פרופ’ נוסייבה אמר בראיון לעיתון "הארץ", כי כיוון שפתרון שתי המדינות המועדף עליו נראה פחות ריאלי, הוא שוקל לעבור לאוריינטציה של פתרון מדינה אחת עם שוויון זכויות וזכות שיבה. הדיכוטומיה הזו במחשבתו של פרופ’ נוסייבה היא שגויה. פרופ’ נוסיבה יוצא מתוך נקודת הנחה סמויה למחצה שדרישת מדינה אחת בידי הפלסטינים תפגע בפתרון שתי המדינות. מבלי לדון בשאלה מהו הפתרון העדיף, לדידי, דווקא דרישת זכות הצבעה בידי הפלסטינים במדינת ישראל תשפר את הסיכוי של פתרון שתי המדינות. זאת לפחות אם הדרישה תועלה בצורה הדרגתית.
לכאורה, פרופ’ נוסייבה צודק. הרי פתרון שתי המדינות מנוגד לפתרון המדינה האחת. אם יהיו יותר אנשים שיתמכו בפתרון המדינה האחת, הרי שיהיו פחות אנשים שיתמכו בפתרון שתי המדינות. אם התחרות היא בין שני הפתרונות הללו, הרי שחיזוקו של האחד מחליש את האחר. כמו כן, אולי יהיו מי שידחו הסכם של שתי מדינות לאחר שתקודם אופציית המדינה האחת. בנוסף, לכאורה, בהסכמה למדינה אחת הפלסטינים מוותרים על זכותם להגדרה עצמית ומקבלים עליהם את עול הטענה ש"אין עם פלסטיני", ומכאן ייטען שמה להם כי ידרשו מדינה אחת. אך אני סבור, שהדעה שהצעת פתרון המדינה האחת תסכל את פתרון שתי המדינות בטעות יסודה. טענתי היא, שנהפוך הוא: העלאת פתרון המדינה האחת בצורה הדרגתית, למצער, דווקא תגדיל את הסיכוי להשגת פתרון שתי המדינות. (איני דן כאן בשאלה אם ייתכן שהיא תוביל גם לדברים רעים אחרים).
מדוע, אפוא, הדרישה לזכות הצבעה תעלה את הסיכוי של פתרון שתי המדינות? הסיבה לכך היא שברגע שישראל תאמין שאם היא לא תצא מן השטחים ותסכים למדינה פלסטינית, אזי תהא הסתברות משמעותית למדינה דמוקרטית אחת (שתנוטרל בידי יציאה מהשטחים) – הרי שישראל תבחר לצאת מן השטחים. אם הפלסטינים יציגו את פתרון המדינה האחת כאלטרנטיבה לסטאטוס קוו, הרי שהסיכוי שישראל תסכים לפתרון שתי המדינות יגדל. זאת כיוון שרובם המכריע של הישראלים מעדיף את פתרון שתי המדינות על פתרון המדינה האחת עם זכות הצבעה לפלסטינים – גם בלי זכות שיבה. רוב הישראלים יעדיפו אפילו את פתרון שתי המדינות בצורתו הקשה ביותר עבורם – נגיד נסיגה כמעט מלאה לגבולות 67′ בלי להותיר אף התנחלות, אלא בירושלים ובסביבותיה, על פני פתרון של מדינה אחת עם זכות הצבעה בצורתו הקלה ביותר עבורם. ומאי נפקא מינה לכך? כאשר הפלסטינים דורשים מישראל שתי מדינות במתווה שנוח להם, הישראלים בוחרים ליטול את ההימור של המשך הסטאטוס קוו. הם אומרים לעצמם, שלכל היותר ייכפה עליהם הסדר של שתי מדינות במתווה שנוח לפלסטינים. לכן אין להם הרבה מה להפסיד מהמשך הסטאטוס קוו. הם, כמובן, מפסידים בני אדם שנהרגים בסכסוך, אך כיום הם גם קטני אמונה בכך שנסיגה מהשטחים תוביל ליותר ביטחון להם. החשש מניצחון צבאי ערבי שיטרוף את הקלפים גם הוא נתפש כרחוק מכדי להילקח בחשבון. האנשים בשמאל הציוני – דוגמת יוסי ביילין, הנלהבים לפתרון של שתי מדינות, אכן מטעימים את רצונם בהסכם מחשש שהפלסטינים יהיו לרוב וידרשו זכות הצבעה. לעומת זאת, אם הישראלים יידעו שהאלטרנטיבה להסכם של מדינה אחת היא כבר הסתברות מסוימת להמשך הסטאטוס קוו והסתברות מסוימת לפתרון המדינה הדמוקרטית האחת, הרי שכעת יהיה להם יותר מה להפסיד מסירוב לפתרון שתי המדינות.
ולכן, הסיכוי שישראל תסכים לפתרון שתי המדינות יגדל, כאשר יותר פלסטינים ידרשו מדינה אחת. מכאן, שראשית אם הפלסטינים יהיו נעולים על פתרון של מדינה אחת, עד שיידחו את ההצעה של פתרון שתי המדינות, כלומר יעדיפו התנגדות על פני הסכם שאינו של מדינה אחת, המסקנה שהסיכוי לפתרון שתי המדינות יגדל תהא חלשה הרבה יותר. ייתכן שגם אז ישראל תוכל לנטרל את דרישת המדינה האחת באמצעות נסיגה לקווי 67′ ולכן היא תיסוג לקווי 67′. שנית, אפשר מאוד שישראל, שתהא מודעת לכך שהפלסטינים עלולים להינעל תסכים לפתרון שתי מדינות עוד בטרם שהם יינעלו על פתרון המדינה האחת, תוך דחיית פתרון שתי המדינות. שלישית אפשר שהעלאת פתרון המדינה הדמוקרטית האחת תציע חלופה אחרת למי שהתייאש מהמשא ומתן לשתי מדינות, מאשר שקיעה בתהומות המיליטנטיות החמאסניקית, ואותה קבוצת אנשים שבה מדובר לפחות תפריע פחות לפתרון שתי המדינות.
אם הפלסטינים ידרשו זכות הצבעה במדינה אחת, הסיכוי לפתרון שתי המדינות יגדל, כיוון שאת דרישת זכות ההצבעה קשה יותר לבטל מבחינה מדינית. נראה, שמצפונו של העולם מזועזע יותר, ובצדק, משלילת זכות הצבעה על יסוד אתני מאשר מאי הכרה בזכות הקולקטיבית להגדרה עצמית. אפשר שדרכה של ישראל להתמודד עם הטענה תהא בהצעת מדינה פלסטינית עצמאית.
למעשה, לפלסטינים יש גם אופציה נוספת על פני מעבר מדרישת מדינה עצמאית לדרישת זכות הצבעה. הם יכולים לומר פומבית לישראל כך: או שתכירו בזכותנו להצביע בבחירות לכנסת או שתכירו בזכותנו למדינה בגבולות 67′. ממה נפשך? אם תמצי לומר שהשטחים הם שלכם/ חלק מישראל, העניקו לנו אזרחות. לעומת זאת, אם תמצי לומר שהשטחים אינם שלכם/ חלק מישראל, צאו מהם. במלים אחרות, הפסיקו לבלבל לנו את המוח שדעתכם היא שמדובר ב "שטחים שנויים במחלקות", אלא הציגו את דעתכם במחלוקת וכבדו את זכויותינו בהתאם. בהצעה זו – יחסית לדרישה למדינה אחת – הפלסטינים יחזקו מחד את הטיעון המוסרי שלהם, ומאידך יפחיתו את עלות הסטטוס קוו לישראל בהיבט אחר – חששה של ישראל מכך שתיכפה עליה זכות הצבעה לפלסטינים יקטן. אולם, גם הסיכוי שהפלסטינים יינעלו על פתרון המדינה האחת יקטן. ניתן גם לערב בין הפתרונות השונים, אך על כך אני פוסח, שכן מטרתו של מאמר זה אינה להציע אסטרטגיה אופטימלית, אלא להצביע שהעלאה של דרישת זכות ההצבעה – לפחות בצורה הדרגתית כמו על דרך של השתתפות בבחירות שמתקיימות בירושלים, דווקא תשפר את הסיכוי לפתרון שתי המדינות.
ואל תשכח:
התגובה העיקרית לז’נבה, למפקד וכו’ הייתה "אין פרטנר",
כי הפלסטינים שתמכו ביוזמות האלה היו אמנם אישים ידועים, אך לא ייצגו שום ארגון, שום מפלגה וודאי ששום עם או מדינה.
כאן יש 22 מדינות ערביות, תמיכה של פת"ח ותמיכה בפועל של חמס (הסכמנו כבר שגם חמס תומך למעשה בשתי מדינות).
טענת האין פרטנר אינה תקפה עוד.
היוזמות הנ"ל הן בעיקרן ישראליות, אף שיש להן שותפים פלסטינים ואחרים. הן רוצות לרבע את המעגל, גם סיום הכיבוש וגם השארת 74% או 78%…
היוזמה הערבית מבוססת על עקרונות ברורים, וזה בדיוק מה שלא היה באוסלו, ובעצם גם לא בז’נבה ובמפקד.
היוזמה הערבית לא תיפול על אוזניים ערלות לגמרי. לא ש-6.5 מיליון יהודים בישראל הולכים מחר להריע לה, אבל גלגל שיניים קטן מניע גלגל שיניים גדול:
מיעוט מגובש של שמאל עקבי משפיע בהדרגה על חברים ומכרים בשמאל הציוני.
אלה מפעפעים זאת לכיוון ה"יוסי שרידים" וה"יוסי ביילינים".
גם הם מיעוט, אבל תופסים עמדות השפעה בעיתונות, במשפט, באקדמיה ובפקידות הבכירה במנגנון הממשלתי.
כאן מצוי קרש הקפיצה של דעות מסוימות אל תוך מוחם של בגין, רבין, שרון…
עד עתה ההשפעה הזאת הביאה לתוצאות עלובות, כי ה"שרידים" עצמם היו נעולים במנטרות מש?תקות.
היוזמה הערבית יכולה להשפיע, דרכנו, על ה"ביילינים" להשתחרר ממנטרות אלה, ומכאן, כאמור, הדרך לקצה הפירמידה קצרה.
ליובל:
מה קרה ליוזמת ג’נבה? מה קרה למפקד הלאומי? האם יש הבדל מהותי בין היוזמה הערבית לבין שתי אלה שכשלו? כאשר אתה מראה ליהודים בישראל כל יוזמה כזו, מה שקופץ להם לראש זה הכשלון של אוסלו והאלימות שנבעה ממנו, שהם רואים בה תוצאה של סרבנות הסכם פלסטינית. אין שום דבר חדשני בהצהרה נוספת שתיפול על אזניים ערלות מאותן הסיבות בדיוק.
מצד שני, גם אם נניח שיקרה הבלתי-יאמן, ותהיה תמיכה ציבורית משמעותית ביוזמה הזו, הרי שכל מה שממשלת ישראל צריכה לעשות זה לחזור על אותה הטקטיקה הנושנה: להכריז על הסכמה עקרונית ולקעקע בפועל.
מכאן שמדובר בקמפיין שהצלחתו מוטלת בספק, ומנסיון העבר תוצאותיו לא ישנו דבר בכל מקרה. דהיינו, עקר.
אמרתי בפירוש: יוזמת השלום הערבית.
— קישור —
למה לא לשים בצד ויכוח עקר, ולפתוח בקמפיין פוליטי לא עקר?
ליובל הלפרין:
הפת"ח תומך בפתרון שתי המדינות – וכיצד יוכל אחרת? מקורו היחיד ללגיטימיות הוא הסכם אוסלו ששתי המדינות הן תוצאת המקסימום שלו, ומקורו היחיד לכוח פיזי הם ישראל וארה"ב, שלפחות למראית-עין תומכות בזה. כיצד יוכל להכריז אחרת?
החמאס תומך בפתרון שתי המדינות – למרות התנאים הנוכחיים, בהם פעיליו כלואים ברצועה, נרדפים בגדה, או צופים בכל ממבטחי הגלות, עדיין נראה כאילו הכרזות מנהיגיו השונים חלוקות בין גבולות 67 לבין פלסטין מן הירדן אל הים. גם הלגיטימיות שלו יורדת, ככל שמתגלה עד כמה שחיתותו שווה לזו של הרשות, וחוקיו נוקשים אף יותר.
אבל אני מסכים, זהו ויכוח עקר. שתי מדינות יכולות להיות ישראל הגדלה והולכת ופלסטין הבנטוסטנית, ומדינה אחת יכולה להיות ישראל השלמה. בהתחשב ביחסי הכוחות הנוכחיים, אפילו סביר שאלה יהיו התוצאות, ולא אידיאל שתי המדינות הלאומיות והמיודדות, או המדינה האחת החילונית והרב-תרבותית. קשה לי לראות כיצד קמפיין זה או אחר של "השמאל העקבי" ישנה את המצב.
תודה, אלינור. אני צריך לחשוב עוד על שאלתך. נראה לי שהשמאל האידיאולוגי בישראל צריך להתמקד פחות בזכות להגדרה עצמית ולהתמקד יותר בזכותו של אדם לאזרחות, ובזכויות נגזרות מכך: לבחור, להיבחר, לכהן כחלק מן השלטון ששולט עליו, להיות שווה בפני החוק ובזכות לביטוח חברתי ובריאותי. הזכויות האלה של הפלשתינים יכולות להיות מוגשמות או דרך מדינה פלשתינית עצמאית או דרך מדינה דמוקרטית אחת. הדרישה הנחרצת לאוטו-אמנציפציה לפלשתינים מטשטשת את כך שישראל מונעת מהם לא רק אוטו-אמנציפציה, אלא גם אמנציפציה. אין רק פתרון אחד סביר לסכסוך, אני מתנגד לגישה מוניסטית, אבל מה שלא סביר זה שהפלשתינים יהיו נשלטים בלי אזרחות: לא ישראלית ולא פלשתינית. השמאל האידיאולוגי צריך לתבוע להכיר בעקרון הבסיסי שכל אדם זכאי לאזרחות של המדינה שבה הוא נולד וחי וליישם אותו לגבי הפלשתינים. לשון אחר, לדרוש לסיים את המצב הבלתי נסבל באחת הדרכים הנסבלות. אפילו היתה מוכרת רק זכותם של הפלשתינים לביטוח חברתי ולדמי אבטלה עד סיום הכיבוש, הרי שהדבר היה מייקר את הכיבוש מבחינתה של ישראל ומתמרץ אותה להסתלק ממנו ויוצר אמון בין ישראל לפלשתינים. רבין בשעתו אכן הכיר בכך שהפלשתינים זכאים לדמי אבטלה, כאשר ישראל מטילה עליהם סגר.
יעקב בן דוד סבור שהפלסטינים נעולים על מדינה אחת.בזה הוא תמים דעים עם קבוצה בולטת בשמאל הרדיקלי כיום, שהכריזה על פתרון שתי המדינות כבלתי אפשרי.
לי נראה שהפלסטינים נעולים על שתי מדינות.
פת"ח דורש נסיגה לקווי 67′ ושלום.
חמאס דורש נסיגה לקווי 67′ ושביתת נשק ארוכה.
אף גורם פלסטיני משמעותי לא רוצה מדינה אחת בטווח המידי.
גם שאר העולם הערבי לא היה מאוחד כמו היום בתמיכה בתוכנית השלום הערבית, המדברת על נסיגת ישראל לקווי 67′.
למעשה תוכנית השלום העתיקה של מק"י וחד"ש זוכה כיום לתמיכה הרחבה ביותר אי פעם, ופירוש הדבר שאם בעבר היא הייתה ריאלית ואפשרית ליישום –
היום על אחת כמה וכמה.
במקום להשחית את זמנו בוויכוחי סרק על "שתי מדינות או מדינה אחת",
צריך היה השמאל העקבי להרים קמפיין ארצי נמרץ הקורא לציבור הישראלי לאמץ את יוזמת השלום הערבית.
הטעות הראשונה היא המקובלת על "השמאל" והיא בטענה שהערבים בכלל והפלשתינים בפרט רוצים מדינה פלשתינית לצד מדינת ישראל. מאז 1936 (ועדת פיל) ועד היום הגרסה הפלשתינית היא שהם רוצים רק מדינה אחת בין הירדן לים והיא כמובן מדינה ערבית (השאלה האם אחיהם הערבים יאפשרו מדינה פלשתינית או יעשו להם מה שעשו עד 1967 היא שאלה אחרת).הפלשתינים מעולם לא הכירו בזכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית עצמאית, הסעיף באמנת הפת"ח בענין זה מעולם לא שונה למרות התחיבות ערפאת וגם היום הם מצהירים בגלוי שלא יסכימו לכך כאשר הביטוי הברור ביותר לשאיפתם להשמדת ישראל הוא כמובן זכות השיבה. הטעות השניה היא שהישראלים יבהלו מהאפשרות של מדינה דו-לאומית ולכן ירוצו לפתרון של שתי מדינות. להזכיר לכותב שמזה זמן, לנוכח סרבנות הערבים לשלום, הולך וגדל בישראל מחנה הימין שדוגל בפשטות בסילוק הערבים מכל השטח שבין הירדן לים. איום מפורש על הרבונות הישראלית עלול להוביל למהלכים "לא סימפטים" אם לומר זאת בעדינות מרובה ויש סיכוי טוב שהתנהגות כזאת מול איום על רבונות ישראל תתקל בהסכמה שבשתיקה מצד העולם המערבי. אם זה יקרה מה יעשו אז החוכמולוגים של "השמאל"? יש "לשמאל" האנטי ציוני הרבה עצות אחיתופל, איום על רבונות ישראל הוא אחת הרעות בהן.
הדברים די נכונים, וראיית הכותב ריאליסטית למדי, בתנאי שהפלסטינים באמת לא יינעלו על הפיתרון של מדינה אחת. הבעיה היא שחוגים בינלאומיים שונים – וביניהם קיצונים ישראליים -מעודדים אותם בדיוק להינעל על פיתרון המדינה האחת ולדחות את פיתרון שתי המדינות, וסימנים ברורים לכך ראינו כבר אצל ערפאת. פיתרון שתי המדינות יגיע רק כאשר הפלסטינים יבינו שאין ביכלתם להשמיד את ישראל, משום שמבחינתם זהו ויתור על מדינה פלסטינית מהירדן לים. מדינה אחת עם זכות הצבעה לפלסטינים משמעותה באופן חד משמעי מחיקת הישות היהודית בארץ.
Excellent idea, and well motivated.
uri: what do you think should be the role of the left in Israel in promoting this agenda? for example, would you establish a new "one-state solution" movement?
Elinor