מנחם בן ו"עג’מי"
המבקר והמשורר לשעבר מנחם בן הפך לאחרונה למעין ידוען-על בגין השתתפותו בתוכנית ריאליטי פופולרית. לא ראיתי את התוכנית, ולכן אינני מותח עליה ביקורת כלשהי. אבל את התוצאה ניתן לבחון, גם ללא גישה שיפוטית: בן הגיח מאלמוניותו וזכה לפרסום רב, ומתגובותיו המתוקשרות היטב אפשר להסיק, שהתהילה עלה לו לראש. אבל לזכותו ניתן לומר, שהוא לא השתנה. כתיבתו שימרה את התמהיל הרגיל של גסות רוח, לאומנות, קוצר רוח כלפי מתנגדים אבל גם לא מעט תובנות מבדרות, ונקודות מבט מעניינות במיוחד. אבל רמת הניתוח היתה ונשארה נמוכה.
מנחם בן, לדעת רבים וגם לדעתי, הוא שונא ערבים והומופוב. הוא קלט בחושיו החדים, עוד לפני ההתנסות שלו בריאליטי, שיש עכשיו הרבה קונים לסחורה הקלוקלת שלו. למרבה הצער, בן לא תמיד קורא בספרים ולא תמיד צופה בסרטים שעליהם הוא מותח ביקורת, שלפחות בעיניו היא חדה ומושחזת. בעבר קטל ספר נפלא של יצחק לאור ("עם, מאכל מלכים") אחרי שקרא בו רק עמודים ספורים ואף התפאר בעובדה המבישה הזאת בטורו; השבוע תקף את הסרט הישראלי הנהדר "עג’מי", מבלי שצפה בו. הוא הצהיר אמנם על כוונתו לצפות בסרט בעתיד הקרוב, אבל בינתיים כבר הכריז שהוא "אלרגי" כלפיו. בן מנה, בגילוי לב חצוף ומעורר סלידה, את הסיבות להתנגדותו לסרט. כולן מציגות אותו באורח קודר: האיש הוא גזען, שונא ערבים ומתנכל לזכותם לייצוג הולם במסגרת התרבות הישראלית הכללית.
וכך כותב בן במדור התרבות של "מעריב" בשבוע שעבר: "אני לא אוהב את התוכן: העזובה ביפו הערבית. אני גם לא אוהב את העובדה שסרט דובר ערבית, מבוים על ידי במאים ישראלים, יהיה נציגנו לאוסקר. גם זה חלק מההסתערבות העוברת עלינו".
מבלי לצפות בסרט סולד בן מעצם הניסיון לעסוק בצורה אמנותית ב"עזובה ביפו הערבית". הוא מתנכל לזכותם של 20 אחוז מכלל האזרחים שלנו להתבטא בסרט ישראלי, ולנסות להרשים את העולם ביכולתם האמנותית. הביטוי "הסתערבות" בהקשר הזה הוא דמגוגי. בן נטל אותו ממילונם של הכובשים והמדכאים, והפך אותו למונח המציג דווקא את הצלחתם של הנדכאים והרמוסים להשתלט עלינו. זהו מעשה של סילוף, שקר וגניבת דעת כדי לשרת סדר יום גזעני. התוצאה היחידה האפשרית מתפיסה לאומנית-תרבותית כזו היא חוקי גזע חדשים, שיוציאו את האזרחים הערבים מהחברה ויאסרו עליהם להיות חלק מאיתנו. אפילו ב"מעריב" החדש, שעליו השתלטה הרטוריקה הלאומנית של בן דרור ימיני, קשה להבין כיצד הודפס מאמר כזה.
ראיתי את "עג’מי" של היוצרים סכנדר קובטי וירון שני ולדעתי הוא הסרט הישראלי הטוב ביותר שהופק אי פעם. הוא מרתק כמו סרט מתח היצ’קוקי, ובעת ובעונה אחת גם שומר על איכויות כמו תיעודיות, אותנטיות אדירה ואנושיות מכמירת לב של ישראלים מכל העמים, העדות והדתות. זהו סרט קשה לצפייה, מאתגר וחשוב, והחיבור בין תרבות, אמנות ותפיסות חברתיות-פוליטיות הומניסטיות הוא חסר תקדים בעוצמתו. כל זמן שהדמוקרטיה הישראלית עדיין קיימת, הסרט "עג’מי" יכול וצריך לייצג את ישראל. ייתכן שיבוא יום שבן וחבריו הפשיסטים יקומו עלינו וידחקו את כולנו, ערבים ויהודים, לשוליים ומשם למקומות שמוטב לנו לא לחשוב עליהם. ייתכן שבמחשבה לטווח ארוך כדאי אולי לתרגם דווקא את הקטע הקצרצר והנלוז של בן לאנגלית ולשלוח אותו לרחבי העולם במקום את "עג’מי". אולי אז יבינו, חרף מאמצי הטיוח של הממסד ומשרתיו ב"מעריב", שישראל דומה יותר למנחם בן מאשר ליוצרי הסרט הענק הזה.
כביסה נקייה בפומבי
אוסקר ויילד כתב פעם, שגבר המפלרטט לעיני כול עם אשתו החוקית משול לאדם התולה בחוץ את הכביסה הנקייה שלו. כך נהגו בסוף השבוע שעבר גם היחצנים המיומנים של תנועת חמאס. גלעד שליט נראה בקלטת נקי ומסודר, ועצם העובדה שהציגו אותו לראווה מבטיחה במידה ידועה שהוא ישוב לביתו בשלום. זוהי ידיעה חיובית ומרגיעה ברמת הפרט, שאיננה פותרת את כל השאלות ברמה הציבורית והלאומית. העיתונים הארציים שלנו התלוננו שאנשי חמאס מציגים את עצמם באור אנושי ומצטיירים בעיני העולם כפרטנרים ראויים גם למשא ומתן מדיני. זוהי דווקא התפתחות חיובית. אם נתנער מהגזענות ומההיסטריה האנטי-איסלאמית שאחזה בנו (ושגרמה לחוגי ציבור נרחבים להזדהות עם הימין הפשיסטי באירופה) נאמץ אולי את ההמלצה הישנה של השמאל הישראלי להכיר בתוצאות הבחירות לרשות הפלסטינית ולהגיע להסדר מדיני סביר עם כל הגורמים הפוליטיים החשובים המרכיבים את החברה הפלסטינית ואת התרבות הפוליטית שלה. שחרורן של 20 נשים כמחווה, תמורת הקלטת כמובן, איננו חרפה לאומית אלא השלמה מסוימת עם המציאות שנוצרת בשטח.
הקלטת והשחרור אינם מיישבים את המחלוקת אודות שחרורו של שליט תמורת מאות אסירים פלסטינים. גם כאן קיים פער גדול בין עמדת השמאל לבין זו של המרכז הלאומני והימין. מי שמבקש לקדם הסכם וחותר לביטול הכיבוש ולכינון מסד חדש ליחסים בין שני העמים, אינו רואה אסון בשחרורם של אסירים שהפלסטינים רואים בהם גיבורים לאומיים (גם באלה שביצעו מעשים הנתפסים בעינינו, כמובן, כזוועה). גם אנשי הימין והמרכז אצלנו מתגדרים בצדקנותם, ומתעלמים מדיווחים אמינים על פשעי המלחמה שלנו.
תודה. גם אני, בעוונותי, לא ידעתי שזהו מקור המונח
ברעם, אתה דמגוג לא קטן ומומחה בסילוף עובדות, אני די מרחם עלייך כי אתה יהודי שתומך בטרור חמאסי פשיסטי, תבדיל בן ארגון טרור נבזי שיורה להרוג ללא הבחנה באזרחים לבן מלחמה בטרור שמתמחה בלהסתתר מאחורי אוכלוסיותו, אגב תבדוק את אמנת החמאס שדומה להפליא לגרמניה של 1939, זה האוייב שעומד מולך אז תתבגר כבר ותכיר בכך.
בן דרור ימיני תומך בנסיגה מרב השטחים, בפתרון שתי המדינות, בוויתור על חלקים מירושלים, במתן יחס הוגן יותר-הן מצד הציבור והן מצד השלטונות-לערביי ישראל ובחקירה רצינית ובלתי מוטה של התנהלות הצבא "בעופרת יצוקה".
את כל זה הוא כתב באופן מפורש בטוריו השונים, וחזר על כך יותר מפעם אחת.
ימיני הוא גם ישראלי הגאה במדינתו. אמנם מלא ביקורת עליה, אך אינו מוכן לקבל כל דבר משטמה אשר מוטח כלפיה. בהתאם לכך, חלק מאוד נכבד מכתיבתו מוקדש לדחיית ביקורות לא הוגנות, בעיניו, על ישראל.
הניסיון של מר ברעם להציגו כלאומן חשוך הוא ניסיון מתועב אשר חוטא לאמת.
לברעם אין את הכלים להתמודד עם העובדות אשר מציג ימיני, ממש כפי שאין לו את הכלים להתמודד עם טיעוניי בנושא ברק וק"ד.
את מקום העובדות תופסות אצלו כל מיני "אמיתות" כלליות ותאוריות קונספירציה שונות ומשונות. כאשר הוא נלחץ אל הקיר, עובר ברעם למתקפה אישית, ומאשים את מתנגדיו בדברים לא להם. כך, למשל, הופך ימיני ללאומן חשוך; אני לשליח בשם הקפיטליזם החזירי של ברק; פרופ’ שלמה בן-עמי לשקרן; אלון לקח לחובב מוסוליני; ואחרים לתועמלנים בשכר של משרד החוץ.
מר ברעם, עצה לי אחת אליך: לך אל הימיני וחכם. ראוי שתלמד ממנו איך מגבים תיאוריה בעובדות, ואיך מותחים ביקורת שביכולתה לחדור ללבו העיקש של הישראלי השאנן והאטום.
אתה אמנם כותב מוצלח ממנו (מבחינה ספרותית וסגנונית), אך הוא הרבה הרבה יותר משכנע ממך.
הכינוי מסתערבים (או מוסתערבים) היה במקורו כינוים של הקהילות היהודיות הותיקות בארצות ערב בפי יהודי ספרד שהגיעו לאחר גירוש ספרד וזאת בשל הדמיון בעיניהם בין יהודים אלו לאוכלוסיה הערבית (אין לי מושג האם בכינוי זה היה בוז) כך שיש מקור למנחם בן (אם כי מסופקני אם הוא יודע עליו).
עג’מי הוא סרט משובח, עצוב ומטלטל, מהטובים שנעשו אי פעם בארץ, אך אני מבקש להזכיר גם את "החיים עפ"י אגפא" של אסי דיין, גם הוא שייך לאותה קטגוריה כנה ומטלטלת. וחוץ מזה, חוגגים היום עם אובמה.
כל כך הרבה מילים כדי להגיד שמנחם בן, איך לומר בקצור, אידיוט. זה ממש לכבד אותו וזה מיותר.ובענין החמאס – אני לא יודע מה יקרה עם החמאס בעתיד אבל כיום הוא אוסף של פושעי מלחמה. הוא ולא ישראל. לכן להציע לדבר איתו בנקודת הזמן הנוכחית אינו שונה מהצעה לדבר עם הנאצים כי הם נבחרו ע"י העם הגרמני. למזלינו רוזוולט וצ’רצ’יל היו בעלי הבנה רבה יותר מברעם בשאלה עם מי מדברים. עם החמאס כמו עם הנאצים צריך לדבר כרגע רק בעזרת קליעי נשק ומרובים ככל האפשר. כשיחליטו להפוך לתנועה לאומית כמו הפת"ח יהיה צורך לחשוב שוב על דרך הדו שיח איתם.
כצופה מזדמן ביוטויב, אני מורגל לסופרלטיבים מהסוג של "הקליפ הטוב בהיסטוריה" "הסרט הכי טוב אי פעם" שמעטרים, פחות או יותר, כל קובץ וידאו וכל שיר אידיוטי.
לקרוא על "הסרט הישראלי הטוב ביותר שהופק אי פעם" מחיים ברעם זה באמת חתיכת סופרלטיב ! עכשיו אני צריך לרוץ לסרט ומיד למחשב (לחכות לטור שירחיב את האמירה המחייבת הזו)
מענינת מאד העובדה שדוקא אנשי שמאל תומכים בשחרור עצירים פלשתינאים תמורת גלעד שליט ובכך למעשה מקיימים הלכה למעשה את רעיון הסולידריות ( אני מוכן לקחת סיכון על עצמי על מנת להוציא לחופשי חייל שבוי).
לעומת זאת אנשי ימין מתנגדים לשחרור כזה ובכך למעשה דורסים ברגל גסה את רעיון הסולידריות והערבות ההדדית שהוא אחד מבסיסי הכוח של כל חברה ביחוד חברה במצב לחימה תמידי כמו החברה הישראלית.
זהו קו שחוזר כחוט השני בהתנהגות הימין הישראלי ,דהיינו ניסור הענף עליו הוא יושב בשם עקרונות מזויפים של "זקיפות קומה" – כך לדגמה ההתעקשות על ישוב יהודה ושומרון תמית בסופו של דבר כליה על כל החזון הציוני.
הבעיה שמול הטמטום הימני אין שום אלטרנטיבה שמאלית שפויה, וכך אנחנו הולכים מהפח אל הפחת.
מעניינת מאוד העובדה שדווקא אנשי ימין מתנגדים לשחרור טרוריסטים פלשתינאים תמורת גלעד שליט, ובכך מקיימים הלכה למעשה את ערך קדושת החיים (איני מוכן להקריב את חייהם של אזרחים שימותו בפיגועי טרור על מנת לשחרר חייל שבוי).
לעומת זאת, אנשי שמאל תומכים בשחרור כזה ובכך דורסים ברגל גסה את רעיון קדושת החיים (וגם את רעיון הסולידריות והערבות ההדדית- כלפי יתר האזרחים) שהוא אחד מבסיסי הכוח של כל חברה, בייחוד חברה במצב לחימה תמידי כמו החברה הישראלית.
זהו קו שחוזר כחוט השני בהתנהגות השמאל הישראלי, דהיינו ניסור הענף עליו הוא יושב בשם עקרונות מזוייפים של "ויתור לחלש"- כך לדוגמה ההתעקשות על ויתורי שטחים תמיט (עם ט’) בסופו של דבר כליה על כל המדינה.
הבעיה היא, שמול הטמטום השמאלני אין שום אלטרנטיבה שפויה, וכך אנחנו הולכים מן הפח אל הפחת.
אתה מוכן לקחת סיכון כדי לשחרר שבוי. האמת היא שאם לך לא איכפת שירצחו את הילד שלך, אז גם לי לא, אבל מי ערב לך שירצחו דווקא את הבן שלך ולא שלי?