לאחרונה יצא לאור התרגום העברי של ספרו האוטוביוגרפי של בולוס פרח "מהשלטון העות’מאני למדינה העברית". התרגום נערך על ידי ד"ר אהוד אדיב והוא אף פרסם מאמר קצר אודות הספר באתר זה, הגדה השמאלית . בולוס פרח נולד בנצרת ב-1910 וחי כל חייו בחיפה עד מותו ב-1991. בתחילת דרכו הוא עבד ברכבת ואחר כך הפך להיות ממנהיגי האיגוד המקצועי של פועלי הרכבת ואחד ממנהיגי הפק"פ ("המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית") ו"הליגה לשחרור לאומי".
אין בכוונתי להתייחס לכל הטענות שבמאמר של אדיב, בו הוא מאשים את המרקסיזם ב"אי-הבנת השאלה הלאומית", חרף מספר מהפכות שחוללו קומוניסטים במאה ה-20 ובהן שולבו רעיונות השחרור הלאומי והחברתי. בימים אלה צויינו 40 שנה למותו של המהפכן הווייטנאמי הו צ’י מין –מייסד הרפובליקה הסוציאליסטית של וייטנאם – מופת של מהפכן שחולל תהליך לשחרור לאומי וחברתי.
כאמור, אין בכוונתי להתייחס לכל הטענות שבמאמר, אלא רק לנקודה אחת. כידוע בימים אלה אנו מציינים 90 שנה להקמת המפלגה הקומוניסטית בארץ ולדעתי יש לדייק גם בפרטים. אני להתייחס למנהיג הקומוניסטי המנוח אמיל תומא, שהכרתי היטב. אינני היסטוריון, אך אני יכול לספר את האירועים ממקור ראשון – כי הייתי חלק מהם.
האם אמיל תומא היה "לאומן" או מרקסיסט? תומא נבחר לראשונה ללשכה הפוליטית של מק"י בוועידה ה-17 שנערכה ביוני 1972. להלן דבריו כלשונם, כפי שפורסמו בסיכום דיוני הוועידה: "מאז 1948 – שנת יסודה של מדינת ישראל , עד 1967 – שנת מלחמת יוני התוקפנית, נאבקה מפלגתנו הקומוניסטית למען הסדר הבעיה הפלסטינית שנותרה ללא פתרון. בראשי הפרקים לוועידה ה-17 חזרה וניסחה את תפישתה העקרונית בשאלה זו: ב-1948 מימש עם ישראל את זכויותיו הלאומיות ואילו מן העם הפלסטיני הן נשללו. לכן ראתה מפלגתנו זה מכבר כי הדרך המובילה אל השלום, אשר יכלול את הכרת המדינות הערביות בזכות קיומה של מדינת ישראל ריבונית ,היא בהכרת ישראל בזכויות הלאומיות של העם הפלסטיני, וקודם כל בזכות הפליטים הערבים לבחור בין שיבה למולדתם לבין קבלת פיצויים בהתאם להחלטת האו"ם. את השאלה הלאומית, לרבות השאלה הטריטוריאלית, תבענו לפתור על בסיס זכות ההגדרה העצמית של העמים ובהתאם לאינטרס הכללי של השלום, המאבק האנטי-אימפריאליסטי והקדמה החברתית".
בהתייחסותו למאבק נגד הכיבוש ציין החבר תומא שההמונים הפלסטינים התנגדו לכיבוש מיומו הראשון והשתמשו באמצעים שונים לשם חיסולו. הם רשמו דפים מזהירים במאבק אותו ניהלו בתנאים קשים ונגד שלטונות שלא נרתעים משימוש באמצעים אלימים ביותר על מנת לשבור את ההתנגדות העממית.בין השאר, מאבק זה הכשיל את המזימה להקמת "ישות פלשתינאית " – קרי "תכנית האוטונומיה" בתנאי כיבוש. בהתייחסותו לקבוצות שניהלו מדיניות הרפתקנית אשר הזיקה לפתרון הבעיה הפלסטינית טען אמיל שדעת הקהל העולמית והערבית אינה מסכימה לשפיכת דמים של חפים מפשע.
וכך הגדיר הוא את התייחסות המפלגה הקומוניסטית לפתרון: "מפלגתנו במאבקה למען פתרון הבעיה המסובכת הזאת יצאה תמיד מנקודת ראות עקרונית בראשי הפרקים לוועידה ה-17 הודגשו מחדש העקרונות הנ"ל. הפרוגרמה יוצאת מנקודת מוצא לנינית בשאלה הלאומית. היא מחייבת את כיבוד זכויות העמים ואת עצמאותם. את ההזדהות עם אינטרס המאבק נגד האימפריאליזם ולמען הקדמה החברתית, למען עניין השלום והביטחון הלאומי. לבעיה הפלסטינית לא יתכן פתרון נכון ועקרוני שיביא לסיום הסכסוך הישראלי ערבי, אם לא תילקח בחשבון זכותם של שני העמים, הערבי הפלסטיני והישראלי להגדרה עצמית. וזה מה שהחוגים הישראלים השליטים דוחים, כתוצאה משאיפתם להתפשטות טריטוריאלית על חשבון העם הערבי הפלסטיני". אלו היו עמדותיו של אמיל תומא – הקומוניסט והאינטרנציונליסט. עמדות שהן נכונות גם כיום, 37 שנה לאחר שהן נאמרו!
זהו הפן האידיאולוגי של החבר תומא. והערה אחת על סיפורו האישי. בזמן ועידת האיחוד של הקומוניסטים היהודים והערבים בישראל, היה אמיל תומא בביירות, וכשחזר היו לו הסתייגויות מהסכם האיחוד. אבל לאחר מכן הוא היה אמיץ להודות בשגיאתו, הוא פעל כחבר מפלגה מהשורה. עם השנים הוא שב להיות מהחברים המובילים שתרמו רבות למפלגה במוסדותיה המרכזיים. רעיונותיו באו לידי ביטוי בפעילותו ובכתביו שאנו מתחנכים לאורם עד היום. אגב, כל המתעניין בדעותיו של אמיל תומא, יכול למצוא את מאמריו בעברית שפורסמו במשך השנים בעיתונים "קול העם" ו"זו הדרך"; ואף באסופה פרי-עטו: "התנועה הלאומית הפלסטינית והעולם הערבי" שפורסמה על ידי הוצאת מפרש בשנת 1990.
מ.ק.י. לא הייתה "המשך" של פ.ק.פ. אלא סטייה ממנה.פ.ק.פ. דגלה במדיניות של "פלסטינה – מדינת כל תושביה". מ.ק.י. דגלה במדיניות של "שתי מדינות לשני עמים" .
השאלה אם למהגרים הציונים לפלסטינה מגיעה "זכות הגדרה עצמית" מטעה. סגידה למושג ה"זכות" גוררת אסונות פוליטיים.
מהי "זכות" ?
"זכות" היא דרישה המקובלת כמוצדקת על ידי אלה כלפיהם הופנתה.
האם נסכים ל"זכות הגזעים להגדרה עצמית" ?
או ל"זכות הדתות להגדרה עצמית"?
אם אנו מסרבים להכיר בדרישות אלה כ"זכות" מדוע עלינו להכיר בדרישה לעצמאות המבוססת על מוצא לאומי כ"זכות" ?
ציונים לא יכלו להגר לפלסטינה בלי הסכמת המעצמה ששלטה בפלסטינה.לכן התאמץ הרצל להוכיח לשלטון העותמאני שהציונות תשרת את העותמנים.וחיים וייצמן התאמץ לשכנע את הבריטים שהציונות תשרת את האימפריאליזם הבריטי. הציונות שירתה את שניהם והיא גם כיום נדבך חשוב במערך האימפריאלי העולמי שבשליטת ארה"ב.
סכסוכים חולפים בין אדון למשרתו אינם סותרים שותפות מהותית זו.הציונות בפלסטינה הייתה – ונשארה – נדבך חשוב בחומה האימפריאלית. זה הקריטריון הראשי בקביעת היחס כלפיה.
קריטריון זה הינחה את פ.ק.פ. המקורית לשלול את הדרישה להקמת מדינה נפרדת למיעוט היהודי-ציוני, לשלול את תכנית החלוקה, ולתמוך במדיניות של "פלסטין מדינת כל תושביה".
דרישה לעצמאות מבוססת על מוצא לאומי איננה "זכות" אלא דרישה בלבדמי שרוצה להקים חברה שאיננה מפלה בין אדם לאדם על סמך מוצאו חייב להתנגד לדרישה להקמת מדינה המעניקה זכויות יתר על סמך מוצא לאומי.
מדיניותה המקורית של פ.ק.פ. – "פלסטינה – מדינת כל תושביה" הייתה – ונשארה – המדיניות הנכונה לביטול הסכסוך הלאומי בפלסטינה.
עקיבא אור
איפה ניתן להשיג את האסופה?
אתה צודק, אין לנו על מה להתווכח עם המגמות העוינות למרקסיזם. באופן מיוחד לא עם כאלה שמסנגרים לו תוך הפגנת עוינותם זו. מה עוד שהנושא הבעיה הפלסטינית שרוי במחלוקת בין כוחות מתקדמים.
ל-"התנועה הלאומית הפלסטינית והעולם הערבי" של אמיל תומא ערך רב. הפן הערכי החשוב ביותר של הניתוח הזה מתקיים בחשיפת התערבותו השולטנית והשתלטנית של האימפריאליזם בכלל ובמזרח התיכון בפרט. הניתוח מתייחס גם לתחרות שבמעורבותו זו וגם הטקטיקות השונות המתנהלות בו. בולטת במיוחד העוצמה הבריונית המושקעת בו. מיקום מרכזי של הניתוח מוקדש גם להתקוממותם של מעמדות הלאומיים נגד מעורבות זו, מצד אחד, ובכפיפות לה, מן הצד השני, לשיתוף פעולה נוגדת לאומנות (או בעד רב-לאומיות פיננסית) של אלה האנטי-לאומיים כך שניתן להבחין בקלות את מוקד, הבעיות, האסונות והסכסוכים, המכביד את עולו על גבם של העמים והעדות האזור: האימפריאליזם. בבהירות מדהימה, אפשר להבחין, תוך כדי לימוד הניתוח, כי הבעיה הפלסטינית עולה ויורדת לסירוגין לתקופות מתחלפות בהן משתנים האמצעים המוגשים על-ידי התנאים, פעם לזירוז ופעם לעיקוב, פעם לטובה ופעם לרעת, הפיתרון שלה: אחרי התפשטותה של ההתנגדות האנטי-אימפריאליסטית "יושבים" עם האימפריאליזם ההתפשטות מבשילה את התנאים (לפיתרון הבעיה הפלסטינית ואחרות, שלהן, דרך אגב, קשר ללא התרה, גם עם הראשונה וגם ביניהן) שה-"ישיבה" "בוסרת" אותם או, נכון יותר, מחליפה בהם הבשלה למען פתרונותיהן של בעיות אימפריאליסטיות.
לכן, יישוב הבעיה הפלסטינית (וכל בעיה אחרת במזרח-התיכון ובכלל. וזה בלי להתייחס לקיצוניות המסכימה עם חסותה, חסרת ניגודים, של עוצמה אימפריאליסטית בודדה) תלויה באופן יציב, חסון ומוצק עם ההתפשטות האנטי-אימפריאליסטית עד לתוך "הישיבות", בטקט אולי, אבל גם שם.
מה היא הבעיה הפלסטינית? החבר אמיל תומא פרס לפנינו את כל הנתונים בכדי לזכות באמצעים המאפשרים את פיתרון שאלות הבעיה ה-"מסובכת". ומה הן השאלות? אם השאלה מתייחסת להקמתה של המדינה הפלסטינית עצמאית או אם היא מתייחסת לזכות השיבה או זכויות אחרות של הפלסטינים, ברור לנו מתוך הנתונים כי עלינו להיאבק למען השגתם של כלים מוגדרים המגשימים את המטרה המוצבת על-ידי כל שאלה. אבל, עד מהרה, יתברר לנו, כפי שאמיל מבהיר לנו, כי כל השאלות הן קשורות, ונקשרות ביחד עם הרבה שאלות נוספות, כולן נובעות מההתערבות האימפריאליסטית. בהירות זו הופכת פשוטה את הבעיה הפלסטינית בכך שהיא כורכת אותה לבעיות משותפות לכל הארצות אשר באזורנו. והשאלות, בתורן, כורכות אותנו, את האנטי-אימפריאליסטיים, קשורים ביחד. מנגד, בתוכנו, מתקיימים ניסיונות להתבדלות, או של התרת הקשר הזה. פירושן המעשי של הניסיונות האלה הוא טריקת דלת בפני אותם האמצעים או כלים המוגשים לנו על-ידי התנאים לטובת ההתקדמות שלנו על גבה של היחלשות האימפריאליסטית עקב ההתפשטות העוינת לה כלומר, פתיחת דלת אימפריאליסטית נוספת להחלשתה של ההתפשטות האנטי-אימפריאליסטית.
לכן, החבר אמיל תומא דייק כאשר הגדיר את מאמצי מק"י סביב הבעיה הפלסטינית. "באסופה", הוא ניסח (ניסוח מבריק) את ההגדרה הזו בתת-פרק תחת הכותרת "המפלגה הקומוניסטית הישראלית דבקה בזכויות העם הפלסטיני" (וזה נכון עוד היום, אבל עד הקצה, למשל, הגובל עם חלק של זכויות המנהיגות הנוכחית: החמאס) בעמוד 47 (שם הפרק הוא ‘העולם הערבי המזרחי נוכח מזימות האימפריאליזם’). אמיל כתב שמק"י המשיכה במאבקה נגד הקשר שבין ישראל לאימפריאליזם (היום, זה אחרת) ושהדגישה, "כי מטרת מאבקה הוא למצוא [עדיין לא מצאה אנג'לו] פתרון לבעיה הפלסטינית וליישב את הסכסוך הערבי-ישראלי על בסיס עקרונות הצדק", לא על בסיס דרישות המציאות הממשית, אלא על בסיס חזון. יחד עם זאת, אמיל הבחין בבסיס נוסף, הרבה יותר חומרי, וסיים את תת הפרק במילים הבאות: "בבחירות לכנסת שהתקיימו ביולי 1955 זכתה המפלגה, עם מדיניותה העקרונית, בשישה מושבים."
בנימין ידידי- נראה לי שהטענות שלך כנגד הדברים שכתבתי בשמו של בולוס פרח אינם מתייחסות לעובדות כפי שהיו, אלא לפרשנות השונה של אותן העובדות. או, נכון יותר שמה שלך נראה "כעובדה" שהיית נוכח בה, נראה לי כפרשנות סובייקטיבית של הדברים. כפי שכתבתי, העובדה היא שאמיל תומא, אמיל חביבי ןתופיק טובי הפכו להיות חברים במק"י כשנתיים לאחר ההכרזה על הפיכתה של ה.פ.ק.פ למק"י. כל השאר הם דברי פרשנות על הסיבות והנסיבות שהניעו אותם להצטרף למפלגה.
באשר לציטוטים הארוכים שאתה מביא מפיו של אמיל תומא. לפי הפרשנות שלי אין הם אלא נוסחאות לשון המכסות על עמדתה האמיתית של המפלגה בפרשת הדרכים הגורלית של הקמת המדינה .
מנהיגיה של הפ.ק.פ טענו שעמדתם בזכות החלוקה, תמיכתם בהקמתה של מדינה ישראל והתגייסותם למאמץ המלחמתי של הישוב עלתה דווקא בקנה אחד עם עקרונותיה של הפ.ק.פ . יתר על כן, לפיהם הקמתה של מדינת ישראל כ"מימוש זכות ההגדרה העצמית של עם ישראל" לא הייתה מימושה של האידיאולוגיה הציונית, אלא דווקא מימושה של האידיאה הקומוניסטית בפלסטין. אולם עיון שטחי בדברי הביקורת של מנהיגי הפ.ק.פ כנגד "האיגוד הקומוניסטי הארץ ישראלי" מיום הקמתו באפריל 1945 עד נאום גרומיקו במאי 1947 מספיקים כדי להפריך מכול וכול את הטענה האפולוגטית של המנהיגים הקומוניסטים. מיקוניס, וילנר ווילנסקה להלכה שמרו עדיין בשנים הללו נאמנות לתפיסה המעמדית הטריטוריאלית של הפ.ק.פ וביטלו את התפיסה הלאומית היהודית שאימצו אטינגר, סלונים וצברי, מנהיגיו של "האיגוד הקומוניסטי". תפיסה שאכן עלתה, באופן ברור, בקנה אחד עם החלוקה והקמתה של המדינה היהודית. כך, וילנסקה מכנה את חברי "האיגוד הקומוניסטי" "נציונל קומוניסטים עברים." במאמר אחר היא כותבת:
כיום הם הם באים לתת צורה ארגונית לתורתם הנפסדת על עובדת הפירוד בין העמים, ומנסים לשים גושפנקה "קומוניסטית" לגזענות ולשוביניות…ההכרזה על "מפלגה קומוניסטית עברית" כמוה כהפגנה גלויה וחסרת בושה נגד היסודות האינטרנציונליים של המרקסיזם-לניניזם. היא עדות חותכת למגמות "החלוקה" ..ולמדיניות הפירוד הלאומי בארצנו…זהו מצע של זרם לאומני בתוך התנועה הציונית המנסה להסוות את עצמו בנוצות אנטי אימפריאליזם וקידמה…התורה הקומוניסטית…מוציאה מכלל אפשרות קיומו של קומוניזם עברי, כושי, או מישלא יהיה אחר….מאותו רגע שנתחסלה מפלגת פועלי ציון שמאל שתפקידה ההיסטורי היה מלחמה במפלגה הקומוניסטית, נזקקה הריאקציה לתחליף והוא בא בדמות "הקומוניזם העברי".
נראה שוילנסקה מאששת כאן מילה במילה את כל דברי הביקורת של בולוס פרח כנגד הסטייה הציונית של מנהיגי הפ.ק.פ בשנות ה-40.
נכון, אין לנו על מה להתווכח עם המגמות העוינות באופן גלוי למרקסיזם. על אחת כמה וכמה עם כאלה שמתיימרים לסנגר לו. מה עוד שהנושא, הבעיה הפלסטינית, בהיותו שרוי במחלוקת בין הכוחות המתקדמים, מסגיר את מקום התנצחות המחמיא להם, הרחק ימינה מהדיון בינינו, עם הסמוכים להם בתפיסתם האידיאליסטית.
ל-"התנועה הלאומית הפלסטינית והעולם הערבי" של אמיל תומא ערך רב. הפן הערכי החשוב ביותר של הניתוח הזה מתקיים בחשיפת התערבותו השולטנית והשתלטנית של האימפריאליזם בכלל ובמזרח התיכון בפרט. הניתוח מתייחס גם לתחרות שבמעורבותו זו וגם הטקטיקות השונות המתנהלות בו. בולטת במיוחד העוצמה הבריונית המושקעת בו. מיקום מרכזי של הניתוח מוקדש גם להתקוממותם של מעמדות הלאומיים נגד התערבות זו, מצד אחד, ובכפיפות לה, מן הצד השני, לשיתוף פעולה נוגדת-לאומנות (או בעד רב-לאומיות פיננסית) של אלה האנטי-לאומיים, כך שניתן להבחין בקלות את מוקד, הבעיות, האסונות והסכסוכים, המכביד את עולו על גבם של העמים והעדות האזור: האימפריאליזם. בבהירות מדהימה, אפשר להבחין, תוך כדי לימוד הניתוח, כי הבעיה הפלסטינית עולה ויורדת לסירוגין לתקופות מתחלפות בהן משתנים האמצעים המוגשים על-ידי התנאים, פעם לזירוז ופעם לעיקוב, פעם לטובה ופעם לרעת, הפיתרון שלה:
אחרי התפשטותה של ההתנגדות האנטי-אימפריאליסטית "יושבים" עם האימפריאליזם ההתפשטות מבשילה את התנאים (לפיתרון הבעיה הפלסטינית ואחרות, שלהן, דרך אגב, קשר ללא התרה, גם עם הראשונה וגם ביניהן) שה-"ישיבה" "בוסרת" אותם או, נכון יותר, מחליפה בהם הבשלה למען פתרונותיהן של בעיות אימפריאליסטיות. מתוך הגאות והשפל המתפתחים כתוצאות של ההתמודדויות בין אינטרסים מנוגדים נובעת חשיבות עליונה לטקטיקות השונות ולתפקידן. לכן, יישוב הבעיה הפלסטינית (וכל בעיה אחרת במזרח-התיכון ובכלל. וזה בהחלט פוסל את הקיצוניות המסכימה עם חסותה, חסרת ניגודים, של עוצמה אימפריאליסטית בודדה) תלויה באופן יציב, חסון ומוצק בטקטיקה של ההתפשטות האנטי-אימפריאליסטית עד לתוך "הישיבות", בטקט אולי, אבל גם שם.
מה היא הבעיה הפלסטינית? החבר אמיל תומא פרס לפנינו את כל הנתונים בכדי לזכות באמצעים המאפשרים את פיתרון שאלות הבעיה ה-"מסובכת". ומה הן השאלות? אם השאלה מתייחסת להקמתה של המדינה הפלסטינית עצמאית או אם היא מתייחסת לזכות השיבה או זכויות אחרות של הפלסטינים, ברור לנו מתוך הנתונים כי עלינו להיאבק למען השגתם של כלים טקטיים אשר שימושם המושכל מגשים את המטרה המוצבת על-ידי כל שאלה מצידנו. עד מהרה, יתברר לנו, כפי שאמיל מבהיר לנו, כי כל השאלות הן קשורות, ונקשרות ביחד עם הרבה שאלות נוספות. וזה מתוך עצם ההתערבות האימפריאליסטית. בהירות זו הופכת פשוטה את הבעיה הפלסטינית בכך שהיא כורכת אותה לבעיות משותפות לכל הארצות אשר באזורנו. והשאלות, בתורן, כורכות אותנו, את האנטי-אימפריאליסטיים, קשורים ביחד. מנגד, בתוכנו, מתקיימים ניסיונות להתבדלות, או, בכל מקרה, לא פחות מניסיונות להתרת הקשר הזה. פירושן המעשי של הניסיונות האלה הוא טריקת דלת בפני אותם האמצעים או כלים המוגשים לנו על-ידי התנאים לטובת ההתקדמות שלנו על גבה של היחלשות האימפריאליסטית עקב ההתפשטות העוינת לה כלומר, פתיחת דלת אימפריאליסטית נוספת להחלשתה של ההתפשטות האנטי-אימפריאליסטית.
לכן, החבר אמיל תומא דייק כאשר הגדיר את מאמצי מק"י סביב הבעיה הפלסטינית. "באסופה", הוא ניסח (ניסוח מבריק) את ההגדרה הזו בתת-פרק תחת הכותרת "המפלגה הקומוניסטית הישראלית דבקה בזכויות העם הפלסטיני" (וזה נכון עוד היום, אבל עד הקצה, למשל, הגובל עם חלק של זכויות המנהיגות הנוכחית: החמאס) בעמוד 47 (שם הפרק הוא ‘העולם הערבי המזרחי נוכח מזימות האימפריאליזם’). אמיל כתב שמק"י המשיכה במאבקה נגד הקשר שבין ישראל לאימפריאליזם (היום, זה אחרת) ושהדגישה, "כי מטרת מאבקה הוא למצוא [עדיין לא מצאה אנג'לו] פתרון לבעיה הפלסטינית וליישב את הסכסוך הערבי-ישראלי על בסיס עקרונות הצדק", לא על בסיס דרישות המציאות הממשית, אלא על בסיס חזון. יחד עם זאת, אמיל הבחין בבסיס נוסף, הרבה יותר חומרי, וסיים את תת הפרק במילים הבאות: "בבחירות לכנסת שהתקיימו ביולי 1955 זכתה המפלגה, עם מדיניותה העקרונית, בשישה מושבים." זוהי רחוקה מלהיות הטקטיקה המובילה אליה אנחנו נדרשים.
בנימין גונן מצטט מדברי אמיל תומא אחרי שחזר למפלגה. אבל הוויכוח הוא בכל זאת למה תומא לא הצטרף למקי בתחילה.לכתוב מאמר שלם ולא להתייחס לכך זו התחמקות ובריחה מדיון רציני.
הערות מספר לפולמוס אדיב-גונן
נניח לויכוח ההיסטורי על עמדותיו הפוליטיות
של הד"ר אמיל תומא מלפני יותר משישים שנה,
כי מסתבר שהמתנחלים צודקים !
אין הבדל בין ההתיישבות לפני קום המדינה
וההתנחלות כיום
הד"ר אהוד אדיב תרגם לאחרונה וגם הוציא לאור את ספרו של בולוס פרח "מהשלטון העותומני למדינה עברית"
שבדברי הפרסומת שלו לספר נאמר שזה
"הסיפור האישי הטרגי של בולוס פרח
והוא בד בבד גם סיפורה הפוליטי הטרגי של הפ.ק.פ.
וגם פרסם עליו מאמר באתר האינטרנט "הגדה השמאלית"
בולוס פרח היה ממנהיגי האיגוד המקצועי של פועלי הרכבת
ואחד מראשי המפלגה הקומוניסטית הפלסטינית ושל "הליגה לשחרור לאומי" שלא הצטרף בזמנו למפלגה הקומוניסטית הישראלית עם ייסודה ב1948
בשל התנגדותו לתוכנית "החלוקה" של הארץ
"לשני מדינות לשני העמים" שמק"י תמכה בה.
ב.פלח חי כל ימי חייו בחיפה שבה גם הלך לעולמו ב1991
העובדה, ש-18 שנים לאחר מותו של בולוס פרח,
ד"ר אהוןד אדיב טרח לתרגם דווקא את ספרו,
מוכיחה שהוא מזדהה עם תמיכתו של בולוס פרח
"בארץ פלסטין השלימה"
ולהתנגדותו לחלוקתה של הארץ
לשני מדינות לאום ישראלית ופלסטינית
במילים אחרות,אדיב רואה כמשגה היסטורי
את עצם הקמתה של מדינת ישראל !
ואכן במאמרו שפרסם באתר "הגדה השמאלית",
אדיב מדבר על "כישלונה ההיסטורי"
של המפלגה הקומוניסטית הפלסטינית ( פ.ק.פ.)
וקובע באורח חד-משמעי
שכשלון זה טמון לדעתו ביחסה של פ.ק.פ.
"ללאומיות הפלסטינית מצד אחד
ולתנועה הציונית מצד שני".
ובאמת, אין להכחיש שהעימותים הלאומיים בתוך פ.ק.פ.
הם למעשה השתקפות עקיפה של הניגודים הלאומיים
בין יהודים וערבים (או הישראלים והפלסטינים)
בראי המעוות של הקולוניאליזם הציוני בתקופותיו השונות :
בתקופת המנדט הבריטי (1948-1918)
הניגוד בין "היליד",התושב המקומי הערבי הפלסטיני
והמתיישב, המהגר היהודי,("העולה החדש")
ולאחר הקמתה של מדינת ישראל ו"מלחמת ששת הימים"
הניגוד בין הכובש והנכבש
במילים אחרות : הניגוד בין הישראלים
(מהגרים("עולים חדשים"),ילידי הארץ("צברים") ומתנחלים)
והפלסטינים ("ערבים ישראלים","תושבי השטחים"ופליטים)
מסתבר, שבמבט היסטורי אובייקטיבי,
המתנחלים צודקים !
אין שום הבדל בין ההתנחלות בקריית ארבע,
אריאל, ומעלה אדומים כיום
ול"התיישבות" בכפר הערבי סומייל
(כיום צומת הרחובות ארלוזורובאבן גבירול בצפון ת"א})
אחוזת דג’אני (כיום מגדלי עזיראלי במרכז ת"א)
הכפר הערבי שייך מוניס (כיום שכונת רמת אביב בת"א)
והקיבוץ גן שמואל —מקום הלידה
של אורי אילן ושל ד"ר אודי אדיב לפני קום המדינה !
(שני בני הקיבוץ שביקרו בסוריה, כל אחד מסיבותיו….)
ההבדל היחידי נין מפעלי "ההתיישבות" וההתנחלות
הוא "הקו הירוק" המוכר בעולם
כגבולה החוקי של מדינת ישראל
בעקבות הסכם שביתת הנשק שנחתם לאחר מלחמת 1948
בין מדינת ישראל למדינות ערב באי רודוס ב.1949
מ"בחינה עקרונית טהורה"
אפשר אולי להסיק את המסקנה
שלידתה של מדינת ישראל היא מעשה עוול היסטורי
שנעשה לעם הפלסטיני !
אבל יש להתנגד לטיעונים של לאומנים ערביים,
אנשי אסלאם ואפילו של חוגי שמאל מסוימים
על כביכול "חוסר זכות קיומה של מדינת ישראל
בגלל היותה "תולדה של האימפריאליזם והציונות" !
בשום אופן ופנים אין לשלול
את זכות קיומה של מדינת ישראל
כישות לאומית עצמאית לגיטימית
כי אם להשתמש אפילו בטיעון מוסרי טהור:
גם ילדים שנולדו כתוצאה של אונס אכזרי,
יש זכות לקיום הוגן כמו לכל בן אנוש אחר!
ההיסטוריה האנושית מלאת מעשי עוול,
רובם המכריע של הישויות הלאומיות בעולם
נולדו באלימות, מלחמות ודיכוי "האחרים"
וזה למובן לא מבטל את זכות קיומם !
כנגד הטיעון הציוני שישראל היא "מדינת העם היהודי",
השמאל צריך לסגל לעצמו את העיקרון
של "הישות הלאומית הישראלית"
שמוצאה מן הקהיליות היהודיות בעולם
ובסיכומו של הדבר:
ישראל היא מדינת הלאום הישראלי
כשם שפלסטין צריכה להיות מדינת הלאום הפלסטיני
וגרמניה היא מדינת הלאום הגרמני !
ויש להתנגד בתוקף לרעיונות הפונדמנטליסטים
של מדינה יהודית נוצרית או מוסלמית !!!
לא עקיבא אור ולא אהוד אדיב ביקשו ממני לדבר בשמם, אך אין לי ספק ששניהם היו רוצים לראות את מק"י משקיעה יותר עבודה בלספר את ההיסטוריה שלה ושל התנועה הקומוניסטית בארץ (מה שמק"י לא עושה).
ההיסטוריה של מק"י ושל התנועה הקומוניסטית בארץ היא לא נחלתה של מק"י של היום בלבד, אלא של כל מי שמאמין בצדק, שלום וחיים משותפים ושווים. עקיבא אור הוא בין האנשים הבודדים בארץ שהקדישו את כל חייהם בשביל עניינים אלו ולמאבק בציונות, וזה די מגוכך (וחוצפני) להאשים אותו במי שרוצה למוטט גוף פוליטי כמו מק"י וכמי שפועל "לשמחת הציונות".
כמה עבודה הם משקיעים! חוקרים, פעילים לשעבר, אנשי רוח, עיתונאים. כמה עבודה הם משקיעים בניסונם לשבור את המפלגה הקומוניסטית ואת העקרונות שלה. כמה עבודה הם משקיעים, כולם מתוך "כוונות טובות" כמובן, כדי למוטט את המפלגה המעמדית היהודית-ערבית היחידה הקיימת בישראל. אהוב אדיב, עקיבא אור: אולי תשקיעו עשירית מזמנכם בחיזוק האופציה הריאלית האמיתית הקיימת – במקום לנסות שוב ושוב לפגוע בה. לשמחת הציונים.
אם "חד"ש" היא המשך של מק"י, ומק"י היא המשך של פ.ק.פ. מדוע לא כתבה אף אחת מהן את ההיסטוריה של עצמה או של קודמותיה ?
חד"ש הוציאה דפדפת לכבוד "90 שנה להקמת התנועה הקומוניסטית בפלסטינה". לפני 90 שנה קמה "מפלגת הפועלים הסוצאיליסטית" (מפ"ס) שהפכה ב-1922 למפלגה הקומוניסטית בפלשתינה (פ.ק.פ.)
מי ייסד את מ.פ.ס. ואת פ.ק.פ.? מיקוניס? ווילנר? אמיל תומא? אמיל חביבי? תופיק טובי?
מה הסיבות בגללן העלימו מק"י ו"חדש" את ההיסטוריה של פ.ק.פ. ?
מה גרם למק"י וחד"ש להעלים לגמרי את שמות מייסדי פ.ק.פ. כאשר הן טוענות שהן המשך של פ.ק.פ. ?
מדוע אין למק"י וחד"ש שום מאמר, חוברת, ספר. או מועדון, שמזכיר את וולף אוורבוך או ברגר-ברזילי ?
שני אלה ייסדו את מפלגת הפועלים הסוציאליסטית (מפ"ס) ב- 1919 ושינו את שמה לפ.ק.פ. ב-1922.
ב- 1924 הם צירפו את פ.ק.פ. לאירגון העולמי של המפלגות הקומוניסטיות – הקומינטרן.
לפ.ק.פ. הייתה אנומליה – היא פעלה לקידום מהפכה סוציאליסטית בארץ שרוב תושביה היו ערבים אך כל חברי פ.ק.פ. היו מהגרים יהודים שלא ידעו ערבית (!) ולא הכירו את התרבות, המנהגים והדת, של הערבים.
לכן החליט הקומינטרן בצדק – כי יש לפעול לשינוי הרכב חברי פ.ק.פ. כדי שישקף את הרכב האוכלוסיה בארץ. התכנית נקראה "ערביזציה" של המפלגה. העקרון היה נכון אך הביצוע היה כושל.
בשנות ה-30 מינה הקומינטרן את "מוסה" (רדואן אל-חילו) למנהיג המפלגה.
"מוסה" (שבת זוגו הייתה רחל צברי) תרם תרומה חיובית להגדלת השפעת המפלגה בציבוריות הערבית ותרם ל"ערביזציה" של המפלגה אך נתקל בחנוך בז’וזה, מזכיר סניף ירושלים של פ.ק.פ. שטען כי מאחר שהציבור היהודי בארץ גדל ויש לו מאפיינים של "אומה" , מגיעה לו "זכות האומות להגדרה עצמית".
מוסה והקומינטרן התנגדו לכך כי רוב הציבור היהודי היה ציוני ומדינה ציונית היא נדבך בלתי נפרד מהמערכת האימפריאליסטית העולמית.
הקומינטרן – ופ.ק.פ.- פעלו להפוך את פלשתינה ל"מדינת כל תושביה". דרישה זו הייתה – ונשארה – נכונה
פ.ק.פ. והקומינטרן דחו את הדרישה הציונית להקמת מדינה ציונית בפלשתינה. בצדק.
ב-1943 פירק סטאלין את הקומינטרן. זה החליש מאוד – וחיסל – הרבה מפלגות מהפכניות.
ברית-המועצות פעלה לקידום האינטרסים המעצמתיים שלה ולא לקידום מהפכות קומוניסטיות בעולם.
פירוק הקומינטרן תרם לפירוק פ.ק.פ. רוב החברים היהודים תמכו בהקמת מדינה ליהודים בפלסטינה והחברים הערבים פרשו והקימו את "הליגה לשחרור לאומי" שבראשו עמדו בולוס פאראח ואמיל תומא… מי שמעונין בפרטים נוספים ימצא אותם בספרו של ברגר-ברזילי – "הטרגדיה של המהפכה הסובייטית" (הוצאת "עם עובד" 1968) ובספרו של בולוס פאראח "מהשלטון העותמאני למדינה העברית" שיצא זה עתה ונמצא למכירה בחנות "יאפה" ברחוב יפת ביפו. עקיבא אור
תיקון טעות
כתבתי "כל חברי פ.ק.פ. היו יהודים.."
צ"ל
"רוב חברי פ.ק.פ. היו יהודים"
התחלתי לבוא למועדון באופן קבוע ב-92′!
איזו טעות, הגעתי לגיל שאני מתחיל בתת ההכרה "להצעיר" את עצמי…
אני מסכים עם רבות מהעובדות שאתה מציין אך מדוע לא להזכיר את ספרו של שמואל דותן ז"ל "אדומים" אודות תולדות המפלגה הקומוניסטית
תשובה בקשר לספר "אדןמים"
הספר "ארומים" – ככל הספרים על פ.ק.פ. ומק"י – נכתב על ידי אוייב של שתיהן.
גם אילו נכתב על ידי אוהד לא היה זה שקול כנגד ספר היסטוריה רשמי שהוצא על ידי המפלגה עצמה.
ספר היסטוריה רשמי כולל הנמקה רשמית לכל צעד מדיני ומאפשר הגנה – וביקורת – על מדיניות המפלגה.
בלי ביקורת אי אפשר לתקן טעויות.
זה גורם לכך שהטעויות חוזרות על עצמן.
זה מה שקרה לפ.ק.פ. ולמק"י.
העדר ספר היסטוריה רשמי חושף סירוב להודות בטעויות.
זה נפוץ מאוד – והרסני מאוד.
מי שאינו מודה בטעויותיו – ולומד מהן –
סופו לקרוס כמו ברית-המועצות ב- 1991
עקיבא אור
בערך כפי שהחבר עקיבא אור מסכם! למען הדיוק, לא צריכים להמתין לספר היסטוריה בכדי לבסס ביקורת עצמית. מן הצד השני, מפלגות קומוניסטיות רבות ערכו את ההיסטוריה שלהן בספרים עבים התחמקויות.
הביקורת והביקורת העצמית הן פעולות פרולטריות שוטפות וגלויות. וזה כי, בלעדיהן, המפלגה משמיטה את הסיבה העיקרית לתמיכה פרולטרית מודעת. בלעדיהן, היא נשארת זכאית לתמיכה הנשענת על תחושות לבדן. עקב כך, המצטרפים סומכים עליה על פי הסברים מאומנים של בני-סמכא; הם יכולים ללמוד אותם בעל-פה ולא מסוגלים להסביר את מדיניות המפלגה שלהם תודות להתפתחותם הפוליטית. לכן, התפתחות זו הופכת מיותרת ועל חשבונה מתפתח אותו הקאדר אשר מתמחה בהתקשרויות בין-האישיות, ומעליהם הקרייריסטים. במקביל, האידיאולוגיה המרקסיסטית, הנרכשת בקרב ההמונים, מאבדת צעד-צעד את חיוניותה של הקפדנות המדעית, מתאפיינת במוסכמות ומתדרדרת לדוגמאטית, בזמן שהמוכשרים מתרגלים ומרגילים לסינון ציטטות על אידיאולוגים, אשר נדחקים לתוך מוזיאונים. תהליך זה שימש בכדי לשקם את הקפיטליזם בברית המועצות, והוא השתרע על שלושה עשורים. ניהול דומה הוא הכרחי במקרים שמצריכים את התברגנותה של מפלגה פרולטרית מקרים בהם לרביזיוניזם היד על העליונה.
אמיל תומא כתב את "התנועה הלאומית הפלסטינית והעולם הערבי" ממש כשנגע הרביזיוניזם בין השורות המרקסיסטיות בכל העולם הפך למגפה מדבקת שתוצאותיה עמדו להתפרץ בהתמוטטותו של האיחוד הסובייטי בתקופת גורבצ’וב. החבר אמיל תומא היה אחד מהמרקסיסטים שהצליחו להתגבר בהיקף ניכר על ההשפעות הנגע. באותם הזמנים. אלה שהתגברו באופן מושלם היו מעטים. היום, אפילו אחרי שממדי ההרס של הרביזיוניזם בולטים חשופים לעיני כל מרקסיסט, והעוצמה החבלנית שבו התגלתה בדרגותיה הגבוהות, בכל זאת, התעמולה הרביזיוניסטית ממשיכה להזדקר בקרב חסידיה הרבים, גם אם מתמעטים. לאור כל זה, עבודתו של החבר תומא, שנוצרה לפני הוכחתם החותכת של התרחשויות שנות ה-80, מתנוססת יד ביד עם עבודותיהם של מרקסיסטים בעלי שיעור קומה מהפכני. יחד עם זאת, תוך כדי לימוד עבודתו של אמיל, לא קשה להבחין בהפרעה מסוימת של ההשפעות אלה.