לעתים קשה לי להבין את הייאוש המר שפקד את כל חוגי השמאל הדמוקרטי בישראל, בעיקר נוכח סימני ההיסטריה שמחצין הימין. קריאות השבר מצד המתנחלים אחרי כל דיבור על ויתור (שכן ויתורים אמיתיים אינם בנמצא) מסגירים את העובדה שקריאת המציאות שלהם היא כנראה יותר נכונה מזו שלנו. הם חשים שההיסטוריה של האזור, על רקע השינויים הגדולים בזירה הבינלאומית, תמיט עליהם את כל סיוטי הלילה שפקדו אותם בשנים האחרונות.
בעבר הם דימו שהעובדות שנקבעו כביכול בשטח הן נצחיות. עכשיו הם מבינים את טעותם הגדולה: לא רק שהן לא נצחיות, הן אפילו לא עובדות. ההתנחלויות נבנו על חולות נודדים מבחינה פוליטית, וגורלן נחרץ. רוב הבתים שנבנו בשטחים יהיו עיי חורבות בעוד זמן קצר או שייושבו על ידי פלסטינים. רבים ממנהיגי המתנחלים מתחילים להבין בסתר לבם, שאין להם סיכוי להחזיק ברכוש שאותו שדדו מבני העם הפלסטיני. לא רק שאינם צודקים מנקודת ראות מוסרית, אלא גם שאינם חזקים די הצורך מבחינה מעשית.
התנאים הסביבתיים הולכים להשתנות, את זה מבין אפילו ברוך מרזל הכהניסט, ולא רק שר החוץ אביגדור ליברמן. סביבת העבודה של כל ממשלה שתקום בישראל תהיה שונה לגמרי בתוך עשר שנים ואולי פחות. בימין יש גם הרבה אנשים חושבים, יצירתיים ואפילו מבריקים, והם מתחילים להפנים את העובדה שהזמן פועל נגדם. מי שמתעמק בהיסטוריה של העמים (ויש רבים כאלה מקרב המתנחלים ותומכיהם) מתחיל לחוש פיק ברכיים רציונלי. הם מסיקים שהנתונים הדינאמיים, שקשורים במהלך ההתפתחויות בעתיד, הם משמעותיים הרבה יותר מכל מה שהיה כאן בעבר, לפחות מאז 1967. ההתרחשויות בשנת 2010 הן אולי חשובות בעיני התקשורת, אבל רק לרגע קל, שברירי וחולף.
התהליכים העיקריים שמעצבים את מפת העולם, ובעיקר את מעמדה של ישראל, משתנים כמעט בכל יום ולרעת האינטרס הישראלי כפי שמפרש אותו הממסד. מספר היהודים בעולם יורד, משקלם הפוליטי והאלקטוראלי בארצות-הברית איננו דומה זה שהיה לפני עשרים שנה וגם אם ממשל רפובליקני יחליף את זה של ברק אובמה המדינאים מישראל עשויים להיתקל בבני דמותו של ג’יימס בייקר (שר החוץ העוין ביותר לישראל מאז קום המדינה) ולא בנציגי הימין הפודנמטליסטי כמו ג’ורג’ וו. בוש. גם בקרב הציבור היהודי גוברת הביקורת על ישראל, ויש פער עצום בין העמדות של הארגונים הרשמיים והשדולות הפרו ישראליות לבין הלוך הרוחות הרווח בקרב יהודי ארצות-הברית.
מובן ששר חוץ ישראלי כמו אביגדור ליברמן מזרז את התהליכים האלה, אבל הם בלתי נמנעים גם בלעדיו.
באירופה, לעומת זאת, קמו קהילות ערביות ומוסלמיות חזקות ועתירות השפעה, ושום התבכיינות בנושא הזה לא תעזור לימין הישראלי. בשנתיים האחרונות מרבה התקשורת שלנו לעסוק בפוליטיקה של הקהילות המוסלמיות באירופה בנימה מתריסה ורווית עלבון. בתחושת העלבון יש גם היבט גזעני. כבר השתרשה אצלנו האמונה, שמה שמותר ליהודים אסור למוסלמים. לנו מותר להחזיק בנשק הרתעה גרעיני, למדינה מוסלמית זה אסור באורח מוחלט. זה נכון שאמת המידה הזו מקובלת גם במדינות המערב עד גבול ידוע, אבל גם לכך יגיע הקץ. במוקדם או במאוחר תוכל ישראל להשיג את המטרה האסטרטגית העכשווית שלה, כלומר פירוקה של איראן מנשק השמדה המוני, רק אם תיאות להיפרד בעצמה מנשק כזה. אבל לא רק אמות המידה הכפולות והצבועות של מנהיגי המדינה צריכות להטריד את מנוחתנו, אלא גם הניתוק של החשיבה המדינית כאן מהמציאות באזור ובעולם, והעדר הנכונות להבדיל באורח אנליטי בין הטפות מוסרניות לאחרים לבין תהליכים היסטוריים שהתדמית העצמית שלנו איננה יכולה להשפיע עליהם.
לכן חזרנו לשנות החמישים מבחינת הטון והתוכן של ההסברה המדינית הישראלית (זה היה הנושא של הטור הקודם שלי כאן), כדי לגבש את דעת הקהל הישראלית ולשכנע את הציבור לגבות עמדה שאין לה אחיזה כלשהי במציאות. זהו עתה תפקידן העיקרי של האליטות מהמרכז הלאומני. אבל הימין המתנחל ובני בריתו חוששים, שגם התלכדות עממית מסביב לעמדות המדיניות המסורתיות לא יציל את אחיזתו בשטחים הכבושים. "הצדק" שלהם לא משכנע את העולם ואת מדינות האזור, וישראלים רבים מודאגים מהאפשרות שהם ישלמו מחיר כבד עבור ההתנחלויות והנישול הכרוך בעצם קיומן. לכן מתפתחת האסכולה הפרובוקטיבית בימין החילוני והדתי, שמעוגנת בתפיסה קטסטרופאלית של המציאות. הם חיים על זמן שאול, ורבים בתוכם רוצים לגרור את כולנו אל עברי פי פחת יחד איתם. אני משוכנע שבימין הקיצוני מקננים רבנים ותלמידיהם שסבורים שאם קרני שומרון היא אבודה, מוטב שגם אפיקים ודגניה ירדו שאולה. מי שרוצה להציל את הקיים בתוככי הקו הירוק עשוי להגיע למסקנה, שהמתנחלים מסכנים אותו ואת ילדיו. הסתירות המבניות הקיימות בין האינטרס של הציבור בתוך המדינה לבין אלה שהימרו על הכל והלכו לשטחים לא לנו, הן עצומות. הדבר דומה למשפחה שחלק ממנה שקוע במשחקי קובייה בקזינו. המהמרים מבקשים מכל בני המשפחה לפרוע את חובותיהם, וזה גורר את כולם לתהום. הרוב הדומם במדינה מבין זאת וזה בולט בכל הסקרים.
במוקדם או במאוחר יתרגמו רבים את המסקנה הזאת לעשייה פוליטית כלשהי, גם אם תהיה פסיבית, בקלפיות. ההצהרות המלחמתיות של ליברמן נועדו לסכל כל הסדר, וכל זמן שראש הממשלה בנימין נתניהו קרוע בין חובותיו כראש ממשלה שפוי לבין מחוייבותו לחינוך שקיבל מאביו, בן-ציון נתניהו, הוא נמנע מהצעד המתבקש ומשאיר את שר החוץ שלו במשלט שמאפשר לו ליישם מדיניות שמקורה במנטליות של מתאבדים: מצדה.
לכן מצבו של הימין הוא הרבה יותר קשה ממצבנו. הם כאילו שולטים במדינה, גם בשל אוזלת ידו של המרכז הלאומני, אבל החגיגה שלהם עומדת להסתיים והחכמים שבהם מודעים לכך. ההיסטוריה לצדנו, ועלינו לאזור אומץ כדי לעלות על הגל הזה, מתוך הבנה והפנמה שהזמן פועל לטובתנו. ההסתה נגד הקרן הישראלית החדשה בכלל ונעמי חזן בפרט איננה אלא ביטוי של ייאוש ותסכול. כדי לנצח במערכה נגד הימין הקיצוני עלינו לגייס שני בני ברית זמינים: את העולם החיצוני (ולכן חשוב לתרום למסמכים כמו דו"ח גולדסטון, או לכתוב מאמרים בעיתוני חוץ נגד הממסד הישראלי) ואת האזרחים הערבים שיש להם עדיין זכויות פוליטיות בישראל. אם נדע לצבור את ההון הפוליטי הזה ולהשתמש בו באורח מושכל, נוכל להשפיע גם על יהודי ארצות-הברית וגם על הבית הלבן ובאמצעותו על מדיניותו של הממשל.
* התפרסם ב"כל העיר".
כולם אבל כולם יודעים שכל ההודעות וההכפשות באות ממקור אחד,ממך.מי שמנסה להפוך כאן את האתר לבמת הטחות והשמצות ולקלקל חדוות עשיה והכל בעילום שם,זה אתה.לא חאראם? סגנונך כבר מוכר והאמת נמאסת.אני מאד מקווה שההפרעות שלך לא יחבלו ביופיו של אתר זה וגם בשיח הפורה.
ובאמת,נשגבת ממני ההבנה,איזו הנאה שואב אחד כמוך מטרוליזם.הלא עדיף להתאמץ מחשבתית ולנסות לתרום משהו אמיתי לדיון (גם הפרכות עניניות יתקבלו).אני משוכנע שיש מספיק נוירונים בקודקדך גם לזאת.
מאמר חזק שראוי להדפיס בעותקים ולחלק בכל הפגנת שמאל!
ההתנחלויות הפיכות לגמרי, דין אריאל ומעלה אדומים כדין נצרים.
הימין הוא כמו אדם הנופל מקומה מאתיים ובדרך צועק: "בינתיים הכול בסדר!"
אבל מה לעשות, הבעת ייאוש הפכה למעין טרנד. אולי מפני שבשנים האחרונות התחזקה בשמאל הטרמינולוגיה של ה-NGO על פני הטרמינולוגיה הפוליטית.
פעילי עמותות וארגוני זכויות אדם מתארים ומצלמים (תרתי משמע) את המצב הקיים:
החזק חזק, החלש חלש. החזק צריך לרחם על החלש. החזק לא מרחם על החלש. ייאוש.
תנועות פויליטיות ידעו למצוא את הכוח שבחולשה, וכן לזהות תהליכים דיאלקטיים ופרספקטיבות לשינוי יחסי הכוחות הקיימים בזמון נתון.
במקום לפנות ולהרוס התנחלויות ולאמלל בני אדם, צריך (אוף המילה הזו, אי אפשר להפטר ממנה) לספח את השטחים (בהתחלה קרו להם השטחים המשוחררים ואח"כ השטחים הכבושים ולבסוף מתברר ששמם הנכון הוא השטחים הגנובים) למדינת ישראל ולנהל עם נציגות מוסמכת של יושביהם מו"מ על רפובליקת כנען (או ישרפלסטין), דמוקרטית, רווחתית ועיקר העיקרים – שוויונית מן אל בחר חתא א-נהאר.
בעולם למעלה משלוש מאות מליון ערבים וכמעט מליארד וחצי מוסלמים. היחס המספרי לעומת מספר היהודים לא השתנה בצורה מהותית במאה השנים האחרונות.
ב 48 מצבנו היה גרוע לאין ערוך מאשר היום, ושרדנו ואף ניצחנו.
ההתחזקות של הקהילות המוסלמיות באירופה מביאה אתה מצד אחד התחזקות פוליטית, ומצד שני התחזקות הקונפליקט התרבותי עם קהילות הרוב, שגוררת התחזקות של סנטימנטים ימניים, ודי לחכימא…
הפלסטינים מעוררים אמפטיה אצל המערבי הבטוח בכוחו כשהם נתפסים כמיצגים את הקורבן חסר האונים. כשהם נתפסים כמיצגים את השאיפות האיפריאליסטיות של האיסלאם, ואת הטרור הגלובאלי, הם מעוררים דחיה אצל אותו מערבי החרד לבטחון עצמו.
פקיסטאן היא מדינה מוסלמית והיא כבר מחזיקה בנשק גרעיני. אם זה כן טוב או לא טוב, מותר או אסור, זו שאלה תיאורטית.
ההיסטוריה אינה עומדת לצידך ולא לצד הפלסטינים. ההיסטוריה עומדת לצד המנצחים.
דו"ח גולדסטון מורכב מחצאי אמיתות, וחצי אמת דינה כשקר.
שבת שלום.
עם כל הסימפטיה לשאיפתכם התמימה לאוטופיה דמוקרטית חילונית, שוויונית וא-לאומית "מן הים עד הנהר", השאיפה הזו מתנגשת עם היכולת/הרצון של רוב האנשים החיים ביחידת השטח הזו לקיים אוטופיה כזו.
כל מי שעיניו בראשו יודע ש"מדינה אחת" בהנתן בני האדם האמיתיים שחיים פה, לא תהיה אוטופיה אלא דיסטופיה. רוב האנשים (יהודים כערבים) לא יוותרו על הזהות הלאומית שלהם, ולא על השאיפה שלהם לדומיננטיות, הגמוניה ושליטה. אם כיום המאבק הוא ברובו "חיצוני" (מלחמה), מדינה אחת תצליח מקסימום להפוך אותו לפנימי (מלחמת אזרחים).
לדעתי הסחיפה של השמאל הרדיקאלי לכיוון "מדינה אחת" הוא הפנמת הידיעה שהפלסטינים אינם מסוגלים לקיים מדינה עצמאית מתפקדת, ולא משנה על איזה שטח היא תהיה. בוודאי לא מדינה "דמוקרטית" לפחות למראית עין. השאיפה הנסתרת היא שמדינת ישראל והחברה הישראלית המצליחה, יהוו השלד התומך של "פלסטין" לעתיד לבוא. משהו כמו מודל דרום אפריקה.
מה שיכשיל את הפתרון הזה הוא השוני המהותי בין הרקע וההיסטוריה של העימות שלנו עם זה הדרום-אפריקאי.
אמן.
מתי כבר ניזכה לזה?
אין לי זמן לחכות.
שבתאי
כאשר השמאל משמיץ את ישראל ופועל להשית עליה חרמות ונידויים זה נחשב לביקורת לגיטימית אבל כאשר השמאל מותקף בחזרה זו הסתה פרועה ולא ביקורת לגיטימית חס וחלילה.
השמאל בעד נגד סתימת פיות – שלו כמובן.
ובקשר להסדר-הן ברק והן אולמרט הציעו לפלסטינים הסדר אך הם דחו אותו בלאו מוחלט,גם כאשר מדינות ערב האיצו בהם לקבלו.
מה עוד הם רוצים,את שיח מוניס?
הכי קל לבקר את ישראל,מדוע אין השמאל מבקר גם את הפלסטינים ?
חרושצ’וב היה התחלה של התדרדרות לגורבצ’וב. בין השאר, הוא זה שקבע, בניגוד למציאות בזמן ההוא, כי אין מעמדות בברה"מ יותר. לא כמו בסין, שההון נמצא תחת פיקוח באזורים מוגבלים, תחת חרושצ’וב, הבעלות על אמצעי הייצור הייתה לחובה בכל האזורים החקלאיים באיחוד הסובייטי בשלמותו: מי שרצה מכונות היה צריך לקנות אותן!
אבל הבורות שלך לא מסתכמת בכך!
אנג’לו איידן
נראה לכם שהימין יתקפל שיבין שיחסי הכוחות לרעתו או שישנם זרמים בדעת הקהל שמקצרים את זמנו? הימין לא ילך כ"כ מהר ובטח שלא יתקפל בשקט. לו היה כך – לא היה ימין. השמאל יאלץ להתמודד עם הימין במאה השנים הקרובות מינימום.
המאבק הזה עוד ישנה וילבוש צורה ועוד צפויות לנו הפתעות "מעניינות" מהימין הזה. הלוואי שאני טועה.
סליחה,מהו המאמר הזה בדיוק? שיחת מוטיבציה רדודה במחצית המשחק בחדר ההלבשה של קבוצת כדורגל מפסידה?….נכון הוא רווי בעוצמת הכתיבה הברעמית לה אני מיחל מדי שבוע,אך
תארו לכם שיחה כזו לפני עלות הנאצים לשלטון להבדיל….נו אז מה,נכון הנאצים בסיכומו של דבר כשלו והובסו,אבל ראו בעצמכם את המחיר ששלמנו עד אז.השאלה איננה האם יפלו הרשעים,כי אם מתי,איך ועל חשבון מי.ואם להשתמש בפרפרזה של הנופל מהקומה המאתיים הצועק שהכל בסדר עד עכשיו,אז נא לשים לב שהנופל הזה אוחז בחגורת מכנסינו,משמע אנו נופלים יחד איתו (כלומר אין כאן משאלת לב של מתנחבל מובס ומיואש לעתיד לבוא,יש כאן מציאות כואבת בעכשיו מקומי מאד).
יסלח לי חיים אך המאמר הזה מקוטלג אצלי על המדף כדוגמא מובהקת לדיסוננס קוגניטיבי.
מה שכאמור לא גורע מעוצמתו הכתובה והאמת הגלומה בו.
אנחנו לא מיואשים, פשוט רואים את המציאות נכוחה. זאת לא הפעם הראשונה שחיים ברעם חוזה שאו-טו-טו "המציאות" או "העולם" יביאו לפירוק ההתנחלויות והנה הן רק פורחות ומתרחבות (תוך הקרבה טקטית של מספר זניח של מתנחלים ברצועת עזה). צריך להכיר בזה שפתרון שתי המדינות הולך ומתרחק, ולהכין את עצמנו להקמתה של מדינה אחת שוויונית, אם לא בדור הזה אז בדור הבא.
אי אפשר לפנות את מעלה אדומים ואריאל. אני רוצה לראות ממשלה ישראלית, אפילו כזאת הנהנית מקונצנזוס רחב, מנסה. זה פשוט לא יקרה.
פתרון שתי המדינות הוא שריד מהמלחמה הקרה. מצחיק שדווקא השמאל שמתיימר להיות "ביקורתי" ו"ראדיקלי" דוגל בפתרון הזה, כאילו היה ממש הפתרון הטבעי והספונטני. הסכסוך לא יגמר עד אשר תבוא על פתרונה שאלת הפליטים באופן המקובל על העם הפלסטיני ותסתיים הגזענות הממוסדת בתוך מה שמכונה הקו הירוק. שני הגורמים האלה לא יכולים להתקיים באמצעות פתרון שתי המדינות, פשוט אי אפשר. אם בשנות אוסלו היה חלום כזה, אזי באה האינתיפדה השניה, הרוגי אוקטובר ותופעת ליברמן, והבהירה מהם שורשי הסכסוך ואיך ניתן לטפל בהם.
מצטער יובל וחברים, זה או טראנספר או מדינה אחת. מה שאתם עושים זה ממחזרים את הקו של הקומינטרן ז"ל.
כן תוקפים את הימין אצל הפלסטינים!
לא רק מבקרים.
רוצה לקרוא את המתקפה תחת הכותרת: "כן לחמאס, לא לעבאס"?
אנג’לו איידן
נגד הקפיטליזם. מישהו זוכר עדיין איך חרושצ’וב היכה בנעלו על השולחן בעצרת האו"ם וקרא: אנחנו נקבור את הקפיטליסטים?
ואיך בעיתונות הקומוניסטית לא חדלו לכתוב על ‘מאזן הכוחות המשתנה כל הזמן לטובת הסוציאליזם ונגד הקפיטליזם’?
נו, עברו 20-30 שנה והמציאות טפחה על פניהם: ה’סוציאליזם’ קרס והתרסק והקפיטליזם חגג את נצחונו.
גם את הציונות ‘קברה’ הפ.ק.פ. עוד בשנות ה-30 וכולנו ראינו מה קרה. אף אחד ממנהיגי הפ.ק.פ. לא היה מאמין בשום הון שבעולם שהמדינה הציונית תתקיים עוד במאה ה-21, הרבה אחרי שמפלגתם חדלה להתקיים. אבל יורשיה לא למדו ולא שכחו דבר והם מדקלמים את אותן הפראזות הנדושות כמו אז.
מה הקשר בין התנחלויות למדינה אחת?
אני כידוע בעד שתיים, אבל אם תהיה אחת, הצעת החוק הראשונה בפרלמנט צריכה להיות פינוי כל היישובים שהוקמו בצו של "המפקד הצבאי", כלומר של ההתנחלויות.
מדינה אחת (ולא משנה אם או כמה "דמוקרטית, חילונית, שוויונית וא-לאומית") "מן הים עד הנהר" ועוד, מדינה כזו "מתנגשת עם היכולת/הרצון של רוב הממשלות (כולל וושינגטון) החולשות על מזרח הקרוב והתיכון. זה הוא הניסוח הנכון.
אם ממשלת ישראל וממשלת ירדן יחליטו על פדרציה ירדנית-ישראלית, זה לא יהיה תלוי ברצונותיהם של התושבים, אלא להיפך: רצונותיהם של התושבים יישאו את תהליך עיצוב שאיפות מחודשות. אם זה תלוי ב-היכולת/הרצון של הבתים הלבנים, זה לא יקרה, מכוון שהאימפריאליזם מעוניין בפירוד ולא באחדות של עמי האזור, בגלל "השאיפה שלהם לדומיננטיות, הגמוניה ושליטה". וזה תודות לכל ניגוד "חיצוני" בכדי "להפוך אותו לפנימי ([גם] מלחמת אזרחים [אפילו על בסיס גזעי, אבל בטח שלא כלכלי, הטבעי והמהותי])" ברגע שיהיה להם (לבית הלבן ושותפים) נחוץ.
"ההתנחלויות אינן הפיכות"??? כל דבר הפיך! גם "עם נבחר" יכול לגור במחנות פליטים!
כמו שאונר"א בנתה לפליטי פלסטין, האו"ם יוכל להקים גם אונר"א למתנחבלים, ובאותו מזמן לשכן את מקצת הפליטים הפלסטינים בבתי המתנחבלים שיפונו.
לא צריך להמתין לרעידת אדמה. כאן לא האיטי, וגם שם בונים מחנות לפליטים.
אני מבין שבתיאור "התדרדרות לגורבצ’וב" יש הנחה מובלעת (ואולי לא כל-כך מובלעת) שגורבצ’וב היה נקודת שפל בתהליך התרסקות בריה"מ.
כאן נשאלת השאלה מהי ולשיטתך "נקודת השיא"?
אולי תקופת שלטונו של סטאלין?
אכן סטאלין לקח את בריה"מ למחוזות חדשים של אימה ופחד. אכן "שיא".
לדעתי גורבצ’וב דווקא (בצורה אירונית) הוא השיא האנושי אליו הגיעה בריה"מ – סוף סוף יכלו בני-האדם הנורמלים להתנער מעול הקומוניזם שישב להם על הווריד במשך עשרות שנים.
האם ייתכן שאותו רגע אחד בו האדם הפשוט מרגיש לפתע חופשי – האם זה הרגע לו אתה קורא
"התדרדרות"?
אז האלטרנטיבה היא, כאמור, טראנספר וטיהור אתני.
אתה אומר שמדינה אחת מהים עד הירדן,הינה חזון אוטופי שלא יוכל להתגשם,ניחא.אך מה בנושא שתי מדינות לשני העמים? גם חזון זה לא בדיוק מצליח להתגשם וגם הוא נראה כחזון תעתועים אוטופי.
מה שמצחיק הוא שהמציאות מספרת שבמצב הקיים אנו קרובים יותר לאפשרות הראשונה,שהרי דה-פאקטו זה מה שקורה כאן ועכשיו.מדינה אחת לשני העמים.
אז מי יותר מציאותי?
למה ללכת בקטן? אפשר טבח עם ישר.
עכשיו נשאר רק לברר מי ייחוסל ומי ישרוד.
אבל ברצינות, קיימות עוד כמה אלטרנטיבות יותר ריאליות ופחות מוחלטות.
למשל, שימור המצב הנוכחי + התדרדרות מסויימת עד שהפריץ ימות, או שהכלב ימות, או שאנחנו נמות.
אובדן שליטה של הרשות בגדה שיגרור אינתיפאדה משטח C כולל ארטילריה פלסטינית על מרכז הארץ, אם זה יהיה בפסח, דבר כזה עשוי לגורו מבצע "אגוזים שבורים".
ירידה מרעיון המדינה הפלסטינית לטובת סיפוח אדמיניסטרטיבי דה-פקטו של הרצועה למצריים + הגדה לירדן, כשהפתיון לירדן (ולגוש הערבי בכלל) הוא ריבונות מוסלמית ירדנית בעיר העתיקה (זאת אומרת חזרה למצב לפני 67).
חוסר המשילות של הפלסטינים יוצר לכולם (בעיקר לנו) בעיה גדולה מאוד, אבל זה לא משהו שישות חיצונית להם יכולה לפתור, לא ב"טיפוח" ולא בכפיה.
חוסר המשילות הזה אומר שהם יישארו כפופים או לישראל, או למדינה ערבית אחרת. לא נעים בשבילם, אבל יותר טוב מאפוקליפסה. לדעתי לפחות.
נגיד שהכי אידאלי לטוס במטוס, אבל מוישה זוכמיר, אפעס, בקושי יודע לנהוג עגלה.
האלטרנטיבה לטיסה במטוס היא לא חלילה לרצוח את מוישה זוכמיר נפש, אלא פשוט להשלים עם העובדה שמדובר בעגלון, למרות שמסביבו לרוב בני האדם כבר יש רשיון לפחות למכונית…
מי שלא מסוגל לנהל את עצמו, יצטרך לבקש טובה ממישהו אחר שינהל אותו. זו האלטרנטיבה.
מדינה אחת (ולא משנה אם או כמה "דמוקרטית, חילונית, שוויונית וא-לאומית") "מן הים עד הנהר" ועוד טריטוריות, מדינה כזו "מתנגשת עם היכולת/הרצון של רוב הממשלות (כולל וושינגטון) החולשות על מזרח הקרוב והתיכון. זה הוא הניסוח הנכון. אם, למשל, ממשלת ישראל וממשלת ירדן יחליטו על פדרציה ירדנית-ישראלית, זה לא יהיה תלוי ברצונותיהם של התושבים, אלא להיפך: רצונותיהם של התושבים יישאו את התהליך לעיצוב שאיפות מחודשות. אבל, אם הפדרציה הזו תלויה ב-היכולת/הרצון של הבתים הלבנים, זה לא יקרה בגלל "השאיפה שלהם לדומיננטיות, הגמוניה ושליטה", מכוון שהאימפריאליזם מעוניין בפירוד ולא באחדות של עמי האזור. ככה תודות לכל ניגוד "חיצוני", ובכדי "להפוך אותו לפנימי ([גם] מלחמת אזרחים [אפילו על בסיס גזעי, אבל בטח שלא כלכלי הטבעי והמהותי])" ברגע שיהיה להם (לבית הלבן ושותפים) נחוץ.
אתה מערבב את דעתך המחוסרת כל ביסוס מדעי שהו עם המסקנות המבוססות על מחקרים של היסטוריונים הנאמנים למקצוע שלהם.
בשורה התחתונה אתה הבנת נכונה את המסקנות הללו.
תודה שפטרת אותי מאשמה של נציג עלי האדמות. אמרת לי לקראת סוף הדיון סביב המאמר שלך ‘עימות פנימי או חיצוני’:
"בסדר, הבנתי. כל זמן שאתה לא בעמדה לשלוח אלי מכונית סגורה עם פרצופים נטולי סבר ולהעביר אותי לגולאג אני דואג לך, לא לעצמי."
תגיד לי, בגלל שאתה כזה אלטרואיסט, שאתה גם דואג ליחסים של הימין עם טורקיה?
בכדי לדעת מה רוצים האנשים, הכי פשוט זה לעשות סקר או משאל-עם בנושא, או למצער בחירות דמוקרטיות.
בבחירות שנערכו בישראל לא נרשמה תמיכה אדירה לאיזשהו גוף שממקדם את רעיון המדינה האחת בסגנון אנג’לו. בבחירות שנערכו בראשות הפלסטינית – כנ"ל.
הזרמים שניתן לטעון כי הם תומכים במדינה אחת וזוכים לתמיכה ציבורית בעלת משמעות, הם הימין הקיצוני, וחמאס בצד הפלסטיני. בשני הצדדים מדובר בישויות פוליטיות בעלות אג’נדה הנגזרת מעקרונות דתיים מפלים ואנטי-שוויוניים במודע.
הדעות שאתה מציג כאן אינן זוכות לתמיכה אפילו של פרומיל מהאוכלוסיה – לא בצד שלנו ולא בצד הפלסטיני. בשתי החברות נתח האוכלוסיה של האולטרא-שמאל הפוסט לאומי או של האנרכיזם (שמשום מה התקבצו להם יחדיו למרות שאין בינהם שום עיקרון מחבר) הוא כל כך שולי שהוא זניח.
אתה אולי יודע יותר טוב מהעם שטוף המוח בידי האליטות מה טוב בשבילו, אבל העם יהיה זה שיצטרך ליישם את התיאוריה.
נדמה לך שזה יעבוד בכפיה, או בחינוך מחדש. הנסיון המצטבר מראה שככה בדיוק יוצרים דיסטופיה.
מה עוד – כשהכפיה מוסרת, העם חוזר לדרכים הישנות, למרות עשורים של אינדוקטרינציה.
בכל מקרה, בכדי להכריח את הישראלים והפלסטינים, אם לא לחשוב אז לפחות לעשות מה שאתה רוצה, צריך צבא ומשטרה חזקים מספיק שקודם יקנו את הבשורה שלך, ואז יצאו לכפות את האידאולוגיה על ההמונים המטומטמים באלימות, הפחדה, וחיסולים איפה שהשניים הראשונים לא יעבדו.
נראה לך שיש קונים נלהבים?
היום, אחרי שרואים מה קרה בגוש הקומוניסטי, צריך איש מכירות קצת יותר מוצלח ממך לשווק את האידאל הצפון קוריאני למישהו. אפילו לובשי מדים אינם מטומטמים עד כדי כך.
אנא חפשו קן אחר להטיל בו את ביציכם ולערוך את האורגיות המילוליות הפרועות שלכם. זה כבר מזמן לא מצחיק שיש כאן מגיב עם שם בדוי שמשוחח עם עצמו, ושעוד בל"דניק פרובוקטור מביא רפרנסים ביבליוגרפיים למאמרים של שמואלוף בקדמה. זה פאסה, יאללה ביי.
לאנג’לו
כן
לא צריך ביסוס מדעי בעניינים כל-כך ברורים מאליהם, מספיק לדבר עם יוצאי ברית המועצות, הם "הביסוס המדעי" שלי.
סטאלין היה עריץ שטבח בבני עמו והטיל דיקטטורה אפלה. הקו המקשר בינו לבין גורבצ’וב הוא יציאה מחושך לאור.
זה שהסוציאליזם הלך לאיבוד בדרך – חבל מאוד, הסוציאליזם שילם את מחיר "העסקת" שגרירים רעים כמו סטאלין.
אין לי מושג איזה ביסוס מדעי טוען אחרת, ואני אשמח אם תאיר את עיני. בכל מקרה אמרת שהבנתי נכונה את המסקנות הללו. אז אני מניח שהכל בסדר…
אתה רוצה להתחרות עם השיווק של ממון המצליח לגייס עמידים כלכלית לשכנע כי הקומוניסטים כופים נגד רצונם של המונים למרות שכל ברה"מ התפרקה מרצונה מהאיחוד הסובייטי וללא מלחמות? ובזמן שלאף אחד ייכפת מהעובדות שהאמריקאים הרגו 3 מיליוני קוריאנים והרסו את צפון קוריאה; שעשו זאת בכדי להשתלט על כל חצי האי כולה; שעד היום לא הצליחו, אבל הצליחו למנוע את אחדות קוריאה; ושיש משכילים להתגונן מכך ומכל שאר מעשי טרור של "העולם החופשי"? אתה רוצה לעצב את דעת הקהל עם ערבוב של המהות אשר למעלה עם מה שאחד, סתם, כמו אנג’לו, אומר בטוקבק על התפתחות אזורית בהסתמך על כך שההמונים הם בכלל לא טיפשים (להיפך, הפועלים, למשל, לא מלמדים את המרקסיסטים, אבל הם כן מחנכים אותם להתפקח בניגוד לרצונם להיצמד לשאיפות מנותקות מן המציאות לזה, הם, המרקסיסטים מתקשים להתחנך למרות השיעור המאלף של התפרקות ברה"מ)? זה אתם, המשווקים, אלה הסבורים כי ניתן לעבוד על ההמונים!
ההמונים, רק כאשר סומכים על מישהו מוכנים לגלות בפניו את מחשבתם בלי להצטרף. כאשר לך מגיע לזכות באמון שלהם, אתה תגלה נפלאות. המשכילים ביניהם לא מעוניינים לדעת אם סטלין היה שונה ממה שנהוג להדביק עליו. החברים, המשפחה, השכנים, כולם מזהים סטלין לקרימינל. זה גיהינום להתמודד איתם וגם להמשיך להתפרנס בכבוד. בזה האחרון יש תועלת, בעוד שבראשון אין.
פועלים, עוד יותר מעשיים, שסמכו על כך שאני אשמור את סודם אמרו לי שלא ייכפת להם איך קוראים למדינה בה הם חיים כל עוד הם יכולים לפרנס את משפחתם בכבוד. זה לא מפריע שלישראל יהיה גם שם של פלסטין. רובם מתפללים בבתי כנסת, ובחלקם אמרו לי שמבחינה חברתית-כלכלית לא כדאי אחרת. שהמרקסיסטים יעבדו.
הם, כולם, לא זקוקים למרקסיזם. בטח שהם לא זקוקים לשיווק משכנע. הם חוו על בשרם את מה שמרקס ולנין ניתחו. מרקס הוא טוב עבור המעמדות המתרוששים. הפועלים הם כבר מרוששים.
הם לא יצטרפו אליך אפילו כאשר חינכו אותך: יידעו מתי, על-פי יחסי הכוחות, לפעול ועם מי. טרוצקיסטים של "מאבק סוציאליסטי" שהלכו לעזור לפועלים של מפעל ‘מיפרומל’ (בו פוטרתי חודשים לפני כן), לקראת סגירתו, קיבלו: "קודם תביאו את אנג’לו, ואחר כך נדבר" (לא "נצטרף"). הם מריחים את רמאות השיווק ממרחקים. שמאלנים מסוימים יכולים להתרוצץ סביב סיסמאות שלום בניסיון לשווק הבטחות של פרנסה טובה רוצים לשמוע ממך אם אתה יודע איך. לא יהיה לך ברירה אחרת, אלא ללמוד כפי שמרקס ולנין למדו לחיות ביחד עם ההמונים ולא רק באמצעות סקרים, בחירות ומשאלי-עם.
רק ככה אתה תלמד להעריך את חמאס (שזה הרוב הפלסטיני), את חיזבאללה, את איראן, את סוריה, את התנועות המוסלמיות במצרים, ותנועות פוליטיות נוספות, ובארצות שכנות נוספות כולם נחושים נגד האימפריאליזם האמריקאי, הציונות והדמוקרטיה שלהם. אם לא, אולי תצטרך לברוח מתי שהו, וזה חבל, אבל לא נורא.
אין כאן הרבה מדע, אבל אין גם כפיה. כאן יש הבנה שההמונים הם בכלל לא טיפשים, להיפך. הפועלים, למשל, לא מלמדים אותנו, אבל הם כן מחנכים אותנו להתפקח. לא התפקחנו? לא מגיע לנו להנהיג. זה לא מספיק שאנחנו מסכנים את הפרנסה שלנו. ההמונים, שמצמיחים אותנו למנהיגים, דורשים מאיתנו תוצאות ממשיות, ולא רק דיבורים: לא יהיו תוצאות בלי בריתות שמתעלות על שאלות צדדיות בשותפות סביב השאלות הדחופות.
לאבירם, שמבקש כי יאיר את עיניו, גלוש לאתר — קישור —
או תכתוב בGOOGLE את המילה: סולג’ניצין. האתר בשם ‘מטח המהפכה’ יופיע ראשון. גלוש אילו וחפש ברשימה (לקראת הסוף בצד השמאלי של האתר) את החלקים של ‘האמת שאבדה’ (חלק ראשון עד האחרון, השמיני). מישהו (ניראה לי שמואל ירושלמי) לקח את התרגום שלי (אני מקווה בשלמותו) של עבודתו של מריו סוסה Lies Concerning the History of the Soviet Union באנגלית (גם את זה אתה יכול למצוא באמצעות GOOGLE).
אבל, אם "הביסוס המדעי" בשבילך הוא "לדבר עם יוצאי ברית המועצות", תתלווה אלי, בבקשה: אני הסתובבתי בירושלים, לעבודה וממנה, לבית וממנו, כמעט כל יום לא חורפי, מ2004 (60 שנה לניצחון על הפשיזם) עד 2007 (90 שנה למהפכת אוקטובר), לבוש חולצה (T shirt) ועליה תמונה של סטלין בגב ובחזה. קיבלתי אין ספור חיזוקים, לרוב בסתר כי "יוצאי ברית המועצות" יודעים איך להיזהר מהפלורליזם והדמוקרטיה הישראליים (גם בשמאל). הכי משכנע, היו החיזוקים של ותיקי מלחמת העולם השנייה (אלה שחיו בתקופה הנדונה), אפילו במצעדים השנתיים שלהם. כמובן שהיו גם גידופים, בעיקר של צעירים ששמעו את סיפוריהן של משפחות הפושעים (וגם עבריינים אחרים), אשר, בזמנו, הפסיקו להתווכח והתחילו לחבל ולרצוח.