בשנתיים הראשונות לקיומו הצליח כוח לעובדים, או בשמו הקצת פחות מתנגן על הלשון אך הרומז על מימדי הסערה, "כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי", להפיח חיים בגוויה המכונה העבודה המאורגנת בישראל. מיותרת קמעה תהיה התווית "ארגון עובדים דמוקרטי" עבור זר ממדינה בעלת מסורת מפותחת יותר, או מסורת כלשהי, של איגודים מקצועיים. הייתכן איגוד מקצועי שאינו במהותו ארגון של עובדים? הייתכן איגוד מקצועי שאינו דמוקרטי? כתגובת נגד להיעדר איגוד מקצועי אקטיבי ובעל מבנים דמוקרטיים ואוטונומיים, קם כוח לעובדים. לאחר שנתיים של פעילות, האפקט שהיה להקמת האיגוד הוא עצום. ניתן כמעט לדמות את האפקט שיצר כוח לעובדים, איגוד מקצועי שמונה פחות מ-4,000 עובדים וחתם עד כה על הסכם קיבוצי אחד ומינורי, לגלגל שיניים קטן המניע גלגל שיניים גדול. גלגל שיניים זה הוא ההסתדרות החדשה, שהתמורות המתחוללות בה כתוצאה מפעולה של איגוד קטן ומסור משולים להיסטריה. הבהלה השוררת בהסתדרות מובילה לטריפת קלפי המשחק ולכניסה לשלב חדש ביחסים בין שני הארגונים. תוצאותיו של שלב זה ישפיעו עמוקות על עתיד העבודה המאורגנת בישראל.
התחזקות לקראת התנגשות
השנתיים הראשונות לקיומו של כוח לעובדים התבטאו בקפיצות מדרגה מהירות באיכות הפריסה, הארגון והמשאבים של האיגוד הקטן, כאשר השיפור בכל אחד מהתחומים הביא לשיפור בשני האחרים. ככל שהמבנים הארגוניים החלו להתגבש, יכולת ההתפרסות של האיגוד לנקודות רחוקות יותר גדלה ואיתה כניסת עובדים חדשים המשלמים דמי חבר. הגדלת דמי החבר הובילה בתורה ליכולת מוגברת להתפרש וליכולת לחזק את מבני הארגון הפנימיים, וכן הלאה. תהליכים אלה באו לידי ביטוי בדרך שבה כוח לעובדים צמח. ראשית, עובדי קופי טו-גו באוניברסיטת ת"א התאגדו דרכו והובילו את הקרב הראשון בהצלחה. לאחר מכן, איגד כוח לעובדים את עובדי ההוראה של האוניברסיטה הפתוחה כאשר מרכז המאבק ניטש במרכז הארץ. אמנם, לא נחתם הסכם קיבוצי בתום השביתה אך היא הוגדרה כהצלחה, ומשא ומתן בין העובדים להנהלה עודנו מתנהל. המאבק המשמעותי הבא שהארגון ניהל היה של מטפלות משפחתוני התמ"ת. הפעם מדובר כבר בלמעלה מ-2,000 עובדות, המועסקות מהנגב עד הגליל, שזכו להעלאת שכר של 6.5 אחוזים לאחר מאבק ציבורי מתוקשר. בנובמבר האחרון הסתיימה השביתה בת ששת השבועות של עובדי כללית רפואה משלימה עם כניסה למשא ומתן בליווי בית המשפט. מעבר לעובדה שכל מאבק כזה סימן קפיצת מדרגה איכותית של הארגון, הוא גם סימל את העיסוק החלוצי בנפגעי ההפרטה – אם זה בתחום החינוך, הרווחה או הבריאות – שמטריית ההסתדרות אינה מקיפה. אך גם אם בשלב הזה החלו להבהב תמרורי אזהרה במסדרונות הביורוקרטיה של ההסתדרות. שום דבר לא הכין אותם לקפיצת המדרגה המשמעותית ביותר שכוח לעובדים עשה ולניסיון לתקוף את ההסתדרות דווקא במגרש הביתי שלה – עובדי התעשייה בפריפריה.
בתום השביתה בכללית רפואה משלימה, פנו עובדי תעשיות אקרשטיין בירוחם לכוח לעובדים לאחר שהתרשמו מדרך ניהול השביתה והתעוזה הרבה שהתלוותה לה. במהלך גרילה של ממש, אוגד המפעל ועבר את שליש העובדים הדרוש לפי החוק לקבלת יציגות. הנהלת אקרשטיין, שלא חפצה בוועד במקום העבודה ולא בנוכחותו של כוח לעובדים, בחרה לנסות לגרור את העובדים להליכים משפטיים בטענה, שהתארגנות צריכה להקיף את שלושת המפעלים של החברה ולכן ללא שליש מהעובדים במפעלים בראש פינה ובאשדוד ההתארגנות בירוחם אינה יציגה. כעבור חודש פסקה שופטת בית הדין לעבודה ש"עובדים אינם מרצפות", וקבעה שההתארגנות יציגה, ושעל הצדדים לקיים משא ומתן קיבוצי. במהרה החלו לעלות שאלות מרתקות.
האם כוח לעובדים יזכה לאגד עובדי צווארון כחול קלאסיים תחת הסכם קיבוצי? מה יהיו ההשלכות של הדבר על ועדי העובדים האחרים המאוגדים בהסתדרות? האם מגדל הקלפים של ההסתדרות מתחיל להתמוטט? לא לקח זמן רב עד שהוטלה הפצצה. ההסתדרות איגדה, תוך שבוע, את המפעלים באשדוד ובראש פינה והיא טוענת ליציגות. הנסיך העיר את היפהפייה הנרדמת מתרדמתה והיא, בתורה, זועמת.
בגידה נוספת של הנהגת ההסתדרות
הצלחת ההסתדרות באיגוד העובדים במפעלים באשדוד ובראש פינה מטילה ספק רציני ביכולת של עובדי המפעל בירוחם לנהל משא ומתן עצמאי, למרות שהנושא עדיין לא הוכרע בבית המשפט. אך מעבר לכך, יש לסאגה זו השלכות אדירות על כל המאבק על העבודה המאורגנת בישראל. ההסתדרות בחרה במהלך אסטרטגי אגרסיבי ומסוכן, אשר יכול בהחלט לשאת פירות עבורה בטווח הקצר, אך להוות חרב פיפיות בטווח הארוך. ההסתדרות, אשר באופן פומבי התייחסה באופן מתמיד לכוח לעובדים כאל "ארגון קיקיוני", בחרה להשקיע את כל מאמצי המכונה בלרסק את כוחו של הארגון. ההסתדרות, בהזמנת ההנהלה באקרשטיין, נכנסה לשערי המפעלים ואיגדה את העובדים במקום כדי למנוע יציגות של עובדים במפעל אחר. אבל כפי שציינתי קודם, כוח לעובדים הוא במהותו ארגון של עובדים. אין ריסוק של ארגון כוח לעובדים ללא ריסוק כוחם של החברים בקבוצת העובדים במפעל אקרשטיין. כאשר ההסתדרות מסמנת את כוח לעובדים היא לא מסמנת שום כוח חיצוני, נפרד, היא מסמנת את אלה שהיא אמורה לייצג. דבר אחד הוא לשתף פעולה עם מעסיקים ולהתפשר על גב העובדים, אך להכריז מלחמה על קבוצת עובדים אשר התארגנו במקום העבודה זו כבר התנהלות שאי אפשר לטאטא. אפילו הדה מארקר ההיפר-קפיטליסטי לא היה יכול שלא לשפשף עיניים מול התנהלות זו: "העובדה שעיני הוא חביבם של התעשיינים ואפילו של פקידי האוצר, מסייעת להסתדרות ביצירת תדמית של ארגון שאינו מייצג חד צדדית את האינטרסים של העובדים", נכתב שם. את מה שחסידי ההון בדה מארקר רואים, על אחת כמה וכמה רואים מאות אלפי עובדים היום, אלה המאוגדים ואלה שלא: ההסתדרות החדשה אינה מייצגת את האינטרסים שלהם.
למרות שמבחינה תודעתית סאגת אקרשטיין, הרחוקה עוד מלהסתיים, מהווה קו פרשת מים מסויים בדרך שבה ההסתדרות נתפסת, יש לשאול עד כמה המכה שהנחיתה ההסתדרות על כוח לעובדים כבדה. עד היום, מאבק נחוש של עובדים אשר התאגדו בכוח לעובדים מעולם לא הסתיים בכישלון, גם אם לא בהכרח בהצלחה מפוארת. אם ההסתדרות תצליח להכשיל את ההתארגנות באקרשטיין זה יהיה המקרה הראשון. תהיה לדבר גם השלכה רצינית על מעסיקים אחרים אשר ישתמשו במקרה אקרשטיין כדי להזהיר את העובדים, שאם יבחרו בנתיב מיליטנטי הם יסיימו כמו באקרשטיין. בלי שכוח לעובדים יתאושש מן המכה הזאת, בלי שהאלטרנטיבה לדרכי ההסתדרות תמשיך לצמוח, לא יהיה שום גורם שיוכל לנצל את הבגידה של ההסתדרות במעמד העובדים הישראלי. הזדמנות היסטורית אינה מספיקה, צריך גם מישהו שינצל אותה. ההסתדרות עצמה לא נחה וכבר הספיקה להנחית מהלומה נוספת כאשר הודיעה, שאיגדה את כללית סמייל וכללית אסתטיקה, הזרועות הנוספות של ש.ל.ה, חברת הבת הפרטית של כללית אשר רפואה כללית משלימה היא החלק השלישי שלה. משמעות הודעה זו היא חזרה על נוהל אקרשטיין: המעסיקים וההסתדרות משתפים פעולה כדי לשמוט את הקרקע מתחת לטענת היציגות של עובדים אשר התאגדו בכוח לעובדים. ההסתדרות מנסה לעשות וידוא הריגה, ובאיזו דרך אירונית. ההסתדרות מנסה ליצור אימה אצל עובדים אשר יתארגנו בכוח לעובדים בכך שיום אחד אולי יגלו שיחידת המיקוח שלהם בטלה והם בעצם מאוגדים – תחתה.
פתירת הקונפליקט בין הארגונים והשלכות אפשריות
ניתוח זה הוא רק טעימה מהקרב על העבודה המאורגנת בישראל, ועתידה. ככל שהנהגת ההסתדרות תמשיך עם הקו ה"צהוב" שלה, הסתירות שבה נדונו להתפרץ באופן עוצמתי יותר ואלים יותר. רבים בכוח לעובדים, חצי מקווים וחצי צופים שהחלופה שמציג כוח לעובדים, תגרום להסתדרות לעשות מהלכים לקראת דמוקרטיזציה חלקית וביזור כוח לוועדים, כיוון שיבינו שאין להם ברירה אם הם לא רוצים לראות מהלך המוני של נטישה או מרד פנימי. כדי שתחזית זו תתגשם, האיום מצד כוח לעובדים יהיה חייב לגדול באופן משמעותי. משמעותי מאוד. למרות ההצגה המטעה – אך החיובית עבור כוח לעובדים – שבה שני האיגודים מופיעים כארגונים שווים בכוחם המתנגשים ראש בראש, אין להיאחז באשליות ואין להפריז ביכולותיו ובכמות משאביו של הארגון. המשבר הכלכלי העולמי, אשר רק צפוי להחריף, ומצבו המתדרדר של מעמד העובדים בישראל מהווים גורמים מרכזיים בפוטנציאל הגדול הגלום באיגוד עשרות ומאות אלפי עובדים חדשים ובפרספקטיבה להצליח בכך. משימה זו תהפוך לקשה ומייגעת עבור הקאדרים של כוח לעובדים אם הם ייאלצו מעתה להילחם באופן קבוע לא רק מול המדינה ובעלי ההון, אלא גם מול ההסתדרות. לכן, יש צורך עז ומיידי לבנות אופוזיציה בהסתדרות לעיני ולשאר הפקידים, שתוכל להילחם מבפנים נגד הקו התוקפני הנוכחי של ההסתדרות. ארגון חלוצי כמו כוח לעובדים ניזון מקפיצות המדרגה שלו, ובלי שיצליח לטפס שוב ובמהרה הוא יחווה התבוססות במקום שתהיה עבורו לא פחות מרגרסיה. סאגת אקרשטיין הינה הפסד בקרב על העבודה המאורגנת בישראל, אך המערכה עדיין רחוקה מהכרעה.
כן, יופי.
כל הכבוד לכוח לעובדים, שימשיכו את העבודה המצוינת.
תגובה זו אינה באה לפגוע בהשגי "כח לעובדים" או בתמיכה בהם:
הרבה מילים,לא יכסו ערווה חשופה.
אין טעם לקרוא לארגון עובדים ולא חשוב כמה הוא חיוני ומהי רשימת השיגיו ומי הם אויביו האמתניים על שחיתותם המתמשכת,כארגון דמוקרטי, אם אננו כזה,נקודה.
גם ארגון המסיע למשל לעובדים להקים ועד משלהם בדרכים ה"דמוקרטיות" המקובלות,אינו עושה למעשה דבר,כי אם משחק בעיניים עצומות לידיהם של שנואי נפשו מהצד השני של המתרס.זאת משום שהוא ממשיך לפעול באותם הכללים שבנו את המפלצת כנגדה הוא יוצא חוצץ.פה ושם יתכנו כמה השגים קטנים,כמה נצחונות בקרב,וזהו זה.זו האמת.השגים אלו,יהיו עלובים וידברו העיקר על "הזכות" להיות עבד נרצע (שהיא כמובן עדיפה על אבטלה ופיטורין) ולא יותר.בכלל,נצחונות נקודתיים פה ושם רק משרתים את טייקוני הגלובליזציה שמנצחים במערכה המלחמתית הכוללת.
הא ראיה.
אם הארגון שנקרא "כח לעובדים" אננו פועל ברמת הבסיס למען שינוי הדמוקרטיה הפנימית בתוך שורשי העשב עצמם ומניעם להתארגן נכונה ומלמדם תורה זו הלכה לביצוע.הוא אינו עושה דבר מלבד התחזות למשהו האמיתי ותו לא!!!
ואל תתנו כאמור,להשגים המקומיים להטעות אתכם, מדובר שוב,בקבוצה של מנהיגי יחיד (נבחרי הועדים המתארגנים) שמנסה לתפוס את המושכות מכוון אחר.
ניתוח מעניין מאד
כוח לעובדים ניזון לא רק מקפיצות מדרגה- אלא גם כך, בפשטות- מסולידאריות
בואו לתת- ולקבל: — קישור —
לא הבנתי את התגובה הטיפשית הזאת
אם אתה רוצה שיגיבו לדבריך או יתרשמו מהם צריך קודם להבין אותם.
באיזה עשב מדובר.
לא תמיד כל מה שלא מובן הוא בהכרח טיפשי, נכון?
הקומוניזם עומד לידיעתך,על שלוש רגליים ואלו הן:
1.מלחמה בבורגנות
2.אינטרנציונל
3.שורשי העשב
זהו אננו הסדר הקובע,משום ששלושתם חשובים באותה מידה.
בהנחה שעל שני היסודות הראשונים כבר שמעת, המושג "שורשי העשב" מתיחס לאותן קומונות בסיסיות, תאים ראשוניים של התארגנות, אזרחית, מקצועית, צבאית וכד’.אחד התנאים אותם קלטו הקומוניסטים ובעיקר האנרכיסטים הייתה כי ההתארגנות מלמטה כלומר יצירת ה"grass roots" הינה ההכרחית (אך לא מספיקה),לביצוע מהפיכה סוציאליסטית אמיתית.
לציפור בודד ולשאר היושבים על הגדר.
עד מתי ינהגו אזרחי ישראל ב"דברת". למדנו לשבת על עכוזנו מאחורי מסך ומול מקלדת וללהג ושכחנו שכדי לעשות שינוי אמיתי צריך לעשות!
"כוח לעובדים" עושה. בנחישות, באומץ, כדויד מול גוליית, ואכן מזיז גלגלים.בעיקר את גלגלי המודעות של העובדים שהתרגלו לחיות כעבדים- לזעוף בסתר אך לקבל כל מכה שמונחתת עליהם כאילו המעבידים הם אלוהים. ואכן אין זה פשוט להוציא את מודעות העבד מן העובדים, היא מוטבעת כל כך עמוק ולאורך כל כך הרבה זמן אבל במהלך המאבק בו השתתפתי בכללית משלימה ראיתי במו עיני את השינוי. נתקלתי באנשים מפוחדים, ששכחו שהם אזרחי המדינה ומגיעות להם זכויות ואמרו אמן לכל גחמה של "הבוס הגדול", שהתעוררו ואמרו די! כוח לעבודים הצליח להעיר את הישנים, להפיך בהם ביטחון ועוצמה ולשנות את כל דרך מחשבתם. אין לי ספק שבמוקדם או במאוחר יסודותיה הרקובים של ההסתדרות יקרסו ושגוליית יפול. ישר כוח, "כוח לעובדים" עבודתכם היא עבודת קודש.
מה כבר צריך לעשות אדם,ע"מ שיהיה מובן?
ראשית אנני יושב על הגדר,ושנית אנני בא להתפלמס או להתווכח עם אף אחד.אני גאה בעשייתי מאחורי המקלדת (מקדיש לה מזמני וממרצי) ומקווה שאנשים יבינו על מה אני מדבר ואם אפשר גם יפנימו זאת.
לא באתי לקצץ בנטיעות אלא ליעץ ולהראות מהי הדרך הנכונה (לדעתי).מה הקשר בין משאלות הלב (שהרי כולנו מחזיקים אצבעות לארגון) לבין דרכי ביצוע אמיתיות,כאלה שלא תשחקנה לידי האדונים?
תגובתך מעליבה הרבה יותר מתגובתו של יואב שגיא שנמצא מקלל אותי משום שכימינאי לא הכיר מושגים אלמנטריים.את מתימרת כביכול כן להבין אותי…אך במקום לקרב את רעיונותי,ביקורתי הבונה ואזהרותי לאנשי הארגון את מרחיקה אותם ממני בתואנה שאני לוקה ב"דברת"…למרות שנראה לי שגם את כמו יואב בכלל לא הבנת על מה אני מדבר (על שידרוגה של הדמוקרטיה בתוך המוסדות הבוחרים את ועדי העובדים החל משורשי העשב) וישר שלפת מהמותן. אנא ממך קראי שנית את תגובתי הקודמת.
כוח לעובדים הוא נקודת אור בהיסטוריה הישראלית, העגומה מכל הבחינות.
אני לא חושב שהוא יכול וצריך להחליף את ההסתדרות, הוא יכול להציב לה אתגר ולדרבן אותה לפעול למען העובדים, הן בתחום ארגון העובדים והן בתחום שינוי האסטרטגיה החנפנית והעמקת המאבקים.
הצלחת ההסתדרות בארגון המפעלים באשדוד ובראש פינה היא גם הצלחה של כוח לעובדים.
מאות אלפי עובדים, במפעלים ובענפים החזקים במשק, עדיין רואים בהסתדרות את ביתם. הבעיה היא בעמדות ההנהגה ולא במסגרת.
לצד חיזוק כוח לעובדים חשוב לקיים אופוזיציה חזקה ונחושה בתוך שורות ההסתדרות, לבטל את הטשטוש בדבר מקומה של חד"ש בהסתדרות (להתרשמותי עדיין הסיעה מגמגמת בשאלת הקואליציה/אופוזיציה), לדאוג להצטרפות כל אנשי חד"ש להסתדרות ולהתכונן לבחירות הבאות להנהגת ההסתדרות בעוד שנה.
עמי וטורי אמר לי לפני כשנתיים שאין מניעה להיות חבר הן בהסתדרות והן בכוח לעובדים, ואני מקווה שזה עדיין תקף.
מהלכי ההסתדרות הם עוד דוגמה אחת לאופיה של התרבות ה"דמוקראטית" שבה אנחנו חיים כאן. כל מהלך שאינו עומד בניגוד לחוק -הוא לגיטימי. מה נורמות, מה הסכמות בלתי כתובות מה IT IS NOT DONE . אז מה אם המהלך מסריח, ברוטאלי, ציני, דורסני – העיקר שהוא כשר. (נראה מה יחליט ביהמש ביום שני בקשר ל"כשרות").
כדי שהמאבק של כוח לעובדים יצליח, צריך כנראה לא רק הצלחה בארגון עובדים ובהשגת הסכמים טובים, אלא גם מאבק נגד הוולגאריות של החיים הפוליטים כאן.
לשם כך לא תהיה כנראה ברירה, אלא לצאת מהמפלט בחיקו החם של המגזר השלישי והאינטרנט ולחזור בחזרה למגרש הפוליטי הממשי.
אני לא יודע איזה עשב ציפור בודד מעשן, אבל הביקורת שלו על כוח לעובדים (או על המרקסיזם) לא ממש נהירה לי. הידד לכוח לעובדים שעושים עבודה מצוינת בגיבוש העובדים הישראלים.
ציפור בודד מנתח את המאמר כמי שגיבש כבר דעה ותוכן המאמר לא ממש רלבנטי עבורו. אני שמחה לדווח שכוח לעובדים עובדים בשקט, ללא ראוותנות, ושמעשיהם אפקטיבים יותר מהדיבורים עליהם. הם נחושים, יעילים, ממוקדים, וזוכים לכוחות התנדבותיים שהולכים וגדלים מיום ליום. האוירה אצלם רוויה הגינות, פירגון, רצון טוב וכבוד לאדם ולעובד.הם לעולם אינם מתייאשים, ובמקרים בהם היתה תוצאה מאכזבת, הם פשוט אוספים את עצמם וממשיכים הלאה.
מול השאננות, הסיפוק העצמי והאדישות של ההסתדרות – יום לפני ההתעוררות – הסיכוי שלהם ליפול מאוד קטן. אין לי ספק שהנחישות הכנה תשיג את מטרתה.
למרבה הצער תגובתי לחברה התורמת את חלקה (אין הנחתום מעיד על עיסתו),לא התקבלה משום מה.היות ונואשתי לחזור על דברי,רק אומר שבמקום לנשוך א-פריורי את היד המושטת ליעול ולהדוף בחבטה את העיצה הניתנת חינם ובאהבה,עדיף להיות פחות נזעם ויותר קשוב.
שים לב,אינך מבין את דברי וגם מאשים אותי בלקיחת סמים…כלומר משום שאני מסטול אין דברי נהירים לך,נכון?
אבל זה יכול להיות גם בדיוק ההיפך: כלומר משום שאתה הוא ה"מרחף" (בבורותך),אינך מסוגל להבין את דברי.גם זו אפשרות,התסכים עימי?
בכל מקרה,קריאות "היאח" לארגון מצד אחד והדיפה משפילה ומבזה את מי שבא לתת כאן סיוע וכתף אמיתיים מאידך,לא יעזרו באמת.זו אננה איזו תחרות,או מרוץ אפוף באגו.קריאות ה"היידה" לאנשי הארגון,או טפיחות עצמיות על הכתף,כולל התנאות בהישגים עצמיים,לא ישנו את המציאות העגומה כל כך.עדיף שתשנס מתניך ותנסה להבין על מה אני מדבר.שהרי,עם כל הכבוד, ההשיגים עדיין מועטים ויש המון מקום (וגם תקווה) לשיפור.
שוב אני חוזר ואומר: זה לא מספיק לעזור לעובדים להתארגן.אם ההתארגנות לא תהיה מושתתת על דמוקרטיה אמיתית,שום דבר לא יצלח.
והנה,במקום לשאול מהי דמוקרטיה אמיתית ולחקור כיצד ואיך מצליחים להשתדרג (אתה בעצמך הודאת שאינך מבין,נכון?),אתה קופץ ומכפיש…וועס הערצעך,האם גם על ראשך כבר בוער כובעו של המנהיג היחיד? האם מישהו כבר מאיים על ההגמוניה גם בביצתך הקטנה?
דברי חכמים בנחת נשמעים,האם זו הסיבה שיצאת כל כך מהר לקלל?
ההסתדרות מעולם לא הייתה איגוד עובדים, כי אם כלי פוליטי במפעל הנישול הקולוניאליסטי של התנועה הציונית ומעולם לא הייתה דמוקרטית ובראשיתה הייתה גזענית במהוצהר. לאחר קום המדינה היא שמשה מעין כלי שלטוני ועוינותה להתאגדויות עובדים כיום ועמדות מנהיגיה הן המשך הניוון של אותה הדרך.
בכוח לעובדים בשלבו העוברי ניטש המאבק האם יצליח להעמיד קונפדרציה/פדרציה של איגודי עובדים דמוקרטיים שהעובדים המאוגדים בהם השולטים בהם, המאגדים עובדים על בסיס מעמדי בלבד ללא אפליה או דיכוי לאומי אתני או מגדרי. כמוכן, בל נטעה כי האיגודים אינם המפלגה המפכנית של מעמד העובדים אלא כלי מאבק ראשוני. אבל הוא צריך לשמש גם ככלי המכשיר את המעמד למאבק המהפכני ולמעצימו.
גם בכוח לעובדים כמו בכל איגוד ישנה נטיה לבירוקרטיזם או ללאומנות ויש להדבירה ולא היא תדביר את כוחו המאורגן של המעמד העובד.