"העובדים אינם בבחינת ‘מרצפות משתלבות’ ועל המעסיק להבין שהתארגנות עובדים אינה מילת גנאי, ויש בה כדי לסייע לעובדים ואף למעסיקים". כך פסקה כבוד השופטת יהודית גלטנר בבית הדין לעבודה בבאר שבע.
פסק הדין שם קץ למסע האימתני של הנהלת אקרשטיין שהחליטה כי במפעל שלה בירוחם לא יקום ולא יהיה ועד עובדים, ואף נקטה בצעד המנוגד לחוק, כאשר דרשה מכל עובד לחתום על כך שלא ייתן ידו להקמת ועד עובדים.
יתרה מזאת, סוללת עורכי הדין היקרים שהעמידה חברת אקרשטיין, נאלצה לשמוע מפי השופטת שהיא מחייבת את הנהלת המפעל בירוחם לשבת עם העובדים למשא ומתן קיבוצי. בנוסף, נתנה השופטת צו מניעה האוסר על חברת אקרשטיין בירוחם למנוע את כניסתם של נציגי הארגון למפעלי החברה באשדוד ובראש פינה.
תרגילי ההונאה של סוללת פרקליטי אקרשטיין שטענו שירוחם היא יחידה אחת משלש יחידות ולכן אין מקום להכיר בוועד של פועלי ירוחם, נדחו על ידי השופטת. פסיקת השופטת, המכירה במפעל בירוחם כיחידת מיקוח מפעלית למעשה, הינה פסיקה תקדימית בישראל שבה מכיר בית הדין בעובדי מפעל אחד מתוך כמה מפעלים.
לצערי, העיתונות ואמצעי התקשורת לא גילו עניין במאבקם של פועלי אקרשטיין למימוש הזכות האלמנטרית להתארגן ולבחור ועד עובדים.
מי שהצליחה להבקיע את חומת ההשתקה בתקשורת היתה הפעילות של "גרילת תרבות". חבורה נפלאה של אמנים צעירים שהרוח החיה בהם הוא המשורר הצעיר והמבטיח – מתתיהו שמואלוף. הופעת חברי "גרילת תרבות" בירוחם הצליחה לא רק לעורר הד תקשורתי, אלא גם לעודד את העובדים שנאלצו להיאבק נגד מכונה משומנת המאיימת על פרנסתו של כל פועל הדורש זכויות ושכר הוגן כתמורה לעבודה פיזית קשה ומאומצת והבטחת אמצעי בטיחות מפני תאונות עבודה.
בתמיכתה במאבקם של עובדי אקרשטיין בירוחם הוכיחה "גרילת תרבות" שאמנות יכולה להיות לא רק מעניינת, אסטטית ונחמדה, אלא גם לשמש כלי משמעותי במחאה ציבורית צודקת ולשינוי חברתי. אין סיפוק גדול יותר לצעירי "גרילת תרבות" מאשר קריאת הפסיקה של השופטת, המשתמשת בביטוי משירת המחאה שרעמה בפתח המפעל לפיו, "העובדים אינם בבחינת מרצפות משתלבות".
אני מבקש לסיים בהתייחסות לספרו החדש של מתתיהו שמואלוף, אחד ממייסדי "גרילת תרבות", שישיק את ספרו השלישי – "מדוע אני לא כותב שירי אהבה ישראלים" – ביום שישי הבא [ראו פרטים בלוח האירועים].
ייחודו של הספר הוא בעוצמותיו החברתיות, אולם אני מבקש להביא דווקא קטע משיר שאליו התחברתי: אובדן האב.
אָבִי לָבוּשׁ בְּכִשָּׁלוֹן
אֲדָמָה צוֹמַחַת מִבְּשָׁרוֹ שֶׁל אָבִי
הַפְּרִיחָה מֵעַל קִבְרוֹ אוֹמֶרֶת לִי שֶׁהוּא כְּבָר לא אֲדָמָה
אֲנִי נוֹגֵעַ בּוֹ וְאֵינִי שָׁבֵעַ.
לכל שוחרי השירה הטובה מצפה ספר שירה הסוחף את הקוראים.
מצטרף לאיתן קלינסקי ומברך את מתי שמואלוף, מגדולי משוררי החירות בימינו.
ייחודו של הספר הוא בעוצמותיו החברתיות, אך גם הפוליטיות. לדעתי, אבי לבוש בכישלון אינו מסמל את אובדן האב אלא את אובדן דרכה של הציונות שייסדו הדורות הקודמים, ואת האכזבה המרה של הדור החדש היודע כי הוליכו אותו שולל באמתלות השקר הציוני.
ישנה מחאה על ההסתרה, על ההכחשה, על הסחת הדעת, ואולי גם על שליחת הבן לצבא ע"י דור שלם ששר "הבאנו שלום עליכם" אך בחר לשלוח לעקידה את בניו.
ראו גם: חצי דמעה מדימונה-מתי שמואלוף
לאלפי האסירים הפלסטינים הכלואים בעצב מנהלי
(אתר העוקץ)
— קישור —
לצערי, בשורה העשירית נשמט שם הארגון – "כוח לעובדים".
אתה משתפר. שלוש הודעות ברצף בלי להכנס בחד"ש ובלי לאיים לשלוח אף אחד מהמגיבים להאג. גם הקישורים לדברי החוכמה של זועבי בולטים בהעדרם.
ח"ח.
איתן, תודה על המאמר דודו פלמה:
…והם הגוועים גלמודים,
שכוחים מאל וממתים,
זרה להם כבר שפתנו
כשפת פלנטה אחרת.
והכל יהיה לאגדה,
ואז-אחר רוב שנים-
יצית בקמפו די פיורי
דבר המשורר אש של מרד. צ’סלב מילוש