוריה של סוכנות הביון האמריקאית – CIA; תרגום מאנגלית: דפנה לוי; הוצאת רסלינג, 2009.
*מחקר תאגיד ראנד; להבין מדוע פעולות טרור מצליחות או נכשלות:
http://www.rand.org/pubs/occasional_papers/OP257/
זה מביך להגיד את זה אבל ההנאה לחבוט בארצות הברית באתר הזה מזכירה את ההנאה שגורמים מוסריים בעיני עצמם בישראל נהנים לחבוט בסו-קולד הברנז’ה התל-אביבית ורצוי כמובן להגיד השינקינאית.כי בשני המקרים החוסר אונים המוחלט הזה להציע משהו אחר וסתם להזיל ריר ותסכול מחוסר הרלוונטיות של הטיעונים של הכותבים פשוט זועקים לשמיים.ואין לי חיבה מיוחדת לסי אי איי אבל ממש לא ברור לי מה רוצים להגיד בדברים שכותבים כאן.כל הפשע של ארצות הברית זה שהיא מדינה צעירה יחסית ובניגוד למעצמות אירופאיות אחרות ונבזיות בהרבה השליטה שלה בעולם חופפת להתפתחות הכנולוגית מה שגורם לה להיות שקופה לכולם.הלוואי ואפשר היה לחיות בעולם בלי מעצמות על אבל כולם יודעים שזה בלתי אפשרי וקשה לי להאמין שהכותבים באתר הזה היו רוצים לראות את אחת המעצמות העולות תופסת את מקומה של ארצות הברית.אבל עם השנאה שיש כאן לא הייתי מופתע אם כן.ואולי טוב שכך,כי אחרי שצפון קוריאה או אולי סין יהיו המעצמות השולטות בעולם אפילו כאן עוד יתגעגעו לאמריקאים.
ל daniel
מי מזיל ריר? מי חובט?
מה עניין חיבה או חוסר חיבה לכאן?
3 המילים הראשונות של המאמר הן:
"הגילויים המתפרסמים לאחרונה"
מדובר על עובדות. מדובר על עדויות.
יש לך משהו נגד העובדות?
יש לך מידע שסותר את ההיסטוריה המדוברת?
כתוב לטים ויינר והעמד אותו על דיוקם של הפרטים.
תפקידה של עתונאות הוא לחפש מפגעים בשלטון.
לחפור היכן שמסריח כדי למצא את הרקבון.
תפקידה הוא לא לשתף פעולה עם השלטון.
אם אתה רוצה להאמין ששולטים בעולם חבורה של צדיקים שאינם אמורים לעמוד בפני הבקורת אתה חופשי להאמין בזה. מה כואב לך? ששוברים לך מיתוס? שנוגעים לך בפרה קדושה? לא ברור.
מומלץ לקרוא את הספר "קעקוע תאילנדי"
ספר מרתק בזכות עצמו על מה שקורה בתאילנד
בספר יש תיאור מדהים של התנהלות ה-CIA
רמת הסוכנים והשלומיאליות של מקבלי
ההחלטות