בלהט הוויכוח עם בן משפחה על נושא הפליטים והעובדים הזרים הטיח הוא בי לפתע את המילים הבאות: "נו? אז מה העניין? ברור שזה נורא! ברור שאני נגד זה! אבל מה הקשר לשמאל וימין? זה עניין מוסרי עקרוני שאין לו שום קשר לזה! תפסיקו לנכס לעצמכם את המוסר!"
כתגובה אינסטינקטיבית רציתי, כמובן, לגחך. הרי את המאבק הזה, כמו רבים אחרים, מובילים גופי זכויות האדם בישראל אשר מזוהים עם השמאל, ומתנגד לו הציבור השמרני והדתי המזוהה עם הימין. כך, שמבחינה אינדיווידואלית אין פה ספק לגבי מי-נגד-מי. אלא שבמחשבה שניה הבנתי, שאותו איש יקר עלה פה על נקודה חשובה שיש לה משמעויות נרחבות.
המאבק למען זכויות הפליטים ומהגרי העבודה באמת שאינו מאבק "שמאלי" מטבעו. התפיסה שיש לקלוט פליטים נרדפים ולתת להם מקלט היא תפיסה שגם ימין ליברלי יכול – וצריך – לצדד בה. שיש לשחרר את העובד מ"הסכמי כבילה", המחייבים אותו לעבוד אצל מעסיק מסויים (או כל טענה בזכות הגירה חופשית בכלל), זו עמדה שאני יכול לדמיין את מילטון פרידמן ואיין ראנד מוחאים לכבודה כפיים (ואגב, ב"קפיטליסט היומי" ב-Nrg אכן פורסם מאמר תמיכה בכך).
אלו אינם מאבקים מובהקים של "השמאל" הפוליטי במובנו הקלאסי. זו פשוט עמדה ליברלית.
מצב זהה מתקיים גם בפרשת שיח’ ג’ראח. בפסיקתו השערורייתית קבע בית המשפט "זכות שיבה" ליהודים לבתיהם (כביכול) מלפני 48′, על סמך קושאן מפוקפק מן התקופה העות’מאנית.
אותם פליטים פלסטינים שגורשו מנס ציונה ויפו ואינם מורשים לשוב לבתיהם, אשר חיו במקום מאז 1952, מגורשים בשנית על ידי המתנחלים בטענה שהשטח היה שייך במקור ליהודים.
זכות השיבה! הרי לך נושא שנמצא בלב ליבו של הקונסנזוס הציוני. היכן מאמרי הביקורת בעיתונים? היכן הפגנות הענק? בית המשפט מכשיר את זכות השיבה (רק לצד אחד, כמובן) ואין פוצה פה ומצפצף. גם כאן המאבק נותר בתחומו של השמאל הרדיקלי המחוזק ביוסי שריד ואברום בורג.
דוגמאות אלו, ורבות אחרות, מובילות למסקנה פשוטה: במדינת ישראל של היום, על מנת להיחשב כחלק מאותו "שמאל רדיקלי", אין כלל צורך לאמץ אידיאולוגיית שמאל. צריך רק להיות אדם הגון.
הקווים המפרידים בין המחנות מיטשטשים, נעלמים ומוגדרים מחדש על בסיס שהוא יותר אישי מאשר אידיאולוגי. לא עוד מפ"ם ומק"י, מצד אחד, מול הדר בית"רי המכבד, ולו כמס שפתיים בלבד, את זכויות האדם ואת שלטון החוק מן הצד השני ("יש שופטים בירושלים"!); לא עוד "אחוות עמים" על בסיס מעמדי-מהפכני מול "שם ירווה לו משפע ואושר בן ערב בן נצרת ובני" באוטופיה קפיטליסטית ליברלית.
קריאת הקרב של מחנה הימין החדש היא: אנחנו או הם. ובהשאלה מן השיטה ששימשה אותנו בשכונה לחלק את הקבוצות במשחקי כדורגל (הקריטריונים שלנו היו כיתה, או קבוצה אהודה): יהודים נגד כולם.
עקרונות של צדק ושוויון יכולים להידחף לבוידעם, והאויב מוגדר מעתה על בסיס לאומי נטו – ערבים, מיעוטים אחרים, פליטים, מהגרי עבודה, גויים הנשואים ליהודים (ראו בהקשר זה את הכתבה המזעזעת במעריב מסוף השבוע שעבר על תלאותיה של אשתו הפיליפינית של הסופר אורן סנדרסון), כולם כולם הם סכנה למדינת ישראל נגע, שמן ההכרח להילחם בו ולעקור אותו מן השורש. (במאמר מוסגר: אין זה מקרה שבנו וממשיך דרכו של ראש הממשלה המנוח, מנחם בגין, מאבד פופולריות במהירות במחנה שהוא היה ממנהיגיו האידיאולוגים החשובים בסוף שנות ה-90. בני בגין פשוט לא מבין את כללי המשחק החדשים, וראיה לכך היא התנגדותו לחוק האוסר על ציון הנכבה ולחוק האזרחות).
מן הצד האחר, מחנה ה"שמאל" החדש, המשלב בתוכו אלמנטים שכאמור אינם שמאליים כלל, הוא הנגטיב של המחנה הראשון. בהשאלה – שאיננה מקרית כפי שיוסבר להלן – מן ההיסטוריה יש לקרוא לו בשמו האמיתי: חזית אנטי-פשיסטית.
התארגנות מחודשת כזאת אופיינית לחברה הנמצאת בתהליך של פשיזציה. כאשר מרכז החברה (הליברלי, השמרני מטבעו) מאבד מכוחו והשפעתו, מתפרק מערכיו ומפסיק להוות גורם מרסן מול הלאומנות האלימה וחסרת המעצורים. הדוגמא הבולטת היא, כמובן, ספרד שבה חבר הימין הליברלי הרפובליקני לאנרכיסטים ולקומוניסטים מתנגדי פרנקו.
ההשתייכות למחנות חוצה קווים ומעמדות ואין לה קריטריונים ברורים. ש"ס, שמצביעיה באים מהשכבות החלשות, היא מזמן עמוד תווך במחנה הפשיסטי, ואלי ישי מסתמן כשר הפנים הגזען, שונא הזרים ביותר שידעה המדינה. קהילת הלהט"ב נדחפת בעל כורחה אל המחנה האנטי-פשיסטי (האם כל אחד המשתייך לקהילה זו הוא מטבעו ליברל שומר זכויות אדם? כמובן שלא), כיוון שהמחנה הפשיסטי דוחף אותה לכך. כך גם הקהילה הערבית.
אנשים גדלים וחיים חיי אושר ועושר במדינת ישראל היהודית-דמוקרטית, ויום אחד כאשר הם נקשרים (או רחמנא ליצלן נישאים) לבן זוג לא יהודי הם מגלים שהוא והם הפכו לנטל על מדינתם. סופרים אותם בצד הלא נכון של מאזן הגולגלות הקדוש. הם הפכו לאיום על האדיר והנורא שבאתוסים הציונים: הרוב היהודי.
את ובעלך הגוי, אתה ואשתך השיקסע, נעים מאוד, מעכשיו גם אתם בצד של האויב. חפ"י (החזית הפשיסטית הישראלית) סימנה אתכם.
מובן שזהו תהליך בראשיתו. אך ככל שיתערער הרוב היהודי במדינת ישראל (או, ככל שתתגבר התחושה שהוא מתערער) הוא צפוי להסלים, והמחנות צפויים להתייצב ולהתגבש במסגרות פוליטיות מעודכנות.
אני חושב שלא אפריז בהרבה אם אכתוב כאן שהאנשים אשר לטווח הארוך תהיה להם ההשפעה הגדולה על זכויות האדם במדינת ישראל הם הדמוגרפים.
ובינתיים, היכולת לאזן בין העולמות מצטמצמת והולכת והצורך לאמירה ערכית ברורה מתחדד והולך. המציאות הופכת כעורה ואכזרית יותר ויותר ומכריחה כל אדם בעל מצפון להכריז – כאן אני עומד. איני יכול אחרת. משיח’ גראח’ ועד גן לוינסקי, מבילעין ועד הברנוער מהדהדת נבואתו הקודרת של מרקס:
"עד שנוצר אותו המצב המונע כל נסיגה לאחור, והנסיבות עצמן כאילו קוראות: כאן רודוס, כאן קפוץ!"
ציפור בודד, מדוע ה"מפגש עם המציאות הבוטה" הוא עניין עתידי אצלך? האין במציאות ההווה מספיק בוטות?
חוצמייסע "המציאות הבוטה" הרי אינה בחזקת מציאות עדיין. לכל תהליך היסטורי, קיים "קצה" (מבחינה זו הקצה אכן "ידוע מראש"), אבל לו ידענו את טיבו של הקצה היינו כבר למעשה בקצה. כל מה שידוע כרגע על הקצה זה שהוא בעתיד. למען האמת גם המילה עתיד (או זמן) אינה ממש מובנת לפיזיקה. יש העובדים בתחום הביולוגיה על הארכת החיים ל 150 שנה ואף הרבה מעבר לזה. וזה לא מדע בדיוני. לפיזיקאי סול פרלמוטר ישנן תיאוריות מענינות על הקצה.
— קישור —
תמהני על הכותבים כאן וגם במקומות אחרים שהם מציינים את החלשותו של השמאל הישראלי לעומת התחזקותו הבלתי נמנעת של הימין…אך אינם ממשיכים הלאה בהגיגם.משום שברור שהתקרנפות פשיסטית המלווה בהעמקת ההתחרדות ועליית מפלס הערסאוואטיות חייבת יום אחד להגיע אל הקצה שלה,אל המפגש הישיר והכואב עם המציאות הבוטה,זו הפורעת את חובה בדיוק מתמטי.
מה יקרה אז,מה יקרה ביום הפקודה?
רשעים,דרכם בראשם ניתנה וחרבם תבוא הישר בליבם….וכאילו שרק בצד הישראלי יש כאלה גזענים,פשיסטיים,דתיים,בעלי רמה נמוכה,מצח נמוך ולב מאבן….כלומר מתרחשת לנגד עינינו התנגשות חזיתית בלתי נמנעת בכרונולוגית טמטום הידועה מראש…זו הרי האמת,ווס הערצעך?
אז למה כולם מדברים רק על זה,לא הגיע הזמן להתחיל לדבר על מה שיהיה אחר-כך?
לא כול השמאל הישראלי הוא פשיסטי סטלניסטי, אנשים כמו עמוס עוז ולובה אליאב הם אכן שמאל, אבם אם נודה על האמת יש פשיזם אדום במחנה השמאל בארץ.
בכל מקום בעולם הטענה שתמיכה בזכויות מיעוטים, מאבק למען עובדים זרים נגד כבוש וכו היא תמיכה בליברליזם ולא בשמאל נכונה. בישראל זה לא יכול להתקיים פשוט משום שאלה שמנכסים לעצמם את השמאל הם למעשה פשיסטים נוסח סטלין.
לא. הפשיזם שחרר כוחות דינמיים והעצים אירגון ויעילות (ראה האסכולה הפוטוריסטית בציור). תחת הפאשיזם באיטלייה הרכבות דייקו ובגרמנייה בנו את האוטובהן, ותעשו ללא תקדים. בישראל יש קריסת מערכות החל מהתעבורה הלא מתפקדת, המשך בבירוקרטיה המעובה והמושחתת וכלה בקושי לתאום בין יחידתי במלחמות ישראל. זאת חברה שהשחיתות והפשיעה הכלכלית מגיעות לממדי שיא בשעה שהפשיזם נילחם בהם. כך, ישראל היא מחברה אוליגארכית ומסואבת, בה ניזרקים הסחות דעת להמונים. במקום עקרון הפעולה הישירה שבפאשיזם (action direct) מוצב עקרון איפוס הפעולה והחלפתה במלל אין סופי. וכך הגורם הדינמי היחיד בישראל אלה אילי התקשורת, היחצנו"ת והפירסום, המטמטמים את הציבור ושניבחרם הוא אהוד ברק. חוסר מוסר אינו בהכרח פאשיזם, אלא חברה תת מתפקדת בה הנוכלות הכלכלית הופכת לדרך חיים, עם אוליגארכיה יוזורפטיבית וחמסנית. המלל הלאומני הוא הן ניסיון הסחת דעת מתת קיום עבור חלק נרחב באוכלוסיה, והן זריקת דמויות קירבון להמון. זאת חברה סמכותנית מאד, אך לא פשיסטית במובן המקובל.
ההתנחלות היא בעלת גוונים פשיסטיים, אך מדובר באוכלוסיה ירודה, שמוקמה והוזנה באיזורי כיבוש על ידי השילטונות מזה 41 שנה.
מרכז החברה הוא קסנופובי כך שהשוליים הפאשיסטים לא צריכים להתאמץ בכדי לגרור אותו. הגורמים האנטי פשיסטים בחברה הישראלית הולכים ומתמעטים מיום ליום.
"במדינת ישראל של היום, על מנת להיחשב כחלק מאותו "שמאל רדיקלי", אין כלל צורך לאמץ אידיאולוגיית שמאל. צריך רק להיות אדם הגון."
כל כך נכון