לפני כארבע שנים נפלה בחלקי הזכות הגדולה לתרגם לעברית את יצירת המופת של הווארד זין, היסטוריה עממית של ארצות הברית. לפני כשנתיים נפלה בחלקי זכות גדולה לא פחות כאשר הוזמנתי להרצות לצדו על הספר ועל האתגרים שבתרגומו בעיר מגוריו, בוסטון. אמנם נפגשנו רק פעמיים – בארוחת ערב בבית ידידים, ולמחרת בהרצאה עצמה, שהתפתחה לרב-שיח מעניין – אך מה שהכרתי הספיק לי כדי שאצטרף היום לרבבות המתאבלים על האדם היקר הזה.

זין היה היסטוריון שנוי במחלוקת, ולא רק מחוץ לשמאל הרדיקלי. היה בכתיבתו משהו אנטי-אקדמי, משהו שמתנער מההתעסקות הבלתי-פוסקת בקשיי המציאות והבנתה המהווים את לחם חוקם של אינטלקטואלים שמאליים. זין לא היה "מומחה", הוא היה הומניסט ופופוליסט במובן הכי טוב של שני המושגים הללו – הוא האמין בבני אדם, והוא האמין בעם.

מכתביו של זין נשקף היסטוריון שלא ראה את כעיקר תפקידו את ניתוחם והבנתם של תהליכים ענקי-ממדים הרומסים בני אדם ומכפיפים אותם למרותם, אלא דווקא את איתורם, הכרתם והבלטתם של אותם יחידים שהעזו להרים את ראשם ולהתנגד למכבש הדורסני. על אף שסופם של רבים מאלה היה רע ומר, האריג שטווה זין בכתיבתו בין קולותיהם יצר תמיד אפקט של אופטימיות, של אמונה נאיבית כמעט באפשרותו של עולם אחר. לכך כיוון זין, לטעמי; בקרב "המומחים" היו מי שנטרו לו טינה על כך, אך מיליוני ההדיוטות שקראו אותו הכירו טובה לטווה האריג.

לצד אמונתו באדם, הווארד זין גם האמין בעם. מבחינתו היה העם מכלול המדוכאים – פועלים, נשים, בני מיעוטים אתניים. בערוב ימיו הבין שבעבר היה עיוור לקבוצות מדוכאות אחרות, כמו המיעוטים המיניים, וביקש לכלול אותם בין שורות העם. הוא ציפה בכיליון עיניים למה שכינה "מרד השומרים", התפכחותו של המעמד הבינוני מהאשליה המסוכנת של אחדותו עם השליטים והצטרפותו אל העם בלב שלם.

אך אולי מפתיע יותר מכל היה הפטריוטיזם של זין. מי כמוהו ידע שארצות הברית נוסדה על דמם השפוך של מיליוני ילידי היבשת וזיעת אפם של מיליוני עבדים שנחטפו מאפריקה; מי כמוהו הכיר בכך שעלייתה לגדולה הייתה כרוכה באימפריאליזם גס ובשכלול חסר-תקדים של השיטה הקפיטליסטית; מי כמוהו ידע שבמרוצת המאה האחרונה נודע שמה של אמריקה בעולם כהגמוניה אכזרית וקנאית וכאבירתם המגוננת של המשטרים הנעוולים ביותר. אך איכשהו, מבלי להזדקק למושגים מורכבים של דיאלקטיקה הגליאנית, זין ידע לראות בתוך "בטן החיה" נצנוץ של אור. הוא ידע לאמץ ברצינות וכנות מוחלטות את העקרונות שעליהם הכריזו מייסדי האומה – בעלי העבדים וספסרי הבורסה – בצביעות ובכפל פנים. את דרישותיה של הכרזת העצמאות האמריקאית הוא האמין שניתן להגשים רק במהפכה סוציאליסטית, רב-גזעית ופמיניסטית.

זין לא נתפס לחלומות באספמיה. כשפגשתי אותו, לפני שנתיים, הוא הביע ספקות גדולים מ"תופעת" אובמה שהיתה אז בשיאה – ספקות שהולכים ומתבררים כמוצדקים. אך גם אותה אכזבה צפויה-מראש לא ריפתה את ידיו: הוא המשיך להאמין ולעבוד עד הרגע האחרון, שבו נפטר מהתקף לב במהלך נסיעה בקליפורניה. יש מקום בעולם לאינטלקטואלים ספקנים, מפוכחים ופסימיים; אך חשובים לא פחות הם אלה שלא ייתנו לדבר להפיל את רוחם ולסתור את אמונתם באפשרותה של תמורה יסודית בעולם. מהזן הראשון יש לנו די, מהזן השני לא מספיק. חסרונו של זין יורגש, ולא רק במולדתו.

יהי זכרו ברוך.

Share on Facebook