על הטון האופטימי, הכמעט עליז, של הטור בשבוע שעבר קיבלתי הרבה תגובות נרגנות. ישראלים רבים מהצבע הפוליטי שלי ממש התאהבו בדמותם הקולקטיבית העצובה, ונעלבו מעצם האפשרות שכמה מתחזיותיהם הקודרות אולי יתבדו. אחרים ניסו להחזיר אותי אל המציאות, ולעמת אותי עם עובדות החיים: המשטרה מתייחסת בברוטאליות לאנשי השמאל; התקשורת מסיתה את הציבור לתמוך בתוקפנות נגד איראן, שעלולה לסכן את חייהם של אלפי ישראלים; האתוס הניאו-ליברלי קנה לו שביתה בכל האוניברסיטאות ובכל משרדי הממשלה, ואנשים פשוטים רבים מקבלים בהכנעה את כל הגזרות הכלכליות, ומוכנים להשלים עם גורלם בעשירונים התחתונים; יאיר לפיד ממשיך להגיש את יומן יום השישי בערוץ השני ולכתוב את השטויות הריגניסטיות שלו ב"ידיעות אחרונות". למען האמת, כל זה אינו חדש במיוחד, וכבר כתבנו על כך. אבל בכל זאת הזמן פועל לרעת הימין. זהו מקור לא אכזב להתחדשות, לשמחה ולמבט בוטח כלפי העתיד.
לאחרונה אני חש, שקשה להילחם בייאוש בכלים רציונליים. רבים מאנשינו התקבעו לגמרי בפרספקטיבה הפסימית שלהם, והם ממש חוששים לעיין אפילו באפשרות לתרחישים אחרים, טובים יותר. הפסימיות, כמו כל הרעות החולות בחברה הישראלית בעשור האחרון, נובעת גם מהאכזבה הגדולה מאהוד ברק, ששבר את אמונם של הישראלים בשלום והדיר לחלוטין את האזרחים הערבים מהזירה הפוליטית שלנו. כיוון שמעולם לא נתתי אמון כלשהו בברק, לא חוויתי את חיבוטי הנפש וגם לא את שברון הלב של מצביעיו. ברק היה ונשאר איש ימין, שמנסה להשלות כמה מאוהדיו שיש לו גם פרספקטיבה שלומניקית. מה לנו ולו? גורלנו לא ייקבע על ידי ברק, אלא על ידי גורמים חיצוניים ופנימיים שיפעלו בהתאם לתהליכים היסטוריים ידועים. זה לא פטליזם וגם לא חלילה דטרמיניזם היסטורי. אבל הסימנים בזירה הבינלאומית הם מעודדים, וקיים בארץ זרם חזק, יצרני ובטוח בעצמו, שלא יסכים שהמתנחלים ידונו אותו לבידוד מוחלט מהעולם, ולשלם את המחיר הפוליטי, הביטחוני, הכלכלי והתרבותי הכרוך בפוזה של "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". זה פשוט לא יקום ולא יהיה. הפנמת האמת הזאת חשובה הרבה יותר מאשר מעשה פיראטיות כזה או אחר בשטחים הכבושים.
לפני המתקפה היפנית בפרל-הארבור בדצמבר 1941, התחבטו ראשי המשטר בטוקיו ובהם הקיסר הירוהיטו, בכל הסוגיות הכרוכות במחיר שיפן עלולה לשלם על מעורבותה במלחמת העולם השנייה בכלל, ובעימות צבאי נגד ארצות הברית בפרט. הוויכוח היה קשה, לעתים גם אלים, ובמבט היסטורי לאחור אין מנוס מהמסקנה שהנִצים (בהם אנשי צבא, תקשורת ומדינה) שתמכו במתקפה הסתפקו בחישובים לזמן קצר ולקו בהעדר חזון לטווח ארוך. מבחינה טקטית היה ברור כבר אז, שניצחון זמני של היפנים והשמדת הצי האמריקאי בפרל-הארבור היו ודאיים. גורם ההפתעה, המיומנות הצבאית ונגישות הכוחות לזירה לא הותירו לאמריקאים סיכוי למגר את התוקפים. אין צורך לומר שהניצחון היפני האדיר גרם לשמחה אדירה ביפן, לתחושות גואות של גאווה לאומית, להתנשאות על כל המדינות האחרות באסיה ולאמונה שהמיליטריזם היפני יביס כל התנגדות של מדינות רכרוכיות כמו ארצות-הברית ובריטניה.
אבל היונים בטוקיו, שסלדו מהמתקפה גם אם לא היו נחושים למגר את הקנאות הלאומנית בארצם ואת היוקרה של הצבא ושל הצי, צדקו לחלוטין בהתנגדותם. רבים מהם הכירו היטב את ארצות הברית, ובעיקר את עוצמתה התעשייתית ואת כוח האדם המיומן העומד לרשותה. הם הבינו שיפן יכולה לנצח במערכה צבאית אחת, אולי אפילו עשר, אבל לא במלחמה. ניצחון במלחמה כרוך בהכרעה מוחלטת של האויב, או לפחות ברכישת העוצמה הדרושה להכתיב לו תנאים הנוחים לצד המנצח. אפילו מדינאי ואיש צבא כמו ראש הממשלה טוג’ו הבין, שמלחמה נגד ארצות הברית לא תסתיים בכניסת כוחות יפניים לוושינגטון. מי שקרא קצת ספרי היסטוריה יודע שהסוף היה לא רק השמדת הירושימה ונגאסקי, אלא גם כניסת האמריקאים ליפן כצבא כובש. ה"עובדות" שהיפנים קבעו בשטח, אחרי כיבוש חלקים נרחבים בסין ופלישה למדינות רבות באסיה, לא שינו את התוצאה הסופית: ניצחון בנות הברית בראשות האמריקאים לא היה מוטל מעולם בספק.
גם החשבון עם המתנחלים ובני בריתם איננו יכול להיות קמעונאי בלבד. אנשי מרצ סבורים, שאם הם ימנעו מהימין לבנות מאהל כלשהו על גבעה זניחה הם יצילו את המולדת, ולכן משקיעים בכך את כל מאודם. זה לא מנע מהם להצטרף לממשלות (ולהמליץ על ראשי ממשלות) שהזיקו לתהליכי השלום הרבה יותר מאשר היאחזויות הדמה למיניהן. אבל בראייה היסטורית שום דבר לא יעזור למתנחלים. המגמות הדמוגרפיות במערב, התהליכים הכלכליים בעולם, הלוך הרוחות המשתנה ובעיקר השינויים בפוליטיקה האמריקאית הם חשובים בהרבה מכל מה שהמתנחלים מסוגלים לעשות. לכן המשימה העיקרית של המחנה הדמוקרטי בארץ איננה להילחם נגד מאחזים אמיתיים או מדומים, אלא לסכל את המתקפה המתוכננת על איראן. ברק ובנימין נתניהו מסוגלים להמיט על כולנו אסונות כבדים, כדי להסיט את מהלך ההיסטוריה ולמנוע את הלחץ על ישראל לוותר באמת על שטחים נרחבים. עד שיחול המפנה לטובה המחיר עלול להיות נורא. וסדר העדיפויות שלנו הוא ברור: מתוך ניתוח מציאותי ואמונה מוצקה שהימין עומד לנחול תבוסה היסטורית ונחרצת מבחינה אסטרטגית, עלינו לחשל את הכלים שימנעו צעדים טקטיים חמורים שנועדו לחבל בתהליך שיש לקבל אותו דווקא בברכה ובשמחה.
מהניתוח הזה ניתן להוציא גם מסקנות מעשיות, שאולי נהפוך אותן בהדרגה גם לתוכנית פעולה. במישור האסטרטגי המרכז הלאומני, ברק-נתניהו-לבני, מהווה אויב יותר מסוכן מאשר הימין הקיצוני. המתנחלים עלולים לבצע מעשי ייאוש ופרובוקציות מסוכנות, אולי אפילו רציחות פוליטיות נוספות, ולכן היחס הרגשי שלנו כלפיהם הוא יותר עוין. אבל דווקא לראשי הממסד יש אצבע עצבנית על ההדק של הנשק הגרעיני, ויכולת חוקית לבצע פעולות מלחמתיות שההשלכות שלהן יהיו ממאירות לטווח ארוך. "שמאל" שמוותר לממסד בתואנה שצריך בראש ובראשונה לפרק כמה אוהלים רעועים, מועל בשליחותו העיקרית, האנטי-מלחמתית.
לעתים נדמה לי שההסתייגות בחוגים שלנו מכל ניתוח שיש לו ממד אופטימי נובעת גם מההחלטה הלא-כתובה להתחמק מכל מאבק. אם באמת הכל אבוד, ואין טעם אפילו לכתוב מאמרים נגד הממסד, להשתתף בפעולות מחאה או לעסוק בפעילות הסברתית בחוץ לארץ, אז מותר לנו להסתגר בדל"ת אמותינו ולחיות בשלווה את חיינו הקטנים. אבל האופטימיות פותחת לנו צוהר לחיים, ולכן גם למאבק. יש למעשים שלנו תכלית וגם תוחלת.
* התפרסם ב"כל העיר".
רוב המרכסיסטים שאני מכיר מדגישים גם את תפקידה המוביל של ברית המועצות בחרם הכלכלי והפוליטי.
(לברית המועצות, בניגוד למדינות הקפיטליסטיות העשירות, לא היו כלל יחסים דיפלומטיים עם דרום אפריקה)
אני לא מבין מה לא מרכסיסטי בחרם כלכלי, וחרם כלכלי דומה יהיה יעיל הרבה יותר לענייננו.
מפאת קוצר היריעה (300 מילים וכו’), אין מקום לפסקת מבוא המדברת בשבח המאמר. חבל, ולמערכת האתר הפתרונים.(פסקת רווח כלולה ב30 השורות אותם צריך המגיב לספור?)
"אנשי מרצ סבורים, שאם… משקיעים בכך את כל מאודם".–כל פעולה תודעתית בעולם רצוייה. יפעלו הם עם דגלי ישראל, ונפעל אנו עם דגלי פלסטין.
"המגמות הדמוגרפיות במערב, התהליכים הכלכליים בעולם, הלוך הרוחות המשתנה ובעיקר השינויים בפוליטיקה האמריקאית הם חשובים בהרבה…".–דווקא כאן יש מקום לדאגה. אפילו נועם שליט מצא סוף סןף את האשם באי החזרתו של גלעד הביתה. המתנחלים משמשים כמריונטות בידי בעלי ההון(כך ע"פ בנבנישתי), ואילו השלטון האמריקאי תומך, כמו ציפי לבני, ב"פתרון" שתי המדינות.
"במישור האסטרטגי המרכז הלאומני, ברק-נתניהו-לבני, מהווה אויב יותר מסוכן מאשר הימין הקיצוני". –ראשית חוכמה במאבק פוליטי הוא להבחין בין אויב לאוהב. ברכות על השימוש בטרמינולוגיה ‘אויב’. יש לזכור גם שנתניהוליברמן אינו פושע מלחמה ואילו רוצח הילדים השומע מוסיקה קלאסית הוא הוא שגרם לתהליך הדה-לגיטימציה של ישראל. (כאן אמורה לבוא שורת רווח, אבל אז יהיו 31 שורות, עימכם הסליחה).
לקריאה נוספת:"פרופ’ יהודה שנהב חושב שיש לנו יותר מסכסוך אחד לפתור פה, לפני שיהיה שקט"- יותם פלדמן (הארץ)
— קישור —
קשה להלחם ביאוש בכלים רציונלים. אתה צודק אבל התרופה היא לא להשתמש בהרבה גראס כדי לטשטש את המציאות. כאן אתה מגיע לטעות. נצחון כרוך בהכרעת האויב או לפחות ברכישת עוצמה שתאפשר להכתיב לו תנאים. באמת? האם הכרענו את מצרים או את ירדן? ובכל זאת יש שלום בין ישראל למדינות אלה. מה שצריך זה שהצד השני יגיע להכרה שלא יוכל להשמיד את ישראל. לא יותר מזה. רק אז יגיע שלום. בהגיון הזה אנשי "שמאל" כמו הכותבים והמגיבים באתר זה רק גורמים להתארכות המלחמה בין ישראל לפלשתינים כי הם יוצרים אצלם תקוות שוא שניתן להכריע את ישראל ע"י טרור או ע"י דה-לגיטימציה בין לאומית או בדרכים אחרות. לכן הפלשתינים אינם מגיעים להכרה ההכרחית שלא ניתן לחסל את ישראל הציונית והמלחמה נמשכת. אתה מר ברעם עם חבר מרעיך אחראים יותר מכל קבוצה אחרת כולל ראשי ישראל והפלשתינים להמשך שפך הדם בין שני העמים האלה. שבת שלום
תבדוק שוב את ניתוח המציאות שלך מר ברעם.
נתניהו והימין משתמשים באיום מאיראן כדי להסיט את תשומת הלב מהכיבוש ולא יתקיפו את איראן כדי לעשות את אותו הדבר שהולך להם עכשיו. אין להם שום סיבה.
אז עכשיו גם אסור לישראל להגן על עצמה מפני איראן?
מה כן מותר לה לעשות על פי השקפתך?
לצערי, חיים ברעם חוטא לאמת ואינו רואה נכון את המציאות המתהווה באיזורנו. האופטימיות שהיא מעין נבואה שברעם מייחל להתגשמותה איננה ריאלית בהתחשב בכוחו האלקטורלי הרב של הימין ושטיפת המוח הבלתי נגמרת שאזרחי ישראל עוברים מהתקשורת הלאומנית.
ובכל זאת, jho, אינני רואה סיבה להפריד בין הדבקים המכינים מלחמה נגד איראן מצד אחד ומטפחים את המתנחלים ואת הכיבוש מצד שני. כמו כן, למחנה של הנאבקים נגד הכיבוש קל יותר לעמוד על ההרפתקנות האזורית של הממשלה. המאבק נגד הכיבוש אינו מסיח את הדעת מההרפתקנות של גיבורי דובאי באזור.
חיים לא אני ולא אתה יודעים במאה אחוז עד כמה אירן מסוכנת,אולם מהאזנה לאמצעי התקשורת,יש לי חשש סביר שאירן מסוכנת לישראל ואולי אף לעולם.
אני מניח שאתה צודק שאין זה צעד חכם שישראל תתקוף את אירן תקיפה צבאית,אבל כן אני חושב שיש לעשות מאמץ עליון לעשות על אירן אמברגו ענק להשקיע את כמעט כל ההסברה בעצירת האיום האירני.
על רוסיה סין ארהב אירופה ומדינות ערב למנוע כל אספקה מאירן המסוכנת.
כולי תקווה שהעם האירני יפיל משטר מושחת ומסוכן זה עם או בלי המצור והאמברגו שיטיל העולם על האירנים.
השבוע נפגשתי עם דיפלומט בכיר והא אמר שלדעתו העם האירני עומד להפיל את המשטר.אמן
ירמיהו מדבר פעמיים (פרק ו’ י"ד ופרק ח’ י"א)על נביאי השקר המתנבאים מליבם והאומרים: "שלום,שלום ואין שלום"…אך מאמרו של חיים אננו נבואה,כי אם מעין נסיון לראות את הצד החיובי של השתלשלות האירועים.שהרי אם ראיה אופטימית היא הבסיס,אזי כל מצב "רע" הוא רק חלק מהספור,משום שהסיום חייב להיות "טוב".
וזאת כמובן השאלה,האם לחץ של אומות העולם על ישראל,והשחרת פניה ברבים (שהרי אין דרך פוליטית אחרת,לגבור על המרכז הימני הישראלי הלאומני),יגרום לעכברים השואגים שלנו לא ללחוץ על הכפתור?…לא לנו הפתרונים.יתרה מכך,חיים מדבר על כביכול אופטימיות,אך למעשה אומר לנו שעלינו להפנות את עיקר מאמצינו כנגד "ציר הרשע" :ביבי-ברק-לבני,במקום לבזבז כוחנו לריק על התנחלויות חסרות משקל (אני קונה זאת בשתי ידיים),אבל היכן כאן האופטימיות?…
הפסימיות,אכן צרה חולה היא,אך כך גם האופטימיות,אם אין להן בסיס הגיוני ועובדתי כלשהו.במאמרו זה,חיים יוצר הכללה ילדותיות, משום שעדיפה פסימיות על בסיס עובדתי מאופטימיות שבאמונה (אמונה=דחף פנימי בלתי ניתן להסבר הגיוני בדבר נכונותו/אי נכונותו של דבר מסוים).
אתה מציין שה"יונים" ביפן ראו את האסון שעומד להרחש אבל לא יכלו למנוע אותו כי היו במיעוט והאסון (מבחינת היפנים) אכן התרחש.
אולי פספסתי משהו , אבל איפה פה האופטימיות?
אני חושב שהאופטימיות של חיים ברעם מבוססת על ההבנה שדעת הקהל הישראלית היא רק אחד הגורמים בעתיד הסכסוך, וכיבושים רבים הסתיימו בעוד רוב מכריע בקרב אזרחי המדינה הכובשת תומך בהם בהתלהבות.
המיואשים לא שואלים "האם הכיבוש יסתיים", אלא "איך נשכנע את מצביעי ליברמן לתמוך בעמדותינו," וברור שניסוח השאלה כך מוביל לפסימיות ולייאוש.
"כיבושים רבים הסתיימו בעוד רוב מכריע בקרב אזרחי המדינה הכובשת תומך בהם בהתלהבות."
כן, אם זרקו על הכובשים מספיק פצצות. זאת הפרוגרמה שלך? כי אם כן, אתה מוזמן לחפש את עצמך בשורות אבנאא אל-בלד (ציטוט חופשי מאחד החברים: צבאות ערב יושיעו אותנו), או פשוט וקל, בגדודים החמושים של פתח.
בהמשך ליובל …
הפסימיות, אם קיימת, אולי אינה מועילה ואולי אפילו מרגיזה אבל אל נתמקד בשאלת הפסימיות מול האופטימיות.
המטרה צריכה להיות, לדעתי, לא לגרום להצטרפות המונית אל השמאל – זה כנראה לא יקרה כ"כ מהר. המטרה צריכה להיות צנועה יותר והיא לגרום לאנשים בארץ ובעולם לא לפחד כלל מהתווית "אנטישמי" שזורקים חובבי ציון. לגרום לאנשים להפנים את טיבם הבלתי הגיוני, הרע, וההרסני, וששאיפותיהם של חובבי ציון מסבכות את האיזור והעולם באנדרלמוסיה של אלימות בלתי פוסקת…ולשם מה?…בשם מי?…
אין אפילו איש סביר אחד שלא מרגיש זאת בתוך תוכו. ובהחלט ישנם סימנים שדעת הקהל בעולם מתחילה להבחין במפלצתיות שמאחורי הריקודים בהתנחלויות ומדיניות ישראל הרשמית ותומכיה הלוביסטים המדושנים.
זה הזמן ללחוץ על הדוושה ולעזור למי שיש בו את הגרעין הזה להשלים את ההבנה הזו ולהסיר אי אילו ספיקות שעדיין נותרו. והאתר הזה עושה מלאכה חשובה.
הצרה היא שישנם כאלה הבאים לקרא כאן ולאט לאט יורד להם האסימון אבל ממש אז בעת ההכרה מתחילה לרקום עור מתעורר אצלם בו זמנית גם הפחד. הפחד מההתמודדות עם האמת החדשה.
הפחד הזה גורם להם קושי והם עלולים לחזור לחיקו החם של הימין-מרכז במבוכתם.
נכון הוא שמומנטום צריך לדעת לנצל לטובתך אבל PR הוא כנראה גם עניין מקצועי. השלטון הרי משקיע בזה מליונים אם לא מליארדים.
מה יש לכם מה "כיבוש" ?
סוריה לא על אדמה כבושה ?
המורשת היהודית לא גרה כאן לפני אלפי שנים ?
ישראל שולטת ברמת הגולן יותר זמן מאשר הסורים שלטו בה !
למה אתם מוכרחים, תמיד, תמיד , תמיד, להציג את עמדת הצד השני???
גם הזמן חשוב. צריך שהכיבוש יסתיים כמה שיותר מהר ולא סתם לחכות לתהליך היסטורי כזה או אחר במיוחד כשאובמה לא מבשר טובות.
אני מאמין בצורך ובאפשרות לכפות על השלטון הישראלי יישום מהלכים שכיום מקובלים לפחות על רוב הקהילה הבינלאומית ואת החלטות האו"ם בעניין. את הדרך לכך הסברתי כאן
— קישור —
פעם היתה מקובלת האימרה
If you can’t beat them – join them
שפירושה הוא: אם מתנגדיך חזקים ממך, הצטרף אליהם.
אבל מאז שהבית הלבן של ברק אובמה הוקם על כרעי התרנגולות של
WALL Street
ומדיניות המוסדות הפיננסים חסרי האחריות של ארה"ב, שכמעט הצליחו למוטט את כלכלת מחצית העולם הקפיטליסטי, ורוששו וממוטטו את כלכלת רבים מבני המעמד התחתון בעשרות מדינות, צריך לומר שמדיניות וול סטריט — שאותה מייצגים קלקלני הימין [הציוני] בן ברננקה ולארי סאמרס — מוליכה את ארה"ב וייתכן שגם עוד מדינות למשבר עמוק יותר. לכן נכון לומר שמדיניות "הבית הלבן" היא
If you don’t want to join them beat them, and go down the drain with them
— בקיצור איני אופטימי כחיים ברעם שטוען ש"הסימנים בזירה הבינלאומית הם מעודדים". ובודאי גם לא ש"התהליכים הכלכליים בעולם, הלוך הרוחות המשתנה ובעיקר השינויים בפוליטיקה האמריקאית הם חשובים בהרבה מכל מה שהמתנחלים מסוגלים לעשות". התהליכים אמנם חשובים. אבל אובמה לא שינה כיוון, כפי שמניח ברעם. מי שעוקב אחרי מעשי ומינויי הנשיא ברק חוסיין אובמה רואה שהוא שבוי באותה הכלכלה ובאותה המדיניות שניהל לארי סמרס בממשלי רייגן, בוש האב, קלינטון, בוש הבן, ועכשיו אצל השחור-לבן הראשון – אובמה. מדיניות אובמה בנויה על הפעלת כוח צבאי כמו זו של בוש.
ומאיים להכנס ללבנון ולשטחים.
הישג אדיר לשמאל.
BDS
Boycott Divestment Sanctions
לא פצצות חו"ח.
תתחיל לשנן. זה כבר משפיע, והימין שלנו מגיב בהיסטריה.
בברכה
האופטימי מול מלעיזים מסוגך
BDS זה לא סוג של ענישה קולקטיבית?
ואני לתומי כבר (כמעט) השתכנעתי מהטיעונים של אלו שהם כל כך מוסריים שהם מוכנים למות ואף להתאבד ובלבד שלא יהיו אחראים ולו בעקיפין לפגיעה (גם לא Collateral damage ) בחפים מפשע.
נראה שכאשר "פשע נגד האנושות" עשוי לקדם את המטרות של הל"ו צדיקים פה, הוא לא סתם עובר בסתר תחת מטריה של אפולוגטיקה, אלא אפילו הופך לאסטרטגית הדגל.
יפה לכם.
(נ.ב. לא ברור בקשר למה אתה אופטימי, רק זכור שחיה שמרגישה לכודה ומאויימת, בפרט כשאין לה פתח מילוט, לא בהכרח מקפלת זנב ונכנעת. ברוב המקרים היא פשוט הופכת תוקפנית ומסוכנת יותר)
מזה מאבק?
יש סימנים שהרבה אנשים בארץ ובעולם מפנימים שמדינתם הפכה מכלי להסדרת ענייני חייהם של האזרחים לכלי להסדרת עניינהם של מספר קרימינלים. נניח ש 70% מאוכלוסית ישראל היו מסכימים לחלוטין עם ברעם וספירו. מה היה קורה אז? או ביתר דיוק מה היה קורה כאשר אותם קרימינלים היו שמים לב שלשם זזה דעת הקהל? מה הם היו עושים כשהאחוזים יתחילו לנוע ל 20%,30%,50% ? אני משאיר זאת לדמיון.
הכנופיה השולטת בעתידנו אינה יושבת רק בישראל כפי שהבין נועם שליט
— קישור —
הם משטים בנו (ימין ושמאל גם יחד) כאילו היינו עדר פרות. אולי אנחנו באמת פרות.
שנייה, אני ניגש לבדוק בראי. וואלה אני בהמה.
בוא נעזוב רגע את האירנים בצד,השבוע הלך לעולמו מנחם פרוש שבני משפחתו לדורותיהם השפיעו רבות בירושלים .אביו משה היה סגן ראש העיר, בנו מאיר היה סגן ומועמד לראשות העיר וקרובו שאולזון גם היה סגן ראש העיר,
אני יודע שאתה נוהג בטורך להספיד את המתים עשית זאת כמובן להוריך היקרים,לטדי, לעמנואל זיסמן,
לאלישע לוי אוהד הפועל ירושלים ואולי גם לנוספים..
ההספדים נועדו לדעתי לא רק לכבד את המת ומשפחתו אלא גם לעודד אותנו החיים,ולתת לנו פרפקטיבה שלך על תרומתו או אי תרומתו של הנפטר לציבוריות הישראלית והירושלמית.
יש לציין שאביך ז"ל כותב בספרו לא בתלם פרק שלם על יחסי חרדים חילונים בירושלים ומזכיר את משה פרוש אבא של מנחם כאשר שניהם ניהלו מו"מ על נושא זה.אגב באותו פרק מזכיר אביך את בריכת ירושלים ולדעתי הפרק מהווה עדות לכך שהברכה לא שייכת רק למפעיליה אלא גם לציבור.
לפיכך לא נותר לי אלא לבקש ממך להקדיש למנחם ז"ל את הכבוד הראוי לו ולהעניק לו טור השבוע.
כן, זה סוג של ענישה קולקטיבית שהוכיחה את עצמה בתרומתה החשובה בהכרעת האפרטהייד בדרום אפריקה.
לפעמים אין מנוס מזה, בעיקר אם הבררה היא להמתין לרצונם הטוב של ביבי, ברק, ליברמן, ושאר אנשים שמבחינתם מותר להם לרמוס אחרים כי הם החזקים.
המתנגדים למדיניותם מוכנים לסבול ולשלם את המחיר של זה, כפי שהשחורים הסכימו לכך בתקופת האפרטהייד (אף על פי שכלכלית הם היו הראשונים להיפגע מהחרם).
אתה אולי חושב שאנחנו סמרטוטי רצפה חדלי אישים, אבל מה לעשות, העקרונות שלנו לא נועדו לשחק לידי האויבים האידיאולוגיים שלנו.
דווקא בתור מרקסיסט אדוק הייתי מצפה ממך שתדע להעריך נכונה את הגורמים אשר באמת תרמו להתמוטטות האפרטהייד, מהמלחמה הישירה של קובה נגד המשטר ועד להתמוטטות ברית המועצות וסיום המלחמה הקרה. ממך לא הייתי מצפה לרטוריקה הליברלית הריקה הזאת.
סמרטוטיותכם חדלת האישים (אתה אמרת) היא בעיה ששייכת למרחב הפרטי, ולכן מעניינת מקסימום בהיבט הרכילותי, אבל הרבה פחות בהקשר האידאולוגי.
הלוז של תגובתי התייחס לצביעות המוטמעת בעמדתו של מי שמתיימר למניע מוסרי, אבל בתכלס פועל לפי עקרונות תועלתניים.
למעשה אתה/אתם קודם כל מחליטים איזו קבוצה אתם אוהדים. מכאן והלאה כל האמצעים מותרים. אין מגבלות ואין איסורים, אין חוקים ואין כללים. כל מה שעשוי לשרת את המטרה (נצחון הקבוצה "שלנו") – כשר מראש ובדיעבד. מותרים אגרופים, בעיטות מתחת לחגורה, נשיכות, עקירת עיניים ותלישת אוזניים – אבל רק לצד "שלכם". כשהצד השני עושה את זה, אתם רצים לשופט בזעקות שבר ודורשים במינימום לשרוק לו עברה, ובמקסימום לזרוק אותו לגמרי מהליגה.
מה הופך אתכם, אם כך, ל"טובים" יותר מהאוהדים של הקבוצה השניה?
עוד שאלה מעניינת היא למה אתם מתעקשים לשבת דווקא ביציע שלנו, למרר בבכי כשהשחקנים שלנו מבקיעים, לפזר חיוכי אושר וקיפצוצי עליצות וחדווה כשהקבוצה השניה מובילה, ולהתעקש שאתם שייכים למועדון.
שים לב שלא תהיתי למה אתם אוהדים דווקא את הקבוצה השניה. האהבה כנראה לא רק עיוורת, אלא גם – במקרים מסויימים – חירשת ותתרנית. נסתרות דרכי הבריאה.
תשובתי בקיצור:
יש צד אחד צודק, וזה לא קשור לאיזה צד אתה עצמך "משתייך" או אחרים משייכים אותך.
אני לפחות רואה את הסכסוך בפלסטין לא כמשחק בין שתי קבוצות, אלא כבית שבו יש בין בן זוג מכה לבן זוג מוכה, לא מ-67 אלא משחר הרעיון הציוני ("כיבוש העבודה", "כיבוש השמירה"), ואני בעד הצודקים, שבמקרה זה מדברים ערבית.
אני לא חושב שבכל מקרה צדק הוא עניין לנקודת מבט ואין "צדק שלי" ו"צדק שלך".
כשברחוב המקביל יש אישה מוכה אני בעדה, בין אם אני אחיה ובין אם אני גיסה.
לגבי היציע שלך, היות שאתה לא צודק אני לא מרגיש מחויב כלפיך במשהו, ובצד שלך יש לי יותר יכולת טכנית "לחבול את ידי צה"ל" או "לפגוע במורל החיילים בעת מלחמה", כפי שאתם קוראים לזה.
יובל, מדוע אתה מתעלם מהמגיב ששאל אודות הניתוח שלך את השפעת החרם על האפרטהייד?