מתגובות רבות שקיבלתי ברחוב ובטלפון בימים האחרונים נוכחתי לדעת שיש קוראים למוסף "הארץ" בקבוצת ההתייחסות שלי, ושמכרי מצפים ממני לטור על ספרו של אחי עוזי ברעם, "אין אהבה בעיר". כתבתו של גידי וייץ במוסף נגעה ללבם של רבים וטובים והגעתי למסקנה שכתיבה על הספר בטור אישי תתאים מאוד לצורכי העיתון שלנו. כבר עשיתי פעם כתבת מגזין על עוזי שעורכי הכתירו אותה, כצפוי, "ברעם על ברעם", ואין טעם למחזר אותה שנית.

פרטי הפרטים על משפחתי ועל חייה והתפצלויותיה כבר פורסמו בעבר בכל כלי התקשורת, וייתכן שהם פשוט נמאסו על הציבור. גם בכתבה של וייץ קראנו שוב על האחים מהשמאל, על עוזי ממשיך דרכו של אבי משה ברעם (בשינויים ידועים שהזמן גרמם) ועל אחותנו שגרה בהתנחלות. לכן לא אדוש שוב בסיפור הישן הזה, וגם לא אכנס לספקולציות על חיי המשפחה של הורי לפני שישים שנה.

הספר עצמו ריתק וריגש אותי, מקרב הדברים, ואהבתי מאוד את תמונת הילדות שלי עם עוזי מלפני 66 שנים, שהופיעה במוסף. לדעתי המאוד לא אובייקטיבית עוזי כתב ספר טוב מאוד, שמכיל לא רק את רוח ירושלים של פעם, אלא גם את הניחוחות הייחודיים של סוף תקופת המנדט בעיר. ההבדלים בגיל בין שלושת האחים לבית ברעם אינם ענקיים (אחותי כבר נולדה אחרי קום המדינה) אבל הם משמעותיים מאוד בכל מה שקשור למחוזות הזיכרון. אני, שצעיר מעוזי בארבע שנים, זוכר רק כמה תמונות מעורפלות מימי הבריטים, אבל מלחמת 1948-9 נצורה היטב בתודעתי. מנחם, שצעיר ממני בשלוש שנים, זוכר מעט מימי המלחמה, אבל כמו כולנו חי עדיין את טראומת הפגז שנפל על מרפסת ביתנו והפיל אותה.

עוזי מפליא לעשות בתיאור תקופת הדמדומים שקדמה להכרזת המדינה. הנסיעות עם אבי משה ברעם, מנהיג מפא"י בעיר, להרצאות בכל רחבי הארץ ואף לדגניה א’ הרחוקה, הגיחות לשכונות הערביות בעיר, החל מקטמון וכלה בעיר העתיקה, הנסיעות המפחידות להר הצופים, הביקורים המשפחתיים בבתי הכנסת של מאה שערים בחגים, הדם הרב שנשפך בקרבות והחללים בבתים רבים של חבריו ללימודים, הנשים שהתגוררו בשכנותנו בנחלת אחים, המרגלים האמיתיים ובעיקר המדומיינים, תחושת השותפות שלנו כמשפחה עם גורל היישוב באותם ימים, החינוך הקונפורמיסטי המעובה שקיבלנו. על אף התהום הרעיונית ביני לבין עוזי בנושאים רבים, אני מכיר היטב את חוויותיו, ונושא עמי גם את אלה שנספגו בי באמצעותו. הקריאה בספר העלתה גם תמונות שכבר נשכחו או הודחקו, ועוררה מחדש את בעיית הזהות וסוגיית ההזדהות הכרוכה בה.

שנינו למדנו באותו בית ספר (בית חינוך ע"ש חיים ארלוזורוב), היינו באותה תנועת נוער (התנועה המאוחדת), קראנו אותם עיתונים ("דבר", "דבר לילדים", "דבר השבוע") ואהדנו אותה קבוצה (הפועל ירושלים), ובכל זאת, עוזי הוא תוצר של ימי המנדט ורואה את הסכסוך הישראלי-ערבי דרך אספקלריה ציונית קלאסית עם מודיפיקציות יוניות, ואני מתבונן בדברים דרך עדשה אינטרנציונליסטית, אנטי-רכושנית וחשדנית כלפי האמריקאים. בנושאים כמו היחס לנשק הגרעיני של ישראל, מלחמת לבנון השנייה או הסכנה לתוקפנות ישראלית-אמריקאית נגד איראן דעותינו חלוקות לגמרי. כל זה לא הפריע לי לשאוב הנאה עמוקה מהספר.

לעוזי יש זיכרון מופלג, והוא מסוגל לשחזר אנשים, מצבים, נופים עירוניים ותחושות שליוו את החיים תחת שלטון זר, ואחר כך את ימי המצור, המלחמה וראשית שנות המדינה. גם הגיחות שלו אל "בית ההחלמה" בגבעתיים שבו מתגוררת אמנו גרציה ברעם הן משכנעות וכנות. הוא מגלה אומץ לב מסוים בחשיפת פרטים אינטימיים-משפחתיים (לא שלו אלא של הורי) וגם את החוויות האלה אני מכיר היטב. סיפור המסגרת שלו, על מנחם, פועל הבניין הסוציאליסט מבריסק שגר לידנו בנחלת אחים, ושאשתו המשפטנית שפרה זנחה אותו למען חבר לעבודה, הוא מרתק ואמין. אינני זוכר דבר וחצי דבר מהפרשה הזאת, בעטיו של הפרש השנים בינינו. אבל את הסיפורים על נשים שהתאהבו בקציני צבא ומשטרה בריטים אני זוכר היטב, וגם את ההתייחסות השלילית ב"חוגים שלנו" לפרשיות כאלה. עם זאת, אמי גרציה וגם דודתי רחל לא מיהרו לשפוט את הנשים האלה. היה פסק דין ציבורי ציוני שדן אותן לשבט, והתייחסות אישית-אינטימית שהייתה הרבה יותר מתונה.

עוזי מיטיב לתאר את היחס העוין מאוד במשפחתנו ל"פורשים" אנשי האצ"ל והלח"י. כיום השקפתי על הימים הרעים ההם היא יותר מורכבת: פחות אידיאליזציה של אנשי ההגנה והפלמ"ח "שלנו", ופחות דמוניזציה של לוחמי האצ"ל והלח"י "שלהם". הוא מתאר בספרו את המתינות היחסית של ההורים שלנו כלפי הערבים, לעומת הלאומנות ששררה (גם במפא"י) בעידן של אחרי השואה ולפני העצמאות. יש להניח שירשנו את ההתייחסות הבסיסית המתונה, והיא הפכה לבסיס שעליו הנחנו את אדני האידיאולוגיה שגיבשנו במהלך השנים.

הזהות העדתית שלנו היא מורכבת. עוזי הסביר, גם בעיתונים, את חשיבותה של אמנו המזרחית בחינוכנו, ואת ההתקוממות שלנו נגד העלבונות שהיא ספגה לעתים. עם זאת הוא שומר על חוש מידה ולא מעמיד פנים שהיה פנתר שחור. הייתה לנו בעצם רק סבתא אחת, שנולדה בחאלב. כולנו אהבנו אותה ודיברנו איתה בערבית, אבל גם גדלנו בשולי האליטה האשכנזית של מפא"י, לא ברחביה אלא בנחלאות, ואחר כך ברחוב המלך ג’ורג’. היינו חסרי פרוטה כמעט, אבל לאבי הייתה עוצמה פוליטית וחשנו כמלח הארץ. לזכותו של עוזי יש לומר, שעד היום הוא עובר תהליכים של למידה והשתנות, ולא מתבצר, כדרך רבים מבני דורו, בעמדותיו הישנות. המודעות לזהות העדתית המעורבת שלנו הייתה קיימת אצלו תמיד, אבל היא עוברת תהליך של עידון רעיוני ושל פוליטיזציה מבורכת.

חבר שאל אותי השבוע, מדוע בספרי ממלא רחוב המלך ג’ורג’ את התפקיד הראשי כבסיס לקיומי, ואילו עוזי מדגיש יותר את ביתנו בנחלת אחים. גם זו שאלה של גיל. אני זוכר כל אבן ברחוב שפרעם בנחלת אחים, ורואה בשכונה את מכורתי, אבל כבר בסוף כיתה ב’ עברנו לדירה ההרוסה (מהפיגוע הנורא ברחוב בן יהודה) בהמלך ג’ורג’. נחלת אחים, הקלגסים של "אלביון הנוכלת" ברחוב אוסישקין, חורבות שייח’ באדר והאיום משייח’ ג’ארח, השכנים שבזזו את בתי הערבים מקטמון לזוועתם של הורי, ההפגזות במרכז העיר, הנסיעה לתל אביב באחת ההפוגות במצור על עירנו, אלה הן אבני הבנייה של עוזי בספר, והתמונות האלה ממוקמות להן היטב גם בשולי תודעתי.

Share on Facebook