הכפריים המודרניים באזורים המזרחיים והדרומיים הם שילוב חיובי של הכפר המסורתי הישן והאינדיבידואליזם של העיר המודרנית. בתחום הכלכלי הם כבר הפכו לאינדיבידואלים העובדים בשביל עצמם בלבד, אבל החיים בכפר משאירים אותם קשורים לטבע ולאנשים שסביבם. כך כבודם ומעמדם החברתי, כלומר, תודעתם העצמית, מושגים לא רק בדרך ההובסיאנית-לוקינית, דרך התחרות וההצלחה הכלכלית, אלא גם באופן חברתי, באמצעות דרך הארץ והכבוד שהם מעניקים וזוכים להם מצד הקהילה הכפרית.
יחס הכבוד להוריהם הזקנים הוא אחד הביטויים לכך. כמו כן, אין ריצה אחרי סמלים של סטטוס חיצוני והכסף מושקע בבית פנימה, בהידור ובריהוט של הדירה. הבניה נעשית באופן אינדיבידואלי, אולם על פי תוכנית משותפת המשמרת את המראה החיצוני האחיד של הבתים. הנישואים והמשפחה הגרעינית הם הנורמה המקובלת וקשה לתאר גירושים בקרב הדור הראשון של "המצליחנים" בכפר, בני 50-40. אצלם זהו סוג של עושר חומרי "צנוע" שעשוי לשמש כמקור השראה לחברה המערבית. ברור גם שהם עדיין כפריים באופיים ובהשכלתם ואינם מוכשרים לחיות בעיר האינדיבידואלית התחרותית. הם ישרים, לבושים פשוט, כמעט ללא שום הידור ואיפור.
המדינה מגיעה אליהם לטוב ולרע במישור התעמולתי-האידיאולוגי, בעיקר דרך החינוך, הטלוויזיה והאירועים החגיגיים, אך גם במישור האדמיניסטרטיבי והכלכלי, במתן סיוע לפרויקטים, בבניית תשתיות וכו’. כך למשל, נסיעה שנמשכה שעתיים וחצי בדרך לא דרך, נמשכת היום חצי שעה באוטוסטראדה.
נראה שבאזורים האמורים, הרוב המכריע כבר משלב את החקלאות בעבודה במפעלים באזור. רק הזקנים, שלא מוכשרים לעבודה אחרת, נשארים בכפר כל השנה. כך, אפשר להגיד ש-90 אחוז מהאוכלוסיה היא כבר עירונית בחלקה, ובכל אופן איננה מוגדרת עוד למעשה כאוכלוסיה כפרית במשמעות הישנה. על כן, כל התהליך האנגלי של הצבר ההון הראשוני המתואר בפרק 24 ב"קפיטל", כלומר, נישול האיכרים מאדמתם והמעבר ההמוני מן הכפר אל העיר התעשייתית, נעשה כאן בצורה "תהליכית" ואנושית יותר; ללא הניתוק האכזרי והפתאומי של האיכרים מהעולם הישן המוכר להם וזריקתם לכור ההיתוך של המפעל התעשייתי המודרני. התהליך נעשה בדרך חלקית והדרגתית בפיקוח המדינה, לא כ"זה אחר זה" אלא כ"זה לצד זה". כך אין כאן אותו המון אדם הנבלע במפעלים וברחובות של העיר התעשייתית האפורה.
גם אצל בעלי ההון המצב שונה. בעל המספנה השיג את ההון הראשוני מהמשפחה הקרובה, לכן הוא עדיין קשור למשפחה ומחוייב לערכיה. זהו ניגוד גמור לדימוי של הקפיטליסט האמריקאי, שניתק כל קשר חברתי והשיג את הונו במו ידיו. המגבלה השנייה היא המדינה והמפלגה הניצבות מעליו, בניגוד גמור למעמד ההגמוני של בעלי ההון באנגליה ובארה"ב במאה ה-19 ובמאה ה-20 . יתר על כן, בעל המספנה רואה את המספנה שלו גם כתרומה למאמץ הלאומי והאזורי ומתגאה בכך שב-2018 סין תשיג את קוריאה ואת יפן בייצור ספינות.
מרקס טועה כאן גם במשמעות העבודה בחייו של אדם, אף שרוב העבודה שם היא עדיין העבודה התעשייתית היוצרת אובייקט המנוכר לפועל. ראשית, המפעל הקטן בעיר המחוז או בכפר נראה אחרת לגמרי מהמפעל התעשייתי בעיר הגדולה והרחוקה. שנית, נראה שהפועלות העובדות במפעל הטקסטיל הקטן בכפרן מודות לבעל המפעל שאפשר להן להגדיל את הכנסתן והוציא אותן מדל"ת האמות של משפחתן. שלישית, המדינה מפקחת במידה זו או אחרת על התנאים הסוציאליים, כך שלא בכל מקום שורר אותו ניצול כלכלי טהור של הקפיטליזם האנגלי הישן. הפועלות עובדות 8 שעות ביום, חמישה ימים בשבוע, ומקבלות 1,000 יואן (700 ש"ח) בחודש (פועל מקצועי במספנה מרוויח 4,000 יואן, מורה ותיק 5,000 יואן ובעל תפקיד בשלטון המקומי בעיר קטנה בדרום-מערב סין מרוויח 3,000 יואן). רביעית, הניכור והיעדר מודעות עצמית של אותן פועלות, מקורם לא ביחסי הייצור, אלא ביחסיהן הפוליטיים, כלומר, מעמדן החברתי וההשכלתי הנמוך, המשאיר אותן מחוץ ל"משחק" הפוליטי, הן כנשים במשפחה והן כאזרחיות הכפר, המחוז והמדינה. ללא עיתון, ספר או כל מקור ידע חיצוני אחר, הן נשארות שקועות רק בקיום הבלתי אמצעי הפרטיקולרי שלהן, ללא כל מימוש וגילוי של הכושר התבוני שלהן כיצורים אנושיים. נראה שהיצירתיות הממומשת היחידה שלהן הזוכה להכרה מחוץ לביתן מושגת דווקא בייצור המעילים הנשלחים מעבר לים. בהשכלה ובהשתתפות הפוליטית טמון אפוא גם שחרורן – מפועלות בורות העושות כל היום עבודה גופנית מונוטונית וחסרת כל ייחוד ומקוריות, לנשים שיכולות לעמוד על שלהן, להביע את דעתן ולהגן על זכויותיהן. אם כן, הבעיה שלהן איננה העבודה המנוכרת במפעל, אלא הדרתן מההשתתפות הפוליטית והחברתית. פגשנו מעט מאוד נשים במעמד חשוב בשלטון המקומי והמפלגתי. אולם נראה שהדור הצעיר, המשכיל יותר, של הנשים ישנה את פני הדברים.
האופי הכפרי המקומי של העשירים החדשים משאיר אותם בכפר, לכן, בין היתר, אין להם צורך במכוניות כסמל סטטוס וכאמצעי תחבורה נוח. לכן בכל האזור העשיר הזה הכבישים הרחבים ריקים כמעט. נראה שתושבי הכפרים העובדים בעיר לא נוסעים בכל יום אלא רק בסופי השבוע, בין העונות החקלאיות ובחגים.
בבתי הספר הכפריים, ילדים בני 6 עד 12 גרים חמישה ימים בשבוע בפנימייה צפופה שאין בה שום מקום לפרטיות מכיתה א’ עד כיתה ו’. זה נראה כקולקטיביזם מכניסטי , אבל ברור שיש פה גם היבטים של קולקטיביזם אורגני, כלומר, חלוקת עבודה המבטלת, למשל, את החלוקה הטבעית בין גברים לנשים. כך הילדים מגלים את ייחודם ואת מעלתם כיצורים חושבים, באמצעות תרומתם והשתתפותם בחברה וההכרה בהם מצד החברה.
הפערים החברתיים והכלכליים בסין לא ייאמנו. ואף על פי כן, בגלל המרחקים העצומים והיעדר הקומוניקציה, לא נראה שהפערים הללו מעוררים ניגוד פנימי המסכן את היציבות הפוליטית כמו נושא הבדואים בישראל. כמו כן, תושבי האזורים הרחוקים והנידחים הללו חיים עדיין כשלעצמם ובשביל עצמם, ללא כל תחושה של ניכור ונחיתות ביחס לעולם המודרני המקיף אותם. כך, ההבדל והנחיתות של הכפר קיימים יותר בעיני הצופה מבחוץ ופחות בעיני הכפריים עצמם. בניגוד לישראל, המדינה דווקא מנסה מעט לשפר את מצבם ובבירור איננה מקשה את חייהם. כך גם בהכרזותיה ובהגדרתה של המדינה כ"רפובליקה עממית" הם יכולים לפחות להזדהות איתה בתור אזרחים סינים השווים לכל דבר.
המפלגה היא גוף פוליטי רעיוני ומנגנון שלטוני יישומי גם יחד. השילוב הזה יכול היה להיות טוב רק בתנאי שהתיפקוד הרעיוני של המפלגה היה גובר על התיפקוד השלטוני ומנחה אותו. אלא שלשם כך נחוצה "אידיאה" אמיתית כלומר, האידיאה הרפובליקנית האזרחית, שתשמש מקור השראה ועיקרון מנחה של השלטון. הקומוניזם הוא רעיון מסובך מדי ומלא סתירות שאף אחד לא יכול להבינו, הנותן מקום לפרשנות מוסמכת הפועלת מטעם האליטה השלטונית. פרשנות המשתמשת במרקסיזם, בדומה לדת, כסמכות רוחנית וכממד של קדושה שבשמם ולאורם נעשים הדברים עלי אדמות. נראה שזה מקורם של היעדר השקיפות, כפל הלשון והסתירות בין ההלכה והמעשה המאפיינים כל כך את התנהגותו של השלטון הסיני. כלומר, חוסר יכולתו של המשטר לגשר בין האידיאל הקומוניסטי למציאות החברתית והכלכלית הסינית. דווקא המרקסיזם הפך בסין לפילוסופיה לא דיאלקטית, כלומר לאמונה סובייקטיבית חסרת כל מימוש וגילוי במציאות ההיסטורית. למעשה, מתקיימת שם סינתזה של לאומיות רפובליקנית וליברליזם כלכלי, אולם לא באופן מודע, כתכלית לשמם, אלא כאמצעי בלבד וכ"שלב מעבר" לקומוניזם. ניכר שהקומוניזם הוא הדת של המשטר הסיני, כלומר, מקור ההשראה והנחמה המוסרית שלו בכך שהוא מצדיק ומסביר את צעדי הדיכוי שהוא נוקט כ"צעדים הכרחיים" הדרושים בדרך להגשמת הקומוניזם. ברור בכל אופן שהמרקסיזם כמושג מסביר, כמקור השראה וכחזון הרמוני שוויוני איננו רלוונטי כלל במציאות הסינית. המרקסיזם משמש, כאמור, רק כספירה רוחנית השמורה לנאומים חגיגיים ולטקסים לאומיים, אולם אין הוא תורת חיים של העם עצמו. אם תשאלו סיני מצוי על מרקס, הוא יחייך וימלמל משהו חיובי רק כדי לצאת ידי חובה ואו כדי למלא את מצוות השלטון.
האיכרים בני המיעוט "המיאו" מציגים בגאווה את כלי הכסף והאריגים המסורתיים שלהם בחדר גדול מתחת לביתם. גם היין שהם מכינים ומכבדים בו את אורחיהם הוא ביטוי של הגאווה העצמית שלהם והצורך שלהם בהכרה מצד האורחים. באמצעות ההכרה הם משיגים את תודעתם העצמית כיצורים תרבותיים, יוצרים ומקוריים. מכאן הרצון שלהם לדבר עם האורח הזר, כדי להוכיח לו את כישרונם ויכולתם האנושית. כך, אין הם רק "אחרים", נחותים חסרי כל מעמד כפי שהם ניבטים בעיניה של העיר המודרנית, שאפילו איננה עוצרת ומסתכלת לעברם.
שנחאי החדשה, עוד יותר מבייג’ין, היא העיר של המאה ה-21 לטובה ולרעה. טובה לביזנס, לאליטות, לפרסומות ולתרבות הקלה ורעה לסיני הפשוט החי בשנחאי, בעיקר בכך שהיא מגמדת ומבטלת אותו. גורדי השחקים המוארים והמפוארים, כמו גם הכנסיות הגותיות, בהכרח מקטינים את האדם, אלא אם כן הם נבנו בתהליך היסטורי אטי והדרגתי כמו בניו יורק. אולם בשנחאי תהליך הבניה והפיתוח המהיר שיובא לסין נעשה בתוך עשור כהעתק של מנהטן ולא כמהלך שנעשה לשכלל ולפתח את העיר הסינית. כך, במרכז שנחאי, ממש ליד גורדי השחקים המודרניים, אפשר לראות את חצרות הבתים והסמטאות הצרות שבהן חיים אלפים בחדרים קטנים של שלושה על ארבעה מטר ופינת בישול שיש לה מקום לאדם אחד. ניתן רק לשער מה חושבים התושבים הוותיקים הללו למראה גורדי השחקים המפוארים שצמחו בן לילה לנגד עיניהם. מצד אחר, יש גם פנים אנושיות לעיר. הרמזור המסמן כמה שניות נותרו לך לחצות את הרחוב; קיר פלסטיק "חכם" השומר על האנשים ברציפים של הרכבת התחתית ונפתח אוטומטית ברגע שנפתחות דלתות הרכבת והצעירים הקמים לברגמן והמפנים לו את מושבם.
בבניין ההיסטורי שבו נוסדה המפלגה הקומוניסטית הסינית ב-1921, בניין שהפך למוזיאון של ראשית המפלגה, לא מבקר אף אחד. המבקרים היחידים באים לתערוכת צילומים שהוצגה שם לכבוד 60 שנה ליום הקמתה של סין "הקומוניסטית".
זו תחושת חיוניות חדה של אנשים לתפעל אינדיוידואליזם וקניין פרטי. הסוציאליזם מקנה לאנשים את הביטחון של השורה התחתונה: אתה לא לבד, יש הגנה, יש סיפוק צרכים וביטחונות בסיסיים. לא הכל ג’ונגל. יש חינוך, יש מי שאיכפת לו, יש מי שלא יפקיר אותך. והמישהו הזה חזק, לא איזה מללן – צבא, משטרה, אנשים איכפתיים.
המישהו הזה מקנה הרגשה מוצדקת שספקולנטים אנוכיים חסרי אחריות לא יעברו: הבנקים הם בבעלות המדינה, ועבריינים כלכליים, מהסוג שבישראל מרים ראש, מוצאים להורג במאותיהם ואיבריהם נילקחים להציל חיים (הסטטיסטיקה של הוצאות להורג בסין: כמעט כולם עבריינים כלכליים, ומיעוטם רוצחים ופושעים אלימים). אתם יודעים איזה דבר ניפלא זה, שמעמידים לקיר ומדבירים את הטפילים הכוחניים הללו, שיכולים להרוס כל רקמה חברתית וליצור אווירת כל דאלים גבר, כמו בישראל?
ורק כנגד דבר הבסיס הזה של קולקטיביזם סוציאליסטי, יש טעם של חיוניות אדירה ליצרנות על רקע פרקטיקה אינדיוידואליסטית וקניינית. הניגוד נותן טעם. כי בהיסטוריה הקדומה של האדם יש שלב קולקטיביסטי-קומוניסטי של מלקטים וציידים ויש שלב מאוחר של אינדיוידואליזם ואוטונומיה אישית (שהנצרות במערב היתה פריצת הדרך שלה – ישוע מדבר לאדם החושב, הרגיש, האוטונומי והאינדיוידואליסטי). וצריך קיום ביחד של שניהם. מרקס היה במובן אנטרופולוגי זה אוטופיסט בנוסח רוסו, ויש בהנחה אנטרופולוגית זאת קצת טעות.
שביתות הם אקט קישבי גם בסוציאליזם: אנשים מביאים את האינטרס שלהם לפני הקשב של אלה שקובעים שכר. יש נטייה בפרט בסוציאליזם, נטייה ביורוקרטית לא לשים לב, למשוך דברים. צריך להדגיש בכוח את האינטרס שלך לפני האדונים הללו.
מיכאל שרון
אתה שופך את חמתך ומילותיך לשווא. אני לא טוען וגם לא חשבתי אי-פעם שהמצב של הסינים היה טוב יותר לפני הליברליזציה. אני פשוט טוען, בניגוד להודעה הבאה של צופ (אתה?):
"נראה לי שלסינים לא ממש רע במשטר הקיים. אני בטוח שאם הם היו ממש סובלים הם כבר היו מתקוממים – היינו רואים הפגנות ענק, שביתות בכל יום, ומהפכה אמיתית. האמת היא שרוב הסינים די מרוויחים מהשיטה הנהוגה בסין. כך עלתה רמת חייהם של רוב התושבים, נוצר מעמד בינוני ענק והוכנסו למדינה מוצרי צריכה ומותרות רבים.
זה די מוכיח את מה שמרקס אמר, על זה שבסופו של דבר המבנה הכלכלי קובע ולא מושגים פוליטיים מופשטים. רק שזה כמובן מהצד השני, כי סין קפיטליסטית לחלוטין."
כי הסינים לא מרוצים, שהרי עובדה שיש שביתות והפגנות. הם לא בקנה-מידה שיביא למהפכה כרגע, אבל השלטון הסיני שרד בכך שהוא יודע לשמור היטב על יציבותו ועל כוחו. זה הכל. אתה מוזמן, כמובן, להמשיך ולהתווכח עם איש קש.
והכוונה למדיניות הנא"פ (מדיניות כלכלית חדשה – נובאיה אקונומיסטה פוליטיקה) בשנות ה-20 ? צ’ילה של פינושה לא שרדה תקופת מה ליברליזצייה כלכלית בתכנון מילטון פרידמן? מצרים לא שרדה ליברליזציה כלכלית בביצוע אנואר סאדאת? ויש עוד דוגמאות רבות כאלה.
הנושא אינו דיקטטורה מול דמוקרטיה ליברלית. יש להתייחס לסוציאליזם המשולב בחופש היצרנות, היוזמה והקניין וממזער את שילטון העושק והספקולציה של ההון הפיננסי – לגופו של עניין.
נ.ב. החופש לרעוב ולהיות מנוצל-יתר אינו דמוקרטיה.
מ.ש.
אם הסינים היו לא מרוצים, זה היה נגמר ביותר מכמה הפגנות ושביתות פעוטות. כוח העבודה בסין מונה מאות מליונים – כמה מתוכם שובתים? כמה מתוכם לא מרוצים? כמה מתוכם קוראים פאמפלטים עילגים של כתות קומוניסטיות? אחוז זניח. לסינים טוב. מה שחסר להם זה רק זכויות פרט, ואת זה הם משיגים באמצעות חופש הקניין. אף דיקטטורה לא שורדת ליברליזציה כלכלית.
מסכימה לגמרי עם דעתו של "כאמור". אם היתה לפועלים הסינים סיבה להתמרמר על מצבם, היינו רואים התקוממויות פועלים. וגם צריך תמיד לזכור את המאסות הגדולות של ההמונים הסיניים ולקחת הכל בפרופורציה.
למשל התפרסמה ידיעה היום של ארגון בורגני לזכויות אזרח על זה שכ-10,000 סינים נחטפים או מועלמים מדי שנה ל"בתי כלא שחורים":
— קישור —
ומה זה 10,000 סינים שנעלמים מדי שנה? לא זוכרת כל כך אלגברה, אבל זה אולי כמו שבפלשתינה ייעלמו אחד או שניים מדי שנה.
סין היום היא מדינה קפיטליסטית, וכמו מדינות קפיטליסטיות רבות יש שם התערבות ממשלתית בכלכלה ומדינת רווחה, וכמו רבות מהן סין אינה מדינה דמוקרטית אלא נשלטת ע"י מפלגה אחת, שבמקרה מניפה דגל אדום ולא שחור או ירוק.
אשר לצמיחה הפנטסטית והשיפור ברמת החיים – תופעה זו קורית בכל מדינה שהתפתחה מאוחר בלי קשר לשיטה הכלכלית, כפי שקרה בארה"ב בסוף המאה ה-19, בשוודיה בראשית המאה ה-20, ואחר כך בברה"מ; אחרי מלחמת העולם ה-2 תופעה זו קרתה גם במדינות כמו יפן ודרום קוראיה. אבל לבסוף הצמיחה מואטת מאוד, כפי שקרה בכל המדינות המפותחות.
ליועץ לשמאל הישראלי – הטעות הקטגורית של "העצה" האינדיבידואלית שלך נעוצה בכך שאתה מתחיל מהמצב המדיני הרצוי מבלי לשאול תחילה על מצבו-מהותו-תכליתו של האדם באשר הוא. הבעיה עם האדם הרובינזוני האינדיבידואלי היא, שבהעדר חברה, כל מעיניו נתונים ליצירה ולניכוס של פרי עבודתו לשם סיפוק תאוותיו האישיות. מצב המשאיר אותו בד’ האמות של קיומו הפרטי המוגבל מחוץ לעולם הזר המאיים ניצב מולו. בעוד שהעניין הפילוסופי, הדתי והפוליטי , מאז היות האדם, הוא דווקא ביטול מעמדו החלקי והמנוכר של האדם והשגה (תרתי משמע) של מעמדו ויחודו כאדון וכשליט בעולם. לאור זאת, התפיסה הרפובליקנית מעלה על נס את הפעילות הפוליטית בענייני הציבור (res-publica) כביטוי האוטונומי ההמצאתי בה’ הידיעה ועל כן כאופן ההולם ביותר את מעמדו של האדם בעולם. בלשון מטפורית, ניתן לומר שהמדינה הרפובליקנית היא בד בבד העולם כתוב באותיות קטנות כשם שהיא האדם כתוב באותיות גדולות. זה בניגוד לליברליזם לפיו הגילוי ו\או הכבוש של העולם מושגים באופן אינדיבידואלי, צעד אחרי צעד, רק באמצעות "התעשייה". ניכוסו-כיבושו הכלכלי של העולם משאיר את האדם עדיין במצבו החלקי המנוכר . התכלית ומקור אושרו וסיפוקו האולטימטיביים של האדם מושגים, אפוא, אך ורק בספירה הפוליטית. שם ורק שם מושגת, בלשונם הדתית של אפלטון ואריסטו, המזיגה של האלוהי והאנושי, כגילוי בה’ הידיעה של ייחודו ומעמדו של האדם בעולם.
שטויות.
האדם חי בדלת אמותיו ומחפש פנאי לעסוק בענייניו הפרטיים.
כל המאבק למען דמוקרטיה וליברליזם היה מאבק למען הרחבת התחום הפרטי, לא למען "המדינה" באשר היא.
אין קולקטיב, אין אומה, אין חברה. אלה אשליות של אינטלקטואלים מרירים סוג ז’.
את באמת לא זוכרת אלגברה.
10000 בני-אדם בסין שקולים ל-56 ישראלים (אוכלוסיית סין גדולה פי 180 מאוכלוסיית ישראל).
ואם נלך לפי ההגדרה שלך, ואת הרי אמרת "פלשתינה" ולא "ישראל" – אזי 10000 סינים שנעלמים מידי שנה שקולים ל-83 ישראלים ופלסטינים, וזה לא מעט.
אבל ציון ה"נכשל" שלך באלגברה לא באמת חשוב כאן, מה שחשוב הוא שאת מחליטה בשביל הסינים שטוב להם. אגב, גם בצפון-קוריאה לא שמענו על הפגנות והתקוממויות, אז לפי ההגיון שלך גם שם חיים טוב, לא?
ומה עם עיראק של סאדם חוסיין? גם שם היה להם טוב כי לא היו הפגנות?
את גם מחליטה שאם 10000 סינים נעלמים בגלל שחיתות של פקידים אז זה לא נורא ואין לי מושג מהיכן עזות המצח הזאת.
שוב פעם הוכח שלא כל הנוצץ (אדם המגיב ב"גדה השמאלית") הוא זהב (איש שמאל אמיתי).
אין ספק שהוא קרא את דברי החבר לנין מ-1918 על הצורך להדביר מיליוני טפילים קולאקים מוצצי דם, את דברי החבר טרוצקי על הצורך לירות באלפי מלחי קרונשטט שהניחו את נשקם כבכלבים מצורעים ואת דברי החבר סטאלין על הצורך להעמיד אל הקיר את כל מיליוני הקונטר-מהפכנים, סוכני הפאשיזם והמודיעין הבריטי.
מיכאל שרון ניצב בשתי רגליו במורשת השמאל המהפכני.
אחרת לא מובן לאן נעלמה התגובה להודעתו האחרונה של מיכאל שרון על ‘הדברת הטפילים’ בסוציאליזם בסין.
הצנזורה לא חזרה, פשוט כי היא פעם לא יצאה. וטוב שכך! אם שואלים אותי, צריך לנהל את התגובות באתר הזה ביד רמה, ולא לתת לכל מיני צדקנים זעיר בורגנים ו"פעילי שלום" למלא את החלל המהפכני ברפש! צריך פיקוח, צריך קונטרול!
חבל שאתה מתעקש להראות קבל עם ועדה שאתה גזען בעור של כבש.
אין לי מושג כיצד התגובה האחרונה שלך מה-11.11 עברה את ביקורת עורך הגדה השמאלית, ואם כבר – אבקש שגם תגובתי הזו תפורסם.
המשפט "אתם יודעים איזה דבר ניפלא זה, שמעמידים לקיר ומדבירים את הטפילים הכוחניים הללו" מזכיר מנשרים ותאוריות שבאו היישר מגרמניה של הרייך השלישי.
גם "עבריינים כלכליים, מהסוג שבישראל מרים ראש, מוצאים להורג במאותיהם ואיבריהם נילקחים להציל חיים" – זו כבר ממש אמירה שאין לא מקום על נייר או אתר אינטרנט ציבורי.
אם לנסח אחרת את המשפט שלך:
במדינה מתוקנת יש למצוא עבריינים כלכליים ע"פ הקריטריונים של מיכאל שרון, להוציא את איבריהם בכדי להחיות את אלו שדעותיהם הכלכליות מתאימות למר שרון, ואז להרוג אותם.
אחרי התגובה הנ"ל שלך כבר אין טעם לומר משהו כמו "טול קורה מבין עיניך" או משהו כזה,
לכן אסיים בהמלצה: קח רובה, קח תרמיל, ולך לגור בהתנחלות ממנה באים אדונים כמו גולדשטיין וטייטל. השפה שלך זהה לחלוטין לשפה שלהם ברמת האלימות, הגזענות והאכזריות. אין לך מקום בגדה השמאלית או בכל דבר הקשור לשמאל.
אם בישראל היה נעלם חצי בן אדם לשנה, היה כל העולם עושה מזה בלגן, העצרת הכללית היתה מתכנסת, היו דורשים להעמיד את ישראל בפני בית הדין בהאג, ופעילי זכויות אדם היו מארגנים עצרות שנתיות בשאלה: היכן חצי הבנאדם שנעלם בישראל?
אז את צודקת. מה זה 10,000 סינים שנכנסים לכלא סתם כך? למה לעשות מזה בלגן? למה מה קרה?
נא לארגן סיור של אנג’לו איידן בצפון קוריאה, ואז לפרסם את רשמי המסע כאן. בתודה מראש — א.א.
סטאלין כידוע היה רוצח המונים שעלה ברצחנותו אפילו על היטלר. אין בינו ובין שמאל מהפכני דבר וחצי דבר.
אם אתה רואה בסטאלין את כור מחצבתך אזי יש לך בעיה רצינית מאוד וכדאי שתצניע את העניין הזה.
וגם אם נתעלם מאיזכורו של החבר יוזף ונתמקד בחברים שפויים קצת יותר כמו לנין וטרוצקי –
גם אז כדאי להיות אדם חושב והגיוני (ואני משוכנע שאתה חושב את עצמך לכזה) ולא לצטט ולחזור כמו תוכי על אמירות אומללות ומביכות שמביישות את אומריהן ובטח שמביישות את מי שמצטט אותן.
הנה עוד דוגמא:
פיגורות גדולות לא פחות כמו אריסטו ואפלטון היו משוכנעים שהעבדות היא הכרחית…
אם הם אמרו – כנראה שזה נכון, לא?
אז ניפגש במכירה הפומבית בשוק העבדים הקרוב…
שוב אני אומר: איש שמאל אמיתי לא אמור להשתמש בז’ארגון שמכיל ביטויים כמו "טפילים מוצצי דם" ו"לירות בהם כמו בכלבים מצורעים" כאשר מדובר בבני-אדם.
וכל המוסיף גורע.
פקידות מושחתת ופושעים כלכליים הורסים מדינות וחברות שלמות – יותר מכל גורם אחר. הצלחתם בכך – מפיצה שחיתות רוחנית בחברה, זאת כשאנשים אומרים לעצמם: רק הליכה בדרכי הפשע הכלכלי, המעילה והחמס והאטימות הקשה לכל אנושיות המתלוות להן – רק זאת הדרך לשרוד ולהצליח. ואילו כל יצרנות, עבודה קשה ויושר – "כל אלה אידיוטיות ופחדנות (פחדנות לפשוע ולמעול) של אנשים מסכנים שאינם מבינים את העולם כמו שהוא באמת"… יש כאן מעין מיסיונריות של הפשיעה הכלכלית כדרך חיים.
הבירוקרטייה הקשה והמקרבנת – היא הסיבה המרכזית לשנאת רבים לשילטון (במדה והיתה) – בבריה"מ והדמוקרטיות העממיות. טרוצקי ואף מילובאן דג’לאס ביוגוסלביה ואחרים היצביעו על כך כי בבריה"מ ובמדינות סוציאליסטיות עקב הצורך לחלוקה מחדש של משאבים, נוצרת אוליגארכייה מושחתת, כוחנית מאד – היא האוליגארכיה הפקידותית.
מבקרי מתייחסים לדברי ברשימתי הקודמת בנושא כאילו אני התוקף, האיש הרע בסיפור הזה. אך אני כמו מליונים רבים, בפרט בישראל, הם בינתיים הקורבנות והנושאים בסבל, תכופות נורא, בשל האנשים הללו.
יש להזכיר כי במקורה הקדום, היתה הבירוקרטיה הקדומה, קבוצה אנושית שהיתה אחראית בעיקר על הצבת נוהלים מדוקדקים של הקרבת קורבנות אדם, כמו גם על הביצוע בפועל.
חלק מהמאפנן הזה נישאר בחלק מהבירוקרטיות, שבפריעה שרירותית וסחבת אין סופית ושחיקה איומה של אזרחים, הם מבצעים למעשה רצח איטי ומוארך של רבבות ומאות אלפי אנשים, בתחלואה מסוג יתר לחץ דם, התקפי לב, פגיעה במערכת החיסונית על הכרוך בכך ועוד.
הבירוקרטיה של סטלין רצחה בפועל מיליוני בני אדם. בישראל יש בירוקרטיה מהסוג הזה. קיימת גם בירוקרטייה קונסטרוקטיבית ומועילה, במדינות רבות. יש שני סוגי בירוקרטיה – אחת מקרבנת והאחרת רציונאלית הגונה ומועילה כפי שאיפיין מקס ובר.
"האתר הזה הופך להיות יותר ויותר אתר אנטי-קומוניסטי"?
לא בטוח, אבל אם אכן ישנה מגמה כזו אז את בהחלט יכולה להאשים בכך את עצמך ואת מר מיכאל שרון.
כבר הרבה זמן שהקומוניזם לא זכה לשגרירים כל-כך גרועים כמותכם.
איתמר
האתר הזה הופך להיות יותר ויותר אתר אנטי-קומוניסטי
טוב, דברים כל כך גרועים לא אמרו לי בשום פורום שהוא. אני מוחה, ומכיוון שיודעת שזה גם לא יעזור, החלטתי סופית לא להציץ אפילו בפורום המגוחך הזה, ולא אוסיף עוד שמות תואר אליו
לא להתרגש… יכול להיות שחצי (או אפילו יותר) מהתגובות כאן בידי כותבים פיקטיביים בכינויים מכינויים שונים, המונעים מכל מיני סיבות שונות ומשונות (מריון טה = מריונטה?)
חלק מהתגובות הזוי לא פחות מכותבי המאמרים והמכתבים למערכת.
רציתם חופש ביטוי? יאללה בלגן!
הכותב "מקאמה לצביעות" הוא עצמו צבוע. מיליונים נהרגו בעיראק, מיליונים נהרגו בויאטנאם כל יום נהרגים באפגניסטאן אבל הוא יגן תמיד על האמריקאים ויביא כנגד כל אלה את הרדיפות בסין..כאן הורגים מיליונים ושם אולי פוגעים בזכויות אזרח, .
לך תבין את המצפון של אנשים כאלה.
אני לא זה שכתב את "מקאמה לצביעות", אבל קראתי וחזרתי וקראתי את דבריו, ולא מצאתי שום דבר שממנו אני יכול להסיק שהוא מגן תמיד על האמריקאים. מה הקשר בין המיליונים שנהרגו בויטנאם או בעיראק, לבין מה שהוא כותב? (אגב, מיליונים נהרגו גם בטיבט, אם כבר מדברים על זה.)
מדבריו יכול להשתמע אפילו שהוא עצמו קומוניסט, אבל כנראה שכל מי שלא מוצא חן בעיניך מקוטלג אוטומאטית כ"מגן האמריקאים".
מעניין.
ממש לא מעניין. ההגנה על האמריקאים היא לא מענינית אבל ברורה." נהרגו מיליונים בטיבט" ע"י הרשעים הסיניים, באמת, יש לך הוכהח אחת?אבל גם בקביעה זו העגין הוא ברור, גם הסינים הורגים והרבה ואז מה אתם רוצים מן האמריקאים.
המגיב בכותרת "צביעות" הראה דוגמה מושלמת לאמירה שהפוסל – במומו פוסל.
מי דיבר על ארה"ב או על אפגניסטן? מי הגן על אמריקאים?
הנה קופץ זה עם איזכורים של מקומות אחרים כדי להסית את הדיון מסין, ועוד מאשים אותי בכך על לא עוול בכפי.
הדיון הוא על סין, והמריונטה (AKA מריון טה) הראתה דבקות בקומוזיזם "עד הסיני האחרון",
זאת אומרת שהיא חיה כאן במנעמי הקפיטליזם
ומשום מה היא מאדירה משטר הרחוק ממנה אלפי קילומטרים (רחוק פיזית והשפעתית).
משטר המבצע בעמו רציחות, וידויי הריגה (וידוי הריגה למפרע ע"י לקיחת איברים מגופו של הנידון), גירוש, כיבוש, התנחלויות וכיוב’.
שלא לדבר על כך שסין מתרחקת בצעד בטוח ממשאלת ליבה של מריון שלנו (קומוניזם וכדומה) ונהפכת לארה"ב מס’ 2, ובקרוב לקול מצהלות המריונטות – אולי גם תהפך סין ארה"ב מספר 1.
יהיה איחוד של סין עם ארה"ב, Uncle אובמה יתנשק עם הדוד הו, ולא יהיו יותר מלחמות.
פשוט אין מצב שסין תהפוך לארה"ב מס’ 1: כמו שבברית המועצות הפועלים לא ויתרו ככה סתם על זכויותיהם שנרכשו במהפכת אוקטובר לטובת הבורגנות, ולא ייתנו לקונטררבולוציה להתרחש ולמעמד בורגני לעשוק אותם.
ככה גם בסין המוני העמלים לא יותרו על זכויותיהם הסוציאליות שהושגו בדמים רבים!