ד"ר מירון בנבנישתי פרסם לאחרונה עדכון ארוך ומפורט של דעותיו אודות שליטת ישראל בשטחים הפלסטיניים הכבושים. לטענתו, ההגדרה ההכרחית למצב הנוכחי היא "משטר דו-לאומי דה-פקטו". יתרה מזאת, בנבנישתי טוען שסירובו של השמאל לקבל את התזה שלו על הנושא החיוני הזה מצביע על אחריות כללית לסבלם המתמשך של הפלסטינים. לדבריו, ההתנחלויות אינן מכשול בדרך לשלום; הלאומיות הפלסטינית, לכל צורך מעשי, היא נחלת העבר, וההתעקשות על כך שהמשטר בשטחים הוא בבירור משטר כיבוש היא דוגמה ל"בחירה לשונית גרועה".
בנבנישתי טוען שהשמאל, בסירובו להבין שאת הסכסוך חייבים לראות לפי הפרדיגמה החדשה שלו – "משטר דו-לאומי דה-פקטו" – נשאר ללא תוכנית. גרוע מכך, הוא נושא באחריות לעידוד המצב הקיים ומסייע לו.
כדי לסייע לנו להתגבר על תפיסותינו המיושנות, בנבנישתי מעדכן את הניתוח שהוא מציע ביחס ליסודות משמעותיים במצב הנוכחי, שהם: א) ההתנחלויות ב) הכיבוש וג) התנועה הלאומית הפלסטינית. אנחנו עומדים ללמוד שההתנחלויות אינן מכשול לשלום, שהכיבוש הסתיים ושהלאומיות הפלסטינית היא לא יותר ממושג רומנטי ארכאי. את ההנחות החדשות האלו יש לבחון בזהירות ובכנות. חשוב גם להבין את המשמעות הפוליטית האמיתית של הפרדיגמה החדשה ואת השלכותיה.
האובססיה סביב ההתנחלויות
בנבנישתי פותח את מאמרו בסקירה היסטורית קצרה על תפקיד ההתנחלויות. בתקופה הראשונה לכיבוש, מיד לאחר 1967, ההתנחלויות היו כל-יכולות בשטחים והן אף שיעבדו את צה"ל למטרותיהן. בשנות השמונים איבדו ההתנחלויות כל חשיבות וכיום הן, לפי בנבנישתי, לא יותר ממוצג מוזיאוני.
עידן האידאולוגיה, בנבנישתי קובע, הסתיים, והקמת התנחלויות, כמו גם פירוקן, הפכו לעיסוק אנכרוניסטי שאין לו השפעה אמיתית על התפתחויות פוליטיות, למעט כסמל וכמכשיר גיוס בימין ובשמאל כאחד. הניסיון לתלות את האשם במתנחלים ולסמן את ההתנחלויות כמכשול עיקרי לשלום נראה כאליבי שנועד לטשטש את המעורבות של כל שדרות החברה הישראלית בהשלטתו ובהרחבתו של המשטר השורר בשטחים הכבושים ובניצולו לתועלתן.
בנבנישתי מגזים עד מאד בתיאורו את מצב העניינים בשתי התקופות הנדונות. בתקופה שלאחר 1967 ההתנחלויות מעולם לא קבעו את המדיניות הישראלית, וכיום הן אינן מוצגים מוזיאוניים בלתי-רלוונטיים. בפשטות, הממשלה משתמשת בהתנחלויות כחלק ממדיניותה הכללית. לכן, אין סיבה להכחיש, כפי שעושה בנבנישתי, את המציאות הפוליטית העכשווית, שההתנחלויות והמתנחלים מהווים בה עדיין מרכיב חשוב. זה פשוט לא נכון ש"להתנחלות אין השפעה אמיתית על התפתחויות פוליטיות". יצר ההתנחלות מחזק את הימין האידאולוגי ומשמש בידיו כאמצעי גיוס, וזה, כמובן, משפיע על ההתפתחויות הפוליטיות.
כפי שנראה, בנבנישתי עושה כל מאמץ כדי למקם את הימין ואת השמאל על אותו מישור מוסרי. הימין מגייס נגד הפלסטינים כדי לשלול את זכויותיהם. השמאל, שרואה בהתנחלויות מכשול בדרך לשלום, אולי טועה (אף שבאמת הוא לא), ומגייס נגד התנחלויות, ישנות כחדשות. אבל זה אינו "מכשיר גיוס" בידי השמאל, שהרי לשמאל יש מגוון טיעונים תקפים מוסרית ופוליטית נגד ההתנחלויות, בנוסף לעובדה שהן באמת מכשול לשלום.
הבה נעקוב אחרי ההיגיון של בנבנישתי. כיוון שאין יותר מימד טריטוריאלי לסכסוך ההתנחלויות תשארנה על מקומן. הן אינן מסכנות את השלום, מפני ששלום, לפיו, פשוט אינו עומד על הפרק. התנגדות השמאל להתנחלויות היא, אם כן, פסה. זהו טיעון מעגלי. בנבנישתי החליט שהשטחים לעולם לא יוחזרו לפלסטינים. אם כך אפשר להתעלם מתפקידם הממשי של המתנחלים בתור פלוגות המחץ של הסיפוח ושל נישול הפלסטינים, ואנחנו מתבקשים להימנע מגינוי ההתנחלויות למרות הפרובוקציות הגזעניות היומיומיות שלהן.
ראוי לציין, שאפילו במקרה שייושם פתרון של מדינה אחת, המתנחלים יהוו מקור קבוע למתיחות, גזענות ואלימות. התנגדות השמאל להתנחלויות אתמול, היום ומחר אינה "מכשיר", אלא תרומה פוליטית ומוסרית חשובה לדו-קיום ולעתיד שני העמים.
האם האמונה של השמאל בשלום ובהתנגדות להתנחלויות, מסיבות טובות כאלו או אחרות, הינה "מכשיר גיוס" באותו מובן שההתנחלויות הן מכשיר גיוס עבור הימין? ההשוואה בין הימין לשמאל בנושא הזה הינה נתעבת. לפי בנבנישתי, מלחמתו של השמאל לשלום היא מסוכנת ובלתי-מוסרית בדיוק כמו זו של הימין לשליטה ב"ארץ ישראל השלמה". בריונים פשיסטים חולשים על הגדה המערבית ודורשים "תגי מחיר" ובנבנישתי מסביר שההתנחלויות הן רק מוצג מוזיאוני ושהן חסרות חשיבות.
בנבנישתי מאשים את ההתנגדות להתנחלויות בערפול העובדה שכל שדרות החברה הישראלית מרוויחות מן המשטר בשטחים. הוא שוגה בשתי רמות. במקרים רבים ההתנגדות להתנחלויות עוזרת להבהיר שיש בישראל כוחות ואינטרסים המעוניינים במשטר הכיבוש. הנסיבות האלה אינן מעורפלות כי אם נחשפות באמצעות גינויו של מפעל ההתנחלות. אך גרוע מכל הוא אימוצה הפתאומי של הגרסה הכי דוגמטית ומיושנת של המרקסיזם (כשזה משרת את מטרותיו) על ידי בנבנישתי, לפיה כל אחד מבני הלאום המדכא מרוויח מהדיכוי ומעוניין במידה שווה בהנצחתו. אך לא כולם מרוויחים מן הכיבוש, והניסיון לשעבד עם שלם תמיד יהיה כרוך בהפסדים ונזק ללאום השליט. זה נכון גם במקרה של ישראל. ה"רווח" מהכיבוש כולל מלחמות חוזרות ונשנות כל כמה שנים וחברה שטובעת בים של מתיחויות צבאיות. עוד נחזור לנושא הזה של רווחי כלל הישראלים מהכיבוש.
הכיבוש נעלם
לטענת בנבנישתי, תיאור המצב הנוכחי ככיבוש היא טעות חמורה. בניסיונו להוכיח את התזה העיקרית שלו – שאנחנו חיים במציאות דו-לאומית – הוא יציע, כפי שנראה, מספר טיעונים. מפריע לו שהשמאל מגדיר את המצב בשטחים הפלסטיניים הכבושים ככיבוש. זה לא כיבוש, הוא מסביר, והבחירה הזאת מוכיחה שהשמאל אשם במה שהוא מגדיר כ"בחירה לשונית גרועה". מסיבה כלשהי בנבנישתי מניח שיסוד חיוני בכל כיבוש הוא זמניותו. לטענתו, כיוון שניצב בפנינו סטטוס-קוו חדש, קבוע, מה שיש לנו בשטחים מאבד את אפיונו ככיבוש. זה לא כיבוש כי זה קבוע. כיוון שהשמאל רוצה לראות את הכיבוש הזה כזמני, הוא בוחר באופן שרירותי לקרוא לו כיבוש.
בנבנישתי קובע בצדק שישראל עושה בשטחים הרבה דברים שלא תואמים את ההגדרה החוקית של כיבוש. אלו כוללים, בראש ובראשונה, סיפוח פורמלי ובלתי-פורמלי. השמאל ואחרים שמו לב לפעילויות האלה. בשפת היום-יום, זה נקרא "סיפוח זוחל". המונח המדעי יותר הוא קולוניזציה. ישראל משתמשת בכיבוש כבסיס קדמי לסיפוח ולישוב שטח כבוש, תוך הפרה של החוק הבינלאומי המחשיב את הדחף הזה לסיפוח כתוצאה ישירה של כיבוש ולא כאפשרות שסותרת אותו. מסיבותיו הוא, בנבנישתי מנסה לשכנע אותנו שזה לא כיבוש בגלל התופעות הנוספות היותר קבועות האלה. אך למעשה הדחף הישראלי לצבור נכסים קבועים מאשר את קיום הכיבוש. אם כן, יש לשמאל הצדקה מלאה בבחירת המילים שלו. אבל לבנבנישתי יש טיעונים נוספים בניסיון להוכיח שלא מדובר בכיבוש.
בנבנישתי מבשר את מות הלאומיות הפלסטינית
צופים העוקבים אחר ההתפתחויות באזור יודעים שישראל, באמצעות מניפולציה ושליטה, הצליחה לחלק את העם הפלסטיני לחמש קבוצות נבדלות: א) הפלסטינים אזרחי ישראל; ב) הפלסטינים במזרח ירושלים; ג) פלסטינים בגדה המערבית; ד) פלסטינים בעזה; ה) פליטים פלסטינים בארצות ערב. כתוצאה, טוען בנבנישתי, "הלאום הפלסטיני" רוסק. הקבוצות השונות קיבלו על עצמן "זהויות נבדלות" והן אף מציגות מאפיינים תרבותיים ולשוניים נבדלים.
כאן יש לחזור לרשימת החטאים הקרדינליים שבוצעו בידי השמאל על פי בנבנישתי. ישראל אוהבת לטעון שהיא נמצאת בסכנת הכחדה תחת איום איסלמי פשיסטי והשמאל מאשר את אמינות האיום בכך שהוא אינו מקבל את התזה של בנבנישתי לגבי התפוררות הלאומיות הפלסטינית. במקום זאת, "חוגי השמאל" ו"מחנה השלום" דבקים במושג הרומנטי של עם פלסטיני מלוכד ומאוחד במאבקו לחרות. בנבנישתי מתעכב על מספר עיוותים חמורים כדי לשכנע אותנו שהפלסטינים התפוררו לאוסף של קהילות. (בכמה נקודות בטקסט הוא טוען שאנחנו עוסקים בקהילות ולא בתנועות לאומיות. הוא גם רואה את ישראל כאוסף של קהילות יותר מאשר כקבוצה לאומית. מובן שהרבה יותר קל לאחד את כולם תחת מסגרת דו-לאומית כשאין באמת לאומים שהיו מפריעים לתהליך). מכל מקום, עלינו להתגבר בעזרתו של בנבנישתי על תפיסות רומנטיות, ולהכיר בעובדה שאין עוד עם פלסטיני המאוחד במאבקו לחרות.
בנבנישתי "עוזר" לנו להבין את תהליך ההתפוררות הזה על-ידי תיאור דפוסי החשיבה הפסיכו-פוליטית של הפלסטינים בקהילותיהם השונות. לפיו, ה"קהילות" השונות עסוקות לחלוטין בדאגותיהן למצביהן היחודיים ולרווחתן, ולא אכפת להן מגורל העם הפלסטיני. נטיות כאלו אכן קיימות, אבל לתאר את העם הפלסטיני כחמש קבוצות נפרדות שכל אחת מהן דואגת רק לאינטרס הנפרד שלה זו קריקטורה. בנבנישתי נתפס לנטיות האלה ומתאר אותן כתהליכים דומיננטיים וסופניים.
שינוי פרדיגמה
בנבנישתי מודיע לנו, שיש לחפש פרדיגמה אחרת כדי לתאר מצב עניינים שבו חזרה ישראל-פלסטין להיות יחידה גיאופוליטית אחת, לאחר תשע-עשרה שנים של קיום נפרד ולמעלה מארבעים שנות כיבוש. בעיניו, המונח "משטר דו-לאומי דה-פקטו" עדיף על פרדיגמת הכובש-נכבש, בשל התלות ההדדית בין שתי החברות והקשרים הפיזיים, הכלכליים, הסמליים והתרבותיים שביניהן, שאי-אפשר לנתקם בלי לשלם מחיר גבוה מדי. תיאור המצב כ"דו-לאומי דה-פקטו" לא מציין שוויון בין הישראלים לפלסטינים, אלא להפך, הוא מדגיש את השליטה המוחלטת של הלאום היהודי-ישראלי בלאום הפלסטיני השסוע הן מבחינה טריטוריאלית והן מבחינה חברתית. שום פרדיגמה של כיבוש צבאי איננה יכולה לשקף את הבנטוסטנים שנוצרו בשטחים הכבושים. כך לפי בנבנישתי.
כל הכשלים החמורים בפרדיגמה החדשה מרוכזים בפיסקה הזאת. הרעיון הבסיסי של משטר דו-לאומי דורש בבירור שהמשטר יהיה של שתי אומות. המושג מחייב צורה כלשהי של שותפות מוסכמת במימשל ובניהול הישות הטריטוריאלית. ההסבר, או ליתר דיוק, התירוץ של בנבנישתי להגדרתו של המשטר כ"דו-לאומי", הוא קיומה של "תלות הדדית". הניסיון להגדיר את המצב הנתון בישראל ובשטחים הכבושים כמשטר דו-לאומי של "תלות הדדית" הוא פשוט התחכמות. אי אפשר לומר שהמושג משטר דו-לאומי ממומש בשליטה הישראלית הקיימת על העם והחברה הפלסטינים המדוכאים. באופן כללי יש תמיד, כמובן, איזושהי מידה של תלות הדדית בין אומות שליטות לאומות שהן מדכאות. בנבנישתי מנסה, אבל אינו מצליח לסתור את הרלוונטיות של הפרדיגמה הקיימת: כיבוש צבאי המשרת גם כבסיס לחדירה קולוניאליסטית. בנבנישתי נאחז במושג המשטר הדו-לאומי כשאין בנמצא שום משטר דו-לאומי, אלא רק משטר של מערך לאומי אחד: ישראל. אין בזה שום דבר דו-לאומי, למעט התלות ההדדית בין העבד לאדון.
משום מה, בנבנישתי מסרב להכיר בקשר ההדוק שבין כיבוש צבאי ובין התפתחותן של נטיות בעם השולט לתפוס ולהחזיק מקומות אטרקטיביים ולדחוק את הלאום המדוכא לתוך ישויות קטנות יותר וקלות לניהול כלומר, "בנטוסטנים". נטיות קולוניאליסטיות אינן סותרות את הכיבוש, אלא מהוות תולדה טבעית שלו. אם מחסלים את הכיבוש הצבאי השאיפות הקולוניאליסטיות נמסות. "במקרה", הכיבוש הצבאי אכן חוסם את הנתיב לשלום המבוסס על פתרון המדינה האחת, או על הפתרון של שתי מדינות. ובינתיים, נוכחות הכיבוש הצבאי חותרת תחת כל הדיבורים על קיום מציאות דו-לאומית.
הניסיון להצביע על מצב שבו ישראל מנצלת ניצול קולוניאליסטי את הפלסטינים כעל ראייה למשטר דו-לאומי לא יצלח. בנבנישתי טוען שאין צורך להיפטר מן הכיבוש ומן הניצול הקולוניאליסטי כי העובדה שמדובר כיום על יחידה גיאוגרפית אחת מבטיחה, לדעתו, את התהליך הבלתי-הפיך המוביל לדו-לאומיות היינו, לדו-לאומיות במימשל. כפי שראינו, נבנישתי טוען טענה חסרת בסיס, שניסיונות ישראליים להחזיק מפעלים קולוניאליים בשטחים אינם מתאימים לפרדיגמה הקולוניאליסטית מאחר שקולוניאליסטים אינם כופים מפעלים קבועים, כגון בנטוסטנים, ניצול כלכלי גס וכדומה. אבל לפי הפרדיגמה הקולוניאליסטית אלה הם בדיוק המפעלים הקולוניאליסטיים שמשגשגים תחת כיבוש. חרף ההוכחות ההיסטוריות שמפעלים קולוניאליסטיים רבים מסתיימים בנסיגה, הקולוניאליסטים ממשיכים בניסיונותיהם. פרדיגמת "כיבוש יחד עם קולוניאליזם מתגבר" מסבירה את כל המאפיינים העיקריים של המציאות, בעוד שתזת המשטר הדו-לאומי דה-פקטו של בנבנישתי מתעלמת מהעובדה הכי בסיסית: ששליטה מלאה בשני העמים נמצאת אך ורק בידי הלאום המדכא.
אחד היסודות החלשים ביותר בטענתו של בנבנישתי שאנחנו חיים במשטר דו-לאומי דה-פקטו הוא הניסיון שלו להסיק מסקנות פוליטיות על בסיס שינויים גיאוגרפיים וכלכליים. רק צד אחד, ישראל, משתתף במשטר הדו-לאומי שלו, ואילו בדו-לאומיות מתכוונים למשטר שבנוי לכל הפחות על קורטוב של הסכמה בין שתי תנועות לאומיות. העובדה שהפלסטינים כלאום מסרבים להיטמע בלאום הישראלי, ונאחזים במטרותיהם הלאומיות דווקא לנוכח כל הלחצים והפיתויים, מוכיחה שהמשטר הוא חד-לאומי-ישראלי מכף רגל ועד ראש.
בנבנישתי הביא את תזת ה"אי-הפיכות" לרמה של בלתי-נמנעות דטרמיניסטית לחלוטין. לעתים קרובות מיוחס דטרמיניזם מסוג זה בטעות למרקסיזם. אך מעט מאד תהליכים חברתיים ופוליטיים בעולמנו הם בלתי-הפיכים ובלתי-נמנעים. אי אפשר לקבוע היום את עתיד המערכות באזור. ברור כי ישנן אפשרויות שונות לפתרון הסכסוך הנוכחי. אפשרויות אלו כוללות את המשך הכיבוש והסיפוח הנוכחיים בעתיד הנראה לעין. אבל קיימת גם אפשרות של תפנית חדה ביחסי הכוחות האזוריים והבינלאומיים. תפניות אלו עשויות להוביל לפתרון של שתי מדינות או לטרנספורמציה מהפכנית באזור שיכולה להוביל אף להתמוטטות הישות הציונית. אין זה סביר להסתמך על הצלחות ישראל בנישול ובסיפוח, או על הפערים הכלכליים והחברתיים הגדולים בין היהודים והפלסטינים כהוכחה לכך שמדובר במשטר קבוע וחסין מפני תמורות.
בנבנישתי אינו רוצה להשאיר אותנו במתח. הוא מדגיש שאין מדובר באפשרויות. דו-לאומיות איננה תוכנית פוליטית או אידאולוגית כי אם מציאות דה-פקטו במסווה של מצב עניינים זמני. זהו תיאור המצב הנוכחי ולא תכתיב.
לפני שאנו נערכים על פי ההיפותזה של בנבנישתי לחיים במציאויות דו-לאומיות, הכרחי לבחון שני היבטים נוספים של הבעיה. היבט אחד הוא ההיסטוריה של הדו-לאומיות בסכסוך הישראלי-פלסטיני. משום מה, בנבנישתי מייחס לה חשיבות מאד מוגזמת. האספקט החיוני וההכרחי השני עוסק במימדים האזוריים והבינלאומיים של הבעיה הפלסטינית שמהם בנבנישתי בוחר להתעלם.
המיני-היסטוריה של בנבנישתי בדבר ההתנגשות בין תומכי החלוקה והתומכים בפתרון דו-לאומי לסכסוך מוצגת כאילו יש לה השלכות מכריעות על נסיבות זמננו וכאילו יש ביכולתה לעזור לנו בדיונינו אלה. אבל ההיסטוריוגרפיה שלו מלאה אי דיוקים. ההתנגדות הפלסטינית לחלוקה ב-1947 – 8 לא ביטאה משאלה לדו-לאומיות כי אם התנגדות לטענה שליהודים יש זכויות לאומיות בפלסטין. תוכנית האוטונומיה לפלסטינים של מנחם בגין לא הייתה דוגמה לדו-לאומיות, אלא ניסיון לצמצם את הנושא הפלסטיני לרמה עירונית-אזרחית-מקומית.
בנבנישתי ראה לנכון לכלול בחיבורו מעין מיני-היסטוריה של החלוקה. הרושם שנותר אצל הקורא מתיאורו את ה"דילמה" בין חלוקה לדו-לאומיות מימי המנדט הבריטי והלאה, הוא שלגביו פלסטין-ישראל הלא-מחולקת היתה תמיד ערך . לכן, בנבנישתי רומז על כך שיש איזושהי דילמה בין בחירות מוסריות. הרמז העבה הוא, שאלה שהארץ חשובה להם באמת מתנגדים לפתרון החלוקה. זוהי אכן גישה די רומנטית, כיוון שהרגש ממלא תפקיד מוגבל למדיי אפילו בתנועות לאומיות, המתאימות תמיד את מטרותיהן לשינויים ביחסים הרלוונטיים בין הכוחות הפוליטיים, הצבאיים והכלכליים. ההיסטוריה של "חלוקה כנגד פלסטין מאוחדת" משפיעה מעט, אם בכלל, על גורל הסכסוך הנוכחי. המיני-היסטוריה של בנבנישתי מוצגת כדי לשכנע אותנו שהחלוקה אינה טבעית באופן כלשהו.
יציבות בשטחים בסביבה של אי יציבות סוערת
בנבנישתי מתאר את הסטטוס-קוו כמעין יציבות. אף על פי כן, אם אפשר לטעון בטעות (לדעתנו), שהמצב בפלסטין יכול להיחשב כיציב, אין מקום לנתק בין התמונה בפלסטין המערבית וההתפתחויות שם ובין המציאויות של אי יציבות אזורית ובינלאומית כרונית.
יש כמובן להכיר בסכנות הכרוכות בהצלחת ישראל בניסיונה ליצור סטטוס-קוו חדש ויציב. יחד עם זאת, יש סיבות רבות לדחיית התזה של בנבנישתי לפיה תהליך זה הוא בלתי-הפיך ובמקומו מתייצב משטר דו-לאומי בפלסטין המערבית. אחת הסיבות העיקריות היא, שה"סטטוס-קוו" המקומי הוא בלתי-יציב בהכרח באזור הבלתי-יציב ביותר הזה ובעולם של היום.
הסיבה שמאפשרת לבנבנישתי להתעלם מן הסביבה האזורית והבינלאומית נובעת מציניות ומייאוש שהתפתחו בקרב בעלי רצון טוב רבים. הרקע ברור. הוא נובע מן הצביעות המאפיינת חלקים גדולים בגישת הקהילה הבינלאומית לשאלה הפלסטינית. אבל הצביעות הזאת איננה היסוד העיקרי, או אפילו, החשוב בזירה הבינלאומית, וזוהי טעות חמורה להתעלם מהחשיבות המכריעה של הגורמים החיצוניים שמשפיעים על השאלה הפלסטינית.
המפתח להבנת האירועים באזור מתייחס לעובדה שישראל והמפעל הקולוניאלי שלה שרדו ואף שגשגו הודות לקשר המיוחד של ישראל עם ארצות הברית. היחסים המיוחדים הללו תמכו בהשתלטות ישראל על השטחים הכבושים הפלסטיניים והגנו עליה. הם מגינים על ישראל מפני גינוי בינלאומי כללי. ארצות הברית סומכת יותר ויותר על ישראל שתהדוף איומים על ההגמוניה שלה במזרח התיכון, מעירק, פקיסטן ואפגניסטן עד איראן. התנועה לשלום ולצדק במזרח התיכון ניצבת מול אויב חזק מאד. ישראל זוכה בתמיכתה השקטה של ארצות הברית בזכות הגנתה על האינטרסים של האחרונה במזרח התיכון. הבסיס ליציבות לכאורה בשטחים טמון באי יציבותו של האזור.
הטיעונים של בנבנישתי נבנים על תחושת היאוש שהתפתחה לאחר שארצות הברית ניפצה את התקווה שהיא תפעל בהתאם לחוק הבינלאומי והדעות הרווחות לגבי אי חוקיותם של הכיבוש ושל פשעים אחרים שישראל מבצעת. בנקודה זו, חסידי שלום מסורים רבים שסמכו על הגינותה של ארצות הברית, התחילו להיכנע לנצחונו הסופי של הכיבוש. אבל היאוש שנולד כתוצאה מכך, והנטייה להתעלם מחשיבותה של הדינמיקה הבינלאומית והאזורית, אינם מוצדקים. זו בהחלט אינה סיבה מספקת להתעלמות מאי יציבותו הגועשת של האזור ומתפקידו בזירה הבינלאומית.
הפער הגדול בין הצהרות אדוקות של תמיכה בפלסטינים ברמת המדיניות הרשמית, כמעט בכל העולם, ובין אי נכונות פתטית לפעול באופן עקבי והחלטי למען השלום ולמען זכויות הפלסטינים, מטפח את הציניות. ועם זאת, תהיה זו טעות אם נתעלם מן הרגש הבינלאומי המתחזק שתומך במאבק התנועה לשלום לחשיפת טבעה האמיתי של מדיניות ישראל.
באזור המזרח התיכון עד אסיה התיכונה, שוררת אי יציבות כרונית. למעשה, האזור כולו סובל ממשבר עמוק ומתמשך שהגורם העיקרי לו הוא הפיחות שחל בהגמוניה האמריקאית. על כך מצביעה העליה החדה במספר המדינות הדוחות את השליטה האמריקאית.
מספיק למנות את ההתפתחויות האחרונות בעזה, שם החמאס מתנגד למצור הישראלי והאמריקאי; בלבנון, שם החיזבאללה זכה לאחרונה בתפקיד לגיטימי בממשלה; בסוריה שסירבה לנטוש את מדיניותה העצמאית; בעירק, החיה על זמן שאול עד שהצבא האמריקאי יצא; באיראן הנמצאת תחת איום של פלישה אמריקאית-ישראלית; בפקיסטן ובאפגניסטן – בתי הקברות של אימפריה – שאינן ניתנות לניהול. בכל המקומות האלה, האימפריה האמריקאית במצוקה. בהינתן עלייתה של סין והמשברים הכלכליים והחברתיים הנמשכים בארצות הברית ובאירופה, כל מה שמבוסס על ההגמוניה האמריקאית איננו יציב, ו"כל הקבוע הולך ומתנדף". בנבנישתי, המצטייר כנייטרלי למדיי בנוגע לתפקידה של ארצות הברית בייצוב ישראל-פלסטין, בחר להוריד מן הפרק כל דיון רציני לגבי ההקשר האזורי והבינלאומי של נסיבות הזמן הזה בישראל-פלסטין.
כמובן, אי-אפשר לקבוע מראש איך משבר זה ואחרים יתפתחו ומה תהיה השפעתם על המפעל הקולוניאלי של ישראל. בנקודה זו אין צורך להעלות השערות ואף לא לריב על היתרונות היחסיים של פתרון שתי המדינות או של מדינה האחת. מה שחשוב כעת יותר מתמיד הוא לדחות כל ניתוח או תיאוריה הרומזים על כך שאנחנו מתעלמים מן הצורך החיוני להמשיך ולחשוף את האופי הנפשע של הכיבוש ושל ההתנחלויות. יש בסיס להסכמה על כך שנצחונות ישראל בשעבוד הפלסטינים הם קבועים בכל מובן שהוא.
לאן ממשיכים מכאן?
טענת בנבנישתי בדבר מציאותו של "משטר דו-לאומי דה-פקטו" נראית דומה לפתרון המדינה האחת. אבל כשבוחנים אותה מקרוב לא רואים שום סימן לפתרון כלשהו, למעט הדרישה שנבסס את המחשבה האסטרטגית שלנו על בלתי-נמנעותן ואי הפיכותן של הצלחותיה של ישראל. בנבנישתי רוצה להוביל אותנו למבוי סתום. ההמונים הפלסטינים וחלקים נרחבים בדרג הפוליטי הפלסטיני מסרבים לקבל את הכיבוש ואת הסיפוחים הקולוניאליים כעובדה מוגמרת. פלסטינים וישראלים פרוגרסיביים רבים, וחלקים נרחבים בדעת הקהל הבינלאומית, מאמינים שאם בוחנים את הפתרונות האפשריים לפי סיכוייהם ולפי הגינותם, פתרון שתי המדינות עדיף על פני כל פתרון אחר.
מצד שני, איזו אג’נדה תהיה לנו אם נקבל את הניתוח של בנבנישתי? האם החוכמה האסטרטגית הצלולה של ריכוז מאמצינו בגינוי הברוטליות והאכזריות של הכיבוש היא אנכרוניסטית? האם אנחנו חייבים להקריב את המאמצים המתמשכים להקים את החזית הרחבה ביותר האפשרית נגד סירובה של ישראל להכיר בזכויות הלאומיות של הפלסטינים במסגרת פתרון שמכבד את זכויותיהם הלאומיות הצודקות של שני העמים?
מה משמעותה המעשית של דוֹגמת ה"משטר הדו-לאומי דה-פקטו" הבנויה על אכזבה ויאוש? התזה של בנבנישתי מנפחת את נצחונות המשטר הישראלי והרשימה המצטמצמת של חבריו ומרחיבה אותם למצב קבוע הרחוק מלהיות מוכח. באותו הזמן היא מצמצמת את ההצלחות של האופוזיציה הפוליטית והמוסרית בישראל ושל בנות בריתה בעולם בחשיפת אופייה האמיתי של ההתפשטות הישראלית. היא מניחה שישראל פועלת בסביבה רגועה ואוהדת, בעוד שלמעשה היא קופצת מבהלה מיליטריסטית אחת לאחרת. אף אם בנבנישתי לא התכוון לכך, התזה שלו היא שיר כניעה לסטטוס-קוו הבלתי-נסבל. נצחון ההתפשטות הישראלית אינו בלתי-נמנע ואינו בלתי-הפיך. המאבק נמשך.
*המאמר פורסם לראשונה בכתב העת מטעם 20, דצמבר 2009.
שאלה לקמינר:
קיימים ביננו מספיק סוציאל קומוניסטים המאמינים שחייבת להיות כאן בישראל ישות אחת-סוציאליסטית אינטרנציונלית (למשל אני ועוד כמה חברים).כלומר מדינת כל אזרחיה ע"פ כל המרחב מהים עד הירדן,אמנם זהו אננו חזון נפוץ אך הוא בפרוש נפרץ.אם היה ידידינו הח’ בנבנישתי מעלה תזה כזו האם גם אז היית אומר שהוא מנציח את הכיבוש (שהרי מה אכפת לנו באיזה דרך מגיעים לרומא)?
ארחיב ואומר גם שממש לא אכפת לי כיצד תולד המדינה האחת הזו בין אם בנצחון הסוציאליזם העמלי או בעזרת הסיפוחיזם המתנחבל.ברגע שכולם יהיו אזרחי המדינה האחת,ניתן יהיה לבצע את המהפיכה הסוציאליסטית בקלות יתרה,משום שההמונים יוכלו להאבק כנגד מעמד שליט אחד ולא שניים.
האם המאמר מבטא באיזשהי צורה את עמדת תראבוט?
לא חושב. ראובן מעולם לא היה חבר בתראבוט.
לא צריך להתרגש יותר מדי מהנימוקים של בנבנישתי. כבר לפני 20 שנה, כשהיו בגדה בערך 100 אלף מתנחלים, הוא טען שקיומן הוא בלתי הפיך. מי שלא השתכנע אז גם לא צריך להשתכנע ממנו כיום, כשיש בגדה 250 אלף.
בלי להיכנס יותר מדי לניתוחים פסיכולוגיים, יתכן שההתנתקות גרמה לבנבנישתי לחשוב שההתנחלויות הן הפיכות (ממש כמו שהיתה הנוכחות של למעלה ממיליון צרפתים באלג’יריה), ולכן הוא טוען כיום שהן לא רלוונטיות לפתרון הסכסוך.
עברתי על פנקסי החברים, ומאשרת בזאת שאין מישהו בשם ראובן קמינר ברשימות (אך יש קמינרים אחרים!)
רגע, ואת ה-100 אלף מתנחלים כן פינו?
אין שום דבר בילתי הפיך בכיבוש ש-D9 לא יכול להפוך בחזרה
עם עמדות שכאלה אין ספק שתישאר ציפור מרחפת בשמי היהלומים ההזויים, קל וחומר שתישאר בודד. כפי שכתבתי באתר זה בזמנו, רעיון המדינה האחת בתנאים הקיימים איננו אלא מליצה מהפכנית חסרת תוחלת ומזיקה. כל הכבוד לידידי ראובן על דבריו הנכוחים והנכונים.
ההתנתקות מטרתה היתה אחת: אפשרות לטבוח בפלסטינים תושבי עזה מבלי לסכן את המתנחלים שם, מה עוד שאין דין 8000 מתפנים כדין חצי מליון מתנחלים, ולא כפי שציין עופר.
מי שמלין כי מדינה אחת אינה הפתרון, כאשר מוכיחים לו כי אין יותר בנמצא שום פתרון אחר, אומר בעצם כי אין פתרון.
הנה הפתרון: "ח"כ סעיד נפאע הוסיף כי, "אם תושבי המשולש יצורפו למדינה הפלסטינית, יחד עם אדמותיהם שהופקעו, אני בטוח למשל שבאום אל-פאחם לא יתנגדו לצירוף. אם הדרישה להפסקת הבנייה בהתנחלויות שווה בעיני אילון לדרישה הפלסטינית לזכות השיבה, ההנהגה הפלסטינית תשמח מאוד לחילופין שהוא מציע, התנחלויות תמורת זכות השיבה". הוא הוסיף, כי "הדרך למדינה דו-לאומית קרובה מתמיד".
מתוך: "סגן שר החוץ, דני אילון: ההתנחלויות אינן מכשול בפני הסכם שלום"
— קישור —
ראובן,אתה שואל "מה משמעותה המעשית של דו?גמת ה"משטר הדו-לאומי דה-פקטו" . המשמעות המעשית היא קבלת המציאות ומאבק משותף של שני העמים לשיוויון זכויות מלא. ניסיון ראשון לעשות זאת מתרחש כיום : — קישור — . זה ניסיון מעניין וכדאי מאד להשתתף בו.
— קישור —
מאמר מעניין בעד מדינה אחת
הקמת מדינה פלסטינית לאורך קווי 67 עם חילופי שטחים מסויימים, משמעותה פינוי של כ-100 אלף מתנחלים (ולא "חצי מיליון" כמו שכתב דרור).
ונכון שפינוי 100 אלף זה לא כמו לפנות 5,000 כמו בעזה או 10,000 כמו בימית, אבל בתוך המתנחלים בגדה יש אולי עשרה אחוז מיליטנטים בהתנחלויות המבודדות, ואחרי שאלה יפונו ראשונים את השאר – במקומות כמו אריאל או בקעת הירדן – אפשר יהיה לפנות ביתר קלות.
ובניגוד לח"כ סעיד נאפע, אני מעריך שרוב תושבי המשולש יתנגדו לצירופם למדינה פלסטינית, לפחות בשנים הראשונות, כך שנושא צירופם או אי צירופם בוודאי שאינו רלוונטי כיום, לפני שהמדינה הפלסטינית קמה.
אשר לדני איילון – אומר רק שהוא והבוס שלו מתאימים בדיוק אחד לשני.
רציתי רק להגיד שמהזוית של המאבק לשחרור פלסטין, צירוף המשולש ושטחים אחרים למדינה פלסטינית הוא צעד מבורך. התנועה הלאומית ונציגיה האותנטיים מזמן קבעו כי יתקבל בברכה כל שטח שישוחרר מהכובש הציוני. נכון שבשנים הראשונות רמת החיים של התושבים בשטחים כאלו תרד מאוד, וגם לא יהיו קצבאות ביטוח הלאומי הציוני, אבל מה לא עושים למען המולדת?
"אף אחד לא יצטער אם אילון יחזור למקום שממנו הגיע, והוא יכול לקחת את ליברמן איתו במסגרת מבצע אחד פלוס אחד. זו תהיה התרומה הטובה ביותר למדינה ולאזור…בן אדם יכול להיות לפעמים בריא בגופו אך חולה בנפשו", אמר ח"כ א-סנע .http://news.il.msn.com/article.aspx?cp-documentid=152182820
כל החלוקה הזו היא מזימה אימפריאליסטית של מחפשי "פתרונות" כדי להמשיך לשלוט באיזור מטעמים כלכליים. המתנחלים האידאולוגיים משמשים להם כמריונטות.
אפשר לעשות הכל, השאלה כמה זה יעלה. קרא ב"במלכודת הקו הירוק" – יהודה שנהב על ההיבטים החברתיים-כלכליים של אותם מתנחלים אשר אתה מציע לפנות. ואם אתה מפנה 100 אלף, ולא חצי מליון, כפי שציין בנבנישתי (כולל י-ם), איזו מדינה אתה מציע להם? נשמע כמו הסכם כניעה (ע"ע אוסלו).
יומרנותך לדבר בשמם של תושבי המשולש מעידה על גישה פטרוניסטית. לא נותר לך אלא לשכנע 4 וחצי מליון פליטים דור 3 וחצי לחתום על מסמך ויתור השיבה וסיום הסכסוך, ולהכריז כי אין פרטנר.
כל החלוקה הזו היא מזימה אימפריאליסטית של מחפשי "פתרונות" כדי להמשיך לשלוט באיזור מטעמים כלכליים. המתנחלים האידאולוגיים משמשים להם כמריונטות.
אפשר לעשות הכל, השאלה כמה זה יעלה. קרא ב"במלכודת הקו הירוק" – יהודה שנהב על ההיבטים החברתיים-כלכליים של אותם מתנחלים אשר אתה מציע לפנות. ואם אתה מפנה 100 אלף, ולא חצי מליון, כפי שציין בנבנישתי (כולל י-ם), איזו מדינה אתה מציע להם? נשמע כמו הסכם כניעה (ע"ע אוסלו).
יומרנותך לדבר בשמם של תושבי המשולש מעידה על גישה פטרוניסטית. לא נותר לך אלא לשכנע 4וחצי מליון פליטים דור 3 וחצי לחתום על מסמך ויתור השיבה וסיום הסכסוך, ולהכריז כי אין פרטנר
כל התזה של קמינר על שהארץ אינה דו לאומית דה פקטו קורסת כשהוא מתבסס על כך שמציאות דו לאומית דורשת הסכמה כלשהי בין שתי הקבוצות.
מובן שאין בארץ הסכמה פלסטינית לשליטה הישראלית ולאפלייה הישראלית. זו בדיוק המשמעות של האפרטהייד, וזה גם מה שטען בנבנישתי.
הכרה בכך שלא ההתנחלויות מונעות שלום לא אומרת שאין דבר לגנות בהן. למען הדיוק יש לזכור שאפרטהייד אמיתי שורר כיום רק מעבר לקו הירוק, וכמובן שבין המתנחלים מוצאים אחוז גבוה במיוחד של תומכי אפרטהייד נלהבים. אבל רבים מאלה קיימים גם בקרב שוכני הקו הירוק. בסופו של דבר, ההוכחה שניתן לפתור את הסכסוך על בעיית הפליטים שלו במסגרת חלוקת הארץ, וההוכחה שמדינה פלסטינית קטנטנה ומפוצלת לשניים היא בת קיימא כלכלית- היא על קמינר ודומיו.
אומנם אנני צדיק,אך כאן (בתשובות מוחצות לעופר כסיף המומחה לריחופים ומרחפים),עשית את מלאכתי.
תודות.