ספרו של שלמה זנד "מתי ואיך הומצא העם היהודי?", יצא רק לפני שנתיים בעברית ומיד עורר הד רחב. הספר כיכב שבועות בראש רשימת רבי המכר. לאחר מכן תורגם הספר לצרפתית וגם שם הפך לרב מכר. רק לפני כחודשים תורגם הספר גם לאנגלית (בידי חברתנו יעל לוטן ז"ל).
כצפוי, עורר הספר הדים ביקורתיים רבים כאן ובחו"ל. העיתונות היומית (כמו ה"ניו יורק טיימס") אף היא הקדישה לו מקום. בשעה שרוב הביקורות בחו"ל התייחסו ברצינות רבה, ובחלקן באהדה ובהסכמה, הרי שבארץ הביקורת הייתה צוננת עד עוינת, כפי שאפשר היה לצפות מספר המתעמת עם ההיסטוריוגרפיה הציונית. זנד הרי "סרק את ההיסטוריה כנגד כיוונה" לפי מצוותו של ולטר בנימין. הוא האיר את ההיסטוריה שאם לא הועלמה ממש, נדחקה לקרן זווית אפלה.
"המצאת אומות"
כותרת הספר "מתי ואיך הומצא העם היהודי" קוממה ותמשיך לקומם רבים אשר עבורם הדבר יישמע כחילול הקודש. יתכן שיש לציין מיד, ש"העם היהודי" נמצא בחברה טובה, הוא איננו הראשון והיחיד ש"הומצא". המצאת עמים, אומות והלאומיות בכלל, הייתה כמעט העיסוק האירופאי המקובל במאה ה-19. עם זאת הדבקות במדומיין הלאומי אצלנו היא אובססיבית יותר מאשר באומות מודרניות אחרות.
את השימוש במילה "המצאה" במובן זה פיתח אריק הובסבאום בספרו המפורסם, "המצאת המסורת". האוקסימורון בכותרת זו כבר מעורר עניין אצל כל חובב היסטוריה. ואכן קורא הספר בא על שכרו. הנה אנו למדים כי אהבת העם האנגלי את מלכיו ומלכותיו היא סך הכל המצאה, כבר מהמאה ה-19, כאשר החלו לארגן תהלוכות ומצעדים מלכותיים מפוארים. עוד במאה ה-17 חששו מלכי בריטניה לצאת עם מרכבותיהם לרחובות לונדון מפחד הביצים הסרוחות שיישלחו לעברם. הפואמה הגדולה "אוסייאן", המפארת את עברם של הקלטים הסקוטים, התגלתה כהמצאה. ואפילו החצאיות הסקוטיות המפורסמות, המסווגות את הסקוטים לפי השבטים השונים משחר ההיסטוריה, אינן אלא ניכוס וחיקוי של בגדים שאומצו בשירות בהודו. אך מעבר להמצאות של מנהגים, מסורות וטקסים, ההמצאות הגדולות באמת הן המצאות "ה"היסטוריה" שלא הייתה ולא נבראה.
ואכן, כבר אמר ארנסט רנן במסתו המפורסמת "מה היא אומה?", שהדבר הראשון שעם חדש עושה הוא להמציא לעצמו היסטוריה. גם הסופרת הנודעת ג’יין אוסטין, שכלל לא הייתה היסטוריונית, שאלה בקורט של הומור: "למה ההיסטוריה משעממת כל כך, הרי ידוע שהיא כולה בדיה?"
גם פטריק ג’. גירי, בספרו המרתק "המיתוסים של האומות: המקורות הימי-ביניימים של אירופה", מספר לנו כיצד נולדו מיתוסים כאלה או אחרים לתפארת האומה המדוברת (והנה מתחלפות לה המילה "המצאה" במילה "מיתוס", ואכן המרחק אינו גדול והמטרה בשימוש בשניהם דומה). שירת רולנד למשל, האפוס הלאומי הצרפתי המכונן, מקורה לא היה יותר ממסע שוד לא גדול במיוחד בדומה לאיליאדה של הומרוס, שיש בה הד למסעות שוד מהסוג שהיו מקובלים אז כשהקרקעות לא הספיקו לפרנסת תושביהן.
אך נושאו המרכזי של הספר הוא תיאור העירוב הגמור של העמעמים והשבטים השונים באירופה, בשלהי האימפריה הרומית המערבית ועירובם הגמור, כך שמוצא האומות השונות גם הוא מומצא ואינו מתבסס על היסטוריה או על עדויות היסטוריות.
יוצא אפוא ששלמה זנד לא היה צריך להמציא כלל את "ההמצאות". הן כבר היו ידועות ואף מקובלות.
ובכל זאת יש הבדל. הלאומיות והאומות באירופה משלהי המאה ה – 18 "הומצאו" על בסיס ועבור ציבור שהיה מרוכז לרוב בטריטוריה והיו לו מאפיינים אתניים משותפים או דומים (לרוב שפה, אבל לא בהכרח). לעומתם, היהודים בארצות השונות שבהן הם חיו חסרו את המאפיינים הללו. הציבור היהודי היחיד שאפשר היה להבחין בו בסימנים אתניים משותפים היו יהודי מזרח אירופה, שאחת השפות המשותפות שלהם הייתה היידיש. את הציבור הזה מכנה זנד "עם האידיש". אך גם הציבור הזה – או העם – לא שאף לעצמאות, אלא דרש לעצמו אוטונומיה תרבותית במסגרת רוסיה הצארית של אותם ימים.
נכון, הלאומיות האירופית הייתה צריכה להמציא את התודעה הלאומית, את ההיסטוריה הלאומית וגם את הסמלים הלאומיים כגון דגל, המנון, בולים, מדים וגם את הגיבורים הלאומיים ומצבותיהם (לרוב בפוזה של גיבור אמיץ רכוב על סוס שועט). ולעתים גם שפה חדשה. אצל היהודים היה צורך להמציא את העם עצמו – את העם היהודי. באירוניה שבהיסטוריה עם כזה (לאומי) לא היה קיים מעולם. עד שלבסוף מצאו אותו ההיסטוריוגרפים הציונים מתחת לאף: הם הפכו את העם הישראלי שנוצר כאן לעם יהודי – וכך הפכה מדינת ישראל למדינת העם היהודי.
הסיפור הציוני / או מה רוצים שנאמין
את הסיפור הציוני שקנה לו שליטה כמעט מלאה בתודעה הישראלית מתאר זנד כך: "בזיכרונם המושתל של הישראלים טמונות לכאורה אמיתות קשיחות ומדויקות, רובם ככולם יודעים שמאז נתינת התורה בסיני קיים בבטחה עם יהודי, אשר הם צאצאיו הישירים והבלעדיים, הם משוכנעים שעם זה ‘יצא’ ממצרים, התנחל וכבש את ‘ארץ ישראל’ שהובטחה לו כידוע, על ידי האל, הקים לו את מלכויות דוד ושלמה המפוארות". וזנד ממשיך: הם גם בטוחים שעם זה הוגלה לאחר רגעי התהילה הממלכתיים לא פעם אחת , אלא ‘פעמיים’. עם חורבן בית ראשון במאה ה-6 לפנה"ס, ובפעם השנייה בשנת 70 לספירה לאחר הרס המקדש השני. עוד לפני מאורע זה הצליח העם הייחודי להקים לו את ממלכת החשמונאים העברית שסילקה את השפעת המתייוונים המרושעים בארצו. הם סבורים שעם זה, כלומר ‘עמם’, שלכל הדעות הוא הקדום ביותר, נדד בגלות קרוב לאלפיים שנה, וחרף שהייה ארוכה זו בקרב הגויים הוא נשמר היטב מן ההתערות ומן ההתבוללות בהם. העם התפזר בפזורה רחבה, חתר והגיע במסעותיו המיוסרים לתימן, מרוקו, ספרד, גרמניה פולין ורוסיה הרחוקה, אך תמיד עלה בידו לשמר קשרים הדוקים בין הקהילות הרחוקות, וכך ייחודו של העם לא נפגם, אבל ממשיך זנד , "רק בסוף המאה ה- 19 בשלו התנאים שהולידו את הזדמנות הפז הנדירה שבה העם הזקן נעור מתרדמתו הארוכה ויכול היה להכין את עצמו לקראת חידוש נעוריו ושובו ל’מולדתו’ העתיקה שהוא אמנם החל לחזור אליה בהתלהבות בהמוניו. אלמלא הטבח הנורא של היטלר, כך מאמינים עדיין ישראלים רבים, ‘ארץ ישראל’ הייתה מתאכלסת במהירות במיליוני יהודים שהיו ‘עולים’ אליה ברצון, מכיוון שחלמו עליה אלפי שנים. ואילו הארץ הריקה והבתולית ייחלה לעם שיבוא ויפריח אותה. אמת, במולדתו התיישבו מספר אורחים לא קרויים, אולם הואיל והעם ‘שמר’ לה אמונים ככל ארצות פזוריו’ במשך אלפיים שנה היא הייתה שייכת רק לו ולא לאותם ‘מעטים’ חסרי ההיסטוריה שנקלעו אליה במקרה. לכן מלחמותיו על הכיבוש הארץ של העם הנודד היו צודקות, התנגדותה האלימה של האוכלוסייה המקומית הייתה נפשעת […]".
מטרת ההיסטוריוגרפיה הזו לפי זנד היא לבסס את ‘צדקת דרכנו’ ולהוכיח שוב את זכותנו על הארץ כלפי אלה הצרים עלינו. אך גם ואולי בעיקר, כלפי פנים – כשכנוע עצמי.
ספרו של שלמה זנד הוא מסע מרתק שבו הוא מפריך אחד לאחת את כל ‘העובדות’ האלו ומעמיד אל מולן קווים של תולדות היהודים המבוססים על מקורות היסטוריים ובפרשנותו ההיסטורית.
אפשר להבין את הכעס ואת התסכול של ציונים רבים וטובים, ודווקא באקדמיה שעמלה כה רבות לאישוש ההיסטוריוגרפיה הציונית, כאשר נשחקות אבני הבניה של המיתוס הציוני בזו אחר זו. אברהם לא יצא מאור כשדים, אין גם יציאת מצרים, הים כנראה לא נחצה וסוס ורכבו לא טבעו בו; לא הייתה הגליה בכוח של היהודים מארצם, לא נמצאה כל עדות לממלכות המפוארות של דוד ושלמה חרף הפיכת כל אבן ירושלמית בידי צבא הארכיאולוגים (יהודים ונוצרים – באותה המטרה להוכיח את ההיסטוריות של התנ"ך). אין געגועים במשך שנות אלפיים לארץ אבות ואין גם עם יהודי גלובלי. מה שנשאר הוא דבר פשוט ולא מרנין במיוחד: ייסוד מדינה בסיוע הקולוניאליזם הבריטי, ומאז קיומו – בצל הסוכך האימפריאלי האמריקאי. ועדיין האידיאולוגיה שיחקה תפקיד מינורי למדי כמנוע. רק מעטים הגיעו בעקבותיה. ההמונים הגיעו מתוך ברירת מחדל. מרצונם החופשי יהודים תמיד העדיפו להגר לאמריקה ולמערב אירופה.
וגם בזה אין ייחוד לישראל. קולוניות רבות הולידו עמים ואומות בלי עזרה אידיאולוגית. כך נוצרו אומות כארה"ב, קנדה, מדינות רבות בדרום אמריקה, אוסטרליה, ניו-זילנד, חלק של דרום אפריקה ועוד.
שלמה זנד פורש יריעה רחבה המבוססת על נתונים רבים להוכחת משנתו. אין כאן מקום לחזור על עושר טיעוניו ושלל דוגמאותיו. נחזור אפוא רק על נושא אחד שהוא מרכזי בספרו: המושג של "המצאת" העם היהודי. זה נשמע כמושג פרובוקטיבי בקריאה ראשונה. כאשר הובסבאום מסביר את המושג בהקדמה לספרו שהוזכר למעלה (‘המצאת המסורת’) הוא מסביר: המצאת המסורת הוא ניסיון ליצור "המשכיות עם העבר, והיכן שאפשר ליצור עבר היסטורי "מתאים". הובסבאום ממשיך ומסביר כי, "המיוחד בניסיון להתקשר אל עבר היסטורי הוא שעבר זה לרוב לא היה קיים כלל". במקרה שלנו מה שלא היה קיים הוא העם היהודי והיה צריך להמציאו כדי שיתאים להיסטוריוגרפיה של התנועה הציונית החדשה.
אלפיים שנה התפללו לציון?
אחת הטענות המנצחות כביכול של האידיאולוגיה הציונית לקיומו של העם היהודי במשך הדורות היא טענת הכמיהה והגעגועים לציון במשך אלפיים שנה. מאז חורבן בית המקדש התפללו במאה גירסאות לשיבת ציון – "ותחזינה עינינו את שובינו לציון", ו"השיבנו לציון" ו"בשנה הבאה בירושלים". אלו תחינות שעליהן חזר היהודי בתפילותיו חמש פעמים ביום תוך שהוא פונה לכוון מזרח. הרי תפילות אלו, כמו גם הפיוטים הרבים של משוררים, וכמובן גם קריאת התנ"ך, היא ההוכחה הנצחית של רצון השיבה וגם אישור זכותנו על ירושלים. כלומר, את הרצון לשיבה לירושלים לא היה צריך להמציא כי הוא נמצא בכל ספר עברי שהופיע במהלך ההיסטוריה הארוכה של העם היהודי. השאלה הנשארת כאן היא, אם כן, מדוע באמת לא שבו לציון? הרי היהודים נדדו ממקום למקום וחלקם חיו במרחבי האימפריה העות’מאנית שכללה גם את ארץ ישראל?
התשובה היא מאוד פשוטה: לכל התקוות האלו לא היה כל תוכן "לאומי" או גשמי. אלו היו תפילות דתיות, והשיבה לציון נתפסה כגאולה וכביאת המשיח. המושגים "עם ישראל" ו"עם עולם", מסביר שלמה זנד, נתפסו על ידי המתפללים כמושגים דתיים. (אפשר גם לשאול, האם הדבקות בדת של יהודים כנוצרים הייתה באמת כה עמוקה, כפי שאנחנו מוזמנים להאמין? האם הדת והתפילות לא היו במידה רבה עניין של שיגרה והמאמינים לא ייחסו חשיבות כה רבה למלים שמלמלו?)
בעניין זה היהודים לא היו שונים מסביבתם רק דתם הייתה אחרת. גם הנוצרים התפללו בלי שהייתה לזה משמעות גשמית. הם יכלו לחזור במשך אלף שנה על מצוות "הגש לחי שניה", או להתפלל אל השילוש המקודש ולהאמין בכך בלי שזה שינה את חייהם באופן ממשי. הדבר החברתי החשוב היה להשתייך לקהילה אחת עם הייררכיה דתית. הטקסט ומשמעות התפילות היו חשובים פחות. העם כלל לא הבין כי הם היו בשפה זרה להם (וגם לרוב הכמרים). את ה"ביבליה" עד מרטין לותר היה בכלל אסור לתרגם, וכמה מתרגמים שילמו על כך בחייהם. כך שהטקסטים עצמם לא היו חשובים כל כך. חשובה הייתה האמונה באלוהים היחיד או המשולש; הכמיהה למשיח שכבר הופיע וזה שמתמהמה.
הציונות נוצרה על בסיס ההשכלה והמודרנה. את הרעיון הלאומי לא שאבה מן העבר אלא מן ההווה הלאומי האירופאי. את העבר היא יצאה להמציא כמו העמים האירופאים בסביבתה. היא הייתה חלק מן התקופה האירופית החדשה שהלאומיות לא הייתה באה לעולם בלעדיה.
הלאומיות באה במידה רבה במקום הדת ולכן גם הסתייגה ממנה, בעיקר על ידי הפרדת הדת מהמדינה, אבל גם מכל האידיאולוגיה הדתית. אצל היהודים המצב היה דומה מאוד. הדת לא קיבלה את המודרנה ולא את הלאומיות והיא התנגדה לציונות. נוצר מצב פרדוקסלי שלפיו הדתיים, שכביכול ציפו לשיבת ציון, מאסו בציונות. ואילו היהודים המודרנים, שעזבו את הדת, החלו להאמין במה שכתוב בתפילות.
במילים פשוטות ולמרבה האירוניה: המתפללים לא היו ציונים, וציונים לא היו מתפללים. אפשר אפילו לטעון, שהיה יחס הפוך בין הכמיהה הדתית לשיבת ציון ובין האידיאולוגיה הציונית: יותר תפילות לשיבת ציון ו פחות ציונות. יותר ציונות – פחות תפילות לגאולה. כל התפילות לשיבת ציון לא גרמו לציבור הדתי להפוך לציונים. ידוע הסיפור כיצד ביקש הרצל בקונגרס הציוני הראשון שיימצאו כמה רבנים "עם זקן וקפטן", ושיושיבו אותם על הבמה, על מנת להוכיח כי יש גם דתיים אדוקים ציונים.
דוגמה טובה לכך הם יהודי המזרח. אלה היו מסורתיים שהתפללו לשיבה לציון. אבל הם לא הולידו תנועה ציונית, כי זו יכלה להיוולד רק באירופה החילונית. וצחוק הגורל: את הציונות הם קיבלו מן האשכנזים הכופרים.
היו אלה האידיאולוגים הציונים שהפריחו לתוך התפילות והמסורות תודעה לאומית, וכך המציאו את העם היהודי באופן רטרואקטיבי. אפשר כמובן לטעון, שהיו סממנים אחרים שהצביעו על היהודים כעל "עם". אך בכך נדון במאמר הבא.
לציפור בודד,מצטער אם הבנתי אותך לא נכון,אבל מכל ההערות וההארות שלך התרשמתי שאתה אנטי,מצטער,אולי הבנתי לא נכון.
אבל אם כבר העלת את עינין ההתנחלויות (שברור שהוא קונצנזוס גמור באתר הזה), במחילה,שאלת כפירה,מה מפריע לך שאדם מסויים גר במקום מסויים ? כי אדם הוא מדת מסויימת אסור לו לגור על אדמה מסויימת? אז אתה נגד מדיניות ישראל,נגיד,אבל מה יש לך נגד האנשים עצמם? מנוולים?למה להשתמש בשפה כזאת? ומה קשור אמפריליזם?! עד כמה שאני יודע אימפ’ מבוצע ע"י מדינה וישראל לא סיפחה את השטחים,ובכל מקרה צריכה להיות לך בעיה עם המדיניות של הממשל ולא עם האנשים שזכותם לגור איפה שהם רוצים אפילו אם הם קוללו ונולדו בני חזירים וקופים (או איך שמקובל לקלל כאן יהודים ו/או ציונים)
נתחיל מזה שאינני בעד "מתנחבלי-הימין" (אף שרובם, אגב, לא באמת "האבידו" איש כיהושע, אלא התנחלו באדמות לא מיושבות). אני בעד פתרון "שתי המדינות" (כן, אברהם ולוט) תוך התחשבות בגושי ההתנחלות הגדולים מחד, ובריכוזי אוכלוסיה ערבית סמוכים לקו הירוק מאידך.
אברהם קנה את שדה מערת המכפלה ב-400 שקל כסף, ונקברו שם גם שרה, יצחק, רבקה, יעקב ולאה. באו הערבים, כבשו, התנחלו, בנו על המערה מסגד, ואסרו כניסת יהודים (הותר להם לעלות רק עד המדרגה השביעית שלפני הכניסה). יעקב אבינו קנה "במאה קשיטה" את חלקת קבר יוסף בשכם (בראשית ל"ג, שופטים כ"ד), ומה קרה שם כיום? דוד המלך קנה מארוניה היבוסי את מקום המקדש בחמישים שקל כסף (שמואל ב כ"ד). הערבים כבשו, בנו מסגדים, והרשו ליהודים להגיע רק עד הכותל המערבי – שאף הוא הוחשב "בבעלות הערבים". ולמרות-זאת, היהודים הציונים לא כבשו אף גרגר אדמה אחד בכוח לפני שפתחו הערבים במאורעות ובמלחמה של 1947 – 1948.
ראשית, היה הסכם ויצמן-פייסל, שהיה נסיון מוצלח (לו הבריטים והערבים קיימוהו) לקבל הסכמה מדינית מהערבים: — קישור —
שנית אזכיר שמאז הקמת פתח-תקווה ב-1878 ועד מאורעות 1947, כל גרגר אדמה, טרשים, ביצה וחול, נקנה בכסף מלא ובמחיר מופקע וכפול, מהבעלים וגם מה"אריסים" (והיו כאלו רק לעיתים רחוקות); וראה הדו"ח של הופ וסימפסון לממשלה הבריטית ב-1930:
"They [Jews] paid high prices for the land, and in addition they paid to certain of the occupants of those lands a considerable amount of money which they were not legally bound to pay." — קישור —
אמנם, הערבים התלוננו בפני הופ וסימפסון הנ"ל שאחרי שמכרו אדמות ליהודים במחיר מופקע וה"אריסים" קיבלו פיצוי, הם "כבר לא יכולים להשתמש יותר באדמות הללו" שכן היהודים החצופים "משתמשים באדמות שקנו רק לצורך עצמם" דבר שגורם לערבים דאגה ואבטלה. ברם, אפילו זה היה שקר. רכישת האדמות ופיתוח הארץ בידי היהודים דווקא העשירו את הערבים, הגדילו את תעסוקתם, ואף הביאו לארץ הגירה המונית של ערבים מהאזור כפי שעולה מהדו"ח הנ"ל, וכפי שמשתמע גם מדו"ח ועדת פיל ב-1937:
The Arab population shows a remarkable increase since 1920, and it has had some share in the increased prosperity of Palestine. Many Arab landowners have benefited from the sale of land and the profitable investment of the purchase money. The fellaheen are better off on the whole than they were in 1920. This Arab progress has been partly due to the import of Jewish capital into Palestine and other factors associated with the growth of the National Home. In particular, the Arabs have benefited from social services which could not have been provided on the existing scale without the revenue obtained from the Jews. — קישור —
אישוש לזה מופיע גם במכתב שכתבו הסבא-רבא של אסד ועוד חמישה מראשי העלאווים בסוריה לשר החוץ הצרפתי ב-1936 "היהודים הביאו איתם שלום ופיתוח והפיצו זהב ושגשוג בפלסטינה, ולא נישלו אף אחד. למרות זאת, המוסלמים הכריזו עליהם מלחמת קודש, ולא היססו לטבוח בנשים ובילדים, למרות עיניהם הפקוחות של שלטונות המנדט. גורל איום ונורא מצפה ליהודים אם המנדט יסתיים, והמוסלמים יתאחדו" כנזכר אצל ימיני:
— קישור —
לפני שאתה קופץ עם "האמפריאליסטים הבריטים היו מוטים לטובת היהודים" הרשה לי להזכירך שהם דווקא השתמשו בדוחות הנ"ל להצדקת "הספרים הלבנים" ולהגבלת הגירת פליטים יהודים מאירופה שלפני ובזמן השואה וגם לעלאווים בסוריה לא היו מניעים ציונים של ממש. ואם בכל-זאת זה לא מספיק, ראה את נתוני ההגירה המצרית לשייח מוניס וכפרים אחרים בתחומי הקו-הירוק, שהכפילו אז את את מספר תושביהם במאות ואלפי אחוזים: — קישור —
הקטע ה"מצחיק" הוא שהערבים פיתחו שיטה: קודם מכרו ליהודים נדל"ן וקיבלו את כספם, ואח"כ תקפו ושדדו "חזרה" את הנכסים שמכרו, בשם "הלאומנות". כך היה בישובים שונים בהרי יהודה וגוש עציון, וכך היה בסילוואן שבירושלים וגם בשייח ג’ראח ובמוצא ועוד, וגם הישובים היהודים העתיקים, כמו בחברון ובעזה ועוד, היו לבז ולשלל בידי הערבים שרצחו וגרשו את יושביהם. ואל נא תאמר שהיתה תחרות גדולה על מעט אדמות: זכור נא שכל מניין אוכלוסית פלשתינה-א"י השלמה עד שנת 1948 היה פחות מ-10% ממספר האנשים היושבים בה היום, ולמעלה מ-90% מאדמות הארץ היו אז "אדמות מדינה" בלתי מיושבות, שעברו מבעלות השלטון התורכי לידי המנדט בריטי. ולבסוף, גם היתה אותה "תכנית חלוקה" אומללה, שהיהודים קיבלו והערבים דחו – למרות שהותירה בידי היהודים רק מדינונת זעירה ושסועה ש-90% ממנה מדבר, וחולות, וטרשים וביצות: — קישור —
הנה כי-כן, היהודים דווקא הלכו בדרך אברהם אבינו, אך שונאיהם הלכו ועוד הולכים בדרך אהלי קידר: "י?הו?ה, ה?צ??יל?ה נ?פ?ש??י מ?ש???פ?ת?ש??ק?ר; מ?ל??ש?ו?ן ר?מ?י??ה. מ?ה?י??ת??ן ל?ך? ו?מ?ה?י??ס?יף ל?ך? ל?ש?ו?ן ר?מ?י??ה… או?י?ה?ל?י כ??י?ג?ר?ת??י מ?ש??ך?, ש??כ?נ?ת??י ע?ם?א?ה?ל?י ק?ד?ר; ר?ב??ת ש??כ?נ?ה?ל??ה? נ?פ?ש??י ע?ם ש?ו?נ?א ש??לו?ם. א?נ?י?ש??לו?ם ו?כ?י א?ד?ב??ר; ה?מ??ה, ל?מ??ל?ח?מ?ה (תהילים קכ). עכשיו הגיע הזמן ללכת בדרך אברהם ולוט.
עודד ידידי מה אומר לך שאינך צודק? שאני בכלל מדבר’לא על סיפורי אבות ובטח שלא על עלילות סבתא? או אולי להגיד לך שמה שמטריד אותי הינו מצבם של הפליטים ה-י-ו-ם? ושמה שבאמת חשוב הוא מצב החינוך והתברואה בעזה? או שמא,שכן חשוב לי,שחברי מעין חוד יתחברו לחשמל שזורם בשפע בעין הוד?…ובכן,גם את זה לא אגיד לך.גם ללכת ולהגיד לך שהערבים של ישראל שלא לדבר על הבדואים כאן,נראים ונשמעים ומתנהגים כמו בני ישראל מהתנ"ך הרבה יותר מהפולנים הרוסים והגרמנים בלונדיני העין וכחולי השיער שצצו ו"עלו" לכאן…לא ולא!,לא אתפלמס איתך, משום שאלו הם ויכוחי סרק ,המגובים בצ’יזבטים משני הצדדים.
מה שבאמת חשוב זה שהילדים שלנו (יהודים כפלסטינים) לא ילחמו כאן.מה שבאמת חשוב הוא שלא ינושל שום ילד (פלסטיני או יהודי) מביתו ומנחלתו ובין אם הוא יהודי או ערבי,שלא יאלץ לחיות בפחד ואימה ולשלם איזה חשבון,בעבור שגיאות של אנשים אחרים (שקוראים לעצמם מנהיגיו).
כי את זאת כבר הספקת להבין: ציוניותי הינה עקרונית ואנושית וחובקת כל אדם באשר הוא.היא שוללת כל צורה של נישול והגליה.היא מדברת על צניעות ועל יכולת לחיות עם מי ששונה ולקבל את האחר שחשוב באותה מידה כמוך,כמוני וכמו כולם.
כך גם סלידתי מכל מה שקשור לדת מתנחבלת וללאומניות פטישיסטית ,משני צידי המתרס.אני מדגיש שוב משני צידי המתרס.משום ששתי מנומבזות אלו משרתות את אותה הבורגנות (משני צידי המתרס ומעליו ומתחתיו).כלומר האויב האמיתי הינה האוליגרכיה הגלובלית .
איך נלחמים בה?….על "שורשי העשב" ועל האינטרנציונל כבר שמעת?
מסתבר שהמלאכה קשה,אם עוד לא הצלחתי להבהיר לך ולאחרים את כל זאת.
צ"ב.
נשבעת נכונה,ובכדי לחסוך לך שאלה מתפלמסת נוספת: אז נכון מאד,אני גם נגד הריגתם של תינוקות אשר נולדו כתוצאה מאונס.
קודם כל, ידידי, קבל את החדשות הטובות:
א. כבר מזמן אין יותר "פליטים" פלסטינים, שכן אין דבר כזה "פליטים" אחרי 62 שנה:
— קישור —
ב. פרשת עין-חוד באמת היתה מבישה, אך סוף-סוף חוברו חברייך לחשמל, ועכשיו גם לטלפון קווי:
— קישור —
ג.בעניין הצורה בה נראו העברים-כנענים הקדומים, הסר דאגה מלבך. הם די דומים לנו. כדאי ללכת לציורים המצרים הקדומים – הנה בלונדיני העין והציצית, ותכולי השער הקדומים שלך:
— קישור —
— קישור —
כדאי גם להציץ בשומרונים של ימינו. למרות שבמשך השנים הם התערבבו קצת בפולשים מחצי-האי ערב ומצרים, הם נשארו די דומים למקור… להלן קישורים לתמונות של סופי צדקה השומרונית וכוהן מבני עדתה:
— קישור —
החדשות הפחות טובות זה שאתה מתבלבל קצת בעניין "זיהוי האוייב". לא מדובר ב"בורגנות העולמית" ואין פה עניין לפרוליטריון ואינטרנציונאל. זה נכון שיש משוגעים דתיים ולאומנים פנאטים בשני הצדדים; אבל המשוגעים היהודים "שלנו" זה מיעוט לפלפי למדי שנוכל להשתלט עליו ולחיות איתו בתחומי המדינה היהודית, ואילו בצד השני המשוגעים זה הבון-טון (80%~ בבחירות האחרונות של הפלסטינים), והם יותר משוגעים, והרבה יותר אלימים ומסוכנים, ולא נוכל לחיות איתם ועם תומכיהם באותה מדינה… אני מדבר על אלו שחיברו את האמנה להלן, כמובן:
— קישור —
גם יש לנו כבר ניסיון עם זה:
— קישור —
(כאן גם תמצא את האזכור למכתב העלאווים מסוריה שהזכרתי לעיל)
מה לא ברור?
על שאלתך האם אני מסכים שגם המתנחלים אין סיבה שיפונו,עניתי די בברור:
עקרונית אני נגד פנוי ונישול של ילד מביתו ומנחלת אבותיו.כלומר אותה גזירה שווה לכולם (כולם חשובים באותה מידה).
ובקשר לספורי "אבות וסבתא" הכוונה היא לויכוח העיקש שניתש כאן מזה שנות שלושה דורות,למי כביכול יש זכות (אבות וסבים) על הקרקע היגעה הזו. אם היית קורא את תגובתו של עודד היית מבין שבענין זה אני מתכוון אליו.
בקיצור מה ששנוא עליך על תעשה לחברך (הערבי, הפלסטיני) ומהכללות (כל רוכבי האופניים, למשל, אותו הדבר),היהודים לא יצאו נשכרים, בלשון המעטה,נכון?
תמסור לחברך מעין חוד שהישוב שלו מחובר לחשמל כבר 3 שנים.
אני מאוד מעריך את דאגת אנשי בל"ד. באמת. אמנם אני לא רז קורקוצ’קין, ולא חושב שהלגיטמציה לנוכחותי בארץ ולחרותי הלאומית תלויה בהכרח בהסכמתם, אך לא אזלזל באף קבוצת אנשים שרוצים בטובתי (אף שהם מייצגים רק פחות מחצי ממיעוט של 20% מהאזרחים בארץ).
הם "דורשים" שאשכנעם שהתביעה הציונית למדינה יהודית לא גזענית? נו טוב. אנסה: 1) "מדינה יהודית" לא מתבססת על גזע, אלא על זהות אתנו-לאומית (ואם חסידי זנד מתעקשים, מצידי שיגרסו "דתית" כמו "רפובליקה איסלאמית"); ולכן יוצא שמדינה "יהודית" לא "גזענית" יותר ממדינה "ערבית" או "פלסטינית". 2) במדינה היהודית המיעוטים אינם ד’ימים "בני-חסות", אלא אזרחים שווי זכויות, בעלי מעמד שווה בפני החוק, וזכאים לבחור ולהיבחר לפרלמנט כמו-כולם (הם בטח זוכרים שבשארה אפילו רץ פעם לראשות הממשלה). 3) במדינה היהודית גם הערבית שפה רשמית. 4) במדינה היהודית אין חוקים שאוסרים על ילדות ללכת עם רעלות לביה"ס כמו בצרפת, או שאוסרים לבנות מינראטים במסגדים כמו בשוויץ, וגם אין חוק כמו בראשות הפלסטינית שחורץ דין מוות למי שמוכר נדל"ן ל"יהודי". למעשה, החוקים היחידים שעשויים להתפס כ"מפלים" (על רקע אתני/לאומי/דתי, ולא "גזעני") הם חוק השבות וחוק הסמל הדגל וההמנון ואם זה קשה למישהו הוא יוכל בקרוב להגר למדינה הלאומית של עמו ולהנות מזכות שיבה, דגל והמנון עצמאיים משלו.
אגב, אברהם הוא הדמות הראשונה שמיצגת את הקשר היהודי-ציוני המשולש: עם ישראל, אלוהי ישראל, א"י. ובניגוד ללוט שהמיר את גרותו-חרותו והתאזרח בחסות אנשי בל"ד בסדום, אברהם הקסנופוב מחל טובות ("מחוט ועד שרוך-נעל") והתעקש לקנות בכסף מלא, דווקא, חלקה עצמאית משלו בפאתי שדות חברון.
1947 פאסה: — קישור —
אז אנחנו מסכימים,מעולה, רק אם אתה יכול להסביר את המושג "דת מתנחבלת"? יכולתי להשבע שזה שילוב של מתנחלים ומנוולים..(או שזאת רק המחשבה הקונספירטיבית שלי)
יהיה טעם לשאול למה את מקביל מתנחלים לאונס כאשר אתה מסכים שזכותם לגור שם?
האם שם משפחתך באמת "ישראלי"? אם כן, מציעה לך לשקול לשנותו לשם נייטראלי ולא קולוניאליסטי. יש כמה וכמה חברים בשמאל שנולדו עם שמות כאלו ותיקנו את המעוות ברגע שעמדו על דעתם.
מזכיר לי שפעם תומא ישעיהו שי"ק ז"ל שאל פעילו שמאל בשם אלחנן מדוע הוא אינו משנה שם הכולל "אל".
עכשיו:
תומא – אחד מתלמידיו של ישוע הנוצרי.
ישעיהו – כולל את שמו המקורי של אלוהי ישראל.
שי"ק – שם ישראל קדוש.
נוכח התלהבותי מההפגנה במוצ"ש אני שוקל להיקרא "שמעון ג’ארח" (בכל זאת, איזון).
יש טעם ועוד איך.
יש לכבד אמונתו של אדם,שהרי בה הוא חי.אלא שאם אמונתו זו דוחפתו לנשל אנשים אחרים,לשלול חרותם ולבוז את רכושם בז ולהתנחל על אדמתם בכיבוש,יש לעמוד כנגדו בכל מחיר גם אם הוא טוען שהוא אחי ובן דתי,וגם אם הוא מביא סימוכין וטענות המצדיקות כביכול (בעיניו) את "זכותו" להתגורר שם.
וזהו האונס.
אך במה פשעו הקטנים? אלה שנולדו שם,או אלה שעברו להתגורר שם ולבנות את ביתם ולהשקיע במשך עשרות שנים את חלבם ומרצם במצוות מנהיגיהם חסרי האחריות?
ואלו הם כמובן "ילדי האונס".
כלומר אין טעם בנישול נוסף והגליה.
ולסיום:
צריך להבין שבמצב כזה עומדות שתי ברירות:
או שנגיע להסכמי שלום הוגנים לשני הצדדים ואשר יכללו למשל פיצויים לפליטים ולמגורשים ופתרון צודק והוגן לבעיתם,כולל זכות שיבה.
או שלעולם תאכל כאן חרב המלחמה,שהרי ברור שהפלסטינים בישראל אינם איזה עדר בטל בשישים המנותק מהמרחב הערבי.נהפוך הוא.
שם יפה תרזה. מבוסס על השם העברי-מקראי "תרצה", שזה גם שמה של אימי, שנקראה על-שם אחת מבנות צלפחד הפמניסטיות שזכו לנחלה בארץ בקרב אחיהן. יש לציין שעל שמה של תרצה נקראה גם עיר מחוז בנחלת מנשה שבממלכת ישראל, בצפון השומרון, לא רחוק מההתנחלות הערבית "תובאס" שהוקמה על מקום העיר הישראלית-כנענית הקדומה "תבץ" זו שבה נהרג המלך הישראלי-כנעני הראשון אבימלך כ-1800 שנה בערך לפני שפלשו לכאן צבאות הערבים בראשות עומר איבן אל חטאב, שכבשו את הארץ, החרימו אדמות, והטילו על האוכלוסיה היהודית (וגם הנוצרית והשומרונית) מיסי עושק וחוקי אפרטהייד משפילים המכונים "תנאי עומר" מיסים וחוקים שהביאו לנישול וריקון הארץ מתושביה המקוריים, שיצאו לגלות ולבסוף חזרו להקים מחדש את ממלכתם בארצם זו "מדינת ישראל" שאת קוראת לה "קולוניאליזם" (ואחרים קוראים לה "רקונקיסטה", כמו זו שהייתה בספרד – שגם היא נכבשה בזמנו בידי אותו אימפריאליזם קולוניאליסטי ערבי-מוסלמי מנשל, ולבסוף שוחררה).
גם השם "ישראל" הוא קדום, והוא מופיע לראשונה בהקשר לארץ הזו בכתובת נצחון של פרעה מרנפתח המצרי, שבכיבוש שלו ניסו אבותי להלחם יותר מ-1800 שנה לפני אותה פלישה אימפריאליסטית-קולוניאליסטית מנשלת של הערבים-מוסלמים הנ"ל. השם "ישראל" גם מופיע באותו ספר תנ"ך שנכתב כאן, בארץ ישראל, ועבר את הליטושים הסופיים שלו כאן, בארץ, בערך 1800 שנה לפני שרבי סעדיה גאון נאלץ לנתוש את ישיבת ארץ ישראל ולעקור לבבל בלחץ אותו שלטון ערבי-קולוניאליסטי הנ"ל.
עוד שאלות והצעות?
עכשיו אני קצת מבולבל,הסכמנו שזכותו של אדם לגור בכל מקום שהוא רוצה בלי קשר לדתו,צבע שערו,וגובהו.עד כאן.
מכאן אתה טוען כי פעולת המגורים הזאת היא מנשלת,כובשת,ובזה,עד כמה שידוע לי רובם ככולם של "ההתנחלויות" היו על אדמות ריקות (בניגוד לשיח מוניס,נגיד) לכן לא נושל לא נכבש ולא התבזה אף אחד מעצם המגורים של אותו אדם.מה שמביא אותי למחשבה (השוב קונספירטיבית)שאתה משייך את כל התכונות השליליות האלה לבעלי דת מסויימת (אחרי שהסכמו על הנ"ל).האם תטען כי ערבי פת"חווי ממצרים שבא לגור בעזה "מנשל כובש מדכה"? ומה זה "אדמתם"?? הכוונה לאדמות טהורות מידי שיהודי יגור עליה?או אדמות 67 המכונות "השטחים"? אם אתה רואה עצמך ציוני(=אדם שחושב שיש זכות קיום למדינה יהודית בעולם) זה טיעון בעייתי כי היית אומר שערבי מאום אל-פאחם שעובר לת"א ובטח פלסטיני שהתחתן עם ישראלית כובש ,מנשל?
מתגובתך אני מבין שלא נכנסת לאף אחד מהקישורים שהבאתי.וחבל, כי היה מומלץ לך לחרוש אותם: תלמידי הגר"א היו חלוצים של ממש ואף הקימו כוח הגנה חמוש ביחד עם הישוב הספרדי הותיק. אלקלעי וקלישר הגו תכניות מדיניות כמו הרצל. ביבאס דיבר על מלחמת עצמאות ושחרור הארץ בכח צבאי מידי הטורקים – כמו שעשו היוונים. מוהליבר היה מהוגי ההתישבות העובדת וגוש אמונים גם יחד. תקרא.
על הרב קוק שהצטרף לבל"ד כתוב בויקי’ כך:
"כאיש ציבור הגיב למעשיהם והחלטותיהם של הבריטים, ונודע בעמידתו האיתנה למול ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל, כמו למשל בשאלת זכותו של עם ישראל על הכותל המערבי. כנגד הסכמתם של ראשי המוסדות הציוניים לוותר על הבעלות על הכותל ולקבל רק את זכות התפילה במקום, אמר "חלילה לנו לוותר על הכותל, לא קיבלנו לשם כך ייפוי כוח מעם ישראל". במאורעות ה’תרפ"ט, טילפן בשבת לממלא מקום הנציב העליון, הארי לוק, וכאשר הלה הציב עמדה מהססת בקשר לדיכוי הפורעים, הורה לו לירות ברוצחים בשם המצפון האנושי. ובעקבות פרעות תר"ץ, אמר בוועדת החקירה הבריטית: "מלך אנגלי תרגם פעם את התהילים שלנו לאנגלית, ותחת שלטון אנגלי שרפו פורעים ספרי תהילים במקום הקדוש לנו ביותר".
הוא גם היה מי ששיכנע את הבריטים לתת את הצהרת בלפור תוך שהוא מסביר להם, כנגד עמדת הרפורמים, שהלאומית היא חלק אינטגראלי מהיהדות (תקרא שם).
מן הראוי ומן הצדק שתתייחס למקורות שבתגובות באורח ענייני, ולא תמשיך להטיל רפש לכל כיוון.