בשבת שעברה התעמקתי בעיתוני יום שישי, אולי כדי לגלות תובנות חדשות אודות הזירה הפוליטית שלנו. לזכותם של כל העיתונים יש לומר, שמצאתי בהם המון מידע, שלא לדבר על השערות וסברות כרס שכמה מהן אולי עוד יתאמתו. "מעריב" מתבצר יותר ויותר בצדקנות המחליאה שלו מאז שצוות העורכים הקודם, דורון גלעזר ורותי יובל, סיימו את הקדנציה הקצרה שלהם בעיתון, ואילו בן כספית, כמו עמיתו לשעבר דן מרגלית, מחפש קורבן קל בדמותו של אזרח ערבי, הבמאי מוחמד בכרי. אני מבין שההיסטריה הכללית בנושאי "ההסברה" הגיעה אפילו ללשכת היועץ המשפטי היוצא מני מזוז, שהחליט להצטרף לתביעה נגד במאי "ג’נין ג’נין".
חרף האמפתיה המובנת מאליה לחיילים ולבני משפחותיהם (זהו אינסטינקט בסיסי של כל ישראלי שגדל כאן, בלי קשר לדעותיו הפוליטיות) קיים גם ההיבט המבני בפרשה הזו, שאין מנוס ממנו: הצבא פלש לג’נין וחולל בה הרס והרג רב, על רקע הכיבוש והדיכוי המתמשכים של הפלסטינים בשטחים. לא רק החיילים אשמים אלא בעיקר שולחיהם, אבל לאור התגובות שקראתי על פרשת דן מרגלית והתנהגותו המחפירה כלפי חבר הכנסת ג’מאל זחאלקה קשה שלא להגיע למסקנה, שרדיפת הערבים בארץ ובשטחים זוכה לתמיכה עממית רחבה, ורק המחיר שנשלם על כך מדאיג באמת את הציבור. שנאת הזר לובשת אצלנו ממדים חולניים, גם אם אנשי "מעריב" רואים בכל ביקורת מהותית על ישראל משום "אנטישמיות".
אני מרשה לעצמי לערוך פסק זמן קצר מהביקורת על "מעריב", ולספר לקוראים אפיזודה מאלפת על חבר הכנסת זחאלקה. לפני כשלוש שנים (11 דצמבר 2006) התקיים בכנסת דיון בנושא השואה. זחאלקה דיבר אחרי הח"כ החרדי שמואל הלפרט וכך אמר: "שמעתי את דבריו של חבר הכנסת הלפרט ובקושי עצרתי את דמעותיי למשמע דבריו. זה לא רק עניין של רגשות אישיים, אלא שלפעמים אדם מפתח הזדהות אינטואטיבית עם הקורבן באשר הוא קורבן". אחרי ניתוח קצר, אבל מבריק ואוהד, של הוגה הדעות היהודי וולטר בנימין שהתאבד בשנת 1940 בגבול צרפת-ספרד כאשר ניסה להימלט מהנאצים, הוקיע ח"כ זחאלקה את מכחישי השואה: "אנחנו בוודאי שמתנגדים, מגנים, מוקיעים כל ניסיון להתכחשות לקורבנות העבר, קורבנות השואה, תהיה הסיבה אשר תהיה. זה לא נושא פוליטי, כלומר, אי אפשר לטפל בזה בהקשר של קונסטלציה פוליטית ואין ספק הכנס באיראן (כנס מכחישי השואה המחפיר שאירגן נשיא איראן, ח.ב) הוא כנס פוליטי. דרך אגב, חשוב שתשמעו שאין אינטלקטואל ערבי או היסטוריון ערבי בעל מעמד שמשתתף בכנס הזה."
מפתיע אתכם? לא משתלב לגמרי באפיון הקולקטיבי הגזעני שרבים מכם רקמו מסביב לאנשים כמו זחאלקה? אולי זה הזמן לחשבון נפש נוקב.
חזרה ל"מעריב": באותו גיליון מקומם של היומון ביום שישי שעבר, כתב גם חברי שלום ירושלמי על סיעת "קדימה" ועל תלאותיה של המנהיגה (בינתיים) ציפי לבני בניווט ספינתה הרעועה והנקובה בחורים גדולים מכל הצדדים. ירושלמי כתב כדרכו בקלילות ובכישרון, ואהבתי מאוד את הסגנון וגם את המידע הרב ששאבתי ממאמרו. אבל אחרי שלמדתי המון על המורדים, החתרנים, מבקשי המשרות ושאר הנמושות בסיעה, ישבתי ושאלתי את עצמי את השאלה הפשוטה והמתבקשת, אולי הבלתי נמנעת: אז מה בכך? מה הקשר בין ההתרוצצות הנלוזה במפלגה החדשה, המבועתת כבר עתה בכל המחלות של המפלגות המסואבות והוותיקות, לבין שאלות היסוד של הזירה הפוליטית הישראלית שהן: מלחמה או שלום? השתלבות באזור או אימוץ המנטאליות ההתאבדותית שמכונה "תסמונת מְצדה"?
לדברי בן כספית ראש הממשלה בנימין נתניהו מנסה לתמרן בין הצורך לרָצות את האמריקאים לבין דבקותו הרעיונית במדיניות של אף שעל ותלותו במטורפים רדיקלים במפלגתו ומחוצה לה. כך סברנו תמיד: כל ראשי הממשלות בישראל ניסו להפיס את דעתם של האמריקאים אבל התחמקו מעימות רציני עם המתנחלים. רק אריאל שרון שפעל בגזרה מוגבלת ומצומצמת, פינה מתנחלים בעזה במטרה להמחיש לעולם שלא יהיה ניתן לחזור על פינוי כזה בגדה. נכון שהסתירה בין המציאות בעולם ובאזור לבין הדיון הלאומי האזוטרי הפכה לבעייתית עוד יותר מאז שברק אובמה נבחר לנשיא ארצות הברית, אבל ביסודה היא הייתה קיימת כל הזמן. לכן יש לנתח גם את המשבר ב"קדימה" בהקשר של המדיניות הישראלית בכללותה. ההבדלים בין הליכוד לבין "קדימה" הם מזעריים, וההרכב האישי של סיעת "קדימה" הוא נצי למדי. כל מרכיבי המרכז הלאומני ("קדימה", העבודה ומחצית סיעת הליכוד) רואים בכל הערבים, כולל אזרחי ישראל, אויבים בנפש, וסבורים שעימות דרמטי עם איראן ידחה, לפחות לתקופה ידועה, את הלחצים לוויתורים טריטוריאליים בשטחים הכבושים. מפעם לפעם שומעים רעשים קצת יותר מתונים מכמה מנהיגים בנושא איראן, במגמה להצטייר בוושינגטון כשוחרי שלום ולהיחשב כשותפים לגיטימיים לקביעת ההחלטות המדיניות בקרב האליטות כאן. אבל מדובר רק בספִּינים, ולא בשינוי אמיתי של החשיבה הפוליטית. דווקא אנשי "קדימה", הסיעה שנחשבת למתונה במונחי הזירה הפוליטית הפנימית שלנו, מעורבים יותר מאחרים (למעט אהוד ברק) בפשעים שליוו את המלחמה בעזה בשנה שעברה. לכן הם התייצבו בחזית הקדמית של הודפי הביקורת הכלל-עולמית המוצדקת, ובהקשר של אופוזיציה לממשלה הקיימת אין להם שום עמדה עצמאית.
הוויכוח בין לבני לבין שאול מופז הוא, לכן, אישי לחלוטין. מופז, שהיה הנץ הקיצוני ביותר בנושא האיראני (מלבד אפרים סנה שנעלם מהזירה הפוליטית בשל שיגעון הגדלות שלו) השמיע בחודשים האחרונים רעשים מתונים והסתייג ממתקפה חד-צדדית בלי אישור אמריקאי. מצד שני הוא דוחף את לבני להשתתף בממשלת נתניהו אבל דורש משרות שאיש לא יציע לו בשלב הזה. לכל ההתרחשויות האלה יש ממד פוליטי פנימי אבל לא מדיני-חיצוני. השתתפות קדימה בממשלה תאפשר אולי את פינוין של כמה היאחזויות זניחות, ואולי את הפסקת השתוללות הבנייה באתרים אחדים בעירנו, אבל זה לא יאפשר משא ומתן רציני לשלום. קשה להאמין שמופז יסייע לנתניהו לפנות את רמת הגולן, ויש להניח שגם ברק יעשה הכל כדי להכשיל את המשא מתן עם הסורים, כפי שכבר עשה בעבר הלא-רחוק.
לכן נסתפק בבידור הזניח ובהיבט הרכילותי שמאפיין את הפוליטיקה הישראלית, נמשיך לעסוק בהצהרות של העסקנים ונתעלם מן העובדה שהם אינם שוטחים בפנינו חלופות רציניות לפתרון הסכסוך. עד שהציבור ייקרא לבחון הצעות משמעותיות יותר כבר נשלם מחיר רב בדם ובמונחים כלכליים, מעבר למה שאנחנו מעיזים אפילו לדמיין כיום.
* התפרסם ב"כל העיר".
אתם יותר גרועים מה’ציונים’: אלה לפחות מקיימים הליך משפטי מסודר נגד נאפע על פגישותיו עם טרוריסטים ערבים בסוריה ובלבנון, נאפע יכול להתגונן במשפט הוגן, ואילו אצלכם עורכים ‘משפט שדה’ חשאי לנאפע ב’לשכה המדינית’ – פוליטביורו בלע"ז – בלי נוכחותו ומבלי שיתאפשר לו להגן על עצמו.
אתם קוראים לעצמכם מפלגה דמוקרטית? אתם כמו המאפיה הסיציליאנית.
הדוגמא שלך לגבי זחאלקה לא מרשימה בלשון המעטה, הרי גם אני לא מתכחש לאסונות שקרוא לעולם הרבי כגון הרצחנות הקולוניאלית באלג’יריה אז מה זה לעזאזל אומר? האם בגלל שח"כ ערבי עושה את המובן מאליו ולא מכחיש את השואה אני צריך להעריץ אותו על זה? אליבא דברעם כנראה שהתשובה היא כן.
הואיל וחיים ברעם מאזכר שוב את הכתבן הישיש דן מרגלית, הנה משהו שמלמד על אמינותו של הגזען הנקלה הזה. אחד הקטעים ב"טורו" העילג במוסף יום שישי של הנחותון "אדלסון היום" עוסק בפרופ’ אבי שליים. מרגלית נטפל למשהו שמישהו סיפר לו ששליים בביוגרפיה על חוסין כדי להנחית עליו תגובה ציונית הולמת: שליים, כתב מרגלית, "לא נקלט באקדמיה הישראלית" ולכן ירד לאנגליה וממנה הוא יורד על ישראל. דברים אלה הם שקר מפורש ושקר במשתמע. שליים לא ניסה להיקלט באקדמיה הישראלית. לאחר שירותו הצבאי בישראל רכש שליים את תאריו האקדמיים בבריטניה (קיימברידג’, LSE), ועשה קריירה אקדמית מזהירה מאז 1987 הוא פרופסור בכיר באוניברסיטת אוקספורד (מקום חמישי בדירוג העולמי, כאשר האוניברסיטה העברית מדורגת במקום ה-105 ויתר האוניברסיטאות הישראליות מזדנבות הרבה אחריה). כיאה לתועמלן אוויל העלים מרגלית את העובדה ששליים הוא פרופסור באוקספורד המהוללת, בנוסף לשקר המביש בדבר "אי-היקלטותו" באקדמיה הישראלית. והוא עוד מעז להטיף על טוהר מידות! רגע, זה לא מרגלית ששירת בנפש חפצה את העבריין המורשע פעמיים והאסיר המשוחרר נימרודיני בעבור חופן עבה של דולרים?
הוא לא מפלצת הוא מפלצתי.
לדרור בל"ד – לך תטייל במקום אחר.
גם עזמי בשארה וגם ג’מאל זחאלקה "נולדו" -מבחינה פוליטית- במק"י ובחדש. מכאן הם שאבו את הרגש האינטרנאציונאליסטי שלהם. עזמי בשארה גם למד בגרמניה הדמוקרטית, ואפילו עשה שם דוקטורט. וג’מאל למד הרבה על האסון של יהודי אירופה. לכן אין זה פלא שהם אינם מתכשים לסבל הנורא שסבלו היהודים. מה שמפליט זה שהלאומנים "שלנו" טרם למדו להבין שאין בחד"ש ואפילו בבל"ד שנאה ליהודים כיהודים – אלא לכיבוש ולאי הצדק השולט בארץ.
מתנחלים ופלשתינים מוכנים לדון בדו קיום ובמדינה דו לאומית
— קישור —
לצערי ההתנפלות הילדדותית להחריד כנגד דן מרגלית נמשכת.
הפעם זהו המגיב חגי נהיר המכנה את מרגלית "ישיש" (ממתי זהו פרט רלוונטי כנגד אדם כלשהו?) "גזען נקלה" ו"עילג".
זהו עוד סימפטום המוכיח כי בדק בית רציני נדרש בחוגי השמאל העיקבי, במידה וחיים ברעם וחגי נהיר מייצגים את אותו שמאל.
הגיע "אד הומינם" עד נפש!
האם השמאל העיקבי כולו מלא אך ורק צעירים אופטימיים, רהוטים ועניניים? (רמז: התשובה היא "לא")
מי שמכנה את מרגלית "מפלצת" (ברעם עשה זאת בטורו הקודם), חושב גם שרוב היהודים בישראל הם מפלצות, כך הרי הכי קל להתמודד מול בני -פלוגתא: קרא להם מפלצות וגזענים ניקלים והנה חילצת עצמך מדיון רציני בו חובת ההוכחה עליך.
אגב, מרגלית כלל אינו לאומן, מי שלא מבין את ההבדל בין "לאומי" ל"לאומן" מוזמן להציץ במילון.
שלא לדבר על כך שלאומיות ערבית באשר היא (ופלסטינית בפרט) מתקבלת בזרועות פתוחות אצל כל המצקצקים בלשונם לנוכך דעותיו של מרגלית (דעות מרכזיות לחלוטין). קוראים לזה צביעות.
תודה על כתבה חשובה כדאי לקרא.
כמה מתנחלים מעיזים להשפיל מבט ולהבין את הטירוף. להבין שזה אולי בעצם לא נורמלי.
הרגע בו קיים זיהוי חטוף של התת מודע הקולקטיבי הטראומטי היהודי, אולי השואתי (מלשון שואה), הוא רגע השפלת המבט. אילו הם הרגעים החטופים של קרן אור.
אי אפשר לנהל חיים נורמליים בהנחייתו של זכרון טבוע שעדיין הולך ומוטבע. כמו שנבנות ההתנחלויות ככה שוקדים גם על טיפוח תודעת הקרבן הנוקם אצל ילדים טרם צבא וביבי מנפנף במפות אוושוויץ כמטורף ללבות עוד ועוד את האש והיאוש.
מה עוד הם מכינים לנו על מגש הנקמות שלהם?
כן, אבל הקומוניטים לעולם לא יוותרו על זכות היוצרים שלהם, לדבריהם, "שתי מדינות לשני עמים". זה מה שנשאר להם אחרי התפרקות ברה"מ. האינטרנציונליסטים האלו מסתבר, יותר לאומיים מהעמים שלהם כל העניין מתחיל להימאס.
לגבי אבנרי זה לא מפתיע. הוא תמיד היה יותר לאומי מהציוני המצוי.
בת זוגי החמודה אמרה עליך למראה תגובתך, "הוא תותח, אתה יודע, איזה יופי הוא כתב", כשם שצחקה צחוק משוחרר, ואמרה "נהדר" כשקראה על החבר’ה האלה.
מלה בסלע. אכן, כבר שייקספיר בן ארצך בגאוניותו איתר את דחף הנקם המטורף הזה בדמותו של שיילוק ב"סוחר מוונציה", ושייקספיר מעולם לא היה אנטישמי, כשם שלא היה אנטי אתונאי ב"טימון איש אתונה", ולא אנטי שחור ב"אותלו" ולא שונא סקוטים ב"מקבט", ולא אנגלו-פובי בתארו את הגיבן שואף הדמים ריצ’רד השלישי, ולא אנטי-ספגטי בתארו את שנאת בתי טיבלט וקפולט ב"רומאו ויולייה" ולא אנטי-לטינו בתארו את קסיוס הרזה הרע ב"יוליוס קיסר". לא. שייקספיר פשוט היה אדם חד עין באופן לא מצוי, שידע לאפיין ולתאר כל גילוי של טרוף אנושי.
מ.
ראשית, איני מייצג :שמאל", "ימין", "מרכז" או כל דבר אחד. אני מייצג את עצמי ומציג את אך ורק את דעותי שלי.
שנית, אני מקבל את ההערה בדבר "ישיש", אך דוחה את הביקורת על הגדרת מרגלית כגזען נקלה ועילג. העילגות רלוונטית מאוד לאדם שמפיץ את דעותיו (ומרוויח בכך את לחמו) בעל-פה ובכתב. אשר לגזענות, היא המאפיין החמור ביותר של הדעות הללו. גזענות היא תכונה בזויה, ולפיכך מי שזו תכונתו הוא גזען נקלה.
שלישית, זכותו של אדם לחשוב שמרגלית אינו "לאומן". רשאי מי שחפץ בכך לחשוב שמרגלית הוא הומניסט דגול. מכוח הזכות הזאת, הזכות לחרות המחשבה, זכותי לחשוב שמרגלית הוא פטריוט פתולוגי חסר תקנה שהתייחסותו לשאלות הקשורות ביחסי יהודים-ערבים, ישראל-העולם, והסיכסוך הישראלי-ערבי מושתתת על ראיה חד-ממדית וחד-צדדית – הצד הישראלי-יהודי. גם זה סוג נתעב של גזענות, ומה שחמור יותר – של טימטום.
לפי ועדת החקירה של האו"ם (שפעלה ללא שיתוף פעולה ישראלי ולכן כנראה אין לחשוד בה בהטיה לטובת ישראל) נהרגו בג’נין 52 פלשתינים (לוחמים ואזרחים) ו29 חיילים ישראלים זה רחוק מלהיות טבח מכוון באזרחים.