לפני 40 שנה נפטר המהפכן הווייטנאמי הו צ’י מין. ה"דוד הו", כפי שכונה בפי בני ארצו, נולד ב-1890 כנגויין סינג קונג בכפר קימילין שבמרכז וייטנאם. אביו היה פקיד ממשלתי שהתפטר במחאה על הכיבוש הקולוניאלי הצרפתי, והפך למורה נודד בכפרים. ב-1911 קיבל הו עבודה כטבח בספינה צרפתית, ואחר כך עבד כפועל בלונדון ובפריס. בצרפת נמנה עם ממייסדי המפלגה הקומוניסטית הצרפתית בשנות ה-20 של המאה שעברה.
לאחר מכן הוא שהה בברית המועצות ומשם נשלח על פי הוראת האינטרנציונאל הקומוניסטי לסין ולמדינות נוספות ביבשת. ב-1930 הוא הקים בחשאי, בהונג קונג, את המפלגה הקומוניסטית הווייטנאמית. כעבור שנתיים הוא נאסר על ידי השלטון הבריטי במושבה, שוחרר ב-1933, ושב לברית המועצות. ב-1938 חזר הו צ’י מין לסין כיועץ לכוחות הקומוניסטיים שהנהגת מאו טסה טונג. ב- 1941 כאשר וייטנאם נכבשה בידי האימפריאליזם היפני חזר בחשאי לארצו, וייסד שם את תנועת ה"וייט-מין" – החזית הווייטנאמית לשחרור לאומי – שנלחמה כנגד הכובש היפני ומשתפי הפעולה הצרפתים סוכני ממשלת וישי הפרו-נאצית. באותה תקופה קיבל המהפכן שמו המחתרתי הידוע מכולם: הו צ’י מין שפירושו "מביא האור".
עם כניעת יפן ב-1945 הקים ה"וייט-מין" את הרפובליקה הדמוקרטית של וייטנאם, והו צ’י מין נבחר לנשיאה. אולם האימפריאליסטים הצרפתים סירבו להכיר בעצמאות וייטנאם, והווייט-מין הפנה את מאבקו נגד צרפת, מאבק אכזרי שנמשך עד 1954 בו נלחם הצבא הווייטנאמי בעיקשות עד להבסת צבא צרפת. אחרי ניצחון ה"וייט-מין" בקרב דיין-ביין-פו צרפת ויתרה על השלטון בהודו-סין הצרפתית, שכללה גם את קמבודיה ואת לאוס. אבל ועידת ג’נבה שהתכנסה ב-1954 "כדי לפתור את המצב בהודו-סין הצרפתית ובקוריאה", בלחץ האימפריאליזם האמריקאי, החליטה על "חלוקה זמנית" של וייטנאם לשתי מדינות, כאשר החלק הצפוני יהיה בשליטת הוויאט-מין בראשות הו צ’י מין.
הו צ’י מין החל לפעול לביסוס השלטון הסוציאליסטי בצפון, אולם מעולם לא ויתר על החלום של איחוד וייטנאם וסילוק הפולשים. אחרי 1954 החלה הארץ להיגרר למלחמה עקובה מדם נוספת. המלחמה שבה נלחמה דרום וייטנאם, בתמיכה אמריקאית, במחתרת הקומוניסטית בדרום – הווייטקונג – שפעלה לאיחוד המדינה.
הו צ’י מין נפטר בשנת 1969, לפני שהספיק לראות את חלומו לאיחוד וייטנאם תחת שלטון סוציאליסטי מתגשם. עם ניצחון הכוחות האנטי-אימפריאליסטים בווייטנאם במלחמה, נקראה שמה של בירת הדרום, סייגון, על שמו של הו צ’י מין.
לציון יום השנה ה-40 למותו של הו, פרסם השבוע העיתון הצרפתי "הומניטה" ראיון ארוך שנערך עם ההיסטוריון אלאן רוסיו, המתמחה בתולדות וייטנאם ושפרסם מספר ספרים על הו צ’י מין. להלן קטעים מן הראיון:
ש. 40 שנה עברו מאז מותו של הו. איך ניתן לסכם את מאבקו?
ת. הו צ’י מין פעל כל חייו כדי למצוא פתרון לשאלה הקולוניאלית. הוא פעל כל חייו כדי לשחרר את עמו מעול הניצול הקולוניאלי – שהחל עם הכיבוש הצרפתי. ואם קיימת מורשת של הו, זו דווקא מורשת העצמאות. מורשת שמוסיפים לדבוק בה בווייטנאם. הו הוא משחרר וייטנאם המודרנית והמנהיג שהחזיר לעמו את הכבוד הלאומי האבוד. אבל פועלו של הו גדול הרבה יותר. הוא העלה את נס המרד נגד הקולוניאליזם בדרום מזרח אסיה ואף הכריז על עצמאות מולדתו ב-2 בספטמבר 1945. פעילותו המהפכנית ויוקרתו הקרינו על הכל העולם – בייחוד על העולם האסייתי – ובזמנו הוא נחשב למנהיג העצמאות של העמים המדוכאים, בשורה אחת עם גנדי או סוקרנו.
ש. מהי תרומתו התיאורטית של הו?
ת. הו כתב הרבה, אבל לא היו לו יומרות לחדש את המרקסיזם או לפתוח דף חדש באידיאולוגיה המרקסיסטית. זאת, בשונה למנהיגים אחרים בתנועה הקומוניסטית הבינלאומית. כאמור, הוא כתב מאמרים וחוברות, אבל מה שהעסיק אותו הם הצדדים המעשיים של החיים והמהפכה. למשל, הוא תמיד אמר לאיכרים שיש לנצל כל פיסת אדמה. עוד הוא דגל בגידול אורז, גם מעבר לצרכים המיידים, כדי לשמור את העודפים לעת מצוקה. הוא היה קרוב מאוד לאוכלוסייה, הוא לא נמנה עם הבירוקרטים האדומים החולפים בשיירות בכבישים. הוא היה קרוב מאוד לאנשים, לאיכרים. הוא תרגם את המרקסיזם למונחים פשוטים ביותר, לחיי היום-יום. הו הקדיש מזמנו גם לחקר הקשר בין העם, המפלגה והשלטון – במגמה שהשלטון והמפלגה יהיו קרובים ככל האפשר מהעם.
ש. הו הגדיר את עצמו, כל חייו, כלניניסט. האם הוא היה לניניסט או ההוגה העצמאות הווייטנאמית?
ת. קשה מאוד להפריד את התחומים. כאמור, הו הגדיר את עצמו לניניסט אך הלניניזם שלו משרת את מטרות העצמאות הלאומית והצדק החברתי. אין לשכוח שהו נמנה עם מייסדי שתי מפלגות קומוניסטיות, אחת במערב (הצרפתית) והשנייה במזרח (הוייטנאמית). כך שהוא הכיר היטב את המרקסיזם המערבי. הוא הקים, בתנאים קשים ביותר, בשנת 1930 את המפלגה הווייטנאמית המחתרתית. זו אותה מפלגה שכעת בשלטון ושהמשמעת בה היא דומה למשמעת הצבאית. יחד עם זאת, הוא טיפח את האחווה בין החברים. הו סבור היה שצריך לקיים משמעת מאוד קפדנית במפלגה, זהו התנאי לניצחון, אבל יחד עם זאת לא עסק ב"טיהורים". הוא סבר שיש לחזק את המשמעת, אבל אסור בתכלית האיסור לחסל חברים ואף חברים שסרחו.
ש. הו צ’י מין נפטר בטרם עת, לפני שעמו ניצח את ארה"ב במלחמתו הארוכה. מהי תרומתו למאבק נגד האימפריאליזם?
ת. ללא ספק הוא היה המנהיג. הוא סימל את המאבק למען העצמאות. בשנים האחרונות לחייו, רוב הפעילים במפלגתו וגם בהנהגה, היו קרובים מאוד לסין ולמאואיזם. אין לשכוח שבתחילת שנות ה-60 נפער הקרע בין מנהיגי בריה"מ וסין. ה"פרו-סובייטים" היו למיעוט בתוך המפלגה הווייטנאמית ולפעמים נאבקו בהם. אבל הו הבהיר שיש לשמור על אחדות המפלגה מכל משמר. הוא לא רצה לבחור במחנה אחד. הוא ראה את עצמו ואת מפלגתו כחלק ממחנה סוציאליסטי מאוחד חרף העובדה שהוא היה מפולג. השקפה זו קשורה בראיית הו את התנועה הקומוניסטית הבינלאומית, אבל יש לה גם צד מעשי. וייטנאם במלחמתה נגד האימפריאליזם זקוקה הייתה לסיוע סובייטי וסיני. סיוע שללא ספק היה מרכיב חשוב באותו ניצחון שהו ייחל לו במשך שנים רבות, אבל שהושג לאחר מותו.
הבנתי.
אז לאומית פלסטינית – טוב ולאומיות יהודית – רע. אבל רק בתנאים מסוימים. והכל יכול להשתנות. מי אומר מתי זה משתנה? המזכיר הכללי והחבר הדגול הו צ’י מין.
כמה התפתלויות בלתי נחוצות בשביל להצדיק את הקו הזה, המלא בסתירות פנימיות. אתה רוצה מפלגה לאומנית פלסטינית? רוצה לוותר על העניין החברתי? רוצה לעשות דה-יהודיזציה של מק"י? בסדר. אבל תגיד את זה ככה. בלי מרקסיזם ובלי כלום. החברים שלך הם נאצר, חבש והמופתי. לא מרקס, לנין וילנר וטובי. המפלגה שלי היא יהודית-ערבית ותשאר יהודית ערבית, ותפעל במסגרת המורכבת הזאת. המפלגה שלי היא לא נאצר.
אגב, הלאומיות הפלסטינית וכל לאומיות אחרת היא ביסודה סגידה לרעיונות מערביים ולפוליטיקה מערבית שהתפתחה באירופה ובארה"ב במאות ה-18 וה-19. אתה רוצה פוליטיקה לא "מערבית"? היא נמצאת בהרי פקיסטן ואפגניסטן.
הו צ’י מין היה מנהיג דגול שהשכיל לרתום את הלאומיות לשירות המהפכה, ואת הסוציאליזם לשירות השחרור הלאומי.
גם קסטרו ורוב המהפכנים המנצחים עשו "חזית" דומה, בין הלאומיות הרדיקאלית ביותר לסוציאליזם.
יותר לאומי – יותר שמאלי.
יותר שמאלי – יותר לאומי.
גם בארץ הגיעה העת לדעת שמק"י, דווקא בגלל מסורתה ההיסטורית, יכולה וצריכה להיות יותר פלסטינית-לאומית וערבית-פטריוטית מאשר בל"ד (עם או בלי חזית עמה), כי היא יותר מודעת לתפקידו המוביל של ההון בקולוניאליזם בעידן המתועש.
בניגוד לוויאטנאם, בארץ האימפריאליזם האמריקני יצר או אימץ שלוחה של תושבי קבע שכבר מהווים עם בפני עצמו.
כשהעם הישראלי-יהודי יגדיר עצמו כלאום טריטוריאלי וינטוש את סגידתו העיוורת ל"מערב", גם הלאומיות שלו תופנה נגד האימפריאליזם ותהיה בעלת פוטנציאל מהפכני.
אצל שני העמים המאבק המעמדי יוכל לצבור תאוצה כאשר ילבש צורה של מאבק נגד שלטון זר.
כעת מבחינת דעת הקהל זה קרוב יותר להגשמה בקרב הפלסטינים.
מק"י צריכה להפנות עורף לססמאות ולקמפיינים שהחלה להבליט בבחירות האחרונות בתעמולתה בעברית דרך חד"ש ולא דרך חד"ש ("שמאל חדש", "אדום ירוק"). ססמאות אלה מופנות בעיקר לקהל ליברלי-יהודי הסולד מלאומיות באשר היא, אם כי מתקשה להשתחרר מתפיסותיו הציוניות בתחומים רבים.
לאומיות זו לאומיות וציונות זו ציונות. שני דברים שונים לחלוטין.
כמו כן צריך להתייחס בפרופורציות לחלום של "ברית מדוכאים".
כל דיכוי הוא מעמדי.
אבל יהודים מדוכאים כשכירים במסגרת הקפיטליזם.
ערבים מדוכאים כאיכרים מנושלים במסגרת הקפיטליזם.
עובדה זו בתוספת הסכסוך הלאומי אינה מאפשרת ברית מדוכאים בעתיד הנראה לעין.
הנותר הוא ברית פטריוטית שמדגישה את המאבק בציונות.
הטינה ל"ארצות הברית" בקרב כלל הציבור הערבי והעובדה שרבים מראשי בל"ד הגיעו ממק"י תקל על ברית אנטי-ציונית לאמץ עד מהרה גם השקפה סוציאליסטית.
במקום "אדום-ירוק" צריך להיות "אדום-בל"ד".
ברית "אדום-בל"ד" תקפיץ את אחוז ההצבעה בקרב המצביעים הערבים, תעמוד בראשו כמעט בלא מתחרים, וידיה יהיו פנויות לחדירה אטית אך מתמדת לציבור היהודי.
נכון שבתחילת הרך תהיה שם ירידה מסוימת, אבל אתן זוכרות שעמותת "זוכרות" מורכבת ברובה מיהודים…
כל זה נובע מהניסיון ההיסטורי שסיפקו לנו מנהיגים דגולים כהו צ’י מין.
שורותיך הקצרות מורות על אי הבנה מוחלטת של המפה הפוליטית הפלסטנית והערבית.
חבש היה מרכסיסט, אם כי אני לא מסכים לכל עמדותיו. חבש והמופתי הם שני כתבים מנוגדים באופן מוחלט.
נאצר היה סוציאליסט במובנים רבים, הוא לא "חבר שלי" אבל אני בהחלט מעריך אותו.
אני רוצה מרכסיזם-לניניזם ופטריוטיזם רדיקאלי שמאלי, כמו הו צ’י מין, פידל קסטרו (תבדוק איך ומתי הוא הפך לקומוניסט), ג’ורג’ חבש וגם כל המפלגות הקומוניסטיות בעולם הערבי, שאמנם תמכו בחלוקה ודוגלות בפתרון של שתי מדינות, אבל ברגש הלאומי הן עוקפות את בל"ד בסיבוב, וטוב שכך.
אני לא "אגיד את זה" רק משום שניתוחים קצת יותר מורכבים נתפסים אצלך כ"תירוצים".
יובל
ידידי יובל הלפרין: איפה בל"ד ובאיפה וייטנאם הסוציאליסטית? נדמה לי שאתה מסיק מסקנות מהירות למדי משני אירועים שאין להם קשר ישיר. מותר לך לקדם ברית בין חד"ש לבל"ד. השאלה הנשאלת היא על איזה בסיס? של קידמה ושינוי חברתי? הרי בל"ד היא מפלגה ניאו-לילברלית לכל דבר – קפיטליסטית! כאמור, מותר לשגות. אבל לערוך מקבילה בין וייטנאם של שנות ה-30 וה-60 למדינת ישראל בשנות ה-2000 זה לא נכון, זה לא קביל וזהממש לא לעניין.
רק אל תשכח כמה חברים יש בזוכרות. כולי תקווה שחד"ש מעוניינת לפנות לאלקטוראט מעט גדול יותר!
הו צ’י מין אכן ניהל מלחמה שהביאה לבסוף ליציאת האמריקאים מוייטנאם, אך המדינה העצמאית וייטנאם הגיעה די מהר למסקנה שאם לא תפתח קשרים עם המערב, ובראשו ארצות הברית, גורלה יהיה כמו זה של צפון קוריאה או קובה. ולכן וייטנאם היא ארץ פתוחה, שומרת באופן יחסי על זכויות אדם ומנהלת קשרי מסחר, תרבות ותיירות עם מדינות מערביות, ובהתאמה – לפי חוק הכלים השלובים – פחות קומוניסטית ופחות מרקסיסטית. המלחמה של הו צ’י מין הוכתרה בהצלחה, אבל האידיאולוגיה שלו פרחה באויר. באופן פרדוכסאלי, לפי ניסיון העבר נראה שוייטנאם חבה את פריחתה הכלכלית דווקא לעובדה שהמנהיג הכריזמאטי שלה הלך לעולמו לפני שהפך למנהיג המדינה המנצחת, שיש לשער שהיה מבצר אותה כמדינה בדלנית, פרנואידית ושונאת זרים (בראש ובראשונה אמריקאים, כמובן).
בניגוד לכך קסטרו, ששימר משטר מרקסיסטי נוקשה, סגור לכל השפעה חיצונית, מדכא זכויות אדם וסוגד למנהיג בפולחן אישיות, מותיר אחריו מדינה ענייה, מפגרת ומנודה. יש לשער שברגע שארה"ב תכריז על ביטול החרם על קובה, תיפול גם שם האידיאולוגיה המרקסיסטית, המתבססת קודם כל ובראש הכל על שלילת האחר והנפנוף המתמיד ב"אויבים" אמיתיים או מדומים. לדעתי אחת השגיאות הפטאליות של ארה"ב היא שלא עשתה זאת כבר מזמן.
בנוגע לתגובתו של יובל הלפרין – טעות נפוצה של מרקסיסטים היא לייחס כל סכסוך בלא שום תנאי ל"מלחמת מעמדות" כלכלית. הסכסוך הישראלי-פלסטיני (או הישראלי-ערבי) החל עשרות שנים לפני שלמי מהצדדים היתה אגורה שחוקה להפסיד ב"מלחמת מעמדות כלכלית", והוא מתבסס על שאיפות *לאומיות*, המגובות באידיאולוגיות דתיות משני הצדדים. בשל טעות מתמדת זו החשיבה המרקסיסטית אינה מסוגלת להבין שברגע שתינתן לפלסטינים האפשרות לכך, הם יחריבו את המדינה היהודית וישחטו את כל תושביה היהודים, בלי שום קשר לאימפריאליזם, קפיטליזם, קולוניאליזם ושאר איזמים למיניהם.
אני לא בל"דניק בשום אופן, אבל התיוג של בל"ד כ"ניאו ליברלית" טועה ומטעה. בל"ד אינה ניאו-ליברלית, היא אכן מפלגה בעלת מצע חברתי, גם אם לא בולט במיוחד. בשארה בעצמו העביר כמה חוקיים סוציאלים חשובים בתחום הבריאות והרווחה (המתייחסים, כן כן, גם ליהודים) וגם ממשיכיו עושים זאת.
מי שקורא לבל"ד מפלגה ניאו-ליברלית כנראה שבוי בשיח של השמאל הציוני, שרואה במדינה היהודית את הקונסטלציה האפשרית היחידה לבניית מדינת רווחה, זאת תוך החלפה של זהות מעמדית בזהות אתנית. האמת היא שבארץ החלוקה היא פשוטה מאוד, ובה ככל שאתה יותר יוני כך אתה (בתשעה מתוך עשרה מקרים) גם יותר סוציאליסט.
"יישחטו את כל תושביה היהודים"? אולי רק חלק – רק את הרעים יישחטו? בטוח שאת כולם?
מבחינה כלכלית-חברתית בל"ד היא מפלגה הרבה יותר קרובה למרכז מאשר חד"ש, ויתכן שגם יותר ממרצ. הם קוראים לעצמם "נאצריסטים" והסוציאליזם של נאצר הוא דבר מוטל בספק.
גם המחוייבות שלהם לזכויות אדם מפוקפקת במקרה הטוב, למשל בעניין סירובם יחד עם רע"מ לגנות את מעשי הרצח על רקע "כבוד המשפחה", שלא לדבר על אי נכונותם להכיר בלאום ישראלי ששפתו הראשית היא עברית (בדומה לשפת הרוב ב"מדינות אזרחיהן" ארה"ב וצרפת).
הסוציאליזם של נאצר מוטל בספק?
חלוקת קרקעות, רפורמה אגררית, הלאמת הנכס מספר 1 במדינה (תעלת סואץ), הנהגת לימוד חינם מהגנון עד סוף האוניברסיטה, בניית דירות בשכר דירה מוקפא (עד היום ממשלת מצרים הריאקציונית לא מצליחה "לשחרר" את הדירות הללו ל"שוק החופשי"),
זה לא סוציאליזם?
זה פחות או יותר הגשמת מצע חד"ש באופן רדיקלי, סעיף אחר סעיף. דווקא בתחום הכלכלי-חברתי.
אני בעד שיתוף פעולה עם בל"ד דווקא בגלל האלמנט הנצריסטי. הבעיה היא שיש שם גם כאלה שב"רוח הזמן", לא עלינו, מאמצים את הליברליזם בלא מובנו.
מיליוני בני אדם נפלו קורבן לשלטונו העריץ על העם הווייטנאמי: לרבבות ואלי מאות אלפים שהווייטמין שתחת פיקודו חיסל קודם להקמתה של וייטנאם הקומוניסטית ב-1954 הצטרפו מיליונים נוספים שחוסלו או הורעבו למוות בטרור, בקולקטיביזציה ובמחנות הריכוז, ‘החינוך מחדש’ והעבודה הכפוייה שהוקמו בצפ’ וייטנאם וגרמו ללמעלה ממיליון בני אדם לברוח ממולדתם.
זאת בנוסף למאות האלפים שנהרגו במלחמות שהוא ניהל.
הו צ’י מין מת קודם שמשטרו ניצח במלחמה האכזרית וחיסל את דר’ וייטנאם ב-1975. אבל הניצחון הזה היה הקדמה לטרור ולרצח בקנה מידה ענק בדרום ה’משוחרר’ שבעקבותיו נמלטו מאות אלפים מגן העדן הקומוניסטי.
אבל זה לא מנע את גסיסת הקומוניזם גם בווייטנאם. ממקום מושבו בגיהנום יכול ‘הדוד הו’ לצפות היום במצעד הניצחון של הקפיטליזם במולדתו ובקריסת כל ‘מפעל חייו’.
ליובל הלפרין – שמאל שהוא לאומני הוא לא שמאל. אין שום משמעות לכל השיח המרקסיסטי של מעמדות וניצול אם כל זה לא יוצא מתוך איזושהיא תפיסה הומניסטית.
אתה יכול כמובן לנצל את השיח למטרות כאלה ואחרות בהצלחה, אבל הכוונות שלך מפוקפקות, ריאקציוניריות, ובצורה אבסורדית מנותקות מהעם, למרות שזאת הסחורה שלך – כאילו פופוליזם מנצח.
באותה מידה אתה יכול להגיד שמפא"י היתה מופת לסוציאליזם. סוציאליזם אינו תכניות רווחה, סוציאליזם הינו שליטה של העובדים על אמצעי היצור בחברה דמוקרטית ומתקדמת. האם נאצר מימש זאת? בהחלט לא. השלטון של נאצר לא היה דבר מלבד מדינה חזקה ואכזרית, שדכאה כל אופוזיציה פועלית, כולל המפלגה הקומוניסטית, והחליף את המרקסיזם באוסף טלאים מגוכח של "פאן ערביזם". הסוציאליזם של נאצר היה למעשה קפיטליזם של המדינה למקורבים, כשמילא את החברות המולאמות באוסף יס-מנים ובאוליגרכיה המושחתת שלו. גם האליטה העשירה לא הפסידה הרבה מהשלטון שלו, והרפורמות האגרריות לא פגעו ביכולתה לנצל את האיכרים העניים שהביאו אותו לשלטון. אפשר לומר בבטחון שהחיים של האיכר או העובד הממוצע במצרים של היום טובים יותר, הן מבחינה חומרית וכלכלית והן מבחינת היכולת שלו להשמיע את קולו (למרות מדינת המשטרה של מובארכ). אתה מוזמן לעיין במדדים אובייקטיביים, כגון צפי לתוחלת חיים, כדי להיווכח בכך.
נאצר היה קריקטורה והנאצריזם הוא קריקטורה. עצם כך שאתה מתאר אותו בתור מנהיג מתקדם מראה רק לאיזה שפל אידיאולוגי הגיע הסטאליניזם שלך. אני מעדיף לחיות בחברה הליברלית המפגרת ביותר מאשר במופת הנאצריסטי שלך ושל בל"ד.
איש לא יכול לערוב לכך שסוציאליזם פירושו שינוי מיידי בחיי היום-יום של האנשים, כי לסוציאליזם יש מחיר המתבטא בעיקר בבידוד ובהחרמה מצד המדינות העשירות, בעיקר ארצות הברית.
לכן למען סוציאליזם צריך לפעמים לחיות במצור. "לחם עבודה" לא תמיד יכולים לגייס את ההמונים לסוציאליזם. מה כן יכול?
גאווה לאומית. גאווה לאומית. ועוד גאווה לאומית.
אם סוציאליזם אוטומטית היה "חיים טובים", לא היה צורך בססמאות כמו "סוציאליזם או מוות".
בלא גאווה לאומית לוהטת אתה לא יכול לשכנע כל קובני שלא משתלם לו לוותר על טיפול רפואי חינם ובתמורה לזכות בביטול המצור האמריקני.
הוויטקונג בוויאטנאם לא יכול היה לזכות בתמיכתם של תושבי הכפרים רק בטענה שאחרי שהמטוסים ירססו אותם יהיה שלטון פועלים.
דרך טובה ונכונה בהרבה לזכות בתמיכתם היה "טוב למות בעד ארצנו" הישן והטוב, כי אחרי שתמות לא יהיה לך צורך בזכויות סוציאליות.
בגאווה לאומית? לא שאני יודע בדיוק מה זה, אבל רוב האנשים צריכים את זה גם בקבר, מה לעשות.
מפא"י לא הייתה "מופת של סוציאליזם", אבל בהחלט היו בה אלמנטים ברורים של סוציאל-דמוקרטיה ושל מדינת רווחה, אחרת לא היה היום מה להפריט.
זה לא מכשיר את תפיסתה הציונית-גזענית, אבל לא צריך להתעלם מהמציאות.
צחוק הגורל הוא שכיום חד"ש היא המגינה העקבית ביותר על הישגיה הסוציאליים של מפא"י, כי בשל סדר העדיפויות של מפא,י הם היו מבחינתה זמניים.
גם נאצר והפאן ערביזם הוא לא מופת לסוציאליזם, אבל הוא זכה להערכה לא רק ממני, אלא גם מכל המחנה הסוציאליסטי, כולל ממק"י הקטנה שלנו, גם בימים שבהם שררה איבה בינו לבין ברית המועצות.
הייתה עליו ביקורת בעיתונות שלנו בעברית ובערבית, אבל שלילה טוטאלית כמו בתגובה הקודמת שום קומוניסט לא העלה בדעתו לכתוב.
המרכסיזם שלי הוא לא "פוקו ודרדייה" – צירוף שלמרבה האסון הפך למטבע לשון בקרב יותר מדי חוגים בשמאל.
המרכסיזם שלי הוא לנין, טיטו, מאו, הו צ’י מין, קסטרו, מנגיסטו, לולומבה ושאר מנהיגים ששילבו מרכסיזם עם פטריוטיזם.
אגב, אנגלס השתמש לא מעט בביטוי "כבודנו כגרמנים", ודגל במדינה גרמנית גדולה וחזקה שתכלול גם את העמים הסלאביים שבמזרחה.
אחד הסעיפים הייחודיים בפרוגרמה של "ברית הקומוניסטים", שעבורה חיברו מרכס ואנגלס את "מניפסט המפלגה הקומוניסטית" הידוע, הייתה מדינה גרמנית גדולה ומאוחדת (כלומר, כולל אוסטריה).
רק מרכסיזם של טקסטים הוא "אנטי לאומי" ו"קוסמופוליטי".
אחד המגיבים כאן קיווה להקמת מעין "איחוד אירופי" במזרח התיכון.
מי היה הכוח הפוליטי שהוביל את ההתנגדות לאיחוד המטבע האירופי? מי כמעט ניצח במשאל עם בצרפת נגד האיחוד הזה (והפסיד בשברי אחוזים?)? המפלגות הקומוניסטיות.
מק"י צריכה לשמור על המצע החברתי-כלכלי שלה, אבל הוא לא יהיה שלם בלא אימוץ אתוס פטריוטי רדיקאלי, כפי שעשו כל הנ"ל. ולא "כמו בל"ד", יותר מבל"ד. ולא ערבי בלבד, אלא של כל תושבי הארץ נגד ההגמוניה האמריקנית על כל היבטיה.
לדוגמה, ציוני יכול להרשות לעצמו להשלים עם חדירת מילים אמריקניות לשפתו ("דייט", "וקיישן", "אאוט-סורסינג" וכו’). קומוניסט בשום אופן לא.
Ziony Yachol Leharshot leazmo lictov Ivrit Beotiot Kaele.
קומוניסט בשום אופן לא.
ישראל בשנותיה הראשונות ניהלה מדינת רווחה מתקדמת בהרבה מזו של מצרים, עם רמת חיים גבוהה בהרבה, שוויון גבוה יותר ואפילו דמוקרטיה פורמלית, שגם אם לא היתה מושלמת, בוודאי היתה פתוחה וחופשית מזו של נאצר.
אבל את ישראל כמובן שלא נשמע אותך מהלל בתור סוציאליזם ראוי לחיקוי. ככה זה, כוחה של צביעות פוליטית.
ובהשתלטות על לפחות חלק מהעמים הסלאביים שהוא תיעב.
אם מישהו בגרמניה היה כותב היום כמו אנגלס (ומארקס) היו משייכים אותו ובצדק לימין האולטרה-קיצוני.
לא פלא שכמה מתלמידיהם הפכו ל’נציונל-בולשביקים’ וניהלו פלירט עם ‘האגף השמאלני’ של הנציונל-סוציאליסטים. כמה מהם גם תמכו ב’אנשלוס’ של החבר אדולף שהקים כידוע ‘גרמניה גדולה וחזקה’.
כשקוראים את הגיגיך אפשר למצוא בהם תמיכה לא רק בסוציאליזם של סטאלין, אלא גם בסוגים שונים של ‘נציונל-סוציאליזם’ מהבע"ת ועד לנסדא"פ.
למגיב סטלין+ מאו, כל מלה בסלע, ועוד משהו, הייתי בויטנאם לפני 15 חודשים בסייגון ראיתי תור עצום סביב טירה ענקית, לשאלתי נענתי כי התור הוא לקבלת ויזה למי, נו למי, למדינת האימפריאליזם האיומה, תור של קילומטרים,אז זה נצחון,בסטנדרטים של הלפרין כנראה שכן. טייל הנני וגם בקובה הייתי 3 פעמים , אם קובנית ממוצעת שמציעה את גופה ונפשה בעבור כלום והן רבות רבות הייתה שומעת על אדון הלפרין מאוהבי קסטרו היתה מציעה את אחת הספות במערכת הבריאות הניתנת חינם. הענין הלפרין שאתה קורא ואני רואה, ולסיום תשאל קובני על סוציאליזם או מוות, הוא יגיד לך סוציאליזם זה מוות,סע קצת חביבי.
מרקס ואנגלס לא דגלו בשימור הפולקלור של טורינגיה ובוואריה, ולא עניין אותם כהוא זה טוהר השפה המדוברת באלזס או בשלזיה. התמיכה שלהם בלאומיות היתה ספציפית מאוד, ותלויה במקום ובהקשר הנתונים. בעיקר, התמיכה שלהם בלאומיות ניתנה רק במידה והיא מקדמת את המטרות הפוליטיות של קידום הסוציאליזם. כך למשל הם תמכו בלאומיות הפולנית מכיוון שהיתה קשורה ברפורמה אגררית ובמיגור כוחם של בעלי האחוזות, אך התנגדו לתנועה הלאומית הצ’כית בבוהמיה (שהיתה פולקלוריסטית להחליא אגב), מכיוון ששירתה את האינטרסים של הצאר הרוסי והאריסטוקרטיה האוסטרית.
מרקס שלך הוא מרקס שעבר לעיסה, עיכול והקאה על ידי לנין, סטאלין, מאו, הו ושאר החברים. זה מרקס שמתאים לקונטקסט פוליטי מאוד מסוים, זה של גל הלאומיות של העולם השלישי של אחרי מלחמת העולם השניה. עוד יותר, הוא מתאים לנסיון של ברית המועצות לרכב על הגל הזה, ולכל האפולוגטיקה והרוויזיה התיאורתית שנדרשו לצורך זאת. כך פתאום הפך כל שייח’ עם קלאצ’ניקוב במדבריות נמיביה ללוחם למען הפרולטריון העולמי המדוכא, וכך פתאום הפכו טיפוסים כמו קאסים ונאצר למשהו חוץ מבריונים שכונתיים עם תכניות חומש.
ואפרופו כוחה המתקדם של הלאומיות – מה שלום טיבט?
בנוגע לכלכלה המצרית: בדוק בכל מדד רלוונטי, כגון התקדמות בתוחלת החיים, באלפבתיות, בנגישות למזון ועוד, ותיווכך לדעת שמצבם של ההמונים המצרים העמלים תחת משטר ההפרטה של מובראכ טוב יותר באופן
משמעותי מזה של נאצר. זאת, בנוף לשטויות מינוריות כגון חופש ביטוי, חופש התאגדות, זכויות אדם ושאר זוטות בורגניות, שאמנם לא מלבלבות במצרים של ימינו, אבל לא היו קיימות אפילו בצורה דמיונית תחת נאצר.
באמת, חשבתי שאפילו רוב המפלגה שלך זנחה את הכלכלה המתוכננת לטובת רגולציה סביבתית ואיגודים מקצועיים.
אהבתי גם את הקשקוש על פוקו ודרידה. כי הרי הבחירה היא בין מאו, סטאלין, נאצר ופול פוט לבין פוסט-מודרניזם, כידוע.
ליובל –
למה אתה לא מדבר על גאווה לאומית יהודית? אם אתה באמת מנסה לפנות לקומפונטה מיינסטרימית פופוליסטית ורווחית, למה אתה לא מנסה לשכנע ליכודניקים שקפיטליזם זה אימפריאליזם אמריקני שחודר לגוף האומה היהודית הנקייה ושישראל צריכה לצאת מחבר המדינות המאוחדות כחלק ממאבק כנגד ההגמוניה של הגוים? זה היה קוורפרונט (querfront) אמיתי ואמין. בכל מקרה הומניסט לא יכול לקבל את הטיעונים האלה, משום בחינה.
בגלל שאתה לא לאומן ישראלי (לפי התגובות, וזה לא אומר שאני מנוע מלהשוות אותך לנאצים בהמשך התגובה) לא ברור לי בכלל איפה אתה מוצא יתרונות בחיבור עם אלמנטים ימניים (לאומנות-פטריוטיזם-עם-אדמה). בגרמניה לדוגמא זה פופוליסטי לחלוטין, ויש בהחלט זרם מרכזי בחברה שאפשר לגרוף את קולותיו באמצעות טקסטים כאלה, אבל חיבור של סוציאליזם עם פטריוטיזם פלשתיני שדופק אותך בקולות של רוב הפטריוטים בחברה השלטת במדינה?? בילבלת אותי כהוגן, כמו שקופיקו היה אומר.
וכמעט שכחתי – לך תקרא פוקו, ודרידה. חבורה של גברים מאצ’ואיסטים-לאומנים לא עשו לאף אחד טוב.
המרכסיזם שלך כפי אתה מצהיר עליו, הונהג ע"י אוסף של מי שהיו כמה מהגדולים בפושעים ורוצחי ההמונים בהיסטוריה (נו טוב, לפחות את סטאלין אתה לא מעלה על נס):
— קישור —
מה שנאצר רצה היה מדינה ערבית אחת, שגם אם היתה הופכת לדמוקרטית בנוסח "ארצות הברית של המזרח" לא היה בה מקום למדינה לא-ערבית כמו ישראל. לעומת זאת, בארגון רופף יותר כדוגמת האיחוד האירופי יש מקום לשאיפות לאומיות שונות. נראה לי שיתמכו בו גם אותם גורמים הרוצים שהישראלים והפלסטינים יחיו באותה מדינה, כולל כמה מאנשי חד"ש.
אבל נסכים של שתי נקודות: ראשית, פדרציה שתכלול את ישראל ומדינות אחרות באזור היא עניין לעוד עשרות שנים, אם בכלל. שנית, בטווח הקצר יותר יש לפעול להגשמת פתרון של שתי מדינות לשני העמים.
אגב, הקובני לא צריך לוותר על ביטווח רפואי- בכל מדינות העולם פרט לאחת יש ביטוח רפואי לכל, מוצלח יותר או פחות. ובארה"ב עצמה – עוד כמה כיפופי ידיים ופשרות עם כמה סנטורים מצד אובמה, וגם שם יהיה ביטוח רפואי.
איפה תגובתו האמיצה של יובל להאשמות על נאצר ועל הלניניזם הלאומני שלו?
אופס, קשה להמשיך בלהטוטי רטוריקה כשמניחים בפניך את העובדות ודוחקים אותך לפינה.
יובל, אני מצפה למכתב התפטרות על שולחני עוד היום.
התגובה היא מה שכתבתי לפני ההאשמות הללו.
הבאתי את נאצר כאחת הדוגמאות לכך שתיקונים סוציאליים מוגבלים או מרחיקי לכת כרוכים בעולם השלישי יחד עם אתוס לאומי.
הלאמת תעלת סואץ ועמידה מול תכתיבי המעצמות הקולוניאליות הוא דבר ראוי להערכה כשלעצמו, בלא קשר לדברים אחרים הנוגעים לנאצר, ואני לא בדיוק סנגור שלו.
חוץ מזה, מאיפה צץ לך "לניניזם לאומני"?
אף פעם לא אמרתי שנאצר היה "לניניסט", לאומני או לא לאומני, ואני לא רואה כאן שום מגיב המציין איוולת כזאת.
"התגובה היא מה שכתבתי לפני ההאשמות הללו."
לא ממש. לא ענית לשום דבר ממה שהצגתי: על חוסר הלאומיות של מרקס ואנגלס, על הרוויזיה באידיאולוגיה המרקסיסטית ע"י ברית המועצות ו"תנועות השחרור", ועל כשלון הנאצריזם.
למעשה לא נתת טיעון אמיתי בשום שלב – לא סתרת אף עובדה שלי ולא הצגת ניתוח רלוונטי. מה שעשית זה לקדש את "נאצר המוערך", יעני קידוש שמו של נאצר בשל היותו סמל לפרויקט מתקדם. האמת היא שנאצר היה מנהיג כושל בכל קנה מידה, שהוביל את ארצו לתבוסה צבאית אחת אחרי השניה, לחורבן כלכלי, להרפתקנות גיאו-פוליטית ביש-גדא במסגרת ארגון הבלתי מזדהות וכמובן לדיכוי קשה של האופוזיציה לשלטונו, כולל האופוזיציה השמאלית. אבל אחרי כל זה אתה מעדיף לראות בו מנהיג מתקדם, בניגוד לכל עובדה היסטורית. מה שאתה עושה בעצם זה להעדיף את הסמל על המציאות, את המיתוס על הריאליה. מאוד פוסט-מודרני, הייתי אומר.
שכחתי לציין, בהמשך לתגובתך הקודמת, שבכל שפה יש מלים המגיעות משפות אחרות שעמן באו משתמשי השפה במגע במהלך ההיסטוריה שלהם, וגם בשפה העברית יש מלים רבות שמקורן בארמית, פרסית, ערבית, לטינית ועוד, וכיום גם אנגלית.אני מתערב שגם אתה לא משתמש במלים כמו מידרוג (רייטינג) או שח-רחוק (טלפון).
ההמונים ה(קונטר-)מהפכניים דורשים תגובה על ההאשמות.
השם Nguyen מתועתק כ"נויאן".