בשיא הריאיון המחפיר שהעניקו היועץ הפוליטי אלדד יניב והמחזאי שמואל הַספרי לאביהם הרוחני ארי שביט, מביע יניב את המשאלה שאהוד ברק ייאמץ את האידיאולוגיה המושתתת על "שמאל לאומי". יש להניח שהמשאלה הזאת אמנם תתגשם. ברק כבר הניח יסודות פוליטיים לשיבתה כביכול של מפלגת העבודה לדרכם של דוד בן-גוריון וגולדה מאיר, והערכים הפשיסטיים והשמרניים ששני הוגי הדעות החדשים יצקו למצע הרעיוני שלהם עלולים להיות דלק, שיניע את מפלגת השלטון ההיסטורית לשעבר להשתלבות מוחלטת בממסד הלאומני שלנו.
הקרקע לשידוד המערכות מוכנה לגמרי. הנצים מתארגנים מחדש כדי ליצור קולקטיביות רעיונית במפלגת העבודה על בסיס לאומני, הנוטף שנאה לשמאל. יניב והספרי אימצו לעצמם את כל המונחים הרעילים של הימין הקיצוני, ובכך עקפו את ביבי נתניהו מימין. השמאל איננו אלא "סמול", וסרבני השירות בצבא הכיבוש הם "בוגדים" וגם מקומם של ה"יהודונים" לא נפקד. אם זהו השמאל הלאומי שלהם, במסווה של דאגה לחברה, מוטב לנו להתמודד ישירות עם ברוך מרזל.
שביט הכין את שני חייליו לשאלות מצד שמאל, ולטענות על כך שכתבו מצע פשיסטי הם עונים, שיש להם מחויבות לחברה ולא למדינה. התשובה הזאת אינה אלא עלבון לאינטליגנציה: "החברה" בעיניהם היא אינטגרטיבית וכמעט חד-לאומית, והזיקה בינה לבין המדינה היא מוחלטת. הערכים של צבא, דגל והמנון, כשהם משולבים באיבה גלויה לכל תפיסה אינטרנציונליסטית ובוז פשיסטי קלאסי לרכרוכיות הליברלית, הם מסוכנים להחריד. זה לא מקרה שהם בזים בלבם אפילו לנתניהו, שנתפס בעיניהם כרך מדי. איש דמים כמו ברק, שטבח בילדי עזה כדי להשיג מטרות מדיניות בלתי אפשריות, הוא כמעט האידיאל בעיניהם, למעט כמה תכונות אישיות שלו, המוכרות היטב ליניב, יועצו לשעבר, ואחד משני מחברי המצע.
אסוציאציה פרטית: גם האחים שטראסר (גרגור ואוטו), מפְּעילי המפלגה הנאצית בשלביה הראשונים, נטפו שנאה לבורגנות, שמו דגש חזק על הלאומיות והגרמניות, ולקחו ברצינות רבה את החלקים הסוציאליים במצעה של מפלגתם. אבל יניב והספרי פועלים בשלבים אחרים לחלוטין של ההיסטוריה של הרעיונות, ולכן הם אינם סוציאליסטים ממש, אלא יותר "חברתיים". זיקתם לאתיופים הסובלים היא מזויפת. שניהם שירתו, איש בדרכו, את ברק הניאו-ליברל המוסווה, והם דוחים את הרעיון המובן מאליו שקיימת זיקה הדוקה בין מדיניות מתקדמת בנושאי חברה לבין החתירה לשלום ולסיום הכיבוש.
הפטריוטיזם שלהם איננו כן; מאחוריו מקננת איבה תהומית לשמאל האמיתי והערכי, לערכים הומניסטיים אנטי-מיליטריסטיים. הם מתעבים את העולם שמחוץ לגבולות ישראל המתבדלת, שונאת הזרים, שהפכה את הפסוק "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" למוטו הקיומי שלה. "כשאני שומע את המלה ‘תרבות’ אני שולח את ידי אל האקדח", אמר פעם הרמן גרינג, גיבור מלחמת העולם הראשונה שהפך למנהיג נהנתני בצמרת הגבוהה של המפלגה הנאצית. הספרי, המחזאי החשוב, לא יאמר דברים כאלה באורח ישיר, אבל בריאיון שלו ושל יניב (תככן חצר שהפך לאידיאולוג) נושבת רוח של בוז לאינטלקטואלים, ושאיפה לדחוק את מה שנותר מהשמאל הישראלי הקטן אל מעבר לגדר שתוחמת את הזירה הפוליטית כאן.
מכאן נובעת גם ההסתה הניאו-פשיסטית נגד ציונים מתונים כמו יוסי ביילין, שהרומן שלו עם ברק ועם אנשים כמוהו היה ארוך מדי, ויציאתו לחופשי קצרה ואנמית מדי. ברק זיהה עוד בתחילת שנות התשעים שיש במפלגת העבודה אגף יוני, שמאמץ בהדרגה את הרעיונות הפוליטיים שעמדו בבסיס מצעה של של"י בשנת 1977, ואחר כך חלחלו גם לתודעתם של מנהיגי מרצ. ברק לא נבהל כל כך מהסיסמאות ה’שלומניקיות’; איש ערמומי ומניפולטיבי כמוהו מסוגל להשתמש בעצמו בסיסמאות כאלה במקרה הצורך. אבל הוא פחד מהאפשרות שמפלגת העבודה, שהיתה בשלטון בשנים 1992 עד 1996, תציע לפלסטינים תנאים סבירים לשלום, שהם עוד עלולים לקבל. הוא אמנם קיווה שיצחק רבין, נץ שדגל בתפיסות חברתיות ימניות, ידחה את המגמות שביילין הוביל בתוך המפלגה ובמסדרונות משרד החוץ, אבל בשנת 1993 נכזבה תקוותו. הסכם אוסלו הִטה את העבודה ואת המדינה מדרכו של בן-גוריון, והפיח באזור כולו רוח של תקווה, שלוותה בטינה כלפי כל מי שניסה להחזיר אותנו לימים הרעים ההם. ברק גמר אומר לפוצץ את הסכמי אוסלו ולהטיל את ההאשמה בפלסטינים, ואף הצליח בכך. בעת ובעונה אחת הוא הרס את הברית הלא-כתובה בין תנועת העבודה ומרצ לבין האזרחים הערבים. הדחתו מהשלטון בשנת 2001 היתה פועל יוצא ממעשיו שלו, אבל כל התרבות הפוליטית הישראלית חזרה לבן-גוריוניזם פרימיטיבי המשולב בתפיסות פשיסטיות ודתיות לאומניות, שכוחן בחברה גבר והלך.
הספרי ויניב משתלבים היטב בתהליך שברק יצר. האליטות החדשות במרכז הלאומני, שהופך בהדרגה לימין שמרני, יֵנצלו בציניות את החלק החברתי במצע של השניים. אנשים כמו שר החינוך גדעון סער ושותפו לעתיד ברק, יזרקו בעתיד את יניב ואת הספרי, כפי שקרה בגרמניה בשנת 1934. שמאל שאין לו תפיסה אוניברסלית ואמונה אידיאולוגית בשוויונם המוחלט של כל בני האדם, יידרדר לפשיזם קיצוני בלי כל קשר לכוונתם המקורית של מחברי המסמך החדש.
השניים לא חוללו שום דבר חדש בזירה הרעיונית-פוליטית, אלא הלכו בדרכו הרעיונית של הדיקטטור האיטלקי בניטו מוסוליני אחרי 1918. שנאה כזאת לסוציאל-דמוקרטים מהזן הליברלי כמו ביילין וחיים אורון, יכולה להגיע רק מאנשים שהיו בשמאל בעצמם. מוסוליני הכניס את אנטוניו גרמשי למחנה ריכוז, ושם גם מת הוגה הדעות המרקסיסטי, ששפע הומניזם ואהבת אדם. לא הייתי רוצה שגורלם האישי של ישראלים החותרים לשלום ולשוויון יהיה תלוי באנשים כמו הספרי ויניב.
הספרי, בדרכו הפופוליסטית, שילב בביקורת שלו על ה"סמול" גם בדיחות זולות על חוסר אהבתנו לנבחרת ישראל בכדורגל והוכיח שהפטריוטיזם יכול להיות גם מבצרו של מבקר תרבות שטחי ולאומני. בכך שבר את שיאי הרדידות של עצמו. פרשני ספורט רבים הביעו שמחה לאיד אחרי הפסדה האחרון של נבחרת ישראל ללטביה. טינות שונות למאמן זה או אחר קובעות לעתים את יחסם של הישראלים לנבחרות, וכך קורה גם באנגליה ובמקומות אחרים. אבל אנשים כמוני, אוהדים מושבעים של הנבחרת התומכים בסרבני השירות בשטחים ולא רואים בהם משתמטים, השרים את ההמנון הלאומי (אבל מקיימים את זכותם הדמוקרטית לדרוש שינויים שיכולים להפוך אותו להמנונם של כל אזרחי המדינה) הם ישראלים יותר טובים מאשר שני הנביאים החדשים של הסוציאליזם הנציונליסטי.
השמאל הלאומני שלהם מתעלם מקיומם של האזרחים הערבים; אנחנו נמשיך לחזק את בריתנו עמם.
"אבל אנשים כמוני, אוהדים מושבעים של הנבחרת התומכים בסרבני השירות בשטחים "
אנשים כמוך תומכים גם במשתמטים משירות צבאי באופן טוטלי מטעמי לא-בא-לי. לא רק בסרבני שירות בשטחים. ולו רק משום שהם תורמים את שלהם להחלשת ישראל. המוטיבציה שלהם לא מעניינת אותך. די בכך שהם עושים עוד חורים בסירה. כל מה תורם לפירוק הסולידריות בחברה הישראלית עושה לכם טוב על הנשמה.
אנשים כמוך דורשים לאפשר לכל ערבי באשר הוא לתקוף את ישראל בכל האמצעים העומדים לרשותו, ומתנגדים לכל תגובה בעלת אופי צבאי, ושאיננה בגדר התקפלות מלאה והסכמה לכל תביעה ודרישה של הנ"ל, כולל התאבדות.
צה"ל הוא בשבילך אך ורק "צבא הכיבוש". אף פעם לא צבא ההגנה לישראל.
בגלל ההכחשה הגורפת הזו שישראל זקוקה נואשות להגנה, שישראל ראויה להגנה, בגלל ההכחשה הזו הוצאת את עצמך מהקהל.
באשר לשנאה – קשוט עצמך תחילה.
מי שעושה סנגוריה לשנאת ישראל, שלא יתפלא בכלל על הבומרנג שהוא מקבל בפרצוף.
באשר לביילין ואורון – משעשע שקפצת להגנתם. הרי בתשעים ותשעה אחוז של הזמן, כל מה שמריח אפילו מקמצוץ של ציונות (הכרה בחשיבות ובתפקיד הלגיטימי של הלאומיות היהודית) זוכה אצלך לגידופים הקבועים "פשיסט, גזען". זאת אומרת, בימים כתיקונם ביילין ואורון שנואים אצלך לפחות כמו הספרי. בטח יותר מביבי וליברמן.
נראה שהסימפטיה הפתאומית באה יותר משנאת המן מאשר מאהבת מרדכי.
אני רוצה להוסיף פן נוסף לביקורת – מאמר שפורסם באתר המפלגה הקומוניסטית, מק"י:
— קישור —
חיים ניתוח מדויק של מצב העיניים במדינה.
גם אני קראתי את הראיון והזדעזעתי משני ה"שמאלנים" האלה..
אם זה שמאל בכלל לא צריך פה ימין.
ועוד הערה, נראה לי שלאחר הבחירות הבאות ברק יסיים את הקרירה הציבורת ההרסנית שלו.
העבודה בראשתו פשוט לא תעבור את אחוז החסימה.
ם הפתרונות "החברתיים" שהם מציעים רחוקים מלהיות שמאל (כלכלי). כך לדומה הם כותבים בע"מ 16 "אז מה כן? נחזור לסוציאליזם? אז זהו. שלא בדיוק" ובע"מ 18 הם כותבים "אז מה עכשיו – נחזור לימי ההסתדרות העליזים? לקואופרטיבים, לשלטון הפרולטריון? חלילה. את הסוציאליזם צריך לעדכן ולתרגם לעברית מודרנית. לישראלית. לשיבוט הישראלי של הסוציאליזם – יהיו שלוש רגליים: דוגמא אישית, ערבות הדדית והצנע לכת". הפתרונות שלהם מתאימים למפלגת קדימה, כלומר פתרונות הצהרתיים בלבד ולא מתאימים כלל לשמאל הכלכלי או לטיפול אמיתי שורשי ולא קוסמטי באי השוויון ובבעיית העוני.
החברה הישראלית אינה הומוגנית כמו החברה הגרמנית. לכידות בישראל יכולה להיות רק סביב האללת המדינה, הדגל, הצבאיות, ואתוס השואה. שלא יברברו על "חברה".
בנוסף: זו מגמה המנוגדת ליצרנות, המצאתיות ובנייה – שלא כמו במדינות שכלכלתן היא חלום של פיתוח – כמו סין.
לא ברור לי מה הפטריוטיזם הגדול בהיעדר הצבת מטרות כחינוך, לוחמה בפשיעה הכלכלית ובשחיתות, העלאת רמתם של אזרחי המדינה כמו בניו זילנד או שבדייה.
זו פשוט המשך ההתבהמות הישראלית במדיה ובחינוך הירוד – תוך זקיפות קומה שאין לה שום גיבוי.
אפילו בגרמנייה הנאצית היתה סלילת האוטובהן, תנופה תעשייתית יצרנית אדירה בטרם המלחמה, וכך באיטליה הפאשיסטית.
זה אף לא פאשיזם, אלא נירגנות מרושעת גרידה, בהיעדר כל פרוגרמות של בנייה ופיתוח, כאלה שאיפיינו את האתוסים של בן גוריון למשל .
יתכן שברק דרך כלבלביו פונה כאן לשכבות חמסניות, נדלניסטיות, טייקוני תקשורת ושווק ולספקולנטים פיננסיים. פיתוח – יוק.
השאלה להיכן ילכו 13 המנדטים של האבודה חוששני שרובם ילכו לליכוד וקדימה
אז מה למדנו מהמאמר של חיים? שהוא שר את התקווה. מי ששר היום את התקוה, שהוא הימנונם של מרזל, ברק והספדי הוא באמת שמאל לאומי ואין לחשוש ממנו. חלקי בל יהא עימו.
עדיף להיות יהודון סמולן כהגדרתם של שני הנציונל סוציאליסטים.
תחת הכותרת "ישראל והציונות" בדף הראשון של המצע מופיעים הדברים הבאים:
"הציונות היא תנועת השיחרור הלאומי של העם היהודי. מחנה שלי רואה בעצמו שותף מלא למפעל ההגשמנ הציוני"
ובהמשך:
"מחנה שלי דוחה את הדיבה, הטוענת כי הציונות שואפת, מעצם מהותה, להשתלט על עם אחר, לנשלו ולבטל את זכויותיו".
סעיף 16 למצע אומר כך:
"כל השטחים שיוחזרו על ידי ישראל יפורזו. ישראל תעשה לפיקוח ישראלי ערבי על הפירוז.הצדדים יסכימו כי כניסת צבא, הכנסת כלי נשק מסויימים, או בניית ביצורים ומתקנים צבאיים מסויימים, בניגוד להסכם, יהוו עילה חוקית לישראל לנקוט בצעדי מנע"
איך שלא מסתכלים על זה, אלה המתיימרים להיות ממשיכי דרכה של של"י לא היו חותמים כיום על מצעה כפי שנוסח בשדנת 1977.
-עיקרון הפירוז, שהיה נדבך חשוב מאד – ויוכיח הציטוט המובא כאן – נשכח, נזנח ואין מזכירים אותו עוד משל היה מוקצה.
– היחס לציונות עבר כמה גילגולים במשך השנים שחלפו, מציונת מתונה לא-ציונות ומשם לאנטי ציונות קנאית.
_זכותה של ישראל לנקוט בצעדי מנע? מתי לאחרונה שמעתם איש שמאל הסבור כי לפעמים יש צורך בצעדי מנע אם נצד השני מפר את ההסכמים שנחתמו עימו?
הרי מזה זמן רב מקודשת זכותם של הפלסטינים לפעול כנגד ישראל ואילו כל פעולה שישראל יוזמת זוכה לגינוי גורף, תהיינה אשר תהיינה הנסיבות.
מי שיחקור פעם את התופעה המרתקת הזו יעמוד נפעם לנוכח תהליך ההקצנה שעבר השמאל משנות השבעים ועד היום וגם יבין מדוע מצביעיו זונחים אותו בהמוניהם.
לאנשי של"י ומק"י (אותו אדם?),
כבר בשל"י ז"ל (הייתי בהנהלת התנועה) נחשבו אנשי סנה לימין הביטחוניסטי. מאז 1977 השתנו המון דברים, והשמאל עידכן את עמדותיו בהתאם לנסיבות.
לאיתן, ההמנון הוא אולי נושא יותר רגשי מאשר עקרוני, למעט המלים "נפש יהודי הומייה", שמשוועים לעידכון. אני גם בעד נבחרת ישראל בכדורגל, בניגוד לחברים אחרים. אז מה בכך? בעיני, זה טבעי לתמוך בדוברי שפתי ובבני ארצי, וכמובן שאני אוהב יותר את הנבחרת כאשר היא משלבת אזרחים יהודים וערבים.
לשלומי, אין לי מושג, אבל אני לא אוהב את המלה "מנוול".
לבני מפז, חידוד נחמד לחיבור בכיתה ז’.
לאהוד, תמיד יש לנו אג’נדה נסתרת. אבל למה אנחנו חייבים להסתתר? אנחנו תומכים בגלוי בפירוק כל ההתנחלויות ובדו קיום יהודי ערבי. את ארצנו ואת עמנו אנחנו אוהבים הרבה יותר מאשר אנשי הימין הפטישיסטי והפשיסטי.
בישיבת מועצת העם ב-14 במאי 1948, אמר מאיר וילנר, חבר המפלגה הקומוניסטית ומי שחתום על מגילת העצמאות כי יש להתגייס "בלב ובנפש לשם הדיפת ההתקפה המאורגנת על ידי השלטונות הבריטים באמצעות הארצות השכנות והוועד הערבי העליון".
……..
בישיבת מועצת המדינה הזמנית ב-3 ביוני 1948 התרעם וילנר על כך "שהליגה הערבית הציעה הצעה פרובוקטיבית של הפסקת העלייה" וקרא "לגייס את מלוא הכוחות שלנו בארץ, לגייס את עזרת העם היהודי בנפש וברכוש".
באותה ישיבה התבטא וילנר על הרוזן ברנדוט (שמונה על ידי מועצת הביטחון כמתווך בין מדינת ישראל וארצות ערב ונרצח בירושלים בספטמבר 1948 על ידי אנשי לח"י) כך: "ברנדוט הכריע שהדרך לירושלים היא בלתי חוקית לפי הבנתו – או יותר נכון לפי ההוראות שקיבל מוואשינגטון ומלונדון. ברנדוט איננו ניטרלי, הוא עושה הכל נגדנו על מנת להחליש את כוחנו הצבאי…"
וילנר התנגד באותה ישיבה לנסיגת ישראל מהשטחים שכבשה מעבר לגבולות החלוקה (לפי החלטת האו"ם מה-29 בנובמבר 1947) באומרו "עלינו לרכז את מלוא הכוח המשותף והמלוכד של העם למען לא ליסוג אחור ממה שהשגנו ואחרי מה שהשגנו לאחר מלחמה קשה ועזרה כבירה מצד ידידינו באומות המאוחדות".
בישיבת מועצת המדינה הזמנית מיום 24 ביוני 1948 אמר וילנר בעניין ירושלים (שכזכור החלטת החלוקה השאירה אותה מחוץ לישראל תחת נאמנות האו"ם) כי "עלינו לראות את ירושלים כחלק של מדינת ישראל דה פאקטו. בכל השאלות הצבאיות ובשאלות האחרות צריכה מדיניותנו כלפי ירושלים להיות כמו כלפי חלק של מדינת ישראל למעשה וכחלק הנמצא בתנאים הקשים ביותר".
מנהיג המפלגה שמואל מיקוניס אמר בישיבת מועצת המדינה הזמנית מיום 29 ביולי כי בינאום ירושלים פירושה "הסגרת ירושלים לאנגליה ולאמריקה" והוסיף כי "הדבר ברור ופשוט, והוא צריך להיאמר באוזני כל העולם ובאוזני העם היהודי: ירושלים לנו תהיה".
אשר לגבולות החלוקה, אמר מיקוניס באותה ישיבה: "אנחנו היינו מוכנים להגשים החלטות אלה במלואן, בלי מלחמה ובלי שפיכות דמים, אך אחרי שכפו עלינו את המלחמה הזאת – אנו נדרוש את מחירה של המלחמה הזאת".
בהתייחסו לתביעות להפסקת העלייה אמר מיקוניס: "התשובה צריכה להיות ברורה: הזרמת אלפים ורבבות של נוער יהודי לחופי הארץ".
בישיבת מועצת המדינה הזמנית ב-27 בספטמבר 1948 אמר מיקוניס: "אם כבר יש לנו מדינה, אנו רוצים ליישב אותה ולחזקה, להעלות מאות אלפי יהודים ולהושיבם בנגב, ואז הוא יהיה שלנו". בישיבת המועצה ב-14 באוקטובר 1948 הכריז מיקוניס: "נצרת כידוע נכנעה בלא כל התנגדות ותושביה קיבלו בשמחה את צבא ההגנה".
בישיבת מועצת המדינה הזמנית מיום 25 בנובמבר 1948 אמר מיקוניס: "שמעתי בקורת-רוח את דבריו של בן גוריון על ההתפשטות בנגב. זה חשוב מאוד, חשוב להגיע עד עקבה".
בישיבת הכנסת מיום 21 ביולי 1949 אמר ח"כ וילנר: "אני מוסמך להודיע בשם המפלגה הקומוניסטית הישראלית את ההודעה הבאה: אנו רואים בעלייה צורך חיוני למדינת ישראל… המפלגה הקומוניסטית הישראלית רוצה בהזדמנות זו לציין שחבר הכנסת מיקוניס, היה זה שבזמנים החמורים ביותר של המלחמה השתתף בארגון עלייה לוחמת המונית, עשה רבות, עזר וסייע בהגשת עזרה ממשית ביותר לצבא ההגנה לישראל ובפתיחת אפשרויות להעברת ציוד חשוב ביותר למדינת ישראל".
בישיבת הכנסת מיום 23 במרס 1949 אמר ח"כ וילנר: "אנו מסכימים לכך שתפקיד העזרה היסודית לפיתוח, לקליטת עלייה, היא תפקידו של העם היהודי על כל חלקיו, על כל זרמיו הפוליטיים, שכולם צריכים לשאת בעולו".
בישיבת הכנסת מיום 15 ביוני 1949 אמר ח"כ וילנר: "אנחנו נגד מסירת כל שטח שהוא, הנמצא כיום בתחום שלטונה של מדינת ישראל לאיזו מדינה ערבית שהיא או לאיזה פיקוח, כביכול בינלאומי. אנו סבורים שעם ההתפתחות שהיתה בארץ, הגבולות שנחתמו ב-29 בנובמבר (1947) אינם קיימים עוד. הפתרון הסופי של בעיית הגבולות יבוא, כאשר יפעלו כוחות דמוקרטים עצמאים במדינת ישראל והפרטנר שלהם בחלק השני של ארץ ישראל תהיה מדינה ערבית דמוקרטית עצמאית".
בישיבת הכנסת מיום 29 ביוני 1949, בסיכום הוויכוח על מדיניות החוץ, אמר ח"כ וילנר: "הכנסת תובעת את הכללת ירושלים במדינת ישראל. הכנסת מבטלת את הסכמת הממשלה לפיקוח על המקומות הקדושים בירושלים, (בראותה הסכמה זו) כפגיעה בריבונות ישראל…"
וכו’ וכו’.
בשיח השמאלני היום היו קוראים למנהיגי מק"י בתש"ח ‘פאשיסטים’ ר"ל.
מסכים עם כל מילה חיים . לא מזדהה איתך בעיניין ההימנון. לשיר אותו כפי שהוא היום באוירה השלטת כאן הוא באמת לשיר הימנון של ימין פשיסטי רמסני רצחני ותאב כוח. לא הייתי מתבייש בימים אלה לדלג על שירת ההימנון עד שיבואו ימים טובים יותר ולאחר עידכונים בנוסחו כפי שציינת ואז אוכל לשיר אותו בשלמות לב.
בכל מקרה, אהוד ברק ושליחו קוראים את המפה הפוליטית הישראלית, מפלגת העבודה איבדה את רוב התמיכה הלאומית שלה בגלל הקצנה יתירה לכיוון השמאל, ברק כפוליטיקאי מנוסה, מנסה להחזיר את הקולות שאבדו ואז בשיכרון הכח שלו, הוא ימכור את המדינה שוב, ראו ערך שנת 93, אני לא מאמין שמר ברעם כל כך תמים, גם מתחת למאמר הביקורתי הזה, מסתתרת איזו שהיא אג’נדה פוליטית נסתרת.
חיים מאמר מצוין ופוקח עיניים, אם כי לדעתי מיותר להזכיר את גרמניה גרינג וכו’, מנגנון כזה מתאים גם למוסוליני ומדינות רודניות אחרות.
מה מקור כוחו של המנוול ארי שביט, מי הגב שלו?
מברך את הספרי על הניתוח המדויק שמבדיל בין שמאל לשמאל קיצוני שהוא בעצם לא שמאל מובהק אלא ימים של עם אחר .
את האקלים החברתי הנוקשה הכמו-פטריוטי בנה ברק במו ידיו מאז חזרתו לארץ מארה"ב לפני 4 שנים. אקלים זה היכשיר את הקהל הישראלי לטבח עזה, המניפסט של יניב והספרי ושחרורו המתוקשר לחלל הציבורי בחסות ארי שביט (בעצמו כתלבלב של ברק, כמוהו כאותו צמד חמד) הינו תעוד חשוב לתהליך הנימשך הזה, עליו מנצח אדם אחד. כוחו – יכולתו לשדר תכלית, ידיעת "מה עושים" מושכלת ומפורטת כביכול ובעיקר, מעין מראית של תבונה כשהסביבה מלאה באנומייה, ריפיון ידיים או ססמאות אידאולוגיות מיושנות כמו של הליכוד או הימין הקיצוני. האחרונים אינם מושכים בעלי הון דינמיים ישראלים, ומקור כוחם – טייקונים אמריקנים כרון לאודר ותרומות פונדמנטליסטים מרצועת התנ"ך בארה"ב וחוגים רפובליקנים.
מיהם אותם חוגי הון דינמיים ישראלים – ראו ברשימתי למעלה, כאן. יש להדגיש ולחזור ולהדגיש שמדובר באקלים דינמי ומעצב, וכי אין זה הימין המטואף בישראל או הימין-מרכז של הליכוד. ובעיקר – כי דברים כאלה אינם נוצרים בעצמם. עליהם מנצח אדם יחיד – אהוד ברק. כל זה הוא פרי הגותו. מפלגתו נחלשה, אך הוא עצמו הופך לדמות בונפרטיסטית-היטלריסטית יחודית ומשפיעה מאד בפוליטיקה הישראלית.
צפיתי תופעה זאת בשלב די ראשוני, ולפנינו במאמרי מאז כל אותם יסודות בהם אנו פוגשים כרגע:
האם ישראל ערב דיקטטורה?
— קישור —
שלום חיים, זה שוב אני.
תרשה לי לחזור לעניין אהוד ברק.
אפילו בוב מאלי (למי שאינו יודע: האישיות הפרו-פלסטינאית ביותר מבין מתווכי קמפ-דיוויד) אמר, ובמפורש, שלדעתו אהוד ברק הגיע לק"ד כשבליבו רצון כן להגיע להסכם סופי.
אתה טוען אחרת, אך לא טורח להביא ולו בדל של ראיה.
אנא, חסוך ממני את ההשמצות האישיות נגדי(כפי שעשית בתגובתך האחרונה אלי), אינני שליח מטעם אף אחד! כל בקשתי היא לדעת על מה מסתמכים דבריך. (ואם אתה מביא ציטוטים, אז שיהיו ישירים, ולא פרשנות שלך עליהם. כמו כן, אמירות כלליות ללא כל דוגמה קונקרטית, הינן חסרות ערך עובדתי)
לשגיא,
אני מבטיח לך מאמר מיוחד על תעלולי ברק לשבירת כל סיכוי לשלום כבר בעתיד הקרוב. לדעתי, אין צורך בכך והכל גלוי וברור, אבל זה מציק לך בעליל ולכן אטפל בזה.
גם למעיר המתים מימי של"י אשיב בקרוב בפירוט רב.
אשר לשואל התם, אהבתי מאוד את תגובתו, ובעיקר את הפארודיה שלו על ההמנון. נחמד.
כותב שורות אלה התייחס למצע של"י ואילו המגיב שהתייחס לדברי מיקונים וסנה בשנים 48-49 הוא אדם אחר.
לעצם העניין: איזה "המון דברים" השתנו מאז 1977 ומה גרם לשמאל לעדכן את עמדותיו?
בעיית השמאל העיקבי היא בדיוק בנקודה הזו: המתבונן האובייקטיבי אינו יכול שלא להתרשם מן העובדה שכל העמדות בהן דגל השמאל הזה בשנות ה 70 ננטשו אחת אחר השניה עד כי לפעמים נדמה כי לא נותרו לו עמדות כלשהן להוציא תמיכה אוטומטית בכל מה שהפלסטינים אומרים ובהוקעה של כל דבר ישראלי או יהודי.
מעולם לא שמענו ממך או מדוברים אחרים של השמאל העיקבי מהם הקוים האדומים שמעבר להם תאמרו לידידיכם הפלסטינים "עד כאן".
מעולם גם לא שמענו על איזה קוי גבול תהיו מוכנים לשלוח את ילדיכם להגן עליהם.
כל מה שאנו שומעים מנוסח על דרך השלילה בהתייחס לישראל ועל דרך החיוב בהתייחס לפלסטינים.
דיאלוג עם פונדמנטליסטים יהודים – חס וחלילה!
דיאלוג עם פונדמנטליסטים איסלמיים -אדרבא ואדרבא!
איך אתה רוצה שיתייחסו אליכם ברצינות?
לכן- ואני חוזר על כך בפעם השניה – המצביעים נוטשים את השמאל הזה וספק רב אם בעתיד יתמכו בעמדותיו.
להצהיר על אהבה זה יפה,אבל איפה הארץ שלך ומי זה העם שלך? עם ההומניסטים האוניברסלים בארץ היוניברס ההומני?
אם תשעים וחמישה אחוז מהיהודים בארץ ישראל הם מבחינתך פשיסטים פטישיסטים, יש להניח שאתה לא ממש אוהב אותם, ולא מחשיב אותם כ"עם שלך". אם להזכר באחד מטוריך האחרונים אתה אפילו מבין וגם מצדיק למה אנשים נאורים ואוהבי אדם ברחבי הגלובוס שונאים אותם שנאת מוות ומדמים אותם לשטן.
באשר ל"ארצנו" – האהבה שלך נעצרת בקו הירוק? זה נחמד, כי אם "עמך" כולל גם את הפלסטינים, והאהבה שלהם דווקא לא נעצרת בקו הירוק, זה לא כל כך מסתדר.
בכלל לא ברור למה בעיניך האהבה של הפלסטינים ל"פלסטין" היא לא פטישיסטית ולא פשיסטית אלא יפה, טבעית וראויה להערצה, אבל האהבה של ישראלים לישראל היא סמל לכל מה שרע.
בילאדי בילאדי = טוב, מעולה, מקסים, שובר לבבות ביופיו וכנותו.
הוי ארצי, מולדתי = איכסה פיכסה. מגעיל ממש. מזוייף, מכוער ודוחה. בעעעע.
ברוח (חיים) ובדם נפדה את פלסטין: מפעים, נאצל ומעורר השראה.
אירשתיך לי בדם: פשיסטים כבר אמרנו?
פלסטינאי וזיתו (גם אם מדובר בעורך דין שחי בקנדה וזיתים הוא רואה רק בקופסת שימורים): מחזה מעורר השראה. אין כמו הקשר הנפשי העמוק בין אדם לאדמתו.
אל נא תעקור נטוע: יהודי צריך לשבת בבית מדרש ולחרוש בדפים הכתובים, ולא להתעסק בכל מיני טוטמים של עובדי אלילים.
ערבי זה יצור שורשי. עץ. אדמה, אבן, מים. יהודי לעומתו, יצור תלוש ומרחף – יאה לו לאהוב רעיונות מופשטים בלבד.
בקשר ל"התקוה" – את "נפש יהודי הומיה" אתה לא אוהב. נו. אז למה "עין לציון צופיה" כן בסדר. ומה עם "התקוה שנות אלפיים – להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון ירושלים (המערבית?)"
אולי נשפץ את ההמנון בשבילך:
כל עוד בלבב פנימה
נפש הומניסט אוניברסלי הומיה
ובפאתי כל מקום ולכל הכיוונים
עין למקום שאף אחד אחר לא טוען עליו לבעלות צופיה
עוד לא אבדה תקותינו
התקוה בת שנות ככה וככה
להיות אזרח העולם בכדור ארצנו
ולא להפריע לערבים באלקודס חרם-א-שריף.
תודה על המאמר. בעניין שירת ההמנון, אני מקנא בך שאתה מוצא בנפשך כוח לשיר אותו (מבלי לוותר על התביעה לעדכון, כדבריך). לי זה נגמר. אבל בשונה מ"סמולן" איני מבקר את מי שעומדים ושרים, אלא מקנא בהם על שיש בהם יותר סובלנות ויותר תקווה משיש לי. ועוד, בעניין בנגוריון, מעשה חשוב עשית בקרעך קרע במסכה שעל פני האיש הכוחני הזה, שחשב שיפתור את כל הבעיות על ידי טרנספר קטן וזכה למות קודם שתוצאות מעלליו נחשפו. גולדה זה מכבר הופלה מכן הברונזה אבל פסלו של בנגוריון עודנו עומד בגאון. לכל זמן ועת לכל חפץ (בערבית הפתגם הלקוח מתחום הזואולוגיה).
אנטוניו גרמשי לא מת במחנה ריכוז. הוא נפטר זמן קצר לאחר שחרורו מהכלא.
הוא מתכתוצאה מהטיפול הלקוי ותנאי מאסרו במחנה הריכוז-כלא של מוסוליני יקירך
כמה נקודות:
ניכר בלבול אצל ברעם בנוגע לשימוש במושג "ליברל":
מצד אחד הוא טוען שאלדד יניב ושמואל ה?ספרי חשים "בוז פשיסטי קלאסי לרכרוכיות הליברלית", ומצד שני טוען ברעם ש"ברק הניאו-ליברל המוסווה" הוא האידאל שלהם.
אז מה נסגר? ליברליות זה עניין טוב או רע?
לגבי עניין הלאומיות והאסוציאציה של ברעם (שהחליט כנראה להתחזות לספירו לרגע קצר) לגבי האחים הנאצים שטראסר:
אף פעם לא הבנתי את עומק הצביעות של השמאל העיקבי ביחסו העוין ללאומיות הישראלית-יהודית לעומת חיבתו היתרה ללאומיות הערבית בישראל ומחוץ לה. או אהדה בכלל לכל לאומיות שיש בה שמץ של טינה לארה"ב.
כאן אתם (ויסלח לי ברעם על השימוש בלשון רבים) ממש כורתים את הענף עליו אתם יושבים
וממוטטים כל שמץ של הגיון והגינות בטענותיכם.
חבל.
דבריו של מיכאל שרון (ברוכים השבים) אפילו מתמיהים עוד יותר:
"החברה הישראלית אינה הומוגנית כמו החברה הגרמנית, לכידות בישראל יכולה להיות רק סביב האללת המדינה, הדגל, הצבאיות".
ברעם דיבר כמובן על החברה גרמניה הנאצית ולא על גרמניה של היום, ומכאן נובע שמיכאל שרון טוען בעצם שהחברה בישראל של היום יותר פשיסטית מהחברה בגרמניה של אז.
לא נותר לי אלא לשאול את מיכאל שרון האם עדיף להיות ערבי בישראל של היום (בין אם בשטחים הכבושים ובין אם לא) או יהודי בגרמניה של אז…?
ועוד שאלה: מהם אותם גורמים מלכדים נוספים בגרמניה הנאצית, שאינם "המדינה, הדגל, והצבאיות"?
אילו סמלים וערכים נעלים (שאינן מדינה, דגל וכו’) איחדו אז את גרמניה הנאצית, ולא קיימים היום בחברה הישראלית?
החלום הרטוב של מיכאל שרון על סין הוא חלום באספמיה. סין נוטשת לאט ובבטחה את העקרונות הסוציאליסטים המעטים שהיו מנת חלקה.
היא נהיית כר נרחב ל- sweatshops וניצול כח העבודה הזול והאומלל.
הסינים מספקים עובדים זרים לכל העולם המערבי, כנראה בגלל חדוות היצירה ו"חלומות הפיתוח" שלהם.
מצב זכויות האדם בסין ירוד וכיבוש טיבט כנראה לא יסתיים לעולם.
סחר האיברים פורח וכנ"ל ההוצאות להורג (האחד קשור בשני, מן הסתם).
את כל התאור הנ"ל ניתן לקרוא במילון של מיכאל שרון תחת הכותרת: "מדינה שכלכלתה היא חלום של פיתוח, בעלת יצרנות, המצאתיות ובנייה ".
קריאה נעימה.
קראתי את מאמרך אליו מוביל הלינק שצירפת.
אתה מלין על התופע שהסמפטומים שלה הינם:
"תופי המלחמה רועמים מזה יותר משנה, ללא שקורה כלום למעשה".
"הפרשנים הצבאיים מפיחים תרועת אירועים מלחמתיים המתרחשים כל העת כביכול".
"מניפולציות במידע והפרחתו".
מוזר שכל אלו מופיעים במאמר שכותרתו:
"האם ישראל ערב דיקטטורה?".
מדוע מוזר? מפני שהמאמר שלך הוא הוא מניפולציה במידע ודפיקה על תופי הדיקטטורה בלי שקורה דבר למעשה.
הגדלת לעשות באמירה על אהוד ברק: "הוא עצמו הופך לדמות בונפרטיסטית-היטלריסטית".
בוא נעזוב לרגע את הרמיזה המרושעת ומלאת ההיסטריה שבהדבקת דמותו של לברק להיטלר, ונזכור שהקשר היחיד של ברק לנפולאון הוא ששניהם נמוכי קומה.
ברק הרי נכשל בכל אשר עשה, כולל דרדור מפלגת העבודה לתהומות שאיני זוכר כמוהם.
גם מבצע עופרצת יצוקה נכשל, שהרי מטרותיו (לפי חוגי השמאל הקיצוני) היו או השמדת העם הפלסטיני או כיבוש עזה מחדש.
ושתי מטרות אלו כידוע לא הושגו.
לכן עצתי לך היא אחת: תרגיע.
האם אתה מאחל או רומז באיזו
צורה שסופם של שני היהודים יהיה
כסופם של האחים שטראסר?
האמירה "כשאני שומע את המלה ‘תרבות’ אני שולח את ידי אל האקדח" משוייכת בטעות להרמן גרינג, אך היא לקוחה מהמחזה "Schlageter" של המחזאי הנאצי הנס יוסט.
לחיים ואחרים פה
מוזר שמדיניות התגובות פה אוסרת דברי הסתה כאשר כל מילה שניה פה היא על פאשיזם ונאציזם. זה לא פחות חמור מרעיון העיוועים של מתנחלים שדימו את פינויים בתכנית ההתנתקות לטרנספרים של יהודים בשואה. שחקתם את המילים הללו עד דק, וכך אתם עושים עוול לאנשים שסובלים ברגע זה מדיקטטורות, או ממי שסבלו בעבר מהפאשיזם. הפקעתם את עצמכם מהיכולת לדבר על זכויות אדם ולהיאבק כנגד רודנות. בדיוק כפי שמועצת זכויות האדם של האו"ם עשתה.שבשם זכויות האדם היא מכסתחת על גורמים רודניים אמיתיים שקיימים במזה"ת ובעולם.
ואגב אינני מתיימר להיות סניגור של יניב והספרי או של החיבור שלהם.
ושאלת תם- האם ישנה מדינה דמוקרטית בעולם כולו לדעתכם? האם מדינות לאום יכולות להיות דמוקרטיות, והאם יש כאלו בעולם? האם יש מלחמה שהיא צודקת? בבקשה דוגמאות.
וכאן גם אני פונה למגיב שהזכיר את מפלגת של"י-
התחושה שלי שיש אצל חלקכם דבר שנקרא מלחמה מוצדקת. ולמרות החשדות שלי, נדמה לי שלא כולכם פציפיסטים. רק שמלחמה מוצדקת נמצאת מבחינתכם בעולם האידיאות של אפלטון, או אי שם באספמיא.או בכל מקום חוץ מאזור המזה"ת, ובמיוחד באלו שישראל משתתפת בהן. אלו האחרונות מיד הופכות להיות ביטוי למיליטרליזם הישראלי.כי תמיד אפשר למנוע את המלחמות. אבל אין מילטריזם ערבי, הרי הטרור זה לוחמת חופש. וגם אם ידברו עם הערבים הצד שלנו תמיד יהיה אשם, כי הוא בא כדי לפוצץ מהלכים מדיניים כמו "ברק שפוצץ את אוסלו". מבחינתכם הטיעונים הערביים תמיד מוצדקים, ולעולם לא ייחשבו לחלקלקות רטורית, להבדיל מ"דיבוריו המזוייפים של ברק על שלום".ולמרות שכשערפאת התבטא על "מיליון שהיאדים לירושלים", זה בסדר, כי זה לצרכי הפנים שלו. ולכן לשמאל הרדיקלי/האמיתי המונח "עד כאן" נחשב כוירטואלי. ומה שעצוב שלדעתכם דמוקרטיה זה משהו טהור, נטול פגמים או סתירות. שאתם צריכים להיות יותר דמוקרטיים מכל הדמוקרטיים בעולם. וכל מי שיאשים את ישראל בכיבוש ובפשיזם מבחוץ, אתם תגיבו רק ביתר קיצוניות ותמרקו את מצפונכם. אין פה דו שיח דמוקרטי, אלא סתם הצהרות נבובות של דו שיח של חירשים על "כל הפאשיסטים" של החברה בישראל (שזה בערך 99% ממנה). בקיצר לצערי הרב, אתם מטביעים את הספינה שכולנו שטים בה, וגם את הדמוקררטיה בישראל על הדרך. רק שאתם תמיד תוכלו לברוח לחו"ל עם הדרכון שלכם, בספינת הפליטים, ומשם להעמיק את החור בספינה שממילא טובעת.
לאיתמר-
מקובל להפריד בין ליברליזם פוליטי, שלו יכולים להיות מיליון פרשנויות לטעמי. לבין ניאו ליברליזם כלכלי כפי שחיים ציין. האחרון מדבר על הפרטות, ממשלה קטנה, פחות מיסים וכדו’. בקיצור ביבי.
כל מילה בסלע.
לא שאני תומך של צמד הליצנים האלה, אבל הם העלו כמה נקודות חשובות, ומכאן שהביקורת שלך הייתה לטעמי בוטה מעט. כשהם דיברו על המשתמטים, הם השתדלו להתעלם מסרבני מצפון וערבים ודיברו בעיקר על סתם כאלה שלא התחשק להם. שוב, לא שאני מסכים- ההכרח לשרת בצבא הוא גובל בפשיזם, מה גם שאין הוא מהווה תרומה של ממש למדינה. הביקורת שלהם על ביילין לא הייתה (לפחות כך התרשמתי) על אוסלו שלו, אלא על כך שהוא מתעסק אך ורק בשלום ונטול כל מודעות חברתית אמיתית, ואני מניח שגם אתה תסכים איתי בנוגע לכך.