ש"ס עוברת תהליך רעיוני הדרגתי שעיקרו מעבר מפופוליזם יוני, בהשראת הרבנים הליטאים, לניאו-פשיזם נצי מבית מדרשם של מאיר כהנא וחב"ד. אלי ישי הוא רק מייצגו של התהליך, ולא מחוללו. שר הפנים ומנהיג ש"ס אלי ישי מצטייר כיום כאחד מהפוליטיקאים הקיצוניים ביותר. הוא מביע דעות ביטחוניסטיות ונציות, תומך נלהב בכל המבצעים ובכל ההרפתקאות הצבאיות, מתעלם מפשעי המלחמה, מתעב את פעילי זכויות האדם ומנהל את הפעילות הקלגסית נגד הפועלים הזרים וילדיהם בלהט לאומני הגובל בגזענות.
רק מעטים זוכרים שעד לפני שנים אחדות עוד התנבא בנושאים המדיניים בזהירות ובתבונה שאפיינו בעבר את תלמידיו של הרב עובדיה יוסף.
בשנת 2002, בריאיון ארוך ודי אוהד ב"הארץ", הביע ישי תמיכה ברורה וחד-משמעית בהסכמי אוסלו, בפינוי מרכז חברון ממתנחלים ובהידוק היחסים עם יאסר ערפאת. הוא נתפס אז, במידה ידועה של צדק, כממשיך דרכם של יצחק פרץ ואריה דרעי, איש נאמן לדרכו המסורתית של הרב יוסף, שהטיף במשך שנים למתינות מדינית ולימד את מאות הרבנים שהוכשרו במוסדות התורניים של ש"ס ש"אסור להתגרות בגויים". את הדוקטרינה הזאת למד הרב יוסף ממנהיגי הזרם הליטאי ביהדות החרדית, בעיקר מהרב אליעזר שך, והנחיל אותה לתלמידיו שלא העלו על דעתם להתווכח עם סמכות תורנית גדולה כרב יוסף, חרף העובדה שרובם הגיעו לדת מקהילות מסורתיות-לאומניות של מצביעי ליכוד, שעברו באורח הדרגתי לש"ס.
מגמת ההתחרדות בקרב המזרחים נבעה גם מסיבות כלכליות-חברתיות, מתחושות קיפוח (ברובן מוצדקות בהחלט) ומהמיומנות המוכחת של מנהיגי ש"ס בשימוש בעוצמה השלטונית לחלוקת כספים והטבות נוספות לתומכי התנועה. בעיקר שקדה התנועה על הקמת מוסדות חינוך, שבעצם הכשירו אלפי מצביעים חדשים גם לעתיד. ההנהגה הפוליטית של ש"ס צייתה לסמכות התורנית (מועצת החכמים) בנושאים פוליטיים פנימיים ומדיניים חיצוניים, כולל שותפויות קואליציוניות והסכמה בסיסית לתהליכי השלום. אין לטעות בין עמדות מתונות (בעבר) לבין ליברליזם כלשהו. היוניות הייתה תבונית, לא רגשית, ובקאדרים של ש"ס טיפחו קנאות ושנאת זרים גם בתחילת דרכה של התנועה. אבל מאז שש"ס זנחה את המתינות המדינית, התמעטה השפעתם של פוליטיקאים יוניים יחסית על הרב יוסף. גם ההתנתקות מהליטאים והכרזת העצמאות של הרב יוסף מההנהגה האשכנזית של הזרם החרדי היוני, קירבו אותו ואת מועצת החכמים להלכי הרוח של אנשי השורה בתנועה. התהליכים האלה מאפשרים לישי, שנטה תמיד לנציות, לשנאת זרים וללאומנות אנטי- ערבית, לתת ביטוי מלא לעמדותיו מבלי שיחשוש מביקורתם הנוקבת של אנשי מועצת החכמים.
אולי בהשפעת סרטי הוליווד ששטפו את מוחותינו מגיל אפס, אנחנו נוטים לייחס את ההתפתחויות הפוליטיות למנהיגים מסוימים, ולראות בפרט הפעיל בפוליטיקה את חזות הכול. זוהי טעות בדרך כלל, וגם במקרה המיוחד של ישי. אין לכחד שישי הגיע לפוליטיקה כעוזרו של העסקן הניאו-כהניסטי נסים זאב בעיריית ירושלים. זאב, כיום חבר כנסת, היה תמיד במעין אופוזיציה שקטה וכנועה יחסית לקו המתון ששרר אז בתנועתו, וישי הצטיין תמיד בלאומנות ובאיבה ללא-יהודים, כולל ערבים. אבל כאשר הוא החליף את אריה דרעי בשנת 1999, לא עלה כלל על דעתו להביע עמדות נון-קונפורמיסטיות במושגים של ש"ס. כיוון שרוב תומכי ש"ס לא באו מקהילות שהתבדלו לגמרי מהמציאות הישראלית החילונית, הם עברו תהליכים פוליטיים ורעיוניים נציים, בדיוק כמו אנשי המרכז הלאומני (עבודה, קדימה וליכוד). אם אהוד ברק הוביל את מפלגתו לניתוק מוחלט עם האזרחים הערבים, לאובדן כל אמון בתהליך השלום ולתמיכה במבצעים צבאיים תוקפניים נגד הפלסטינים, הרי שגם הרב עובדיה ואנשיו אימצו את הקו הפוליטי הזה. בעשור האחרון גברו בש"ס הזרמים הכהניסטיים והחב"דניקיים, נותקו רוב הקשרים בין הנהגת התנועה לאזרחים הערבים (שטופחו בעבר על ידי דרעי), נחלשה לגמרי ההשפעה היונית הליטאית על חצרו של הרב עובדיה, וש"ס הפכה לראש החץ של התעמולה הלאומנית-גזענית נגד הפועלים הזרים. השליטה במשרד הפנים מאפשרת לתנועה ולהוציא לפועל מדיניות עוינת לזרים, בניצוחו של השר ישי.
לשינוי האידיאולוגי גרמו גם תהליכים חברתיים-כלכליים רבי עוצמה, ובעיקר חדירתם של רבים מתומכי ש"ס לשטחים הכבושים במזרח ירושלים ובגדה המערבית. לש"ס יש היום אינטרס בחיזוק ההתנחלויות, בעיקר אלו שהוקמו כביכול משיקולים כלכליים "טהורים". אבל אפילו בנושא הזה יש שינוי, הכרוך בהסלמה נצית: הפעילות למען ההתנחלויות הידקה את היחסים בין המתנחלים האידיאולוגים של היהדות הדתית-לאומנית, לבין המתיישבים הכלכליים של ש"ס והליכוד. הרטוריקה היונית נעלמה ממועצת החכמים, ולכן רוכך החיכוך בין ש"ס לבין הדתיים הלאומניים. בעבר נהגו מתנחלים חובשי כיפות סרוגות להפגין מול ביתו של הרב עובדיה בגין תמיכתו בהסכמי אוסלו ובצעדים אחרים שהתפרשו כמתונים; כיום נחשב נציגו של הרב בממשלה כידיד אמיץ לא רק של ההתנחלויות, אלא גם של כל פעילות צבאית ישראלית, כולל מתקפה אפשרית על מתקני הגרעין באיראן.
ישי מייצג את ניצחונו של הכהניזם בקרב על נשמתה של תנועת ש"ס. הפן החברתי בפעילות התנועה נחלש, והרטוריקה בנושאים האלה מוגבלת לנושאים ייחודיים, שבנימין נתניהו דואג להסדיר במהירות ובשקט. אבל למסע הרדיפה נגד הפועלים הזרים יש כבר ניחוח כהניסטי ברור. מאיר כהנא הצליח מאוד ברקיחת סינתזה היסטורית בין החרדיות לבין הלאומנות הנצית הישראלית. שנאת השמאל, שנאת הזרים, שנאת הערבים והבוז לכל זרם ליברלי בעולם (מורשת כהנא כוללת גם איבה בנוסח גזעני כלפי הנשיא האמריקאי ברק אובמה) מאפיינים מזה שנות דור את הימין הקיצוני בישראל. ישי הבשיל כמנהיג ש"ס בתוך סביבה רעיונית שמתאימה לו גם רגשית. חולשתו והזדקנותו של הרב עובדיה ודחיקתו של דרעי מהנהגת ש"ס, מסכלים כל סיכוי לעצירת התהליך המסוכן העובר על תנועה חשובה ומושרשת בחברה הישראלית.
גם אם דרעי היה חוזר, הוא היה נאלץ לפעול בזירה פוליטית שעברה שינויים דרסטיים. כאשר נוסדה ש"ס, התחלקה הפוליטיקה הישראלית בין הליכוד ולווייניו הלאומנים והדתיים מצד אחד, לבין העבודה, מרץ, חד"ש והמפלגות הערביות מהצד השני. אהוד ברק הרס את האיזון העדין הזה והוא עתה חבר בממשלה, המאפשרת לישי לנהוג בפועלים הזרים באכזריות שפוכה. ישי הוא רק אחד מראשי החץ של התהליכים, שהופכים את ישראל למדינה שנואה ומבוזה בכל רחבי העולם.
* המאמר פורסם בעיתון העיר (תל-אביב) -ב23 באוקטובר 2009
כולם – הליכוד, העבודה, החרדים, למעשה הכל חוץ ממרצ, חד"ש והמפלגות הערביות -עברו זה מכבר מהמרכז הלאומני המפא"יי של מנשה ועוזי ברעם אל הימין הקיצוני הנאו-פאשיסטי, כולם שונאי ערבים ושמאלנים וזוללי פעילי זכויות האדם לארוחת הבוקר, כולם כהניסטים ופאשיסטים, לאומנים ותוקפנים וחב"דניקים על גבול הנאציזם – אז אולי כבר הגיע הזמן להכריז על היישות הציונית כיישות נאצית לכל דבר ועניין ולקרוא לאומות העולם הנאורות ובייחוד לשכנינו שוחרי השלום והקידמה להשמיד ולמחות אותה מעל פני האדמה ולעשות לה ‘דרזדן’ אחד גדול?
מתי ברעם וספירו יצטרפו גם באופן רשמי אל מוני יקים המתנחם בכל טוקבק בחיסול היישות הציונית?