הפגנת השמאל הגדולה בשייח’ ג’ארח במוצאי שבת הייתה מוצדקת, אמיצה, נכונה ומכבדת את משתתפיה. נכון שנעדרתי ממנה מסיבות שאינן תלויות בי, אבל לבני עירי הרבים, הקוראים את העיתון שלנו, אני יכול לומר בגילוי לב מוחלט שהם יכולים לראות בי את אחד המפגינים. ההשתתפות בהפגנות היא זכותו וחובתו של כל אדם שדוגל בשלום, בשוויון, בצדק הטבעי ונרתע מכל קיפוח, נישול וגזילת אדמות בכוח הצבא. מנקודת מבטנו הפלישה לשכונות ערביות בעיר היא לא רק אקט של עוול משווע, אלא גם מעשה מטופש הפוגע בזכות של כולנו לחיות כאן חיים טובים ויצירתיים, ולנסות ליצור הרמוניה ושכנות טובה עם מאות אלפי הערבים בישראל ובשטחים. כל יהודי שפולש לשייח’ ג’ארח מכריז בעצם מלחמה על הפלסטינים ועל כל העולם הערבי, וכל מי שמנסה למנוע את הפלישה מבקש להציל חיים ולעשות צדק. אולי לא הכל תלוי בנו, אבל לא נוכל לפטור את עצמנו מהמאמץ לעשות את חלקנו.
כל איש שמאל מודע לעובדה שהוא חי במציאות קשה מנשוא, ושאנשי הימין הקיצוני הצליחו למשוך את "השמיכה הלאומית" לצד ימין. הם הצליחו לשכנע חלק מהציבור שהחזקת השטחים והאינטרס הישראלי אינם סותרים זה את זה, ובכך הדביקו מאות אלפי בני אדם בתודעה כוזבת. המלחמה על התודעה איננה אבודה, אבל היא נעשית קשה יותר ויותר. בעבר ראו רוב אנשי המרכז הלאומני בפרובוקטורים מהימין פושעים ומפירי חוק מוּעדים או למצער מטורפים המוּנעים על ידי דבקות בלתי רציונלית בטקסט התנ"כי כלשונו, ומנסים להסב אותו לתוכנית מדינית בעידן המודרני. אבל השנים נקפו, וכל התנחלות או חדירה לבתים לא לנו, גם בירושלים הרגישה במיוחד, נחשבת בעיני רבים מדוברי המרכז הלאומני לחלק מישראל ואפילו להתגלמות המִשנה הציונית.
בכך הצליחו בני משפחת העצני מקריית ארבע (חלק מהמורשת האומללה של יגאל אלון) לשכנע לא רק את אנשי המרכז אלא גם אותנו בשמאל, ולכן התנערנו מאידיאולוגיה שמשמעותה, לא רק בתהליך הביצוע, היא נישול ונכונות להמיט אסון על כל האזור בשם ההתפשטות הטריטוריאלית. כך מצליחים לאומנים מטורפים למחצה (מבחינה פוליטית) כמו ח"כ אריה אלדד להכתים אפילו ציונים טובים כמו חיים אורון או אבשלום וילן ממרצ (חייל סיירת מטכ"ל לשעבר וכל זה) כ"בוגדים". בעבר נהגו אנשים מהמרכז (ואפילו אנשי ליכוד מהוגנים) לעוות את פניהם בבוז כאשר כהניסטים ניסו להכפיש את אנשי המרכז הדמוקרטי כבוגדים בעמם; אבל עכשיו הרסן הותר. ככל שפשיסטים דתיים וחילוניים מפנימים יותר את מצבם הקשה מבחינה בינלאומית, כך מתגבר הארס שלהם בחזית הפנימית. אם אנשים כמו בני בגין או דן מרידור לא יוקיעו את המכפישים, הרי שבתוך זמן קצר גם הם יזכו לקיתונות של שופכין מאנשי הימין הקיצוני. כבר היו דברים מעולם, ועוד יהיו.
רבים וטובים בשמאל הרדיקלי וגם בשרידי השמאל הציוני במרצ מתלבטים בסוגיה ההסברתית בתוך המדינה. הרבה יותר קל לנו להסביר את המסר שלנו בחוץ לארץ, ששם משוועים דווקא ידידי ישראל לבשורה הומניסטית מארצנו. גם עם אנשים שמתנגדים עתה בחריפות לישראל, שהפכה למזוהה עם הימין הכוחני הבינלאומי, יש לנו סוג של דיאלוג, לעתים אף פורה ומפרה. אבל המרכז על כל חלקיו ופלגיו נוטה מעצם טבעו לתנודות חדות בעמדותיו הפוליטיות, כתוצאה מלחצים שנובעים מתהליכים כלכליים, תרבותיים ומדיניים. משנת 1993 ועד לרצח יצחק רבין בנובמבר 1995 נהנו הסכמי אוסלו מרוב מוחלט של מצביעי המרכז בפרט ושל הישראלים בכלל. הרוב הזה המשיך להתקיים גם אחרי הרצח, חרף הפיגועים. לכן נאלץ בנימין נתניהו להכריז שהוא תומך בהסכמים וכך ניצח בכחש בבחירות של שנת 1996. הוא ויורשו אהוד ברק הרסו, כידוע, כל חלקה טובה בהסכמי אוסלו, שהיו טובים בעיקר לישראל. אבל מבחינה רעיונית ההסכמה הלאומית הרחבה לאוסלו מחקה את ההתפשטות הכוחנית בשטחים ממפת האינטרסים הלאומיים של ישראל. התקווה לשלום ולדו קיום סביר עם מדינות האזור קסמה לרוב האזרחים כאן, יהודים וערבים כאחד. להצלחה של ברק לשבור את ההסכמה בין האזרחים היהודים והערבים בנושא הזה יש השלכות ממאירות, אבל היא איננה סופית. ההפגנות בשייח’ ג’ארח נתפסות כהתרסה רדיקלית נגד הממשלה וגם נגד ראש העיר ניר ברקת, שהוא אסון בקנה מידה לאומי שהמטנו על עצמנו. מהתגובות בעיתונים ובכלי תקשורת אחרים ניתן ללמוד, שיש אנשים במרכז שתולים תקוות רבות בתחייה של השמאל.
תחת הכניעה המבישה לפורעי הימין, שפולשים לשכונות הערביות במזרח העיר כחלק מהניסיון שלהם להנציח את ההתנחלויות ולקבע סופית את הייאוש של חלק מהאזרחים מכל תהליך השלום, אנחנו מנסים להניף כאן דגל של תקווה.
מאז שנת 2000 התרחקנו מאוד מאנשי התקשורת ששירתו את המרכז הלאומני (עבודה, קדימה, חלקים מהליכוד, שינוי ז"ל) וסברו שכל זמן שקיימת הסכמה בין הממסד הישראלי לבין הממשל השמרני בוושינגטון, אין להם סיבה מיוחדת להתמרד נגד הרחבת ההתנחלויות, הפלישה הימנית למזרח העיר והמזימות לתקוף את איראן. כמה מהם מחצינים בשבועות האחרונים סימנים ראשונים של התאוששות אינטלקטואלית ורעיונית, אחרי שנות שיעבוד לא קצרות למקסמי השווא של אריאל שרון, אהוד ברק ואהוד אולמרט. ביום שישי שעבר פרסם העיתונאי הבכיר ביותר של "ידיעות אחרונות", נחום ברנע, כתבה מרכזית ובולטת מאוד, שבה הזהיר מפני תוצאות מתקפה ישראלית אפשרית על איראן. כדרכו נמנע ברנע מפובליציסטיקה ישירה, אבל ציטט בהרחבה מחקר של פיזיקאי בשם ד"ר משה ורד, שעוסק ב"חקר ביצועים". ורד פירט את התוצאות הרות האסון, לאו דווקא המיידיות אלא אלה שיבעתו אותנו לזמן ארוך מאוד, ואף הזכיר את מלחמת איראן-עיראק הארוכה (1980–1988) שגבתה את חייהם של חצי מיליון בני אדם, וגרמה למיליון פצועים. קוראי הטור הזה שמעו על כך עשרות פעמים במשך השנים, בדיוק באותו ניסוח ועם אותם פרטים, והאזהרות נכללו גם במאמר שכתבתי על שאול מופז, שהתפרסם ב"כל העיר" וב"העיר" לפני יותר משנה. אבל עתה נזעק גם ברנע להרים את קולו נגד המזימה לתקוף באיראן. רשימות דומות מופיעות לאחרונה גם בכלי תקשורת אחרים.
לכן אסור לשמאל להתייאש. חשוב לומר דברי אמת, לנסות לבסס אותם מבחינה עובדתית ולהבנות אותם מבחינה אינטלקטואלית. המלחמה על נפשם של אנשים בעלי השפעה שאינם בשמאל, היא מכרעת בחשיבותה. הימין החילוני ושותפיו הדתיים לאומניים משכו את השמיכה ימינה; עלינו למשוך אותה שוב לצד שמאל.
* התפרסם ב"כל העיר".
"תוכנית אלון" דווקא ראתה נכונות להסדר בתווך הארוך, והתנגדה להתיישבות יהודית באיזורים הצפופים והפנימים של יו"ש.
ההתיישבות של סבסטיה בעזרתו הנדיבה של ציר פרס-דיין כנגד ציר רבין-אלון שהתנגד לתוכנית, ואלף אלון מורה של בגין וקריית ארבע של משפחת העצני הם נגד כל מה שהאמין יגאל אלון.
מעבר לכך, חיים ברעם צודק שההפגנות נגד ההתנחלויות במזרח ירושלים, והעובדה שקשה לערוך הסברה בתוך הציבור הישראלי.
רבותי היקרים נער הייתי לפני כיבוש 1967 וגם זקנתי ועל כן מסקנותי הם קשות.
מבחינה מוסרית וחברתית ישראל הגיע לתחתית של החבית ולמצב חסר תקנה. אומנם בימנו מדינות ועמים לא מושמדים וישראל רחוקה מלהיות כזו גם הודות למאגר הגרעיני שלה,אבל החיים כאן הפכו לגיהנום אקולוגי,מוסרי ורוחני.
לרוב האנשים שחיים כאן אין הרבה ברירות הם לא יכולים לעזוב ואין להם לאן ,מה גם שרבים מאוד שזה הרוב העצום חושבים שזה בסדר גמור מה שקורה כאן.אני לא רואה כוח נגדי שישנה את המצב זולת אולי חרם בינלאומי יעיל-חרם כזה לא נראה באופק בגלל אינטרסים מדיניים כלכליים ועוצמת השדולה היהודית הימנית ששולטת בקונגרס האמריקאי.
המסקנה שכל אדם שנקעה נפשו מהמצב ושיש לו ברירה זה למלט את נפשו ונפש בני ביתו ולהתחיל חיים חדשים במקום אחר ,זה גם מסביר את ממדי ההגירה העצומים מכאן ואת ההצטיידות בדרכונים זרים.
אני אישית כבר זקן מדי לעשות כן אבל זה מה שאני ממליץ לילדי ומכרי לעשות.
אכן יש צורך בתזוזה שמאלה של דעת הקהל בישראל אם המדינה חפצה להתקיים עוד שנים רבות. אלא שכל תזוזה בכוון דעותיו של ברעם היא תזוזה ימינה ולא שמאלה. יכולים ברעם ודומיו לזעוק עד שיתנפחו ורידי צוארם שהם שמאל והדבר לא שנה את העובדה שהם ימין. ימין הוא מי שאינו מכיר בזכות הקיום של עם אחר וברעם אינו מכיר בזכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית. ימין הוא י שאינו מסוגל לראות את הטוב והרע בשני הצדדים של סכסוך לאומי וברעם אינו רואה דבר שאינו רע בישראל וטוב בפלשתינים. ימין הוא מי שמעוות את המציאות כדי שתתאים לדעתו וברעם חסר יכולת להבחין במציאות אלא במקרה. ימין הוא מי שרוצה זכויות רק לצד אחד ואינו תופס כמובן מאליו שלשני הצדדים יש זכויות וברעם מכיר רק בזכויות הערבים.ברעם אומר הרבה דברים נכונים (גם במאמר זה) אך הם מקריים לחלוטין. לכן ברעם הוא ימין.
מי שהצליח לשכנע את הציבור הם לאו דווקא המתנחלים, אלא הפלסטינים ו"עוזריהם".
בשנות השמונים והתשעים היה פה ציבור יהודי גדול שהאמין כי הפלסטינים מבקשים עצמאות לצד ישראל. לתנועות שלום היה עם מה לעבוד, כי על העיקרון הסכימו רבים, ומה שנשאר לסגור זה הפרטים הטכניים.
באו הפלסטינים מחמאס והסבירו לנו בדם ואש ותמרות עשן, שהכוונה ב"כיבוש" היא לא להתישבות יהודית מעבר לקו שביתת הנשק מ 49, אלא להקמת מדינת ישראל, ושמלחמת השחרור שלהם לא נועדה ליסד מדינה לצד ישראל אלא במקומה.
אליהם הצטרפו פלסטינים מהזן המוכר במקומותנו כ"אינטלקטואלים חילונים" והמשיכו להסביר לנו ברטוריקה של שלילת האחר שבשבילם "כיבוש" הכוונה לתנועה הלאומית של העם היהודי, "התנחלות" זה כל ישוב יהודי ב"פלסטין", "זכויות" יש רק לערבים, כי רק ערבים הם "ילידים", ויהודים זה למעשה סוג של טפיל נוכרי מהחלל החיצון, שהנוכחות שלו נסבלת רק מאונס ובלית ברירה.
כמה שפגיעתם של הראשונים היתה רעה, מכת המוות למחנה השלום באה מהאחרונים. מי שהשנאה שלו אליך היא ברמה האונטולוגית, לא רוצה להתחלק אתך בשום דבר. הוא פשוט רוצה שתתאייד.
מה שמוזר זה שאתה, שיודע לזהות מקילומטרים את הנזק ב"כולה שלי" כשהיא באה מהצד הישראלי, מתעלם לגמרי מהתופעה הזהה שקיימת בצד הפלסטיני, ומההשפעה שיש לה על המציאות.
בית אי אפשר לבנות על עמוד רק בצד אחד, ומהצד השני יחזיק אותו אויר. אי אפשר שביסוד אנחנו נכיר בזכות הפלסטינים והם ישללו את הזכות שלנו. שיח של שנאה נותן פירות רעילים, והשיח האנטי-ציוני הוא שיח של שנאה.
בהקשר הזה "הכיבוש" הוא תוצאה ולא גורם. במקום להתווכח מי הביצה ומי התרנגולת, צריך להבין ששניהם בעייתיים.
כל מה שכתבת על אלון הוא נכון אבל הוא הקים את קרית ארבע.
בקלות. תוכנה הפוכה מזו שהשמאל החום משתמש בה. זו הסיבה שקשה לך להבין מה כתבתי. אחרי שתגמור ללמוד לחבר מילים למשפטים ואחרי שתלמד מוסר בסיסי ויושר אנושי תראה, כמו תלמיד כתה א’ שלומד לקרוא, שכתובים בה דברים ברורים.
אתה יכול לשתף את קוראי האתר בפרטים של התוכנה המדהימה בה אתה משתמש, לייצור אקראי של מילים שמתחזות למשפטים בעלי משמעות כלשהי?
תשובה ל"סטודנט להיסטוריה":
קודם כל, אלון היה תומך פנאטי בהתנחלויות. מייד לאחר המלחמה ביוני 1967 הוא השתמש בתקציב שיועד למובטלים כדי לממן את ראשוני המתנחלים בגולן (זו, אגב, עבירה על החוק). הוא עודד את מתנחלי חברון – חבורת לוינגר ושות’ – להערים על הממשלה שהוא עצמו היה חבר בה! אם היה זה תלוי בו, הגדה המערבית, רמת הגולן, רצועת עזה וסיני היו מתמלאות בהתנחלויות.
אשר ל"תוכנית אלון", זו היתה תוכנית בלוף. ליתר דיוק, ישראבלוף. אלון עצמו אמר ביותר מהזדמנות אחת כי ערבי בעולם שיקבל את התוכנית הזאת. זו תוכנית שנועדה לאחז את עיני העולם כאילו ישראל מוכנה "להתפשר" על הגדה המערבית הכבושה.
אלון היה איש מסוכן, וחסד עשתה עימנו ההיסטוריה שלא מונה לשר הביטחון ולא העפיל לכס ראש הממשלה.
תיקון: בתגובתי לעיל, בקטע העוסק בתוכנית טלון, נשמטה המלה "אין". הנה המשפט המתוקן:
אלון עצמו אמר ביותר מהזדמנות אחת כי אין ערבי בעולם שיקבל את התוכנית הזאת.
מודל מוקטן לבעיה האירנית היה עם הכור העירקי
וגם אז נשמעו אותם טעונים כמו היום
(אחרי ההופעה המוקיונית של בגין)
(גם אז ניבאו מהשמאל קטסטרופה לישראל)
ברעם טוען שהשמאל דואג לישראל ורוצה בטובתה
אין שום סימוכין לכך
אין אפילו הפגנה אחת נגד אירן
כאשר להקת טיפקס ניסתה לעורר את הענין
(בהופעה באירוויזיון בשיר "לחץ על הכפתור")
מיד השתיקו אותם נזפו בישראל והשיר כמעט
ולא קיבל ניקוד
מי שמכיר את החברה הישראלית יודע שהתקיפה באירן לטוב או לרע היא בלתי נמנעת
כך שלהטיף למניעת התקיפה היא כמו זריעת מלח על הפצעים זה גדול מאיתנו וזה בלתי נמנע
השאלה היחידה היא אם זה ישיג את המטרה
בכל מקרה תקיפה תעורר את דעת הקהל בעולם לפעולה
דעת הקהל תכפה על ישראל נסיגה מהגדה ופיקוח על הגרעין הישראלי ותמנע מאירן נשק גרעיני
חומסקי טוען שאירן תהיה מטורפת אם לא תפתח נשק גרעיני
"לנוכח האיום הישראלי והאמריקאי" אירן חייבת לפתח נשק גרעיני טוען חומסקי.
והנשיא צוואס הוא החבר הטוב ביותר של אחמאדינאגד וזה האחרון התקבל בונצאולה בכבוד מלכים
האם קם בשמאל גורם שגינה את חומסקי או את
צוואס ?
כתושב ירושלים זה כמה שנים, (וכמי שהשתתף בהפגנה) אני מציע – להציג מועמד פלסטיני לראשות עיריית ירושלים. בבחירות האחרונות לראשות העירייה בלט חסרונו של מומעד מיצג לשמאל בירושלים. לאור האפליה המתמשכת, והמציאות בה כל ירושלים מנוהלת ע"י ראש עיר קשוב מאוד לזרמים לאומנים, אני מציע להעמיד מועמד ערבי, נציג של מפלגת חד"ש לראשות העירייה. ההגיון אומר, שהחלוקה משתבוא תותיר פלטינים רבים בצד הישראלי, ובעיקר – שכיום יש סבל ואפליה וגזענות בעיר המעורבת הזו, אפילו יותר מבערים אחרות. תושבי ירושלים הערבים והיהודים הם כוח פוליטי שמאלי, שאפשר להשתמש בו
שבעה ילדים יהודים
— קישור —