הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-13 בנובמבר, 2009 5 תגובות

בשבועיים האחרונים קראתי את כל הפרשנויות המלומדות אודות מזימתו של שר המשפטים יעקב נאמן לעקר את מוסד היועץ המשפטי לממשלה מעוצמתו, באמצעות פיצול הפונקציות בינו לבין "התובע הכללי". אחרי שפרקליט המדינה משה לדור התקומם נגד השר שלו בפומבי, ואף שלח מכתב נגדו לתקשורת ולכל אנשי הפרקליטות, נאחזו מתנגדי שלטון החוק ב"חוצפתו" של לדור.

 בעיקר הגדיל לעשות בן כספית מ"מעריב", שהוקיע את לדור בנימה ההיסטרית שהשתלטה על סגנונו בשנים האחרונות. כספית לא מבין הרבה בנושאי חוק ומשפט וגם לא בנושאים המדיניים שהוא אמון עליהם, אבל כצפוי הוא עלה על בריקדות והתיישר עם הקו המסורתי של עיתונו בנושאי שלטון החוק, שגרם לפיטוריו של משה נגבי מהעיתון בעבר הלא רחוק.


לעומתו נשמע עמיתו נחום ברנע מ"ידיעות אחרונות" משועשע מכל הוויכוח, וכדרכו העדיף לשמור על ניטרליות כדי להימנע מלנקוט עמדה מוסרית-רעיונית בהירה בנושא. תחילה העלה באוב סיפור על זהבה גלאון ממרצ, שתמכה בשעתו בפיצול סמכויות היועץ כיוון שכעסה על מני מזוז על שסגר את תיק האי היווני של אריאל שרון, ¬ששבר את כל שיאי השחיתות במדינה. גלאון שינתה מאז את עמדתה, שהייתה קשורה ישירות בפרשת שרון.


הכעס שלה על מזוז היה מוצדק אז, ועמדתה כיום, השוללת את הפיצול, היא מוצדקת עתה. אבל ברנע מסיק מזה, ש"אין שום דבר קדוש בשמירת המצב הקיים, כשם שאין הבטחת גאולה בפיצול. אפשר לטעון כך ואפשר אחרת, אבל מלחמה, שבה הלוחמים מחליפים צד על פי הנסיבות, אינה מלחמת בני אור בבני חושך".


נדמה לי שמעולם לא קראתי כל כך הרבה טיעונים מופרכים בקטע כה קצר. אם ניתן לטעון "כך" ואפשר גם "אחרת" אז מדוע טורח ברנע לעסוק בפובליציסטיקה? אולי האמביוולנטיות הנצחית, שגרמה לו לתמוך הרבה שנים באיש כמו אהוד אולמרט, עומדת לו לרועץ? ומעבר לכך, מדוע העובדה שתומכי הפיצול ומתנגדיו החליפו צד, שוללת את החשיבות הרעיונית של הוויכוח הפוליטי המתנהל כאן במסווה של ויכוח משפטי?


כדי שהדברים יהיו ברורים, אניח גם אני את האמת שלי על השולחן קבל עם ועדה, דבר דבור על אופניו, ואז לא יהיה מקום לטעות בהבנת המניעים המסתתרים מתחת לטיעונַי בנושא היועץ. נדמה לי שטועים הפרשנים הטובים והטובים פחות בהנחת היסוד שלהם, שמתנהל כאן דיון אמיתי על שלטון החוק או על מלחמה בשחיתות. אלה שרצו לפגוע במזוז בזמן הוויכוח על האי היווני ביקשו למגר את שרון, לא רק בגלל השחיתות אלא בשל הרקורד שלו כזולל שטחים, ידיד המתנחלים ושופך דמים מובהק. כאשר הצטייר שרון בעיניהם כעוקר המתנחלים מגוש קטיף, אפפו אותו אותם אנשים עצמם במסך מעובה של הגנה היקפית, שזכתה למונח הייחודי "אתרוג". עתה מבקשים היונים להגן על מזוז ועל יורשו כדי שהשרים לא ישתוללו, ושיהיה כוח נוסף, מחוץ לרשות המבצעת, שיוכל לעכב צעדים לא חוקיים בשטחים הכבושים.


נאמן, בן בריתם האמיץ ביותר של המתנחלים, מבקש לתת לשרים הנִציים, שהם רוב בממשלה, יד חופשית לרמוס את הפלסטינים בשטחים ולאפשר לפולשים הישראלים לעשות בהם כבתוך שלהם. נאמן שייך, נפשית ופוליטית, למחנה הגדל והולך של אנשי הימין המתנחל וידידיהם, שרוצים להסיר מדרכם את כל העכבות הנובעות מזיקתה המוצהרת של ישראל לעקרונות ידועים של המשפט הבינלאומי. כאשר בן כספית ממעריב טוען, בשם הדמוקרטיה, שיש לתת ל"עם" ולנציגיו לעשות כאוות נפשם כי יש להם רוב אריתמטי בבחירות הכלליות, הוא מפגין תפיסה פרימיטיבית של פופוליזם רוֹבני (מהמלה "רוב"). דמוקרטיה ליברלית היא לא רק הכרעת רוב, אלא גם תפיסה הרבה יותר רחבה ומעמיקה הכוללת התייחסות עקבית לזכויות המיעוטים, לזכויות אדם בכלל, לעקרונות המשפט הבינלאומי, לחוקי המלחמה, להסדרים המקובלים בשטחים כבושים המחייבים את ישראל, שחתמה על אמנת ג’נבה הרביעית האוסרת על אִזרוחם של שטחים כאלה.


לכן ההתייחסות לאישים ולמוסדות היא יחסית, בהתאם לטיבם ולתפקידם במשחק הפוליטי שיקבע את גורלה של המדינה ואת גורלם של אזרחיה. מזוז ואפילו שופטי הבג"צ אינם גיבורי חלומותינו, אלא חלק מן הממסד שמאפשר למדינה לבצע מעשי עוול ועושק, ובכך לסכן את מצבנו המדיני בזירה הבינלאומית. אבל באורח אובייקטיבי, בלי קשר למחויבותם הציונית לנישול הפלסטינים, הם מאזנים במידה ידועה את החלטות השרים, שהולכות ונעשות יותר גרועות, אלימות והרות אסון. לכן חייבת גלאון להתנגד לפיצול היום, גם אם תמכה בו בנסיבות אחרות בעבר. אין בהתנהלות הפוליטית שלה שום סתירה. ברנע לא יכול לשמר את תדמיתו הליברלית וגם לטעון ש"אפשר לטעון כך ואפשר אחרת". בניגוד גמור למה שכתב ברנע בעיתונו ביום שישי שעבר, הקרב על היועץ הוא בהחלט מלחמת בני אור בבני חושך. נאמן מנסה לדחוק את רגלי היועץ המשפטי, לקעקע את עוצמתו, לרסק את יוקרתו ולאפשר לאביגדור ליברמן ולאהוד ברק להשתולל באין מכלים. מבחינתו של כל אדם נאור, החפץ בשלום ובקיום זכויות האדם של הפלסטינים בשטחים, נאמן הוא "בן חושך", וכל מי שמנסה לעכב קצת בעדו הוא "בן אור". מי שרוצה לתמוך בנאמן מתוך אינסטינקט שמרני קיצוני במסווה של "ציונות", חייב לפחות לדעת שהוא תורם לעיצובה של ישות בלתי נסבלת כאן, שהופכת למדינה מצורעת בעיני העולם. לסטטוס הזה, של מדינה מצורעת, יש מחיר מדיני, כלכלי, תרבותי ובסופו של חשבון גם ביטחוני, שכולנו ניאלץ לפרוע אותו בעתיד הלא רחוק. די לי לבחון את טיב האנשים והקבוצות הפוליטיות שתומכות בנאמן בנושא הזה, כדי לקבוע עמדה נגדית מוצקה.


אני מסכים עם הטענה, שהקרב על המשך קיומה של האנומליה המבורכת, שאִפשרה את עצם הישרדותו של מוסד היועץ המשפטי במדינה כובשת ואלימה (שהופכת להיות פרועה יותר מיום ליום) הוא אבוד לגמרי. אהרן ברק, יצחק זמיר, משה לדור ומני מזוז מנהלים קרב מאסף נגד תהליך היסטורי ממאיר, שכבר שילח את גרורותיו לכל תא בגופה של המדינה. אלה שניצחו בבחירות, אלה שהרסו את הברית בין תומכי שלטון החוק לבין האזרחים הערבים, אלה שממשיכים לתמוך במפעל ההתנחלויות הבלתי מוסרי והבלתי חוקי גם נוכח התנגדות מהבית הלבן, ממוטטים עתה את שרידי ההתנגדות האחרונים. בעוד כמה שנים איש לא יזכור את אהרן ברק, זהבה גלאון תמשיך למחות בפני אוזניים ערלות, ונאמן ויורשיו יממשו את הישגיהם בקלפי לתפארת מדינת ישראל.
 
* התפרסם ב"כל העיר".

תגובות
נושאים: מאמרים

5 תגובות

  1. אנונימי הגיב:

    הערה לגבי יעקב נאמן:
    כזכור על נאמן הוגש כתב אישום שייחס לו הגשת תצהיר כוזב לבית המשפט העליון (במסגרת עתירה נגד מינויו לתפקיד שר המשפטים בממשלת נתניהו הראשונה). במשפט נאמן לא כפר בכך שהתצהיר עליו חתם (אתם מכירים את הנוסח: "… לאחר שהוזהרתי כי עלי להצהיר אמת וכי אהיה צפוי לעונשים וגוכו’") אכן היה כוזב, דהיינו שנכללו בו טענות עובדה שגויות שנגעו ללב (לב!) ההתדיינות שבגדרה הוגש. טענתו היתה כי הדבר נעשה בטעות בתום לב ("לא בכוונה") וההסבר העובדתי מאחוריה היה שהיה עסוק מאוד באותה עת ומישהו הכין עבורו את התצהיר ואותו אדם, עורך דין במשרדו, טעה והטעה את נאמן שחתם על התצהיר מבלי לבדוק את דיוקו. שלושת השופטים שישבו בדין קיבלו את טענת הטעות בתום לב בין השאר בנימוק שהתביעה לא העלתה לדוכן העדים את עורך הדין שלפי טענת נאמן ערך את התצהיר וזיכו את נאמן זיכוי גמור הואיל ולפי החוק מעשה שנעשה ללא כוונה רעה אינו עבירה. על פסק הדין ניתן לחלוק. את העד החשוב היתה צריכה להעלות לדוכן העדים ההגנה, כי הרי היא שמסתמכת עליה. יתר על כן, מה שמישהו הכין עבורך את התצהיר אינו פוטר אותך מהאחריות ועליך לבדוק אותו ולוודא שהוא כולל אך ורק עובדות נכונות, שהרי נאמר שעדות בבית משפט (ותצהיר שקול לעדות) יכיל אמת ואמת בלבד, ונאמר "לאחר זהוזהרתי" וכו’. אני קראתי בעיון את פסק הדין ואוכל לומר (א) שהוא מנוסח לא בצורה ליניארית אלא ספרותית וקשה לעקוב אחרי קו ההנמקה, ושנית, שעל סמך אותן ראיות ניתן היה בדוחק להחליט על זיכוי מחמת הספק ובשום אופן לא על זיכוי מוחלט (שהיה סטירת לחי לתביעה הכללית), ו(ג) שבעשות שנות עבודתי כעורך דין לא קרה שחתמתי על תצהיר מבלי לקרוא אותו ולעיין בו עיין היטב, זה פשוט לא מתאים. נאמן לאחר פסק הדין המשיך ךלהעלות את הנושא לעתים קרובות וטען ששפכו את דמו ומתקבל הרושם שהבין שהזיכוי השיפוטי לא זיכה אותו בעיני מקצוענים ומביני דבר. לדעתי עמדתו הנכחית אינה מנותקת מן הטראומה שחווה ושכנראה תלווה אותו עוד שנים רבות…
    בעניין פיצול סמכויות היועמ"ש: כדי להבין את הצד העקרוני יש להתחיל (ולו בתמצית) מבראשית. היסוד העיוני עליו מושתת המשטר הדמוקרטי הוא שלטון החוק בשונה משלטון האדם. החוק הוא יציר העם באמצעות שליחיו אבל משחוקק – סרים למשמעתו גם מי שנבחרו לקבל החלטות ניהוליות של החברה. כמובן שהתיאוריה מחייבת פרסוניפיקציה, היינו הפקדה הפרשנות בידי אדם. רוב האירועים אינם מגיעים לערכאות וכאן תפקידו של היועץ המשפטי לבחון וללוות את התנהלות הממשלה וכן להעמיד לדין עבריינים, הן עמך והן נשיאים וראשי ממשלה. פעולת הפרקליט והיועץ היא אחת: לאכוף את החוק על כל נושאיו. מתחייב אפוא קודקוד אחד. הפיצול שמציע נאמן מסמיך שני אנשים לפרש וליישם את החוק וחוסר אחידות וסתירות בפרשנות וביישום הם נגזרת הכרחית ממנו. דרוש קדקוד אחד, בין אם הוא בחירה טובה (שמגר, ברק) ובין אם הוא בחירה פחות טובה (לעניות דעתי בר-און היה בחירה טובה, גם אם הוצאה לפועל בדרך קלוקלת). על החלטות היועמ"ש ניתן להשיג בפני בית המשפט (בדרך כלל בג"ץ) וגם בית המשפט הוא איכות משתנה, אבל זה מה יש ולא בשמים היא.

  2. איתן לרנר הגיב:

    חיים שלום

    מסכים איתך שיש להלחם בפיצול כאילו אין היועץ חלק מההממסד הכובש ולו רק על מנת לעצור את תהליך ההתפוררות במלחמת מאסף.
    מעניין שהתהליך הכלל עולמי נראה כזה שבו פשיזציה וניאו ליברליזם הצועדים יחד מצליחים למרות השקיפות שבמעשייהם (ואולי בהפוך על הפוך דווקא בגלל שלא מסתירים את המעשים אלא מציגים מסכתות יוניות והומניות באשר למניעים)הולכים יחדיו ואין מי שיכול לעצור ולראות שמתרחשת התפוררות מוחלטת של מוסר ושל חברה בישראל.למרות כל מעשי הממשלות הישראליות ובדרך כלשהיא ישראל שומרת פחות או יותר על תדמית של ליברלית ונאורה למחצה. ואולי הסיבה לכך היא שחלק ממבקרינו באירופה טבלו ידם עמוק בדם ובמעשים נפשעים בעיראק ובמקומות אחרים.האם אנחנו חוזים בעולם מתפורר מוסרית?

  3. אמיר הגיב:

    לחיים ברעם
    אתה טועה טעות מרה.
    מוסד היועה"מ, אהרון ברק, בייניש וכו’ הם הם אלה המלווים את המדינה לאורך עשרות שנים. ומה אתה רואה מסביבך כעת?
    כיבוש שהוכשר ע"י ברק וחבריו בפסקי דין מינוריים שאינם אלא מס שפתים. היועה"מ לא מנע עוולות כגדר ההפרדה, ככביש 443, עוולות רבות מספור שמן הסתם אתה מכיר יותר טוב ממני.
    לדור ובייניש הם הדובדבן שבשמנת. תוצרים מנוונים של מערכת שמן ההכרח שתהיה מנוונת. אם לא היתה – היית רואה מאבקים משמעותיים בכיבוש במהלך עשרות השנים האחרונות. אולם לא ראית.
    פרידמן, שאתה כל כך לא מסכים איתו, משיג אותך עשרות מונים במחשבתו הצלולה בתחום המשפטי-חברתי.
    הוא מבין מה שאתה לא מבין. מערכת המשפט צריכה לשקף את רצון האזרח. רק כך התוצאות האמיתיות של פעולות ישראל, ושל כל מדינה, יבואו לידי ביטוי.
    כשאין סינכרון בין רצון האזרחים למערכת המשפט, מן ההכרח שתאבד למערכת זו המשמעות. לדור הוא אידיאולוג כזה גדול אתה חושב? הוא אדם קטן ומוגבל בעל עשירית מהאינטיליגנציה שיש לך. כנ"ל בייניש. הם צמחו בסביבה מנוונת שבה אתה נכנס לפרקליטות, ממתין 20 שנה ונהיה שופט עליון. על שום מה? על פי איזה סולם ערכים ויכולת? מה בייניש אי פעם עשתה שהיה מבריק? ולדור? אילו עקרונות נעלים מנחים אותם אתה חושב?
    אל תגן עליהם. דינם ליפול כי המערכת שהם תוצריה לא שווה הרבה. אם מערכת זו היתה פוליטית יותר, כלומר מסונכרנת יותר עם הסביבה, המצב היה טוב בהרבה. גם עבור המערכת וגם עבור הסביבה.
    למה? כי מערכת משפטית פוליטית אומרת בעצם לעם: בסדר, ייעשה כרצונכם. נכשיר את השרץ ונלך עד הסוף עם משאלות ליבכם. במקרה כזה לא תהיה יותר לצד השני, לימין, חלקה טובה לאכול, והכוחות שאתה שותף להם, תאמין או לא, יתחזקו. ייצאו ממגננה להתקפה. במקום להגן על מערכות תוכל סוף סוף להרגיש חופשי ולתקוף, ובצדק, את כלל המדינה הדועכת הזו ולא רק את הכיבוש.
    כנ"ל גם הקהילה הבינלאומית, שתוכל לנעוץ שיניים חדות יותר בישראל.
    פרידמן, למרות עובדת היותו ימני, מבין זאת בחושיו טוב יותר ממך.

  4. אנונימי הגיב:

    אבקש לתקן: עורך הדין שלקח חלק בעריכת התצהיר (ונטל על עצמו אחריות לטעות) כן העיד במשפט. עו"ד אהוד סול העיד מטעם ההגנה. טענת השופטים בנדון היתה שמדוע הוא לא נחקר במשטרה "והרי אין חולק בדבר חשיבותה של החקירה". האמנם? וכי מה היה טעם לחקור עד שגירסתו ידועה לחוקרים?

    מכל מקום עורכת הדין האחרת שטיפלה בהכנת התצהיר (אוסנת ליב) העידה במשפט כי עו"ד סול "עלה על כך שיעקב טעה לגבי תאריך אותה ועדה" ולדבריה "אודי תיקן את … טיוטת התצהיר". לסוף חתם נאמן על הנוסח המוטעה. איזו אקרובטיקה משפטית זיכתה את נאמן בסופו של דבר? הרי יש כאן עדות מפורשת של עורכת דין השותפה לעריכת התצהיר במשרדו כי מקור הטעות הוא הוא עצמו ולא עו"ד סול שערך את התצהיר, ויתר על כן, היא מעודה שסול "עלה" על ה"טעות" והעמיד עליה את נאמן, ואף על פי כן בסוף חתם נאמן על נוסח מוטעה. כנראה שעל זיכוי כזה אמרו חז"ל, אפילו חרב חדה מונחת על צווארו, אל יוואש מן הרחמים. אכן, יש שופטים ושופטות בתל אביב.

  5. פוליטיקה להמונים הגיב:

    לא לשכוח את נושא הקפאת ההתנחלויות. הגדירו את זה יפה בבלוג ‘למה לי פוליטיקה’, וביבי נכנס מלפני המלך אובמה בלבוש מלכות וללא איו"ש

    — קישור —

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים