זיכרון, היסטוריה ופוליטיקה קשורים בקשר דיאלקטי רב ממדים, אשר נדון רבות ובהקשרים רבים, ובוודאי ימשיך להעסיק את בני האדם גם בעתיד. גם פוליטיקאים, ולא רק בישראל, נוטים לעשות שימוש בדיאלקטיקה הזאת לצרכיהם, לרוב תוך ניצול ציני ואינטרסנטי של הדברים. לטענתי, דווקא את המקרה של ח"כ ברכה צריך לשפוט באור שונה משום השימוש השונה, החדש והלא קונבנציונלי שעושה ח"כ ברכה בזיכרון ההיסטורי, שימוש שיש בו אופציה מתקנת עבור הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
לזיכרונות האישיים והקולקטיביים יש חשיבות עבור בני האדם בכך שהם ממקמים אותנו כחלק גדול יותר מהקיום האינדיבידואלי ומספקים תשובה לשאלות קיומיות כגון, "מי אני?" ו"למה אני מי שאני?". זיכרון ממקם אותנו כחלק מהיסטוריה ועבר משפחתי, שבטי או קהילתי, וכחלק מהתהוות של עיר או אומה. זיכרון השואה הוא ללא ספק זיכרון אישי של חוויה טראומטית עבור ישראלים רבים, אך גם זיכרון קולקטיבי אשר עיצב, מעצב ומשפיע על החוויה הקולקטיבית הישראלית.
אבל ההיסטוריה אינה רק זיכרון של העבר, אלא היא הפרשנות העכשווית שלו. וכפי שאמר ניטשה, "כל קיום הוא במהותו פרשני", וההיסטוריה היא זיכרון קולקטיבי של פרטים רבים הנאבקים על עיצובה המתמיד. העבר ההיסטורי והזיכרון אינם מלמדים אמת בלעדית או יחידה.
אין בכך כדי לומר כי ההיסטוריה של השואה, הזיכרונות האישיים שעיצבו והשפיעו על חייהם של בני הדור הראשון והשני במדינה והטראומה הקולקטיבית אשר עיצבה את זהותה של המדינה, אינם חשובים או נתונים לערעור. להיפך, דווקא ממרחק הזמן נדמה כי לקח השואה נחרט לעד כסמל לרוע המוחלט, ולכך יש עדויות רבות בעולם בשנים האחרונות.
צריך, כמובן, להמשיך ולזכור את השואה, ללמדה ולשנן את שורשיה האנטישמיים ואת הלקח ההיסטורי הנובע ממנה. עם זאת, חובה עלינו להפסיק להיות "מדינה בטראומה". עלינו להכיר גם בזיכרון ובהיסטוריה האישיים והקולקטיביים של הפלסטינים, זיכרון וטראומה כואבים אשר עיצבו והשפיעו על העם עמו אנו מסוכסכים. אין בכך זילות של השואה ואין בכך כדי להמעיט מערכה האוניברסלי, אלא להיפך.
החלטתו של ח"כ ברכה להצטרף למשלחת הפרלמנטרית אשר תיסע לפולין ותשתתף במצעד באושוויץ היא צעד אמיץ, חכם וראוי להערכה. מעשה זה מבטא מדיניות של ניסיון להבין ולהכיל את הנרטיב, הזיכרון וההיסטוריה של העם היהודי. על מנת להגיע לפיוס בין שני צדדים יריבים על כל צד להפסיק להאשים את הצד האחר ולפחד ממנו. זה השלב הראשון. בשלב השני יש להבין ולקבל את הנרטיב והזיכרון של הצד השני. אך אין די בכך. השלב השלישי, שהוא החיוני ביותר, הוא השלב שבו על כל צד לא רק להבין ולהביע סימפטיה לטראומה, לכאב, לזיכרון ולהיסטוריה של הצד השני, אלא לנסות ולהכיל בתוכו את הנרטיב של הצד האחר. זה צעד קשה משום שהוא דורש לוותר על חלק מהסיפור והכאב העצמי, ותוך כך להודות בעוול שנעשה לצד השני. ולפחות במקרה הישראלי-פלסטיני זה דורש שינוי של "הסיפור" הרשמי והמקובל.
בהצטרפו למשלחת לפולין, קיבל עליו ח"כ ברכה את הצורך לא רק להבין את הנרטיב הישראלי-ציוני של לקח השואה, אלא באופן עמוק יותר מבטא מעשה זה ניסיון להכיל את הנרטיב של הצד האחר על אף הקושי העצום שבכך, ועל כך בוודאי יספוג ח"כ ברכה ביקורת רבה מתוך מחנהו. על האירוע האחרון ב"יד ושם" ניתן להתווכח והוא אינו משנה באופן מהותי את החשיבות הרבה של המעשה האמיץ, שהרי הפרשנות ההיסטורית הינה סובייקטיבית ונתונה לויכוח. גם בקרב חוקרי השואה והאנטישמיות יש חילוקי דעות בנוגע למה שנחשב כביקורת לגיטימית ומה שנחשב לאנטישמיות.
השאלה ההכרחית שצריכה להישאל היא מדוע דווקא נציגו של המיעוט, של הצד החלש בסכסוך הדו- ראשי הזה, עושה את הצעד האמיץ ולא מדינת ישראל, הגדולה והחזקה לאין שיעור. מדוע פוליטיקאים יהודים אינם נוקטים בצעדים להבנת ולהכלת הנרטיב הפלסטיני, ובמקום זאת הם שבויים בקונספטים מיושנים של האשמת האחר והתכחשות לכאב, להיסטוריה ולזיכרון הפלסטיני.
רק כאשר שני הצדדים ישכילו לעשות צעדים שפירושם הבנה והכלה של הנרטיב, הכאב והזיכרון של האחר תיסלל הדרך לפיוס בר-קיימא בין העמים. הצעד של ח"כ ברכה הוא צעד חשוב ואמיץ בכיוון הזה וראוי שהפוליטיקאים היהודים ילכו בעקבותיו, ילמדו ויפנימו את טראומת הנכבה הפלסטינית.
* הכותב הינו דוקטורנט במעבדה למחקרי סביבה, תכנון וקהילה בחוג לגיאוגרפיה באונ’ ת"א.
התגובה שלי מופנית למגיב המכנה עצמו "נרטיב". לטעמי אתה נמצא במה שכיניתי במאמר "השלב הראשון", שהוא השלב בו מאשימים את הצד השני, מסרבים להביע אמפטיה והכרה בהיסטוריה ובנרטיב (כן, כן, נרטיב!) של הצד השני.מכאן יש לך עוד דרך ארוכה לעשות על מנת להגיע להכלה ולפיוס והתגובה שלך ממחישה במדוייק את מה שכוונתי אליו במאמר שלי.
אפשר בהחלט (ורוב רובם של הישראלים וגם של הפלסטינאים עושים זאת) להישאר בשלב ההאשמות, השקרים (לא היה טבח בג’נין? לא היו פשעי מלחמה בעזה…)ואפשר לנסות ולהכיר ולכבד את הכאב וההסיטוריה של האחר, גם דרך ביקור באושוויץ. אגב, אושוויץ, גם לא יזיק בעיני שמדינת ישראל תתנתק סופסוף אחרי למעלה משישים שנה מ "פוליטיקת אושוויץ" אשר גורמת לה לחשוב ולהאמין (וכך אכן היה שנים רבות) כי אומות העולם יסלחו לה על פשעים ומעשים שלא יעשו וכן על כיבוש מתמשך והפרת זכויות אדם בגלל השואה.
ממליץ לך גם לקרוא בעיון את הפרק על "ביטחון אנושי" בספרה של חדוה ישכר, אולי תבין שביטחון זה לא רק שטחים וצבא ומיליטריזם אלא חיים נורמליים, אוכל, חינוך, זכויות אזרח וכל מה שאין לפלסטינאים שאנו כובשים.
מר "נרטיב" האם אתה -בעצמך- מאמין למה שאתה אומר?
מי שרוצה להקים מדינה יהודית במרחב שהוא ברובו אינו יהודי הוא הרי טרנספריסט אפריורי.
ממתי החלו הציונים לפנטז על הטרנספר?
אלף שמונה מאות ומשהו…ותקנו אותי אם צריך.
היש לציונות אג’נדה שהיא אינה טרנספר (חבוי או גלוי, מרצון או שלא מרצון)?
חן אני מתקשה מאד לקבל את גישתך "הרלטיביסטית" להיסטוריה. עובדות ארעו באופן מסויים ובזמנים מסוימים. כך למשל המהפיכה הצרפתית ארעה ב 1789, הנשיא קנדי נורה על ידי צלף ולא מת מהתקף לב וגרמניה הנאצית פתחה במלחמת העולם השניה. הנרטיבים מתיחסים "לסיבות" שהובילו למאורעות כאשר צדדים לסיכסוך "מצדיקים" את עמדתם.
אני יכול להתבקש להבין ו"להכיל" כלשונך, את נימוקי הערבים לדחיית החלטת החלוקה אך הדבר אינו ישנה את עצם העובדה שהם דחוה ופתחו במלחמה.
גם העובדה שיהודים גורשו מכל ישוב שנכבש על ידי ערבים היא גלויה יודועה – עד שנת 67 לא היה יהודי בעיר העתיקה. ברור לי (וזה הנרטיב שלי) מה היה קורה ליישוב לו ניצחו הערבים)
לנוכח עובדות אלו אין לי בעיה להתמודד הנרטיב הפלסטינאי המבוסס על סילופי עובדות והתעלמות ממחדלים עצמיים של הנהגתם
הנראטיב הציוני מבוסס בחלקו על שקר, כמו שהנראטיב הפלסטיני מבוסס בחלקו על שקר. בבדיקה קפדנית אפשר לראות שהחלק היחסי של השקר בנראטיב הפלסטיני גדול בהרבה מהחלק היחסי של השקר בנראטיב הציוני.
אפשר להבין את מי שדוחה נראטיב שהוא בחלקו שקרי, מה שאי אפשר להבין זה למה אותו אדם בולע בהתלהבות ואף מנסה למכור נראטיב חליפי שהוא שקרי עוד יותר, במיוחד כשהאדם הזה לא נמנה על הקבוצה שהסיפור הזה הוא שלה באופן טבעי.
הפלסטינים זקוקים לשקר שלהם בדיוק מאותה סיבה שאנחנו זקוקים לשקר שלנו. אבל למה אתה, שאינך פלסטיני, זקוק ומפנים את השקר הפלסטיני – זה לא ברור ואף משונה, בלשון המעטה.
אלא שהנרטיב הציוני שכל "הנרטיביסטים" מפמפמים כל הזמן מבוסס על שקר גמור.
1. הפלסטינים התנגדו לחלוקה, כאלו שהחלוקה מבוססת על איזשהו צדק בלתי ניתן לערעור. אז לא. אין ולו דוגמא אחת לעם שהסכים להתחלק עם פולשים שבכח מעצמה החליטו להקים אצלם מדינה אקסלוסיבית לעצמם. שנית, מאז ישראל התנגדה כמעט לכל החלטה של האו"ם בנוגע לפלסטינים (עשרות ויותר החלטות) אבל זה לא נחשב רק הסירוב הפלסטיני (המוצדק) נחשב.
2. הפלסטינים פתחו במלחמה. עוד שקר אחד. פעולות טירור משני הצדדים היו הרבה לפני החלטת החלוקה. אלא שלאחריה, לקראת פינוי הבריטים החליטה ההנהגה של הישוב היהודי שזה הזמן להביא לידי ביטוי את כוחם הצבאי והאזרחי ולבצע, מה שעמד על קצה לשונם מאז תחילת ההתנחלות הציונית, טרנספר של האוכלוסיה הערבית על מנת לבסס מדינה בעלת רוב יהודי. וכך פעולות טירור ספורדיות הפכו למלחמה שבה "הערבים מתכוונים לזרוק את היהודים לים" (ואידך זיל גמור אצל בני מוריס).
3. ונניח, שהערבים אשמים ב-1 ו-2 איך זה מתיר לבצע טרנפר באזרחים, נשים ילדים וזקנים שלא היה להם כל קשר ואפילו רדיו לא היה להם ברוב המקרים כדי לדעת מה קורה. לפושעי מלחמה קל לעטוף את כל זה בשקר אחד גדול.
4. ולסיום שוב השאלה האנגלית: "היש לציונות אג’נדה שהיא אינה טרנספר (חבוי או גלוי, מרצון או שלא מרצון)?"
הטענה כי הפלסטינים דחו את החלוקה מתייחסת לעובדות, לא לשיפוט. על העובדה הזו אין עוררין. אפילו אתה מסכים.
הוויכוח הוא האם לגיטימי לצפות מהפלסטינים לשאת בתוצאות הבחירה שלהם, במיוחד מרגע שהפסידו במערכה, או שלא משנה מה הם יעשו, אין להם שום אחריות מוסרית לגורלם, וכנגזרת מאי האחריות שלהם, כל מחיר שהם משלמים על הבחירה, הוא לא לגיטימי.
יש להניח שבשתי האוכלוסיות יש אנשים "לא אשמים". בכל מקרה מישהו חייב לשלם את החשבון. זה או ה"לא אשמים" שלנו או ה"לא אשמים" שלהם. למה, לשיטתך, שה"לא אשמים" שלנו ישלמו?
בשורה התחתונה מדובר בשני קולקטיבים, עם תביעות קולקטיביות – באגף ה"זכות". כמו שהפרטים בקולקטיב נהנים מהשגי הכלל, ככה הם גם משלמים את החשבון במקרה של הפסד – באגף ה"חובה".
זה לא קשור לטוב ורע, נכון ולא נכון. זו פשוט המציאות.
מ.ש.ל. נרטיב=שקר. תודה על ההוכחה
המוסר הכפול פשוט נוטף מתגובתך.
האו"ם מייצג עד כמה שניתן איזשהו צדק גלובלי, והאמירה שלך שהפלסטינים התנגדו בצדק להחלטת החלוקה משמעותה שהצדק הפרטי שלך עומד מעל לכל. כידוע לך יש כמה ימנים פאנאטים שרק מחכים שצדק פרטי יתן לגיטימציה לפעולה,
ואיזה כח עליון הגדיר שדווקא הצדק שלך הוא הנכון?
בנוסף לזה הבה נבחן את שיטתך לגבי קבלת החלטות האו"ם:
אתה מחשיב את התנגדות ישראל להחלטום או"ם כ"סרוב", ומקבל את התנגדות הפלסטינים כ"סירוב מוצדק" (מוסר כפול?)…
לעומתך אני חושב שהפלסטינים היו צריכים לקבל את החלוקה בדיוק כמו שישראל צריכה למלא החלטות שהתקבלו לאחר מכן.
הנתון שהבאת לפיו ישראל פתחה במלחמת 48 הוא פשוט נתון שגוי ומוטעה, וברור לעיני כל שדעותיך הפוליטיות מכתיבות לך את ההיסטוריה באופן חדש ושיקרי.
אפילו הערבים עצמם מודים שהם פתחו במלחמה ושזו היתה טעות. אז מה לך כי תלין?
לגבי "יבוטל יום השואה": אני דווקא מציע לבטל את יום הנכבה (האקסלוסיבי הפלסטיני) ובמקומו יונהג יום זכויות האדם הכללי. ביום זה נזכיר את כלל החפים מפשע (קורבנות הטרור והקסאמים למשל) ששילמו ומשלמים מחיר יקר על לא עוול בכפם.
את האמירה שלך ש"מי שרוצה להקים מדינה יהודית במרחב שהוא ברובו אינו יהודי הוא הרי טרנספריסט אפריורי" אפשר להכיל על אירופה בה יש מדינות מוסלמיות (טורקיה, אלבניה ובוסניה) שנמצאות במרחב שהוא נוצרי ברובו.
אני מציע לתבוע מיד את מייסדי המדינות הנ"ל בגלל היותם טרנספריסטים אפריורי.
מה דעתך?
בעניין הציונים-טרנספריסטים – אני חושב שכבר אמרתי לך שאלו תיאוריות קונספירציה ותו לא.
הציונים לא ספרו את הפלסטינים ולא ממש טרחו לתכנן ברצינות את העתיד הדמוגרפי של ארץ-ישראל.
הפלסטינים עצמם (כפי שנאמר כאן בתגובות לא אחת) תרמו תרומה מכרעת לגישת הציונות כלפיהם. ואם אתה לא מאמין תשאל את המופתי.
דעתו לגבי עתיד היהודים היתה נחרצת וברורה יותר מכל אמירה ודעה של מנהיג ציוני לגבי הפלסטינים.
הצעה שכנראה לא תתקבל בברכה:
יבוטל יום השואה (האקסלוסיבי היהודי) ובמקומו יונהג יום זכויות האדם הכללי. ביום זה נזכיר את כלל החפים מפשע ששילמו ומשלמים מחיר יקר על לא עוול בכפם כשכל עוונם להשתייך לקבוצה חלשה ונרמסת. כל אותם המליונים שסבלו ושסובלים מאדישות והתעלמות מגורלם ומזכויותיהם הבסיסיות אשר נמנעו מהם בעבר ונמנעות מהם בהווה בשיטות משונות ואלימות שאין להן מקום בחברה מתוקנת.
כמה עסקנים עלולים לאבד פרנסה, וכבוד מיום כזה ולכן ההצעה נדחית ויום השואה הבא וגם זה שאחריו "יחגגו" באותו האופן הפולחני עד שדור קבלני-השואה יחלוף מן העולם וילדיהם או נכדיהם השפויים למחצה יעזו לתקן את הדרוש תיקון. יום כזה היה באפשרותו להזכיר לנו את העבר אך חשוב יותר גם את ההווה והעתיד. יום שבו יביע האדם באשר הוא אדם סלידה ודאגה מאשר טבוע בו עצמו ותמיד מאיים להתפרץ – יצר החייתיות.
הדרך לפיוס בר קיימא בין העמים,כדברי המחבר,יתרחש רק כאשר הערבים והפלסטינאים בינהם יקבלו את היהודים כעם,כעם עם זכות להגדרה עצמית ושמימושה הוא כאן בא"י.
אבל הפלסטינאים מסרבים לכך.הם סירבו בעבר(עיין ערך נרטיב)והם מסרבים גם כיום ולו בדל של ריבונות יהודית בא"י.
ביום בו הם יקבלו את זכותינו למדינה ,הדרך לפיוס תהיה פתוחה.
אתה טועה כמובן לכל אורך הדרך. העובדה שאינני מוכן להאמין בשקרים כמו הטבח בג’נין (שחוץ מבכרי וכמה ישראלים אפילו הפלשתינים כבר מודים שלא היה) או בצדקת הפלשתינים איננה אומרת שאני לא מבין או שאני מתכחש לכאבם. הענין הוא שאתה ודומיך מטפחים את השקר שבאסון הפלשתיני אשמים הישראלים בעוד שהאמת היא שבאסון הזה אשמה הטפשות הפלשתינית. זה גם ההבדל בין עובדות לנרטיב. האמת היא שהפלשתינים סרבו פעמים להצעת החלוקה (פעם ב-1936 ופעם ב-1947) יצאו למלחמה והפסידו בה. הנרטיב (השקר) הוא שהציונים אשמים. אני מודה שהציונים סרבו להרצח ע"י בני בריתו של המופתי ומסרבים לפתרון הזה עד היום. אם זו אשמה אז הישראלים אשמים באסון הפלשתיני.
אהבתי את המאמר ואני מברך את ח"כ ברכה על בקורו המתוכנן באושויץ
כציוני איני "חושש" מהנרטיב הפלסטינאי
גם היום בעידן של היחסיות והרלטיביזם המוביל ללגיטמיות של נרטיבים שונים לדעתי אין תחליף לעובדות היסטוריות המתועדות היטב.
איני חושש מהנרטיב הפלסטינאי כיון שהעובדות מדברות:
1. שהם אלו שדחו את הצעת החלוקה ותקפו את היישוב יום לאחר קבלתה, לולא תקפו לא הייתה מלחמה
2. מלחמת העצמאות או מלחמת 48 אם תרצו לוותה במעשי זוועה ופשעים משני הצדדים. בהתלהבות מאמוץ "הנכבה" שוכחים כי מכל ישוב יהודי שנכבש -גוש עציון, משמר הירדן, כפר דרום , בית הערבה והרובע היהודי גורשו כל התושבים היהודים. כך שהטיהור האתני היה דו צדדי. נכון, הצד היהודי ניצח ולכן גורשו יותר ערבים מיותר שטחים איני מתבייש בכך
3. בנוסף גורשו או אולצו לעזוב ללא רכושם עשרות אלפי יהודי ארצות ערב שלפתע פסקו להיות "יהודים ערבים" והפכו באחת לציונים רחמנא לצלן.
עלינו להישר מבט אל העבר ללא בושה או רתיעה ולהתקדם ביחד אל פתרון מוסכם בעתיד
למגיב "עובדות ונרטיבים", התגובה שלך מבטאת אולי אף יותר מאחרים את הבעיה העיקרית שלנו – והיא שאנו שבויים עדיין (ובמידה לא פחותה גם הפלסטינאים!) בשלב ההאשמות ("הם דחו את תכנית החלוקה", "הם הפסידו ולכן איבדו את ביתם" וכו’)שאצלך למשל בא לידי ביטוי בהשוואת ה"עובדות" ההיסטוריות. הרי ידוע לכל שאין היסטורה "אובייקטיבית" אחת וכ היסטוריה תמיד נכתבת ונשמרת מנקודת מבט סובייקטיבית של הכותב ושל התקופה.
מה שאני מציע זה לעבור לשלב הבא שמעבר להאשמות ולתחרות העובדתית, לקראת ניסיון להכיל את הנרטיב של שני. זהו תהליך קשה הדורש לוותר על העמדה "הצודקת", ההיסטורית" וכו’ , אבל תהליך הכרחי לקראת פיוס והשלמה עם כך שעוול נעשה בשני הצדדים והכאב האנושי אינו מבחין בין לאום ואתניות או דת שונים.
שוב הופכים מכחישי שואה את הארוע הנורא ההוא לנרטיב. נרטיב מר משגב זו הדרך של השקרן להגיד שהעובדות לא מענינות ולכן הוא צודק . אז בוא נבדוק עובדות ולא נרטיבים. איזה עובדות צריך ח"כ בראכה לזכור כשיתיצב באושוויץ? למשל שהמופתי של ירושלים חאג’ אמין אל חוסיני, מנהיגם של ערביי ארץ ישראל באותה תקופה ישב בבונקר של היטלר ותיכנן יחד איתו את רצח היהודים. למשל, שמנהיג הפלשתינים היום עשה דוקטורט בהכחשת שואה. זה נקרא להכיל את העבר ואת ההוה גם יחד. כשחברי הכנסת הערבים יכילו את העובדות האלה יכול להיות שהם יבינו מה היו חטאיהם בעבר, מה הם חטאיהם היום ואיך אפשר לעשות שלום. אם הם לא יבינו ויכילו הם ימשיכו לספר שקרים (סליחה נרטיב) על פשעי ישראל בג’נין ובעזה וימשיכו לחשוב שזה יוביל אותם להקמת מדינה פלשתינית במקום להבין שהשקרים האלה (שוב סליחה, נרטיב) מרחיקים אותם מהקמת מדינה פלשתינית עצמאית.
המנצח הוא זה הקובע את הנרטיב, כך שלא נותר בידיו של המיעוט אלא להתמודד עם הנרטיב שנכפה עליו. ח"כ ברכה השכיל להבין שעליו ללמוד ולהבין לעומקו את הנרטיב בכדי לדעת להשתמש בו לצרכיו הפוליטיים. לכך ניקולו מקיאוולי הקדיש פרק שלם ב"הנסיך" וח"כ ברכה עובד כך נראה לפי הספר.
גם הצד המנצח מראה סימני חכמה ומתחיל ללמוד את הנרטיב האחר, וראייה לדבר היא העלאת נושא הנכבה על שולחן הדיונים – בעד או נגד אך לפני עשור הנושא נחשב היה לטאבו ונדחה מכל וכל. נדמה כי הפיתרון לסיכסוך צריך לבוא באמצעות לא מעט הבנות בסיסיות, כשכל צד ישכיל ללמוד, להבין ולהכיר את הצד השני – שלב בו אנו מצויים רק בתחילתו לאחר קרוב ל-100 שנות מאבק.
נרטיב יכול להתפרש בהחלט כערימה של שקרים, אך הוא עדיין נותר נרטיב. גש/י למילון.
דן, עליך להחליט. אם אינך סופר אותם מדוע תתערב בלוח השנה שלהם?…
טרנספריט אינו עניין של הבדלים אלא של תכנון וביצוע בשיטות מרושעות – אין כאן עניין של "תיאוריות קונספירציה" אלא של קונספירציה.
קונספירציה = תכנון.
עזה, זה לא מתוכנן? הכל קרה במקרה?
ההיסטוריה הציונית רצופה בתכנונים כאלה כי זו מהותה או זו המהות שנתנו לה הציונים. זכותך לחשוב אחרת אבל העובדות והלוגיקה הפשוטה מכוונים למקום אחר. אתה משלה את עצמך או מתמם.
השאלה פשוטה מאוד – האם גירוש אוכלוסיה אזרחית הוא חלק מ"מחיר המלחמה"? האם כיבוש ונישול הם חלק מ"מחיר המלחמה" – או שרק ההרוגים, הפצועים וההריסות הם ‘מחיר המלחמה’ ואחרי המלחמה הפליטים חוזרים לביתם, משקמים את ההריסות, מטפלים כמיטב יכולתם בפצועים ומתאבלים על מי שנהרג.
האם זה שמאן דהו ניסה לדקור אותך מתיר לך, לאחר שהגנת על עצמך, לקחת לו את המכונית או הבית? זה אבסורדי וגם העובדה שהוא רצה לשדוד את כספך, מכוניתך או ביתך לא מתירה לך לקחת את כספו, רק להגן על עצמך. אם כך הדבר לגבי מי שרוצה לשדוד רכוש שאין עליו מחלוקת על אחת כמה וכמה שמדובר בשטחים שנויים במחלוקת.
זה שהציונות התעלמה מהפלסטינים במשך עשרות שנים לא אומר שהמצב היום זהה.
ראה את המרחק בין האמירה של גולדה מאיר ש"אין עם פלסטיני" לבין מספר הציונים היום שמכירים בעם הפלסטיני ובזכותו להגדרה עצמית.
ההבדל הוא אדיר.
המיינסטרים של הציונות לא תכנן שום דבר קונקרטי לגבי הפלסטינים, גם לא טרנספר.
הנישול של 48 היה בעיקר תוצאת ההימור הלא מוצלח של הפלסטינים בעידודן של מדינות ערב, מדינת ישראל היתה יכולה להיות דו-לאומית היום אלמלא אותו הימור אלים ואומלל.
אתה שואל "עזה, זה לא מתוכנן?", ואני מניח שכוונתך למבצע עופרת יצוקה. אזי התשובה היא "אכן, זה לא היה מתוכנן", בדיוק כמו מלחמת לבנון השניה.
ולמה לא? מפני שבשני המקרים הנ"ל פעלה ישראל כתגובה על ירי לשטחה. תגובה לגיטימית לחלוטין, וגם אם המבצע עצמו (בעזה) נראה כמו כניסה מתוכננת של כוחות, הרי שהטריגר לפלישה היה פלסטיני ולא ישראלי.
שאל את עצמך איזו מטרה (= תכנון) חמאסית עומדת מאחורי שיגור 8000 קסאמים לשטח ישראל…?
מחיר המלחמה בראי ההיסטוריה עד לימינו אנו הוא שהצד המנוצח מפסיד ריבונות, עצמאות, בעלות על נכסים, וכיו"ב. במקרים מסויימים אף מושתים עליו קנסות גבוהים ודמי נזיקין ע"י הצד המנצח (ראה למשל החובות של פינלנד לבריה"מ לאחר מלחמת העולם השניה) אולי לא הפסד מוחלט וטוטלי, אבל בהחלט יש הפסד בכל הפרמטרים.
כתוצאה ממלחמות נוצרים פליטים. אכן לא מקובל שעם שלם גולה מכל ארצו, אבל חלקים באוכלוסיה גולים מחלקים מארצם. הגולים מתיישבים בחלקם באזורים אחרים של הארץ שנותרו בחזקתם (פליטים פנימיים), ובחלקם בארצות שכנות או מעבר לים. זה בדיוק מה שקרה לפלסטינים. הם לא הראשונים וגם לא האחרונים.
מצב הפלסטינים נובע מהעובדה שהם לא השלימו עם התבוסה, אלא ממשיכים במלחמה, בתקווה להפוך את הגלגל. לכן המדד הנכון למצבם הוא בהשוואה לעמים אחרים במלחמה, שהם בה הצד החלש, ולא בהשוואה לעמים שהשלימו עם תבוסתם ונמצאים בתהליכי שיקום.
אני מסתמך על עובדות ולא על נרטיבים. "נרטיב" הוא ראיה פוסטמודרנית של ההיטוריה שמטרתה לשים מדכא ומדוכא באותו סל ולהכריז שניהם שקרנים.
"בבדיקה קפדנית" אפשר לראות שאתה תומך בשקר הציוני בכך שכאמור אתה לא רק מכריז על תיקו בין המטרנספר והמטרונספר אלא שאתה טוען כי המנושל גם אשם וגם יותר שקרן.
אם הייתי גרמני אני מקווה שגם לא הייתי תומך בנרטיב הנאצי וגם לא הייתי "לא ברור ומשונה בלשון המעטה".
ז"א שאם אתה מחליט להתנגד לשוד ביתך ורכושך אתה צריך לשאת בתוצאות גם של השוד וגם של אונס אשתך. זה בהחלט קשור לטוב ולרע ואם זאת, זו כנראה המציאות עד עכשיו. צריך רק לזכור שלא כבמשחק כדורגל המציאות אינה מסתיימת אחרי תשעים דקות (ואחריתה מי ישורנה).
ולדן בעל המוסר:
האו"ם לא מייצג איזשהו צדק גלובלי ולא צדק בכלל. הוא מייצג עמדות פוליטיות אינטרסנטיות בעיקר של המעצמות הנתמכות על המדינות התלויות בהן. לכן מי שהחלטות האו"ם מנוגדות לאינטרסים הבםיםיים שלו מתנגד להם ואין בזה כל חידוש.
הצביעות של ישראל נובעת מכך שבכל פשעיה מאז 47 היא מאשימה את הפלסטינים בכך שהתנגדו להחלטת החלוקה אבל ממלאת את פיה מים לגבי עשרות ואולי יותר החלטות שבאו אח"כ ולא קויימו על ידה, כמו למשל ההחלטה לגבי שיבת הפליטים שהם מוקד הרבה יותר אקוטי לסכסוך בשלב זה.
השאלה מי פתח במלחמה היא קודם כל השאלה מהי מלחמה. מלחמה היא בין שני צבאות ולפלסטינים לא היה כל צבא אלא קבוצות מבודדות, בלתי מאורגנות ובלתי מצויידות שבודאי לא איימו (ריאלית) "לזרוק את היהודים לים" שלהם היה כבר צבא די מאורגן.
האינטיפדה השניה היתה יותר חמורה וגבתה יותר קרבנות מההתנגדות הצבאית הפלסטינית (אם אפשר בכלל לקרוא לה כך) בסוף 47 ותחילת 48 ואף אחד לא קרא לה מלחמה.
ההשוואה בין מלחמה לבין פשע פלילי כפי שעשית אינה נכונה. מלחמה היא עניין קולקטיבי, לכן נהנים או ניזוקים מתוצאותיה גם מי שלא לקח חלק פעיל בפעולות הלוחמה עצמן.
פושע שנתפס יושב בכלא גם כעונש על הפשע, גם כמניעה לאפשרות שיפשע פעם נוספת, וגם כהרתעה לכלל מפני מעשים דומים. הוא יושב, לא המשפחה שלו או חבריו.
האם לטעמך לגיטימי להעניש עם שנוצח במלחמה, בכליאה – כמו שעושים לפושע פלילי? לא סביר.
דרך אגב, דינים מסורתיים רואים בפיצוי הנפגע ע"י הפוגע דבר לגיטימי וחיובי. קנס ופיצוי לא נחשבים לשוד וגזל, אלא לדרך להסדיר סכסוכים כתחליף לנקמת דם.
דרך אגב, האידיליה שלך לגבי "הגנה עצמית" מוגבלת אין לה אחיזה במציאות. זה שניסה לדקור אותך לא יפסיק לנסות אלא אם יאמין שהוא מסתכן בנזק קשה לעצמו. אם הוא ידע שלא יגרם לו שום נזק, מה אכפת לו לנסות שוב. במקרה הגרוע הוא יכשל. במקרה הטוב, אתה תמות. מה יש לו להפסיד?
לעיתים מחיר המלחמה כרוך בגרוש אזרחים.
10 מיליון גרמנים גורשו מאירופה המזרחית לאחר מלחמת העולם השניה.
מאות אלפי יוונים גורשו על ידי "ידידינו" התורכים לאחר מלחמת העולם הראשונה. בנוסף גורשו יוונים גם מחלקו הצפוני של האי קפריסין.
לעיניננו אל תשכח את היהודים שגורשו מהעיר העתיקה, גוש עציון ועוד ישובים ואת הגרוש ההמוני של היהודים מארצות ערב.
לא הבנתי את הערתך לגבי "השטחים שבמחלוקת" מלחמות פורצות שיש מחלוקות הלא כן ?
למגיבים:
לגבי ‘מחיר המלחמה’ וכו’ – יש כאן שתי שאלות, האחת היא מה אנחנו רוצים שיהיה מחיר המלחמה, ורצוי במבט לטווח ארוך, מתוך רצון למנוע את המלחמה הבאה, ענישה קשה מדי עלולה להצית את המלחמה הבאה. האם אנחנו רוצים לנשל את הפלסטינאים, כנראה שכן אם אנחנו מכניסים את זה למחיר אבל אז, היות והמחיר לא מוסכם על המנושל ולא נקבע בשום הסכם נצטרך להמשיך ולהלחם, לא חבל?
השניה היא איך נקבע המחיר. בהסכמה? בהחלטה של האו"ם? או שפשוט קבענו חד-צדדית שזה המחיר ומי שלא מסכים יכול להמשיך להלחם. צריך גם לזכור בהקשר הזה שישראל לא מבודדת עם הפלסטינאים ותלויה במעצמות שגם להן יש מה לומר בעניין.בהקשר הזה מה שנקבע בהחלטות של האו"ם הוא שהפליטים צריכים לחזור, ובכל מקרה נצטרך לכל הפחות לשאת ולתת על העניין.
בקצרה: מהבחינה המוסרית – איזו נורמה אתה רוצה לקבוע, באיזה עולם אתה רוצה לחיות, מהבחינה המעשית – איך מסיימים את המלחמה ויוצרים סטטוס קוו יציב שלא יאלץ אותנו להלחם שוב ושוב.
ממשיך בתגובתי
לגבי הטענה שהפלסטינאים המשיכו להלחם – אני לא מבין אותה בכלל. אחרי מלחמת העצמאות אלו שנותרו בתחומי מדינת ישראל השלימו עם קיומה, לא ידוע לי על מרד שלהם מאז 48 ועד ימינו מעבר ל"התפרעות" פה ושם. היתר נותרו בארצות שונות ועל חלקם נכפה שלטון ישראלי ב- 1967, במלחמה נפרדת.
לגבי הגנה עצמית, פיצויים וכו’ – פיצויים נקבעים על-ידי בית משפט או בהסכמה, לא נלקחים חד-צדדית. הסיכון שהתוקף לוקח הוא מה שאני עלול לעולל לו במסגרת ההגנה העצמית, ופיצויים שבית משפט עלול לגזור עליו. איומים בנוסח ‘אם תתן לי סטירה אני אשרוף לך את הבית’ יאים לעולם התחתון.
ובכל מקרה אחרי כל ההתפלפלויות מי התחיל ומי מכיר ומי מה מו נותרת העובדה שישראל שולטת על כך וכך פלסטינים וצריכה לבחור אם להעניק להם אזרחות או להפסיק לשלוט עליהם, ושיש עוד כמות של פליטים שצריך לסכם מה עושים איתם.
הפלסטינים שלגביהם נטען כי נושלו וגורשו, הם בעיקר הפלסטינים *שאינם* תושבי ישראל – הם ה"פליטים" המפורסמים.
ההיתממות שלך, "לא מבין", מגוחכת.
חוץ מזה, למה שאתה קורא "התפרעות פה ושם", יש מי שיקרא "דה לגיטימציה של המדינה שבה הם אזרחים" (ראה ניסוחי מסמכי החזון למיניהם, כמו גם הרטוריקה המתלהמת של נבחרי הציבור הערבי ושל מי שמתיימר להיות ה"אינטלקטואלים" שלהם, והחבירה של ארגונים אזרחיים לגורמים עויינים שתוקפים את ישראל מבחוץ במישור הבינלאומי), ו "מרד אלים" (אירועי אוקטובר שהסתנכרנו איכשהו במקריות מופלאה עם אינתפיאדת אל-אקצה).
כשמדובר בניסיון להסית אוכלוסיה שמהווה 20 אחוז מאזרחי המדינה למרד מזוין ואי הכרה בלגיטימיות של המדינה, בעיניך זה אולי פעוט וזניח. בעיני שאר האנשים שחיים פה זה מאוד מאיים.
לכל ברור שהפלסטינים (מבפנים ומבחוץ) ממשיכים במלחמה לחיסול "הישות הציונית", קרי מדינת הלאום של העם היהודי, בכל הדרכים ובל המישורים, בתעמולה, בחבירה לגורמים עוינים להחלשת וערעור מעמדה של ישראל בקהילה הבינלאומית, וכמובן בנשק (החל בפיגועים וכלה בארטילריה).
מצחיק שתפחת את תגובתך באמירה לפיה אתה "מסתמך על עובדות", ובאותה תגובה ממש אתה מציג את המלחמת השחרור כמשהו שדומה למבצע עופרת יצוקה.
אתה מוזמן לקרוא סטטיסטיקה ומהלכים של אותה מלחמה, אפילו בויקיפדיה (ערך "מלחמת העצמאות", מומלץ לקרוא את החלק "פלישת צבאות ערב") ולהיווכח עד כמה היתה המלחמה ההיא קיומית עבור היישוב היהודי בא"י.
שלא לדבר על העובדה שדחיית החלטת החלוקה ע"י הערבים באה בד בבד עם יזימת המלחמה על-ידיהם וע"י המדינות הערביות מסביב.
כנראה שאין גבול לסילופים, וזאת עוד בחסות פתיח מרשים בנושא "הסתמכות על עובדות".
א. ישנם גם פליטים פנימיים מה שקרוי ‘נפקדים נוכחים’, לגבי האחרים אם מעולם לא ישבו בארץ הם לא היו פליטים, הם נעשו פליטים כי הם ישבו בארץ לפני המלחמה ולאחריה גילו שנושלו.
ב. קראתי אחד ממסמכי החזון בעבר, לא נראה לי משהו מאיים כלל וכלל, האמת. אולי אני לא אסכים לכל דבר שכתוב שם אבל כבסיס לדיונים זה סביר (ולא חסרים יהודים שלא אסכים עם המקבילה שלהם למסמכי החזון).
ג. גם בין היהודים יש מסיתים ומתלהמים. כמו שאומרים ‘אין סיבה להסית נגד ציבור שלם בגלל…’ יש גם כאלה שתומכים בדו-קיום.
ד. הפגנה אלימה וחסימת צירי תנועה היא לא מרד. אני חושב שתחושת האיום מנופחת ולא מוצדקת, ושהדרך לנטרל אותה היא בהידברות. אם חמישית מהאוכלוסיה היתה נמצאת במלחמה עם כל היתר היה לזה הרבה יותר ביטוי בשטח.
ה. אם אנחנו בנושא זה לא שמדינת ישראל עשתה מעל ומעבר לשלב את האוכלוסיה. יש הרבה שניתן לעשות בעניין.
השאלה החשובה היא אם אתה מעוניין לתפוס כמה שיותר אדמות ורכוש, ומחפש הצדקות לזה או שאתה מעוניין בפתרון צודק. להרבה עוולות אפשר למצוא הצדקה אבל יש לזה מחיר – לחיות בפחד תמידי מהמנושל ולבזבז משאבים כדי להרתיע אותו, משאבים שהיו נחסכים לו היה נבחר הפתרון הצודק.
[המשך] אבל כעיתונאי מגמתי מוחו של מרגלית בחר להשתמש במידע הזה ולצרף אותו למידע אחר כדי לנסות להביס את מרואיינו.
אחרי שהקשבתי מחדש ל"ראיון" הבנתי את הרעיון… אמינים עלי דברי ג’מאל זחאלקה: "אני רואה את ברק בטלוויזיה והוא מדבר על אהבתו למוזיקה קלאסית ומצד שני הוא נותן פקודות, שהוא יודע שיביאו להרג של מאות אנשים חפים מפשע".
גם אצל זחאלקה נוצר הצירוף בין שמיעת מוזיקה קלאסית למתן פקודות נוראות. אבל ההבדל בינו לבין דן מרגלית שמוחו שולט בדיבורו, ואצל דן מרגלית השלפן הדיבור שולט במוח.
3§ כשמגמתיות התעמלן משתלטת על זכרונו מ ו ח ו יוצא משליטה – והמרואיין נצבע בצבע שחור משחור
אצל מרגלית צלצל פעמון האזעקה — "הגיע לי טרף קל" — חשב דן כששמע את המילים "ברק"+"הרג"+"מוסיקה קלאסית"… אז בחר מוחו הפעלתן של דן הרגיל בשליפה-ציונית-רגילה-מהמותן לצרף לפלט המילים שהשמיע ג’מאל זחאלקה את המילה "נאצי" — רק שג’מאל לא השמיע זאת… פעל כאן המוח החולני הרגיל של מקרבן ששואף להופיע כ"קורבן" ורגיל להדביק את הסטיגמה | א נ ט י ש מ י | לכל מי שמשמיע דברי בקורת על היקר לו ביותר – על המדינה.
זה היה עובר, והיה "בסדר" אילו היתה המדינה כמעט נקייה מכל רבב, אלא שלא כך הדבר. הסתרת האמת ותקיפת המעיזים לומר אותה לא תעזור לדן, וגם לא לציבור.
חבל שבמקום להיות עיתונאי ומראיין, מרגלית הפך לתעמלן גרוע – לסופר פופופופוליטיקאי, שהציבור הוא הפופאי שלו. אלא שבמקום לאכול תרד מקופסת שימורים, כשהוא נקלע לצרה, הוא מנסה לאכול את מרואייניו,,, כאילו היה טיל אוויר-קרקע מסוג "פופאי" מונחה-טלוויזיה, ולא מנחה בטמבלוויזיה.
שלא כמנהגו פירסם אתר "מעריב" ראיון די הוגן עם מנהיג בל"ד בכותרת: "ראיון סוף אחרי שנרגע ג’מאל זחאלקה מ’ערב חדש’ עם דן מרגלית".
ניכר בג’מאל, שעד להקמת בל"ד היה מקורב לחד"ש, שהוא איש חושב שעוסק ברצינות בבעיות שמדאיגות את כולנו. [אגב, הרשו לי כאן להציע לחברי בל"ד לחבור מחדש ל,,, חד"ש, שהרי רוב עמדותיהם כבר קרובות לעמדות חד"ש, וסכנת קיום סיעתם בכנסת בשל אחוז החסימה מאיימת גם עליהם].
בי עורר הראיון עם זחאלקה עניין רב. שכן גם הוא עוסק בנרטיב ובזיכרון. לכן כתבתי הבוקר שלוש תגובות לאתר "מעריב", ובשעת כתיבת תגובתי זו אף לא אחת פורסמה.
למעוניינים אני מצ"ב את התגובות בשינויים קלים.
על מקום הזיכרון בהבנת הנאמר
=========================
אצל בני האדם נמצא – מעל לפה – בין האוזניים — ה מ ו ח
שם, במוח האנושי, מצטרפות האותות הנקלטים ברגע הנתון –קולות-תמונות-ריחות — לתוכן קיים שנמצא בזכרון. יחד נוצרות ההבנות והפרשניות כסינטזה לדברים שנאמרו.
הזכרון של דן מרגלית דומה מאוד לזכרון הנרכש על-ידי כל יהודי שעבר חינוך בבית ספר ישראלי-ציוני רגיל. "שואה" הוא ערך שנמצא בזכרון הקולקטיבי הציוני. היא מצטרפת ומופעלת בהקשרים אקאטואליים מסוימים.
"כלב זאב", הזכיר ליהודים יוצאי אירופה את הנאצים. אצל דור הבנים של יוצאי אירופה הקשר הזה נחלש, במיוחד מאז שלצבא יש יחידה של כלבי זאב. ‘העוקץ’ שהיא יחידה מבצעית שפועלת באיתור "מחבלים". מפעיליה אינם קרויים "נאצים" אלא כלבנים יהודיים. אפילו במקרה שבו הכלב שלף ילד פלסטיני תמים ממיטתו באמצע הלילה וגרם לו נזקים חמורים – המוח היהודי מגלה יותר הבנה לכלב – מאשר לילד הקורבן.
2§ דן מרגלית דומה לכל אחד מאיתנו ששמע פעם על כך שגם היטלר והיידריך אהבו והאזינו למוזיקה קלסית. אבל כעיתונאי מגמתי מוחו בחר להשתמש במידע הזה ולצרף אותו למידע אחר כדי לנסות להביס את מרואיינו.
אחרי שהקשבתי מחדש ל"ראיון" הבנתי את הרעיון… אמינים עלי דברי ג’מאל זחאלקה: "אני רואה את ברק בטלוויזיה והוא מדבר על אהבתו למוזיקה קלאסית ומצד שני הוא נותן פקודות, שהוא יודע שיביאו להרג של מאות אנשים חפים מפשע".
גם אצל זחאלקה נוצר הצירוף בין שמיעת מוזיקה קלאסית למתן פקודות נוראות. אבל ההבדל בינו לבין דן מרגלית שמוחו שולט בדיבורו, ואצל דן מרגלית השלפן הדיבור שולט במוח.
3§ כשמגמתיות התעמלן משתלטת על זכרונו מ ו ח ו יוצא משליטה – והמרואיין נצבע בצבע שחור משחור
אצל מרגלית צלצל פעמון האזעקה — "הגיע לי טרף קל" — חשב דן כששמע את המילים "ברק" + "הרג" + "מוסיקה קלאסית"… אז בחר מוחו הפעלתן של דן הרגיל בשליפה-ציונית-רגילה-מהמותן לצרף לפלט המילים שהשמיע ג’מאל זחאלקה את המילה "נאצי" — רק שג’מאל לא השמיע זאת… פעל כאן המוח החולני הרגיל של מקרבן ששואף להופיע כ"קורבן" ורגיל להדביק את הסטיגמה | א נ ט י ש מ י | לכל מי שמשמיע דברי בקורת על היקר לו ביותר – על המדינה.
זה היה עובר, והיה "בסדר" אילו היתה המדינה כמעט נקייה מכל רבב, אלא שלא כך הדבר. הסתרת האמת ותקיפת המעיזים לומר אותה לא תעזור לדן, וגם לא לציבור.
חבל שבמקום להיות עיתונאי ומראיין, מרגלית הפך לתעמלן גרוע – לסופר פופופופוליטיקאי, שהציבור הוא הפופאי שלו. אלא שבמקום לאכול תרד מקופסת שימורים, כשהוא נקלע לצרה, הוא מנסה לאכול את מרואייניו,,, כאילו היה טיל אוויר-קרקע מסוג "פופאי" מונחה-טלוויזיה, ולא מנחה בטמבלוויזיה.
לחן משגב. חן חן על המאמר.
כמה הצעות תיקון קטנות:
[1] חובה עלינו להפסיק את ה ה צ ג ה של "מדינה בטראומה".
[2] אתה מעריך שח"כ מוחמד ברכה "וודאי יספוג ביקורת רבה מתוך מחנהו" על נסיעתו המתוכננת לביקור באושוויץ. מתוך היכרותי את "מחנהו" אני חושב שרוב המחנה, שהוא מרכיב גדול וחשוב בחזית דו-לאומית לשיוויון ולשלום דווקא יגלה הבנה לצעד הזה של ראש חד"ש.
[3] אתה פונה בשאלה [רטורית] לפוליטיקאים יהודים. מדוע אינכם נוקטים בצעדים להבנת ולהכלת הנרטיב הפלסטיני. התשובה ברורה, והסיבה מוכרת: במגזר היהודי יש הרבה פופוליטיקאים - אבל כמעט ואין יותר "פוליטיקאים יהודים" אוהבי שלום צודק שכרוך בפשרות כואבות. כך גם בקרב רבים מהמגיבים.
חלק מהמגיבים הציונים אמינים על כתביו של ניקולו מקיאוולי. אחד המתקרא "נרטיב?" שכח שגם ההנהגה הציונית ניהלה מגעים עם הנאצים, וגם לא באה לעזרת הגולה. האמת היא ש"היישוב" לא עשה הרבה להצלת יהדות אירופה מהקלגס הנאצי. ההנהגה הציונית רק השתמשה בזכרון השואה כדי לנשל את הפלסטינים מאדמתם! זו האמת המצערת! [המשך]
[המשך] הציונות מנעה מרבים מיהודי אירופה את זכות המקלט בא"י, ועשתה
ס ל ק צ י ה בקרב יהודים שבקשו לנוס מהנאצים ולמצוא מקלט בפלשתינא. ב-17.10.1933 נפגש Arthur Wauchope – הנציב העליון הבריטי, אוהד הציונות, עם הנהלת הסוכנות והודיע: "הסוכנות היהודית חופשית לחלק סרטיפיקטים למי שהיא רוצה". השיב לו בן-גוריון: "אנו זקוקים לעלייה מובחרת. הציונות אינה מפעל פילנטרופי. אנו זקוקים פה לטיפוס מעולה של יהודים, שיפתחו את הבית הלאומי"… ל"עליה סלקטיבית"… "א"י אינה זקוקה כיום למהגרים סתם, אלא לחלוצים…לנוער ציוני…חלוצי…שכבר עבר הכשרה מתאימה". בכך סתם בן גוריון את הגולל על הגולה. וחיים וייצמן כתב: "מליוני היהודים האלה, אבק אדם הם על גלגלי ההיסטוריה. אפשר שיצטרך להיזרות ברוח לא נהפוך את תל-אביב שלנו לעוד גטו בזוי"! — "גטו ב-ז-ו-י" קרא ליברל ציוני לגולה שנאבקה ורצתה לחיות! [חיים וייצמן ב-NEW JUDEA, לונדון, סתיו, 1937]. חבר קיבוץ גן-שמואל, יצחק גרינבוים, שהיה יושב ראש ועדת ההצלה של הסוכנות היהודית כתב ואישר: "כששאלו אותי: האם תוכלו לתת מכספי קרן היסוד להצלת היהודים בארצות הגולה? אמרתי: לא! ואני אומר עוד פעם: לא! לדעתי, צריך לעמוד בפני גל זה הדוחה את הפעולות הציוניות לשורה שניה!" כך ניתקו הציונים במודע את הקשר בין יהדות לציונות.
אשר למופתי של ירושלים חאג’ אמין אל חוסיני. הוא ראה בציונים ובתומכיהם הבריטים את אויבי עמו ונהג ע"פ האימרה "אויב אויבי הוא ידידי". ומה תאמר על ישראל שתמכה במשטר האפרטהייד ב נ ש ק, עזרה לה לפתח נשק גרעיני וקיבלה בזרועות פתוחות את תומך הנאצים, ר"מ האפרטהייד, ג’ון פורסטר, שביקר בישראל ונתקבל על-ידי רה"מ ה"סוציאליסט" יצחק רבין?
הרי אין דיקטטורה דרום-אמריקאית אחת שבה לא תמכה ישראל! מצ’ילה של פינושה עד גווטאמלה שבה הרגה החונטה כ- 200.000 אינדיאנים בנשק ישראלי. בניקארגואה תמך ה"סוציאליסט" שמעון פרס בקונטרה של הסי.איי.אי, בחונטה באל-סלבדור, והונדורס בברזיל ובארגנטינה שם רצחו הגנרלים יהודים רבים מאנשי השמאל. זה הרקורד האמיתי! – ועכשיו - בחונטה של בורמה - במיאנמר. [המשך]
-המשך-
צודק חן משגב?, ולא צריך לקרוע את השמיים מעל אושוויץ בבום על-קולי של אותם המטוסים [מתוצרת ארה"ב] שבהם הפציץ חיל האוויר את שכונת דאחיה בבירות, זרע פצצות מצרר בדרום לבנון, והרס אלפי בתים ועוד בעופרת יצוקה בעזה. מספיק היה לשלוח חזן שישיר "כל נדרי". אבל כנראה שהנרטיב העל-קולי היה לדרוש לבעלי הנרטיב הכוחני הציוני.
כך הגענו ל,,, כלום… הבייבי שמכר רהיטים, מוכר עכשיו שקרים משומשים. כי בן ניתאי הוא סרבן שלום – שהטיל בנו מום! האם יהיה הוא האחרון בשורת הנהגת הטמטום?
אוי הזיכרון, הזיכרון. שמיר פקד לרצוח את מתווך האו"ם ברנדוט שהציע מו"מ. הכנסת חוקקה "חוק שבות", רק ליהודים. בן גוריון פסק "שמום", וגולדה אמרה "יוק",,, אז על מה ינוהל המו"מ?
לבעל "העובדות והנרטיבים":
נכון שההנהגה הפלסטינית הימנית דחתה את תכנית החלוקה. אבל מכאן עד להשוואה ה"כאילו סימטרית" בין האחריות לגירוש מרבית האוכלוסיה הערבית מפלסטין, והטיהור האתני המסיבי של המדינה חסרת הגבולות, שאינה רוצה לשים גבול לנסיון להעביר נדל"ן כבוש לשלטונה לבין – טיהור ישובי גוש עציון, משמר הירדן, כפר דרום, בית הערבה והרובע היהודי בעיר העתיקה מיהודים מרחק כמותי עצום ורב.
primakuku טוען שפיוס בר קיימא בין העמים יתרחש כאן "רק כאשר הערבים והפלסטינאים בכללם יקבלו את היהודים כעם, שלו זכות להגדרה עצמית ושמימושה הוא כאן בא"י". נו. הוא כמובן רוצה שההגדרה העצמית תחול גם על "ישראל השלמה".
עמוס צודק בפשטות:
האם זה שמאן דהו ניסה לדקור אותך מתיר לך, לאחר שהגנת על עצמך, לקחת לו את הבית? אוסיף: ולגרש את האשה והילדים, את בניהם ונכדיהם – עד אחרון הדורות?
הויכוח יימשך. הנושא חשוב מדי כדאי שנקפל את דגל הצדק, השיוויון והשלום!